סיפור השיגעון שלי- חלק ג'...

שלום לכולם מכיוון שיש ביקוש אני אנסה לכתוב המשך... מתקציר הפרקים הקודמים- שמונה חודשים אחרי שחזרתי מהודו אני חושב שאני בגן עדן ומובל אחר כבוד לבית חולים פסיכיאטרי, שאותו אני חושב לבית ספר לגורואים. קשה לי להסביר את החוויות האלה שחוויתי כי הם כל-כך רחוקות מהרגיל והיומיומי, כל כך שונות. איך תסביר למישהו מהו "גן-עדן", שהוא באותו הזמן גם גיהנום. איך אפשר להסביר הנאה כל כך עילאית ואופוריה פלאית, שהיא בו בזמן גם מצוקה גדולה. הודו משחקת תפקיד די חשוב בשיגעון שלי ואני לא יודע אילו לא הייתי נוסע להודו ומעשן גאנג'ה, סוג של סם מסוג קנביס, אם המאניה הייתה מתפרצת. הרופאה אמרה לי שכנראה שזה היה מתפרץ בלאו הכי אבל אולי בעוצמה יותר נמוכה, אבל אני לא אספר עכשיו על הודו, אלא אקפוץ ישר לאישפוז הראשון שלי. לפני האישפוז נכנסתי עמוק מאוד ליוגה ומדיטציה, וגם קראתי באדיקות ספר שנקרא היוגה סוטרות לפאטנג'לי עם פרשנות מאת יוגי קרישננדה, למעשה אימצתי את הרעיונות בו כל-כך באדיקות עד שהייתי קם כל בוקר בארבע לשבת במדיטיציה. והייתי עושה כל יום אימוני יוגה שלמדתי בהודו. הקריאה בספרים האלה והמדיטציה הממושכת, שהיום אני לא מבין איך בכלל הייתה לי סבלנות להתמיד בה, הובילה אותי לחשוב שאני "בלתי נראה". ההטפה הממושכת לביטול האגו קנתה בלבי אחיזה מאוד חריפה עד שחשבתי שלא רק שה"אני" שלי לא קיים, עד שלמעשה אני בשלב מסוים מפסיק להיות קיים במובן הפיזי, ושאני נראה אחרת לגמרי לסובבים אותי. חשבתי שכשאני רוקד או עומד בתנוחה של יוגה האנשים שמולי לא רואים אדם אלא כל מיני דברים אחרים. הדברים קנו בלבי אחיזה מפני שאני עצמי לא ראיתי חלקים שלמים מהמציאות, וחלקים אחרים ראיתי בצורה הרבה יותר חדה וברורה וגם יותר איטית. אני מתכוון לכך, שממש לא ראיתי אנשים מסוימים, וכשהוסעתי לבית חולים חשבתי שאני נוסע בתוך מרחב דמיוני, כי איבדתי לגמרי תחושה של זמן ומרחב. אם היה לי ספק שהעולם הוא אשליה באה החוויה הפסיכוטית וחיזקה אותה לגמרי. העולם נעלם. פשוט נעלם. עולם ונעלם הם מאותו השורש. קשה להסביר את החויה הזו למי שלא חווה אותה. מישהו חווה את החוויה הזו בעוצמה כה חזקה? אני מחפש שותפים... הרעיונות שהיו לי בעת המאניה, דומים במידה רבה לרעיונות קבליים שלמדתי במרכז לקבלה יותר מאוחר. האמת היא שהפסקתי ללכת למרכז לקבלה, אבל ההקבלה לרעיונות שלי במאניה היא די מפתיעה. אולי היא מעידה בעצם על הסטיגמה שלימוד קבלה עלול להוביל לשיגעון. בכל מקרה, אני כבר לא משוגע אז הפסקתי את זה. כשנכנסתי ללמוד שם הייתי עוד די במצב מאני. בכל מקרה, אנחנו מקדימים את המאוחר. כשחזרתי מהודו הייתי די בדיכאון, שהיה כנראה פוסט פסיכוטי, כי כשהייתי בהודו הייתה לי חוויה פסיכוטית ללא ספק בהשפעה של קנביס, רק שבניגוד לחוויה פה בארץ שהייתה בעוצמה גבוהה הרבה יותר החוויה מהקאנביס הייתה רגעית ונמשכה רק לפרק זמן מאוד מוגבל, זמן השפעתו של החומר, ואילו פה קיבלתי את החוויה למשך שבוע שלם. ולכן גם לא יכולתי לתפוס שבעצם לא מדובר בחוויה זמנית ושזה לא טיבה של המציאות. היום אני תוהה ביני לבין עצמי אם לא גיליתי שאכן העולם שלנו הוא אשליה. זה לא רעיון מקורי במיוחד- מה שקרוי במזרח המאיה, ואצל דיקרט ספקנות רדיקלית. בכל מקרה, לא רק שהייתי בדיכאון, גם לא הצלחתי למצוא עבודה, הייתי מסתובב ברחובות כל היום אחרי שהייתי קם כל בוקר בארבע לעשות מדיטציה כשאני שומע מרחוק את קולות המואזין, "אללה הוא אכבר". אחרי תקופה כזו הרגשתי שאני בקשר מאוד הדוק עם אלהים. יום אחד כשהסתובבתי ברחוב ללא מטרה, חשבתי שוב מה הייעוד שלי, כל הזמן התעסקתי באותה תקופה במה אני אעשה עם עצמי, והגעתי למסקנה, שמטרתי היא להביא שמחה לעולם, שבו מטרה די ערטיאלית למען האמת אבל לקחתי אותה בשיא הרצינות. שבוע לפני שאיבדתי כל קשר למציאות הייתי בראיון עבודה בפנימייה של ילדים קטנים עם בעיות הסתגלות. חשבתי שגם שם מצאתי את הייעוד שלי וגם הרבה יותר מזה. הדברים דורשים פירוט יותר דקדקני ואני צריך להסביר את הרעיונות הפילוסופיים שעמדו מאחורי השגעון. ועל כך בפרקים הבאים. אשמח לשמוע אם מישהו חווה דברים דומים.... שבת שלום מיכאל(מיקי)

מיקי, אולי העולם הוא אכן אשליה; אולי אתה הוא זה שראה נכוחה... אני יכולה לספר מתוך חווייתי (מבלי להיות פסיכוטית) כי לימודי פילוסופיה (בשילוב רכישה נטולת מסגרת של רעיונות מיסטיים למיניהם) הובילו אותי למצב מעורער למדי, נטול עוגן, בו איינתי (מלשון "אין") את כל המתחולל בעולם ובתוככי נפשי: מחשבותי ורגשותי הוטלו בספק ללא הרף, סתרו את המציאות, סתרו אלה את אלה; לא הייתי מוכנה להיאחז אף לא בפירור רעיוני, כי בכל רעיון, בכל רגש שהועלה לתודעה, לרמת המלל, בכל "סיפור"- שסופר לי או שסיפרתי לעצמי - ראיתי אשליה גרידא, מעין לבוש שמכסה על המהות. במשך זמן לא מבוטל התעקשתי ביני לביני "להתערטל", להיות נטולת מלבושים, להיות אותנטית ונאמנה לעצמי עד כמה שניתן, להיות קרובה לגרעין הפנימי העמוק ביותר. יצא מכך שנותרתי ריקה ונבובה: לא יכולתי לפצות את פי ולומר דבר מה מפני שמיד עלו בי הקולות המאיינים, המגכחים על הצורך שלי בדיבור כשהוא לעצמו, באינטראקציה החברתית ובמובן מסויים בהאדרת עצמי (בעיני עצמי, בעיני אחרים). לימודי הפילוסופיה לימדוני כי אם כל אדם, כל זרם, כל תקופה, מאירים את העולם באור מעט שונה, מקודדים אותו באופן שונה, מספרים עליו סיפור שונה, הרי שאין תוקף לכל פרשנות שהיא ואף לא לפרשנותי שלי; הכל דמה בעיני כ"שדים ורוחות" (כך, אגב, אף הרעיונות הפסיכולוגיים למיניהם המזינים את תרבותנו או אפילו המדע הנאחז כביכול במה שנתפס ע"י החושים). נתמזל מזלי וכן הסכמתי להאמין ולהיאחז בתחושותי (מה שיותר פיזיות, יותר טוב), במה שלא היה ממוסך באמצעות גוון מנטלי כלשהוא. זהו - מיקי - ביקשת חוויות דומות לשלך, ביקשת את תחושת שיתוף החווייה. אני חושבת שהבעתי כאן חווייה אחרת משלך אך עם נקודת מוצא (פילוסופית) דומה. אני לא בטוחה אם מתוך רצון להיענות לצורך שלך, לא גלשתי ושירתתי לבסוף את עצמי בלבד. בכל אופן, תודה לך על ששיתפת (בכשרון רב) אותי, אותנו, בקורותיך וברקע שליווה אותן. שבשבת

מיקי היקר וואוו... איזו עוצמה של חוויות. די מדהים. אצלי זה היה קצת אחרת. אני חשבתי שאני המשיח, הרעיונות של הפסיכוזה שלי היו קשורים יותר לעולם היהודי שהכרתי קצת לא מהבית אלא מבת מצווה שעשיתי בבית כנסת קונסרבטיבי, וממשיכה לנושאים של פילוסופיה יהודית. לרעיונות של היוגה ולהודו הגעתי אחרי הפסיכוזות. אצלי המשבר הראשון התחיל כהתאהבות מטורפת בבחור שראיתי בסך הכל פעמיים בחיי, אבל הוא הפעיל אצלי את כל בלוטות ההורמונים בעוצמה מאד מאד חזקה. למרות שהוא ניתק איתי את הקשר, המשכתי להיות משוכנעת שהוא ואני חייבים להיות ביחד. נתתי לו את התפקיד של אליהו הנביא, והמחשבות היו של גאולה שנביא לעולם. היה הרבה עירבוב של דברים- הצבעים נחוו בצורה הרבה יותר חזקה, לשירים מהרדיו היה מסר אישי אלי, מחשבות הצטלבו עם שלטים ברחוב ולכל דבר היתה משמעות אישית שקשורה אלי ומושפעת ממני. במשבר השני רבין נרצח ובית המשוגעים שלי היתה הכיכר. אז גם היו אמונות חזקות על התפקיד שלי כמשיח נשי ושלו- כאליהו הנביא שלא יודע שזהו תפקידו ואני חייבת להיפגש איתו כי אז הכל יהיה הרבה יותר ברור לשנינו. הבעייה היתה שהוא היה נשוי וכשהתקשרתי אליו באמצע הלילה כי חוויתי כל מיני דברים בגוף שהייתי בטוחה שקשורים אליו (תחושות של זיון רוחני- ללא כל מגע או אוננות מצידי) - אישתו איימה עלי שתתקשר למשטרה. והיו עוד בעיות שהפריעו לי לפסיכוזה- הלימודים, לימודי תואר שני לפסיכולוגיה... הייתי בשני צידי המתרס - גם משוגעת וגם סטודנטית לפסיכולוגיה, וזה היה מאד מבלבל ומטריד - גם אותי וגם את סביבתי. אבל החוויה היתה מאד חזקה. העוצמות של ההתעלות לצד הסבל הגדול. לילות בלי שינה. כל העולם מסתובב סביבי וקשור אלי. נהדר, מופלא, מלא עוצמה, מפחיד, נורא, מציף, הכל ביחד... מה שאתה מתאר מיקי בעיני זה שילוב של מחלה וכוחות רוחניים שלדעתי באמת קיימים אבל עוד לא נחשפנו אליהם. אני משוכנעת שדברים שהפסיכוזה הביאה לנו אינם סתמיים ואין כאן רק כימיה מבולבלת. אני משוכנעת שזה אמיתי. זה היה אמיתי לי וזה היה אמיתי לך. וכל כך מלא עוצמה. תמשיך לכתוב. יום יבוא ותוציא על זה ספר... שבת שלום, קוראתך הנאמנה, תמי.

שלום לכולם הסיפור שלך מיקי והתגובות שקיבלת מענינים מאוד. אצלי זה מתקשר לחוויה טרנסנדנטלית, חוץ גופית... מאחר ולא חוויתי כזה דבר אולי אני טועה... שיהיה לכם שבוע רגוע ונעים בנשמה

מיקי היקר! גם אני בין המערצים/ות. אני קוראת נלהבת שלא מחמיצה, ונהנית מהדרך והאוטנטיות בה אתה מעביר את הדברים. ללא ספק נחנת בכישרון רב. אני תוהה, האם באמת במצב פסיכוטי יש משהו טרסצנדנטאלי - שקיים במעבר, או האם זאת רק הכימיה במח שעובדת? מחכה להמשך ולתשובה.