שאלות שמעניינות אותי

שבת שלום לכולם, בתור משתתפת ותיקה בפורום בכינוי אחר כמובן, רציתי לשאול כמה שאלות שאני חושבת עליהם לאחרונה. דיברנו הרבה על העברה והתאהבות במטפלים שלנו, גם אני עברתי את השלב הזה בטיפול הפרטי שלי ועדיין לא התגברתי עליו לגמרי... מה אתם חושבים על מה שקורה בפורום שלנו? האם רק אני מרגישה שגם המרחב הוירטואלי מזמן העברה ורגשות עוצמתיים כלפי מנהל הפורום? במידה מסויימת אני מרגישה כמו "מטופלת" של דר' הידש היקר שלנו וקוראת את תשובותיו גם אם לא שאלתי שאלות באותו היום.... מישהו עוד מרגישה כמוני?...או שאני הפסיכית היחידה כאן? שלכם, אני

היי רוני אני כמוך מרגישה שהפורום הזה הוא בעל עוצמות טיפוליות חזקות גם בשבילי. וכמובן שהדמות של דר' הידש היא חלק מהסיפור. אבל חוץ ממנו יש גם את המשתתפים האחרים, ואני מרגישה שעבורי זה יותר "טיפול קבוצתי" מטיפול אינדוודואלי. ואם לא ממש טיפול קבוצתי, יש כאן עבורי ממש קבוצת תמיכה שאני פונה אליה די הרבה ומתחזקת ממנה המון. גם אני קוראת את תשובותיו של דר' הידש לפונים אחרים. גם כדי ללמוד עוד, וגם כי יש משהו בחום שלו שעובר גם דרך תשובות לאקוניות לכאורה לשאלות שיגרתיות על תרופות. אבל אני קוראת גם תשובות של משתתפים אחרים שמעניינים אותי, על נושאים שגם אם לא מעסיקים אותי באופן אישי ומיידי מדברים לנפשי ומעוררים בי חומר למחשבה ולהרגשה... התופעה של העברה אינה ספציפית רק לטיפול הקונוונציונלי. אני חושבת שפרויד עצמו אמר את זה, ואולי לא הוא ואני מתבלבלת עם תיאורטיקן חשוב אחר. העברה נוצרת אצלינו ביחסים שלנו עם כולם. כשאנחנו משליכים על אדם אחר- כעסים פנימיים שלנו, כאבים וגם- כמיהה לאהבה בצורה של התאהבות, זה שכיח מאד ובוודאי שדמות כל כך מקסימה כמו של דר' הידש מעוררת אצל כולנו רגשות חיוביים עד כדי התאהבות- הכרת תודה, אהבה, הערכה עמוקה. אז את בוודאי ובוודאי לא פסיכית, ובטח לא בקשר לדר' הידש, ובטח לא היחידה. שבת שלום, תמי.

לרוני שלום, אני ממש לא מרגיש כך כלפי שום אדם בפורום. וכלפי דר' הידש אני אפילו מרגיש כבר פלוגתא מבחינות מסויימות... כמי שביני לבינו עומדות הרבה מחלוקות ענייניות ומהותיות. אבל זה לא כלפיו אישית, אלא בעיקר מפני שהוא משתייך ומחוייב למערכות כגון: ציבור המטפלים והפסיכיאטרייה, אשר לדעתי: כוונותיהן רצויות אך לא כל מעשיהם רצויים. אולי זה בדיוק מפני שב-15 השנים האחרונות נכוותי מאוד קשה בידי מטפלים שרכשו את ליבי ואמוני - יצרו "יחסי אובייקט" הדוקים - ואחר כך "השליכו" אותי מהטיפול. אני מסוגל להבין ואף להודות שזה אכן מתכון אידיאלי לגרימת התבגרותו של המטופל (כן, אכזבה ופרידה - מבצעים את העבודה מצויין), אבל באופן טבעי, אחרי כל זאת, נשארתי נטול כל רצון וכל חשק "לאהוב" מישהו שאינו אוהב אותי לשם האהבה ושאהבתי אליו אינה דומה כלל לאהבתו אלי. אלא אוהב הוא אותי לשם הטיפול, ומשתמש באהבתי כלפיו על מנת לבצע את מלאכתו (שכמובן באופן בסיסי גם היא מעשה של גדול אהבה כלפי כל מטופל/ת). שהרי כבר אמרו חכמינו, שאהבה שתלויה בדבר - בטל הדבר - בטלה האהבה, ואילו אהבה שאינה תלויה בדבר - בטל הדבר - נשארה על תילה האהבה. עוד מעט יהיה שבוע טוב, צביאל

לצביאל, דר' הידש משתייך לאותן מערכות שכתבת, אבל מדובר כאן על הנוכחות שלו והמעשים שלו בפורום. אתה בטוח שאתה לא מנסה להתייחס לכל שאלה ונושא כך שיתאימו לתשובה אותה אתה רוצה לענות? העלתי את המחשבותי בקשר להעברה במרחב הוירטואלי, וענית את הרצאתך הקבועה על התערבויות טיפוליות. רוני

לצביאל, ההבדל שכאן אין יחסי מטפל-מטופל ועקרונית אין חוק שמונע למשל מדר' הידש להרים את הכפפה וליצור קשר אירוטי ואינטימי ממשי עם אותה "רוני". כלומר, הבעת רצונה של רוני בפורמט זה איננה משאלה "אסורה" ואין סיבה לתת לה פרשנות פסיכולוגית של טיפול (כמו העברה וכדומה). זה לא חדש שבחורה יכולה להתאהב בדמות טלוויזיונית או אינטרנטית. זה מעיד יותר על הבחורה מאשר על הדמות שבה מתאהבים. כלומר אם יש לבחורה בעיה פסיכולוגית מסויימת תהיה לה יותר נטיה להתאהב בדמויות מהתחום הווירטואלי.

לצביאל ולאחרים צביאל אתה העלית שאלה שגם אני הייתי עסוקה בה רבות בטיפול האחרון שלי- האם המטפלת שלי אוהבת אותי לצורך הטיפול, האם יש דבר כזה אהבה "מקצועית" שתלוייה בדבר, לעומת אהבה אישית שאינה תלוייה בדבר? הייתי עסוקה בכך רבות, ואני מכירה גם את הצד השני, כך שאני לא יכולה ממש לחיות באשליות כי אני יודעת איך זה גם מהצד של המטפלת. המטופלים שלי חשובים לי ואני אוהבת אותם, אבל האם זו אהבה "מקצועית" בלבד ששונה באופן מהותי מאהבתי לאנשים אחרים- חברים קרובים, הבנות שלי, בעלי, שאלה כביכול אהבות שאינן תלויות בדבר? מובן שלא לכל המטופלים אני מרגישה את אותן עוצמות של רגש. ומובן שגם המטפלת שלי האהובה עלי כל כך אינה מרגישה את אותן תחושות לכל מטופליה. ממש כשם שאמא לא אוהבת את ילדיה באופן דומה, לכל ילד יש את הקשר המיוחד שלו עם הוריו, ולהיפך. אבל האם אהבה היא רגש שאפשר להפריד אותו למקצועי וללא מקצועי? האם אנחנו המטפלים מעין מכונות של סיפוק רגשות עבוד המטופלים שלנו? או שבאמת אנחנו מרגישים את מה שאנחנו מרגישים, מעבר לסטינג, מעבר לכסף, מעבר למקצוע??. כשנפרדתי מהמטפלת שלי היא אמרה שהיא מרגישה כלפי רגש טהור. לא ממש הסבירה, אבל האמנתי לה. והרגשתי את זה שהיא אומרת את האמת, לא עושה איזו פוזה של הצגה כדי לתת לי הרגשה טובה. אני מרגישה אהבה אמיתית למטופלים שלי, בעוצמות שונות ובגוונים שונים, לפי עומק הקשר ומהותו. יש לי מטופלים שנכנסים אלי ללב ואני חשה שהם כמו ילדי שלי. הרגשות האלה אינם תלויים בדבר. הם התפתחו במסגרת שתלוייה בדבר, אבל הם אינם כאלה, הם עברו מעבר לתפקיד ולמקצוע. הם הפכו למשהו בין לב ללב, בין אדם לאדם, לא חשוב- מטפל מטופל או תפקידים אחרים שיוצרים את ההזדמנות לקשר. דר' הידש הוא דמות ווירטואלית וככזאת אנחנו לא ממש מכירים אותו. הוא גם לא ממש נפתח כלפינו כאן, הוא כאן בתפקיד, בדרך כלל מאד ענייני ומוגדר, משתדל לתת לנו מקום ולא להיות חודרני ומשתלט. אני חשה כלפיו הרבה הכרת תודה על עצם המקום הזה שהוא נותן לי ולאחרים. ועל התשובות שנותן לנו, לילה לילה, במשך שנים, בהתנדבות, בלי שום תמורה כספית, ובלי מי יודע מה פרסום או הטבות אחרות ש"יוצאות לו" מהסיפור. הוא נותן בשביל הנתינה. ולכן, אני מרגישה שזה לא הוגן להתייחס אליו כעוד אחד מהאנשים שפגעו בך רק בגלל שהוא פסיכיאטר. כמו שזה לא הוגן להתייחס אלי ככזאת. זו הכללה לראות אותנו המטפלים באותו גוש שעומד נגד ופוגע- ברצון או במשגה- בפגועי הנפש. והכללות עושות תמיד עוול- לפגועי הנפש ולמטפלים ולכל ציבור אחר אליו מתייחסים כהכללה ולא רואים את האדם בפני עצמו, על אישיותו, מעלותיו, חסרונותיו וטעויותיו. "אמא פסיכיאטריה" זה מושג, אבל בתוכו יש בני אדם שעוסקים בפסיכיאטריה. אנחנו לא אותו גוש. אנחנו לא אותו דבר. שבוע טוב, תמי.

לרוני, יש כאן עניין של מפגש בין שני אנשים שהם לא בני אותו המין. כאשר המטפל הוא גבר והמטופלת היא אישה או להיפך יש סיכוי שהתאהבות תקרה. לעיתים, המטפל מקרין כלפי המטופלת חום ואז המטופלת יכולה להתאהב במטפל שלה. לדעתי, כאשר גם המטפל וגם המטופל הם בני אותו מין ואם אין שום עניין מיני אז ייתכן והמטופל יקשר למטפל באופן תלותי. בכל אופן, מה שאני מרגישה כלפי ד"ר הידש זה המון כבוד והערכה. אני בפירוש לא מאוהבת בו. אני אוהבת אותו בתור אדם. התחושה שלך יכולה לנבוע מכמה סיבות אפשריות: אולי את וד"ר הידש בני אותו גיל ואת מרגישה קצת בודדה, או שאולי אין כאן עניין של גיל ואת מחפשת איזו דמות אבהית וחזקה להשען עליה. אני מקווה שלא העלבתי אותך. ביקשת את חוות דעתם של משתתפי הפורום וזו תשובתי הכנה.

האמתהיא שלא שמתי לב לרגשות כאלו בפורום, אולי שמת לב לכך כי את רגישה לנושא ועברת אותו בעצמו. אני חושבת שאם קייים באמת רגשות עוצמתיים בפורום (למרות שאין פה הרבה קבועים, והם מתחלפי די הרבה) זה באמת בגלל שד, ר הידש הוא פסיכיאטר מאוד מיוחד. כל הנושא של הטיפול הנפשי הוא נושא שכמה שאני קוראת או לומדת יותר, אני רק מרגישה בו יותר קטנה וחסרת ידע. כל אחד פה יכול לתרום מתוך הידע האישי שלו והחוויות האינדיבידואליות, אבל איכשהו, נראה לי שרק ד"ר הידש מצליח לקרוא בין השורות. אני יכולה לומר שבאופן אישי אני פה כמעט 3 שנים, באה והולכת, ותמיד קיבלתי עידוד מכל מה שנאמר לי ע"י ד"ר הידש. אני חושבת שאפילו כנותנים תשובה על מינון של תרופה צריך לדעתמה לקרוא בהודעה של הפונה כדי להחליט מה הדרך הנכונה ביותר לענות. אני מאוד מעריכה את ד"ר הידש כאיש מקצוע למרותש מעולם לא טיפל בי באופן אישי (לא בפורום) ואנימוקירה לאין קץ את העזרה והתמיכה שהוא סיפק לי על גבי הפורום, וזה מאוד מרגש לדעת כמה אכפתיות יכולה להיות בתוך בן אדם אחד, אפילו כשמדובר ברשת ולא במפגש או הכרות אישית. וברור שמדובר פה באדם ולא ברופא כי היה אפשר באותה מידה לענות תשובות מקצועיות והרבה פחות אישיות ולקוניות ועדיים לעשותאת העבודה, אבל ד"ר הידש משקיע בקריאה ובתשובה ומקפיד לענות על כל השאלות במסירות ודואג לומר אפילו אם אחרים כמו דור, כתבו תשובה מספקת. למרות כל זאת מעולם לא הרגשתי איזו העברה משמעותית פה, ובוודאי לא העברה אירוטית. רק לפעמים לא נעים לי שאני באה רק מתי שבא לי , בלי מחוייבות, שופכת את הצרות ושואלת שאלות, וד"ר הידש תמיד עונה ברצינות בענייניות בנגיעה אישית ועם הרבה מחוייבות. קצת לא פייר שאין הדדיות. הרי אני משוכנעת שכמו שלמטופל קשה לעזוב טיפול כך משהו קורה גם אצל המטפל. פה כולם הולכים ובאים ורק ד"ר הידש נשאר פה , נותן לכולם ולא מקבל דבר בחזרה.

לא את כתבת את זה? http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/385/xPG/538/xFT/412957/xFP/412975

שבוע טוב אז אם כבר הנושא עלה אז... כן, הפורום אכן מהווה מרחב וירטואלי משמעותי גם למעני. לאחרונה עוברת עלי תקופה לא קלה ואני נמנעת מלכתוב פשוט אין לי מצב רוח... אבל אני שותפה פאסיבית... אני ממשיכה להיות כאן... אני מרגישה קשר להרבה אנשים כאן בפורום, למשתתפים קבועים שפתחו צוהר לעולמם המעניין ואני מהרהרת בהם בהקשרים שונים בשיגרת חיי היומיומית. אל ד" ר הידש אני מרגישה קירבה מיוחדת, ברגעים קשים אני "משוחחת" איתו שואלת מתייעצת ו"שומעת" את תשובותיו... כן אני סופגת את אנושיותו ולוקחת אותה איתי לחיי היומיומיים. אז תודה לכולכם שאתם כאן... שבוע נעים נינה

הקנאה אוכלת אותי שאנשים פה מסוגלים להרגיש אהבה וקרבה כזו גדולה למנהל הפורום. לי יש מקום טיפולי שמשקיע בי פי מיליון, אולי יותר, כי אני אפילו לא פונה כאן לפורום בשאלות, ואם כבר העזתי לכתוב, זה בדרך כלל לא מקבל התייחסות בכלל, ובכל זאת אני רואה שאנשים או בעיקר בחורות כאן מרגישות קרבה גדולה. יש לי המון ממקום אחד שהוא שם רק בשבילי, ואין הרגשה כזו בכלל אליו. יש לי קנאה במשתתפי הפורום שמרגישים המון מתוך המעט היחסי שהם מקבלים ואני מן הכביכול המון שיש אין לי היכולת להרגיש כלום ומאום. זהו. אתם לא יודעים כמה עצוב לי. אתם לא. אין לי מושג אפילו אם ההודעה הזו תתפרסם ולא תדחה על הסף.

לסטי היקרה, יש המון גורמים שצריכים להביא בחשבון כאשר שואלים על דפוס ההיקשרות של מטופל למטפל. פיתוח של יחסי תלות או הגיה חוזרת ונשנית באותה דמות סמכותית ובלתי מושגת הם אולי שלב רצוי במהלך טיפול אצל חלק מן המטופלים (המשקף את יחסי האוביקט הראשוניים שלהם), אולם אין זה בהכרח סמן לבריאות ולאישיות מאוזנת, בטח לא להעדר סבל. את מבכה את העדר האהבה שאת (לא) חשה. באמת מקום של "חוסר" הוא כואב ומעליב, אך נסי לחשוב אם ישנם מקומות אחרים, מול אנשים אחרים מלבד המטפל שלך, שבהם את חשה אוהבת, מעריכה, אסירת תודה וכו'. אני אישית מתמלאה (לאחרונה לעיתים קרובות) בתחושה שאינני מסוגלת לאהוב כלל, תחושה שמקפחת עוד יותר מתמיד את תחושת הערך העצמי שלי. אני חושבת שאין נורא מן המוות הרגשי הזה בתוכי, אבל אני מאד משתדלת להמנע מלהדביק לעצמי תווית של "את לא מסוגלת לאהוב" ולשקוע בתפיסת עצמי שכזאת שצפויה רק להתלבות ולאשר את עצמה שוב ושוב. אולי זו רק תקופה? אולי השדים הפועלים בתוכי ירגעו בעוד X זמן? אולי זהו עוד מנגנון שאני מפעילה כדי ליטול את רסיסי המשמעות האחרונים מחיי? ואולי קיימים גם גורמים חיצוניים לכך שאינני חשה אהבה? אני לא יודעת מהו סיפורך שלך: מיהו אותו מטפל (?) שנותן לך המון ומה סוג החיבור שלך אליו, כמה אמון נצבר בתוך המערכת הזאת שנרקמת ביניכם, כמה זמן את הולכת אליו? מהם (היום ובעבר) יחסייך עם בני משפחתך ומהי העמדה שאת תופסת במשפחה? האם זו תחושה ישנה (הקנאה במי שנקשר ואוהב) או שמא היא עולה רק לאחרונה על רקע מצב כלשהו? בקיצור, יש לי יותר שאלות מתשובות, וגם לא ברור אם עניתי לענין כי ההודעה שלך, מלבד העצב העמוק בה שהחמיץ את לבי וגרם לי לרצות לחבק, לא היתה נדיבה בפרטים. מקווה שיעלו בך תחושות נעימות יותר אמה

ללסטי, (מה פתאום שידחו את ההודעה שלך... היא כ"כ קשורה לנושא ומבטאת הרגשה אנושית חשובה שגם אם לא שומעים אותה הרבה אני בטוחה שיש עוד אנשים שמרגישים כך) מה שכתבת עורר בי כמה מחשבות שרציתי לחלוק איתך, לספר לך על מה שעברתי כדי שאולי זה יעודד אותך. מחשבה אחת שהייתה לי היא לגבי ההרגשה הזו של - לא יכולה להרגיש חום וקרבה כלפי המטפל/ת על אף שהוא/היא משקיע/ה בי המון. אני לא יודעת אם זה יעודד אותך אבל כשהלכתי לטיפול לפני שנים לקח לי בערך שנתיים עד שנתתי אמון במטפל שלי, הייה לי גם קשה להרגיש את הקרבה הזו. אני חושבת שזו הייתה הדרך שלי להגן על עצמי מפני פגיעה של להיקשר ואח"כ להינטש (או להתאכזב). הייתי צריכה המון חיזוקים והוכחות של איכפתיות ושל המשכיות בקשר על אף התנגדויות שלי (והתנגדתי המון, הייתי אומרת לו "לא" על כל פעם כשהוא ניסה להגיד משהו של הבנה של המצב שלי, הרשיתי לעצמי לכעוס עליו - מה שלא הרשיתי לעצמי בשום מקום אחר, ביקרתי אותו, שתקתי - במשך שנתיים! אני חושבת שאלו היו דברים מאוד חשובים לעשות כי בלעדיהם לא הייתי יכולה לבדוק באמת באותו זמן כמה איכפת לו ממני). ואחרי הרבה זמן שהוא המשיך להיות שם בטוב וברע (או בעיקר ברע) אז משהו באמון נבנה ונוצר קשר משמעותי מאוד מאוד מאוד, ומשם משהו התפתח ונרפא באמון שלי באנשים (בעיקר בגברים) ובקשר שלי איתם. זה לקח הרבה זמן אבל זה נוצר. אז אולי זה לא דבר כ"כ רע שכעת את לא מרגישה את הקרבה הזו, אולי זה תהליך שבלעדיו לא תוכלי להגיע באמת למקום של קרבה. אולי כרגע יש תחושות אחרות שאת מרגישה כלפיו/ה שהן חלק מהתהליך הזה של להתקרב (גם אם באופן פרדוקסלי הן מרגישות כמו ההיפך מקרבה)... תחזיקי מעמד ומקווה שתהיי פחות עצובה, אני.