פרידה ממטפלת (ארוך)

שלום, השתחררתי היום מצה"ל. אני בהלם, ונורא מבולבל... מצד אחד אני מתרגש, זה משהו שאני חולם עליו כל כך הרבה זמן, ומצד שני אני עצוב, משום שאני נפרדתי היום מאנשים שמאוד יקרים לי וממסגרת שלמרות כל הקשיים שבה אני כבר רגיל אליה ומצאתי בה מקום בו מאד נהנתי לשרת. מה שאני מתאר זה משהו מוכר שרבים חווים, ולא בנוגע לכך הייתי רוצה להתייעץ, זוהי רק הקדמה. אתמול הייתה לי פגישה אחרונה עם קב"נית אצלה הייתי מטופל בשנתיים האחרונות. מטפלת שיצרתי עמה קשר מאד קרוב. הפגישה הייתה כאובה בצורה שקשה להסביר. אני לא יודע איך עוד אפשר לתאר זאת אבל פשוט הנפש שלי דיממה. אני בכיתי לאורך כמעט כל הפגישה וזה לא כזה שכיח אצלי שאני בוכה... גם היא בכתה. הפרידה הייתה טובה כפי שפרידה שכזו אמורה להיות אני מניח. לאחר שיצאתי אתמול ממשרדה המשכתי לבכות עוד מספר דקות, אבל אז בגלל נוכחתם של אנשים, הכרחתי עצמי להפסיק ופניתי לכל מיני סידורים... ו"שכחתי" את העניין לזמן מה. היום הייתי עסוק בכל עניין השחרור, הקלירנס, השתיית שחרור, להפרד מאנשים, להצטלם וכו' (חוויה לא קלה בפני עצמה). בכל אופן, היום בצהריים חזרתי לביתי ולראשונה מאז אתמול היה לי זמן לעצמי. יש לי במחשב את המכתב אותו הקראתי למטפלת בפגישה, קראתי אותו שוב, ומייד עלו דמעות בעיניי. אני עדיין לא מעכל, לא תופס, אני לא הולך לראות אותה שוב, אין עוד פגישה, כבר עכשיו יש לי הרבה מה לומר לה ולהתייעץ ולשאול... והיא איננה שם עוד בשבילי. הכאב הולם בי בעוצמה שלא תאמן. וזאת למרות שהחל מלפני כחדשיים התחלתי לקחת כדורים (שאגב עוזרים לי באופן כללי). אני מרגיש שנותרתי לבדי. אני לא אחד שמפסיק לתפקד כאשר אני נכנס לדיכאון, אני לא חושב שזה יקרה, אבל... אני פשוט לא יודע מה לעשות אני לא יודע איך להתמודד... כרגע הדרך היחידה היא לא לחשוב על זה אבל כל פעם שאני נזכר... רעל מתחיל לזרום לי בעורקים או במוח או אני לא יודע מה... המטפלת נתנה לי שם של פסיכולוגית אותה היא מכירה ועליה היא ממליצה. אך לפחות בשלב זה אינני מסוגל לפנות למישהי אחרת, להתחיל את כל התהליך הזה מהתחלה פשוט אין לי כח. המטפלת אמרה לי תתקשר אליי בעניין של חיפוש טיפול (אם זה לא יסתדר עם זאת שהיא המליצה עליה) אבל היא לא אמרה שאני יכול להתקשר סתם לתמיכה. למרות שהיא אמרה שהיא תמיד תחשוב עליי ותתהה מה קורה איתי וכו'. אני לא בטוח שאני כותב כאן בשביל עצה כי אני חושב שאני יודע מה יציעו לי פה אנשים. כנראה בעיקר לעשות את המאמץ ולהתחיל טיפול חדש... אני כותב כאן בעיקר כדי לשתף. (פעם היתה לי דרך טובה יותר לעשות זאת) בכל אופן אשמח לכל תגובה. תודה.

חייל לשעבר יקר גם אני נפרדתי לאחרונה ממטפלת שמאד אהבתי, אפילו התאהבתי. אני נפרדתי מרצוני, בצורה מאד אמביבלנטית, כי הרגשתי שאני מאוהבת בה מדי כדי להמשיך טיפול, היא עוררה אצלי מן רעב כזה כמו של תינוקת לאמא שלה, והיה לי מאד קשה להשתחרר. אני מכירה את ההרגשה שלך. את הבכי כשאני לבד עם עצמי. את הפיתוי, כמו נרקומנית, לקבוע איתה שוב ולראות אותה, למרות שבראש אני יודעת שלא זה מה שיעזור לי. התחלתי לאחרונה טיפול חדש, אצל מטפל גבר. איש מאד חם וחכם שמאד עוזר לי להבין את העוצמות האלה של הכאב שהתעוררו אצל המטפלת הקודמת. הרי העוצמות האלה מסמנות שזה מעורר אצלינו משהו יותר קדום וראשוני. וכשמבינים את זה, את הקשר הראשוני עם ההורים שהתעורר דרך הקשר המיוחד שנוצר בטיפול, זה מנחם ונותן כוחות. לכן אני איתך בכאב, ויחד עם זאת חושבת שתרוויח המון מטיפול חדש, בדיוק כפי שאני מרגישה עכשיו. הפרידה היא סוג של אבל, אבל קשר חדש יכול במובנים מסויימים להקל על האבל ואף להפסיקו. תמיד תמשיך לאהוב את המטפלת הזאת שעזבת, אבל תוכל להמשיך ולגדול גם בעזרת אנשים אחרים. שיהיה לכולנו גמר חתימה טובה, תמי.

אין ספק שפרידה מאדם קרוב, בייחוד כשמדובר בפרידה "מלאכותית" שנובעת למעשה מסיום השירות הצבאי שלך, היא קשה. נשמע כי למרות שקושי, אתה לא שוקע, ומצליח לכאוב את האובדן לצד הזיכרונות הטובים מהמטפלת. אולי ההפסקה שנכפתה עליך יכולה בסופו של לגרום לדברים שלמדת בטיפול אצלה לשקוע, להצליח ליישם את הדברים בעולם. כי בסופו של דבר, אחרי הטיפול, כולנו יוצאים את העולם ואל ההתמודדות, ועם כמה שהטיפול וההגנה וההקשבה של המטפל יכולים להיות נחוצים ומרפאים, יש לעיתים שהם יכולים לקבע מצב של פחד מהתמודדות עם העולם ללא מסגרת שכזו. אולי בעקבות סיום הטיפולתצליח לשתף גם אנשים סביבךבבעיות, תוכל למצוא תחליף למטפלת בדמות חברים חדשים או משפחה. אם אתה מרגיש שאינך מסוגל לפתוח בטיפול אצל מישהו אחר, ז בסדר, ונשמע הגיוני. לעפמים צריך אנרגיה רבה כדי לגרום למישהו אחר להכיר אותך שוב. איך שלא יהיה אני מקווה שאכן אתה מתחיל בדרך חדשה, שאולי מפחידה מעט, אבל טומנתבחובה הצלחה והנאה מהחיים.

חייל לשעבר, כתבת בבהירות יפה. פרידה היא דבר כואב ויפה כאחד. כל החיים מלווים בפרידות ואתה נוכח ברגשותיך במלוא עוצמתם- זה יפה כלכך. מי אמר שרגש חזק של עצב הינו דבר שיש להמלט מפניו? חווה אותו, ובדוק את מה שעולה איתו, רק על תבהל. ולא- אל לך למהר לפסיכולוגית חדשה, אם אינך מרגיש שאתה מסוגל כרגע. תן לעצמך זמן, בעדינות בחיבה. לעיתים הפרידה ממטפלת טובה יכולה להיות עוצמתית וכואבת. חלקת איתה את נפשך, והיא היטיבה עימך. קח לך פסק זמן, ואל תפסיק להרגיש, אתה נשמע אדם מודע וחמוד. לאט לאט לך. והרי אתה נפרד בעת ובעונה אחת מכל מה שסבב אותך בשנים האחרונים. היה עדין עם עצמך, והקשב לליבך, הוא יוביל אותך לנכון.