שאלה פילוסופית בקשר לתרופות פסיכיאטריות
דיון מתוך פורום פסיכיאטריה
ד"ר הידש היקר! בחרתי להפנות את שאלתי אליך כי אני מתרשמת עמוקות מהאיכפתיות והאמינות שלך כאיש מקצוע. ועכשיו אחרי שהתחנפתי (סתאאאם....) הנה שאלתי: התחושה שאני חיה תמיד על יד לא מפסיקה להציק לי. זאת אומרת, באופן יחסי אני "מסודרת": משפחתית, מקצועית, כלכלית. אבל!! התחושה הזו שאני לא ממש "מתערבבת" שהייתי רוצה להיות יותר מעורבת בחברה, שתפסק כבר תחושת העצב והבדידות הפנימית הזו (שמתעצמת דווקא כשאני בחברה) שארגיש חלק אמיתי ממה שסביבי. קשה להסביר . אולי מטאפורית יהיה יותר ברור אם אשווה את התחושה הזו לנוזל שמנסים למהול אותו במים, אז לכאורה הוא בתוך המים אבל לא הופך להיות חלק מהם. כך אני. כשאני בסביבת אנשים, אני לכאורה מדברת, צוחקת, אבל כאילו יש בפנים איזה באפר שלא "מערבב" אותי, וזה גורם לי עצב כזה. גם בעבודה אני חשה שהייתי יכולה לעשות הרבה יותר אילו לא היה המחסום הזה שגורם לתחושה של חיים בשוליים. הייתי מגיעה יותר רחוק. אבל האבסורד הוא שכשאני מגיעה, כשאני מצליחה נניח ליצור יותר קשרים, או להגיע לקו קדמי יותר בקריירה, זה לא גורם לי אושר כמו שחשבתי שיהיה. עכשיו לשאלה הפילוסופית: לא פעם חשבתי להעזר בתרופות פסיכיאטריות. נוכחתי בשינוי האדיר לטובה שהן גרמו לאנשים שאני מכירה. פחות רגישות, יותר שמחת חיים ועוד. השאלה שלי היא האם יש לשאוף לכך אם למעשה גנטית אני בנוייה כך? אני מסתכלת במשפחתי המורחבת ומגלה איפיונים כשלי (מופנמות, נטייה לבדידות) הן אצל אנשים מהדור הקודם והן בדור הצעיר יותר. אז אולי יש לקבל את עצמנו כמו שאנחנו? אולי אני צריכה להפסיק להאבק בעצמי? איך להפסיק את המאבק הפנימי הזה בין הרצון להיות יותר לבין הקבלה העצמית? כי הרי עובדה היא כמו שציינתי שגם כשאני מצליחה יותר זה לא גורם לי אושר כמו ששיערתי שיהיה. מצד שני, מדוע אנשים המוקפים חברים והמצליחים גורמים לי לתחושת ההחמצה הזו? מקווה שלא הכבדתי עם השאלות שלי ואשמח גם אם גולשים בפורום יוכלו להתיחס אל השאלה שלי מהמקום שלהם. תודה
שלום לך , מדוע הנך חושבת שתרופות פסיכיאטריות יעזרו לך עם תחושת ההחמצה , והבדידות שאת חווה . תרופות פסיכיאטריות להערכתי אינם פועלות דווקא על הכיוון הזה . את מציינת שקשה לך להרגיש חלק ממשי ממסגרת , ותמיד ישנה הרגשת בדידות , זה אופייני לרבבות אנשים בחברה המודרנית הקפיטליסטית והתחרותית כל כך . אנשים רבים חשים אנונימים ברמה כזו או אחרת . לדעתי את יכולה לגנוט מטיפול קבוצתי ע"י סדנאות לטיפוח הבטחון העצמי וסדנאות תקשורת בהנחיה מקצועית. בהצלחה ניהול
שלום, תודה על המילים החמות וכיוון שהשאלה שלך היא כללית "פילוסופית" הרי ברור שהתשובה היא אישית לכל אחד ואין כלל ברור שמתאים לכולם. כמו כן אמליץ לך על הספר "פרוזק, התרופה של שנות התשעים" אשר עוסקת בהרחבה בשאלות הללו. כיוון שהשאלה היא כללית אז אני דווקא אנסה להוסיף שאלות ואשמח אם יתפתח דיון כללי בנושא. ראשית, את אומרת שקיימת בעיה גנטית, או משפחתית. האם עלינו להכנע לגנטיקה? או שעלינו לשנות את הגנטיקה אם הרפואה נותנת לנו אמצעים לכך (נניח תרופה אידיאלית שעושה רק טוב ולא גורמת לתופעות לוואי). לצערי בחברה המתירנית אין ספק שאדם פתוח וחברותי ש"מכיר את כולם" מצליח יותר מאשר אדם מופנם ושעושה את עבודתו כנמלה. אולי אין זה מוצדק אבל האם זה לא כך? היום התרופה עוזרת להיות עם פחות חרדות ומוחצנות, אבל אם נרצה מגוון של תכונות ולכל תכונה תהיה תרופה אשר מתאימה לה, האם נתחיל עם "הנדסת אופי" בדומה להנדסה גנטית? האם את רוצה להעביר את המופנמות לילדים שלך כפי שאת קיבלת אותה? כמובן ששיחות-פסיכותרפיה עשויות לעזור, אבל ההשקעה בשיחות היא הרבה כסף וזמן, מה עדיף, שיחות או תרופה על הבוקר? טוב, אני חושב שיש מספיק שאלות עד עכשיו, כאשר יתפתח דיון אפשר יהיה להרחיב. שבוע טוב דר' גיורא הידש
יש גבול דק בין מופנמות וביישנות לעומת חרדה חברתית. תפקידו של פסיכיאטר מקצועי להבחין בין שני המצבים. כאשר מנסים לתקן משהו שהוא תקין- בסוף הוא באמת יתקלקל! או במילים אחרות- WHEN NOT INDICATED- COMPLICATED
