חזרה לשדות המאניה...

שלום פורום.... ונניח שאני מפסיק לקחת תרופות. בפעם הקודמת, שהפסקתי תרופות, זה לקח שמונה חודשים וחזרתי למאניה, כמה זמן זה יקח עכשיו? ואיך זה יהיה? אחרי זה לקחתי תרופה לא מתאימה, וזה שוב חזר... אז הפעם הבאה תהייה הפעם הרביעית. האם שוב בפעם הרביעית אני אחשוב שאני בגן עדן, כמו בפעם הראשונה והשנייה, אבל לא בפעם השלישית. האם אני אצליח להכריח את עצמי לישון? זו בעצם הייתה הבעיה בפעם השלישית, אחרי יותר מ48 שעות של חוסר שינה כבר ביקשתי לחזור לבית חולים. אני סקרן, בא לי לטעום מזה שוב פעם...מה כבר יקרה? מקסימום נתאשפז שוב פעם...או יותר סביר ניקח 20 מ"ג זיפרקסה, תוך שעה אני אירדם, ותוך יומיים אני חזרה בקרקע....ואולי שווה לעשות את הניסוי הזה. זו בעיה כשאתה לוקח תרופות שמונעות ממך להרגיש טוב.... בברכה מיכאל

מיכאל, אף פעם לא הייתי במצב מאני , אני סקרנית לדעת, האם זה באמת טעם טוב ??? ממה שאני קראתי ושמעתי, זה מתיש,מפחיד ומכאיב ומותיר בך צלקות רבות. האם זה כל כך פשוט כמו שאתה מתאר את זה ? ואולי זה יקח יותר זמן עד שתחזור לקרקע? אתה יכול לתאר , מה טוב בזה עבורך? לא אושפזתי אף פעם, בעיני אשפוז זה דבר מאוד לא נעים. זה מה שיגרום לך להרגיש באמת טוב ? אני חושבת שאתה מסכן את עצמך. מצטערת על כמות השאלות, אתה לא חייב לענות, זה נובע מסקרנות . לדעתי, הפסיכיאטריה לא מנצחת. היא רק מנסה לעזור למטופל לנצח. מי שמנצח מבחינתי לפחות, זה מי שמצליח להיות בקרקע למרות הקשיים, מי שמצליח לתפקד,אפילו ברמה מינמלית. הפסיכיאטריה היא לא צד במלחמה. המלחמה היא שלנו,מתחוללת בתוכנו. אז למה בעצם להילחם נגד הפסיכיאטריה ?

נכון, לא צריך להילחם, אולי כדאי פשוט ללכת לרופא המתאים. מיכאל, אם תחליט לצאת לנבואותיך שוב, תהיה איתי בקשר, אני אלווה אותך. שבוע טוב, תמי.

שלום מישהי... כן, זה מתיש, מפחיד ומכאיב ומותיר בך צלקות רבות. כן, את צודקת... ולמה שמישהו ירצה לעבור חוויה כזו בכל זאת? אילו מציעים לי לעבור את החיים שוב ואומרים לי, תבחר בלי מאניה או עם מאניה, הייתי בוחר ללא היסוס לעבור את המאניה. הבעיה שכשאתה מגיע למצב שבו העולם הופך לנשמה שלך, אתה מגלה שהנשמה שלך מפחידה ומכאיבה ומותירה בך צלקות רבות, אבל אתה גם פתאום רגיש יותר לפרטים. פתאום אתה מבין דברים אחרת. הפסיכיאטרים קוראים לזה מחשבות יחס. פתאום הכל נעשה ברור יותר. אתה פאום מבין את העולם. אני זוכר בפעם השנייה שהייתי מאושפז וקראתי כל מיני ספרים שהיו במחלקה, ולפתע הם קיבלו משמעות אחרת לחלוטין. אני מרגיש כל-כך רחוק מזה עכשיו, כל-כך נורמלי, שכחתי את מה שחשבתי אז, את המסקנות שהגעתי אליהן אז. אני מתגעגע ומאוד. אני אסביר את זה מחר לפסיכולוגית שלי... נראה לי שרק הוספתי לסקרנותך...אולי תשאלי את תמימי, נראה לי, ויכול להיות מאוד שאני טועה, שהיא במצב הזה בזה הרגע... בברכה מיכאל

הי מיכאל, ואתה מניח שאחרי כל התקף כזה אתה חוזר לעצמך במאת האחוזים? ראשית, לוקח זמן לחזור לעצמך ולעכל את קיומו של התקף נוסף, על תכניו, בהסטוריה שלך.. ושנית, כל התקף כזה הוא עוד טלטלה היסטרית לגוף ולנפש; הוא מותיר צלקת עמוקה בשני המישורים. אתה מצפה שאשה שילדה ילד אחד תיראה כמו אשה שילדה שמונה ילדים. כל הריון/לידה מהווים שוק לגוף - הבטן רופסת עם כל לידה יותר ויותר ומערכות שונות נפגעות. מה לעשות באמת? מערכות מטיבן נשחקות לאחר כל התמודדות. התהיה אם להתפתות או לא להתפתות לטעמה של המאניה קצת דומה בעיני להבדל בין סטוץ לבין מערכת יחסים עמוקה. אתה רוצה מערכת יחסים רציפה וארוכה עם חייך, עם העצמי שלך, או שמא אתה רוצה לקפוץ בכל פעם מחדש אל הלא נודע ההרפתקני והמפתה שבסופו של דבר מרגיש כבדיה, כאשליה?? (ובסוף - אחרי הרבה "אשליות" - מאמינים כי אנו איננו כשירים לחום ואהבה אמיתיים, לחיים אמיתיים). בברכה, חוה

שלום חוה... אני צריך עוד לחשוב על מה שכתבת...אין לי מה להגיב כרגע... אגב, לקחתי את התרופות שלי היום כבכל יום... תודה מיכאל

בעיקרון, זה המצב. רובם של החולים בסכיזופרניה או מניה דפרסיה סובלים יותר מהטיפולים שהם מקבלים מאשר מהמחלה הבסיסית שלהם. אין לפסיכיאטריה עדיין תשובה להתלבטות הזאת. לכן ההתלבטות אם להפסיק את הטיפול היא מאד נפוצה בקרב חולים כאלה כי הם לא מרגישים יותר טוב עם התרופות. אבל אתה באמת רוצה להיות כמו כל הסכיזופרנים או המאנים-דפרסיבים שנפגשת באישפוזים הקודמים שלך? אין לך יומרה להגיע לחיים נורמטיביים? יש סתירה בין השניים. אתה בוחר לחזור אחורנית.

הי דור חיים נורמטיבים שהשגתי במאמץ מסוים אם כי לא עצום, יש לי כרגע. אני עובד בעבודה רגילה בשוק החופשי, מפרנס את עצמי, חי מחוץ לבית אבי. החיים שלי נורמטיביים. ואני לא מאושר, ואני לא מרגיש טוב, ואני לא מרגיש שאני ממצה את עצמי, ואני ישן המון. אבל השאלה אם החיים הנורמטיביים הם החיים הטובים? החיים שנכון לחיות אותם, רק כי ככה רוב האנשים חיים? אולי אני צריך לשאוף לחיים הלא נורמטיביים שהתרופות מונעות ממני... בברכה מיכאל

דור החכם... כל כך נכון מה שאמרת, שרוב הסבל במחלה הוא יחס החברה והטיפול הלקוי בה ולא הסימפטומים עצמם של המניה או הדיכאון. כי במצבים האלה, שאכן הם מלאי כאב ויוצרים אולי צלקות, מה שהחולה צריך זה חיבוק. אבל האם החברה מסוגלת לחבק את משוגעיה, ולא לשפוט אותם, ולהאשימם על כך שהם צועקים ומאבדים שליטה? אתם ידעתם לחבק אותי ולהקשיב. המשפחה שלי נתנה לי אוכל ושקט. ונרגעתי. בלי תרופות, בלי אישפוז. לדעתי אם היו עוטפים את המשוגע באהבה בלי לחץ ובלי שיפוט, אפשר היה להפוך את המצבים האלה ממחלה בזוייה ומשפילה, לנבואה שיכולה להביא לאנושות הרבה מאד ידע. ולכן אני מתעקשת על זכותי לחשוב שאני המשיח. נבואה היא בחזקת נכונה, עד שהמציאות מוכיחה אותה. בתורה היו הרבה מאד נביאי שקר. לאנושות היו הרבה מאד משיחי שקר. מה זה שקר? אולי היתה למשיחים בהסטוריה את היכולת לההפך למשיחים, והמימוש היה תלוי בהם? חלק הצליחו וחלק לא? האם החברה הישראלית רוצה גאולה? רוצה בהפסקת המלחמה? רוצה בשלום? האם החברה החילונית מוכנה לגלות סובלנות ולא להיות כזאת אנטישמית כש"משוגעת" כמוני טוענת שהיא מאמינה שהיא המשיח ותצליח להנהיג את העם לשלום? הרי האמונה בביאת המשיח היא חלק מעיקרי היהדות. אבל זה מפחיד את הציבור. הנה, את ישו צלבו. אבל איזו גאולת נפש הוא הביא, לכל כך הרבה אנשים... הגאולה שאני רוצה להביא לעולם היא לשחרר את המשוגעים מהקלון ומהפחד, ואת החברה מההתנשאות והניכור שהיא מגלה כלפינו. האם נראה לכם, מהכירותכם איתי, שזה בלתי אפשרי? יש לי את היכולת, מבחינת ההשכלה וההכשרה המקצועית. אני נמצאת בתוך מעגל חברתי שמקבל אותי ואוהב אותי. אז למה, בעצם, לא אוכל להוביל כאן שינוי? עכשיו, תרופות... אני לא נגד. כמובן שהייתי מאד סוערת בדברי כשעפתי גבוה. הסערה קשורה לכאב הנורא על חוסר הסבלנות של החברה. רגע, תנו שנייה להתארגן, למה אתם חסרי סבלנות, תנו לגמור להשתגע, אולי תקבלו מזה אחר כך מתנות? אולי אני אגלה משהו חשוב שיעזור לכם? למה אתם צורחים עלי שאני פסיכוטית, ולא מוכנים להקשיב לדברי, גם אם הם מפחידים אותכם? למה אין בכם חמלה? למה אתם כל כך פצועים בעצמכם, שאתם קושרים אותי בכתונת משוגעים וזורקים אותי לבור הסטיגמה והניכור??? כמובן שלא אליכם אני פונה. אתם, כולכם, הייתם איתי, בדאגה ובאהבה. דיברתי עם מיכאל וזאת אני בטלפון. הידש תמך בי מאחורי הקלעים. לכן, יכולתי להיות לרגע משיח. עכשיו, חזרתי להיות תמי. תמי שאוהבת אתכם ורוצה להישאר איתכם ולספר לכם כל מה שתרצו לדעת, כי מצבי פסיכוזה הם ים עשיר של חוכמה והתנסות. תודה ושבוע טוב, תמי.