הפרעה דו קוטבית

לפני כשמונה חודשים התאהבתי באדם מקסים (בן 31) אשר סובל מהפרעה דו קוטבית. הוא מטופל מזה כשלוש שנים בתרופות כגון: ליתיום, ואלפרואק אסיד וניורוטין ומצבו הכללי טוב מאוד. הוא מודע למחלתו ומאוד מקפיד על לקיחת התרופות בזמן. אנו מתגוררים יחדיו בחצי השנה האחרונה ומעולם לא נתקלתי במצבי רוח תקיפים או שהוא התנהג בצורה תקיפה. למרות זאת יש לו "התקפות" של אובססיה מסויימת לסדר, ניקיון, מגיב מאוד גרוע לשינויים בתכנון ובעיקרון ללחצים מבחוץ. לאחרונה דובר על נישואין אולם אני חוששת מהעתיד בעיקר מכיוון שאינני יודעת מהם ההשלכות של המחלה על חיי משפחה. אני ממש אובדת עצות. אודה על תבונתכם בעיניין

דואגת יקרה לא קל לחיות איתנו, הדו קוטביים... מתנדנדים בין אופוריה לדיכאון, התפרצויות זעם, חוסר יציבות, אין ספק שהאמוציונליות הרבה שלנו היא חלק גדול מהקסם שלנו ומהכשרונות שלנו לאהוב וליצור, אבל אין ספק גם שלא פשוט לחיות איתנו... אני בת 37, ביפולרית, לא תמיד כל כך מאוזנת, נשואה באושר ואמא לשתי בנות קטנות. המשברים שלי היו מבחנים לחיי האהבה והמשפחה. אני לא יכולה לדבר במקום בעלי, אבל יכולה להגיד לך שהוא גיבור אמיתי ביכולתו בשם האהבה להמשיך ולתמוך בי בתקופות ארוכות של מצבים רגשיים לא קלים, לקחת יותר אחריות על הבנות כשאיני מאוזנת, להיות שותף בהחלטות שלי לגבי טיפול תרופתי, עבודה, מנוחה, ועוד. לזכותי יאמר שאני מאד משתדלת ללמוד ולהשתפר, לא לקחת את המחלה כקולב או כתירוץ ולראות גם את הקשיים שלו כלגיטימיים. אחד החסרונות שלנו כאנשים חולים זה המצבים בהם אנחנו מרשים לעצמינו ליפול כי כביכול אין לנו שליטה. גם כשהשליטה אינה שלמה, כמו במצבים של מאניה, פסיכוזה או דיכאון, אנחנו עדיין שם כדי לקחת אחריות, תרופות, טיפול, ייעוץ וללמוד איך לחיות עם המחלה ובכל זאת לשמור על הזוגיות האהבה והמשפחה. זוגיות היא אומנות של סובלנות ושל פשרה. כשם שבעלי מתפשר איתי לגבי הקשיים הנובעים ממחלתי, כך אני מתפשרת איתו לגבי הקשיים שלו, כי הרי לכולנו בעיות. אם יש לך שאלות יותר ספציפיות על החיים בבית עם חולה ביפולרית, אשמח לענות, גם במייל האישי, וגם בטלפון. שלך, תמי.

קודם כל והכי חשוב הוא שאת אוהבת ונאהבת זה שהוא לוקח תרופות אומר הרבה במחלה הזאת כי בדרך כלל יש התנגדות לכדורים מצד החולה אני מכירה הרבה והרבה מאוד אנשים עם אובססיות לסדר ונקיון ועם פוביות וכדומה אבל הם לא מאובחנים ולא מקבלים טיפול אז ההגדרות שלך הם כמו שאומרים בסלנג לחפש בפינות חשוב שתהייו גלויים שתלכו ביחד למטפל או למטפלת ותדברי על החששות ועל העתיד. כמו שאני אומרת תמיד אין ביטוח בחיים יכולת להתחתן עם אדם בריא שהיה מקבל מחלה אחרי החתונה ואז מה היית עושה ... נוטשת? אני התחתנתי עם אדם שהאמא הייתה ביי פולר ., יש לי בת אחת מתו ך שלוש עם ביי פולר אז ברגעים המעטים הקשים אני לפעמים אומרת אולי,, ואם ומאשימה את עצמי אבל רוב הזמן אני אוהבת בלי סוף ומבורכת בילדה מקסימה שגורמת לי אושר וגאווה !!!

הי דואגת... לחיות עם אדם שסובל ממאניה דיפרסיה ומאוזן תרופתית זה לא שונה מלחיות עם כל בן אדם אחר. אין פגיעה בתפקוד וביכולת הקוגניטיבית בין ההתקפים. הבעיה היא האפשרות של הישנות התקף. הסיכוי לכך עם לקיחה מסודרת של תרופות היא 20%. סיכוי לא גבוהה, אבל גם ממש לא אפסי. לחיות עם בן אדם בהתקף פעיל של מאניה או של דיכאון, זה כבר יכול להיות קשה, אפילו קשה מאוד. את יכולה להתייחס לזה כמו מתמטיקה, האם החבר שלך מספיק מקסים ודואג ואיכפתי ונדיב ומעניין שאת מוכנה לקחת סיכון של 20%, שלמשך פרק זמן של שבוע עד חודש הוא יהיה בלתי נסבל. לעומת זאת, את יכולה לא לשקול כלום, ולומר את הבן אדם הזה אני אוהבת ואני מוכנה לקבל אותו כמו שהוא, על כל המעלות והחסרונות, ולתת את עצמך ללא תנאי. כנראה שאם זה היה המצב לא היית פונה אלינו, אז חזרנו לשיקולים הרציונליים סטטיסטיים, שאני משאיר לך לחשב בעצמך כמובן. בברכה מיכאל

שלום תודה למשיבים על התשובות האישיות והמקסימות. רק רציתי להוסיף שחשוב יותר מהחומר התיאורטי הוא המצב של החבר שלך. לכן ניתן בהסכמה לפנות לרופא המטפל המכיר אותו לשאול אותו שאלות ספציפיות לגבי האדם המסויים ולא רק שאלות כלליות. כל טוב דר' גיורא הידש