תודה על התשובה

ולגבי שאלתך.. למעשה הוא לא משתף אותנו במה שקורה לו. כשחזר מהמזרח ידעתי שמדי פעם הוא משתמש בגראס, ולמרות שטענתי בפניו שזה סם כמו כל הסמים, לדבריו הסם הזה לא מזיק והבעיה רק שלא חוקי כאן בארץ. באותה התקופה עוד היו לו חברים היה יוצא מהבית ניסה לשכור דירה אבל היה לו קשה כי לא החזיק מקום עבודה ולכן עמד להגר להודו. הדבר שמנע את המעשה זה שבאותה השנה אמא שלי התאשפזה, ולכן בעקבות בקשותינו דחה את תוכנית ההגירה שלו ונשאר בארץ. כיום 4 שנים מאז שאמא נפטרה, ולמרות שהוא היה הנכד המפונק שלה, הוא לא הראה סימנים של אבל או משהו דומה לזה. עד לפני שנה או מעט יותר,עוד היה עושה ניסיון לצאת לעבודה של שבוע שבועיים כל פעם. השינוי היותר גדול לדעתי קרה כשהחל לקבל את תרופת הדפלפט כרונו.. לפי דבריו על פי הסימנים הובחן כאפילפטי. מאחר ויש לי בן צעיר שבזמנו הובחן כאפילפטי, וגם לוקח את התרופה של דפלפט אני יודעת שיש לתרופה תופעות לוואי, וצריך מעקב רפואי לגבי התרופה בדם. גם הבן עליו אני מדברת, הראה סימני עייפות אחרי שהחל לקחת תרופות, אבל אצלו העייפות לא חדלה עד היום. יש לציין שאני בעצמי לפני שש שנים נפלתי רפואית ומקצועית והדבר השפיע עלי. לאחרונה אני בעצמי הרגשתי ממוטטת עם כל הבעיות איתםם אני נאלצת להתמודד והתחלתי ללכת לקבוצת תמיכה בבריא ות הנפש. בקבוצה הזאת אני מעלה הרבה את הנושא של הבן. ומשם יעצו לי לפנות למפסיכיאטר המחוזי כדי לבקש ביקור בית, מאחר והבן סירב לשתף פעולה ולבוא איתי לשיחה עם הפסיכולוגית, כיביכול כחלק מהטיפול עבורי, למרות שהמטרה היתה לאבחן אותו. אז כתבתי מכתב לפסיכיאטר המחוזי, וביקשתי ביקור בית כי ראיתי שיש לו בעיות ואם לא יטפל בהם זה רק ילך ויחריף. ציינתי בפניהם את העובדה שיכולים לעבור כמה ימים עד שיחליט להתקלח. שלא לדבר על כך שהחדר שלו מבולגן ואותו זה בכלל לא מעניין. גם הופעתו החיצונית לדעתי לא ממש מעניינת אותו, התשובה שקיבלתי מהפסיכיטר המחוזי שבשלב הראשון עלי לערב את הרופא המשפחה שלו, וכך עשיתי, ובאמצעות הרישום במחשב הבנתי שלמעשה הוא נמצא במשך שנה בטיפולים אצל פסיכיאטר באופן פרטי. ודרך הפסיכיאטר הוא קיבל את תרופת הדפלפט, אחר כך הוסיף לו פלוטין ובהמשך החליף את הפלוטי ברסיטל. והבנתי שאחת לשלושה חודשים הוא מבקר אצל הפסיכיאטר כדי לקבל את התרופה. למעשה אני כעת נמצאת גם במבוי סתום לגבי אופן בו עלי לפעול. בקבוצת התמיכה אומרים לי שהוא פרזיט ועלי להוציא אותו החוצה כדי שיתמודד עם הבעיה. לדעתם המצב הזה נוח לו. ולכן לפני שלושה שבועות בערך כבר הצבתי לו את התנאי שאם לא אראה שינוי בהתנהגותו ואם לא יעשה למען עצמו, אוציא אותו מהבית. ומאז יש לי המון רגשות אשם. ממכם לא שמעתי שעלי להוציא אותו החוצה להתמודדות לבד, אלא יותר ללכת לכיוון של אישפוז יומי. ואני נוטה יותר לקבל את ההצעה שלכם מאשר את מה שאומרים לי בקבוצת התמיכה. מה זה בידיוק האישפוז היומי? ולגבי שאלתך על הקשרים שלו איתי ועם הסביבה. אני יודעת שהוא כואס עלי, לדבריו לא דאגתי לו אלא יותר דאגתי לעצמי הוא מתיחס החל מתקופת הילדות. יכול להיות שהוא מתכוון בכך שדאגתי לעצמי שלא התגרשתי מאבא שלו כבר אז? אבא שלו היה כל הזמן מרביץ לו. ואני למרות שכבר אז רציתי להתגרש מאבא שלו לא קיבלתי שום גיבוי מהמשפחה הקרובה. נשאלתי גם על ידי אמי וגם על ידי אחיות לאן אני אלך אישה ללא מקצוע ועם שתים או שלושה ילדים? הנושא הזה תמיד היה על הפרק. כשאמרתי אז לבעתי שאני רוצה להתגרש, בעלי אמר אין בעיה רק שהילדים נשארים אצלי. ואת זה לא יכולתי להרשות לעצמי. הבן כנראה לא מבין שאת מה שעשיתי עשיתי גם למענם, גם היום כשהם נמצאים בבית אני לא משחררת את עצמי מכבלי הנשואים בגללם אחרת אולי כן הייתי עושה צעד.. לא יודעת.. ולגבי הקשר של אבא שלו איתו, גם היום הקשר ביניהם לא טוב מקווה שלא העמסתי יותר מידי. תודה גילה

שלום גילה, לפי תיאורך יש לבנך הפרעה במצב הרוח והפרעה בהתנהגות, אך לא הפרעה פסיכוטית, כלומר, הוא אחראי למעשיו וניתן לדרוש ממנו מה שדורשים מאדם בגילו כמו יציאה מהבית ועבודה. לדעתי הסמים זה רק סימפטום להפרעה שהיתה קיימת בו וזה לא גרם לו לשום דבר. עובדה שהוא פנה לפסיכיאטר ביוזמתו כי הוא הבין לבד שמשהו אצלו לא בסדר. במקרה הזה אבחנה של הפרעה באישיות יכולה להתאים כאשר מצד אחד אין פסיכוזה אך מצד שני אין מוטיבציה לנהל חיים נורמטיביים. אני בדיעה שהדרך הנכונה שלך לפעולה הוא לדרוש מהבן לשקם את חייו ולצורך העניין גם לסלק אותו מהבית. אם קשה לך לעשות זאת אפשר לבקש מהבן פגישה משותפת עם איש מקצוע אשר יציע פתרון של שיקום שיהיה מוסכם על שניכם.

הילד שלך נשמע לי במצוקה מאוד גדולה ולא הייתי מכבידה עליו ומציבה לו תנאים, אלא תומכת בו. אין משהו שתעשי שיגרום לו לפעול ולצאת מהבית או להתחיל לעבוד אם זה לא קיים אצלו. הוא נשמע לי בדיכאון וחלק מזה זה חוסר מוטיבציה. הייתי מציעה לו ללכת לפסיכולוג דרך קופת חולים ושתסייעי לו לממן טיפולים. חוץ מזה אני לא רואה איך את יכולה לסייע לו. אני מבינה מאוד את התסכול שלו מזה שלא הגנת עליו מפני אבא שלו (לפי הראייה שלו- אני ממש לא מאשימה), והעובדה שזה עולה פעמים רבות מעידה על כך שהנושא חי וכואב כך שאולי כדאי שתפתחו את זה ותדברי איתו באמת בלי ניסיון להתגונן אלא באמת להקשיב. אני עוברתי דבר דומה עם הורי , אבי ביקש סליחה ובאמת סלחתי ועברתי הלאה, אך הכעס על אימי שהייתה אמורה להגן עליי מפניו עדיין חי ובועט. בהצלחה וגמר חתימה טובה

לגילה הדברים די מורכבים, בודאי שהיו לך סיבות טובות לא להתגרש, אבל בהחלט קורה שאחד הילדים נפגע יותר מהאחרים ונגרם לו נזק. לכן אני חושב שאין כאן מקום לשיפוטיות ואי אפשר לדעת האם עשית את הצעד הנכון או שטעית. מה שבטוח שהבן נפגע מאביו. אני מצטרף לדברי קודמי וחושב שהבן במצוקה וחשוב שתהיי מעורבת במה שקורה לו. טוב שהוא נמצא במעקב ובטיפול ואולי אפשר ליצור קשר עם הפסיכיאטר המטפל בו? הפסיכיאטר הוא האדם שיכול להציג את הדברים בפני הפסיכיאטר המחוזי ואולי אף לשכנע את הבן להגיע לאשפוז יום. אשפוז יום דומה בעיקרו לאשפוז מלא, אבל בסוף יום העבודה האנשים הולכים הבייתה ולא נשארים לישון בבית החולים, וזה יתרון ממשי. הדבר האחרון שכדאי למצוא אדם שהבן סומך עליו, יכול להיות שיהיה זה אחד הדודים או קרוב משפחה אחר שיכול להגיע אליו ולעזור לו. לדעתי שהראיה שהבן אינו עובד והוא פרזיט כדבריך או כדברי הקבוצה הם שטחיים מדי. יתכן שהבן חולה ולכן הוא זקוק לעזרה. שבת שלום, דר' גיורא הידש