פורום פסיכיאטריה

אני נוטלת סרוקסט כבר כשני וחצי. שאלתי היא האם בבדיקת שתן יכולים להופיע סימנים או שניתן לדעת שאני נוטלת את התרופה על ידי כך?

אם זו בדיקת שתן רגילה לא יראו שום דבר, אולי אם מחפשים ספציפית חומרים מסוימים יהיה ניתן לזהות משהוא , לא בטוח.

לדעתי אין שום דרך לאתר סרוקסט, אפילו בבדיקה מיוחדת. טריציקלים ובנזודיאזפינים כן ניתן לאתר בבדיקת רעלים, למשל- כאשר חולה מגיע לחדר מיון והרופא חושב שיש צורך בבדיקה כזאת.

לשרון בטח לא בבדיקה רגילה, לידיעתי בארץ לא בודקים סרוקסט בשתן בשום מקום. כל טוב דר' גיורא הידש

שלום אני לוקחת את התרופה פרנט ויש לי בעיה איתה אשמח אם תיצרו איתי קשר למיל שלי כדי להחליף מידע רפואי לגבי התרופה

תרופה מסוג MAOI (בדומה לנרדיל) לטיפול בדיכאון, כולל דיכאון פסיכוטי ודיכאון ביפולרי. החומר הפעיל בתרופה הוא Tranylcypromine. מידע מלא באנגלית: http://www.rxmed.com/b.main/b2.pharmaceutical/b2.1.monographs/CPS-%20Monographs/CPS-%20(General%20Monographs-%20P)/PARNATE.html

מה זה בדיוק התנהגות פסיכוטית?מעבר לזה שזהניתוקים מהמציאות וחשיבה שזו המציאות.מה הסממנים החיצוניים לכך?

יש תסמינים חיוביים (שאין בהם שום דבר חיובי) , שאלה דברים שקורים בפועל: הזיות , מחשבות שווא , הלוסינציות (ריחות וקולות). ותסמינים שליליים , שזה מה ש"לא קורה": ריחוק , אובדן הנאה ...

לשרונה תודה לברק, במצב פסיכוטי ישנה התנהגות לא מובנת, כלומר האדם עושה לדוגמא מעשים שאינם ברורים לאדם רגיל. למשל צועק על אנשים כי הוא שמע קול כי הם רוצים לפגוע בו, וכך הלאה. אכן המילים סמנים חיוביים ושליליים מטעים. אני מעדיף סמנים מוספים וסמנים חסרים. אבל המינוח המקובל הוא תרגום מאנגלית של חיוביים ושליליים. כל טוב דר' גיורא הידש

האם אדם שפרץ בצחוק פתאומי בעת סיום יחסי מין-זו פסיכוזה. זה היה מוזר קצת.

האם אפשר לקחת את שתי התרופות יחדיו? האם הן סותרות איפשהו אחת את השנייה?

שתי התרופות הן SRI, ציפרלקס רק יותר סלקטיבי- SSRI, אין צורך לקחת שתי תרופות שפועלות באותו מנגנון. רצוי להסתפק בציפרלקס כתרופה יחידה. מרוניל תרופה מהדור הישן עם הרבה תופעות לוואי.

לאייל תודה לדור, אכן התרופות אינן מפריעות אחת לשניה אבל תמיד עדיף תרופה אחת על שתיים אם אפשר. כל טוב דר' גיורא הידש

לד"ר הידש היקר שלום וברכה. אני רוצה לספר את המקרה שלי ואת כל ההיסטוריה הרפואית שלי ואתה בתור רופא מומחה ולפי מה ששמעתי הכי טוב בתחום. אני אשמח אם תגיד לי מה לעשות ובעיקר אם יש תקווה הכל התחיל לפני 5 שנים בלי שום סיבה התחילו לי תופעות פיזיות משונות של בחילות הקאות חוסר ריכוז מצב חרדתי קבוע בעוצמות שונות (לא התקפי חרדה) פעימות לב מואצות דיכאון חוסר חשק לעשות דברים ויכולת פיזית חלשה לעשות דברים. פניתי לפסיכיאטר והוא נתן לי סרוקסט 20 מ"ג וההשפעה שלו הייתה מצוינת הרגשתי הכי טוב בעולם לאחר מכן התגייסתי לצבא והמשכתי עם אותם כדורים אבל פאקסט ואותו מינון לאחר השחרור המשכתי עם התרופות כעוד 9 חודשים והיה מעולה ואז קרה מקרה שנפרדתי מהחברה שלי והחלפתי את התרופה לציפרלקס כי הפאקסט הפסיק פתאום להשפיע היה איום ונורא עם הציפרלקס ואחרי חודש חזרתי לפאקסט אבל שתי כדורים ביום הייתי עם שני כדורים ביום כ-10 חודשים בהתחלה ההשפעה הייתה טובה אבל אח"כ היה קטע של דיכאון ומצב חרדתי שממש השפיע והיה כל יום כל היום והייתי רגיש יותר למשל בתקופת הצבא אם הייתי חולה לא היה משפיע עליי שום דבר מבחינת חרדה ודיכאון ואם נגיד בתקופת שני הכדורים הייתי חשוף יותר לדיכאון וחרדה מעין רגיש יותר לאחר זה הורדתי במינון הסרוקסט והרגשתי ממש טוב עד להורדה של כדור אחד ביום כמו בהתחלת הטיפול והרגשתי טוב ככה המשכתי כמה זמן ובחודש וחצי האחרונים הסרוקסט משפיע עליי כ-70% ויש לי מצב חרדתי קבוע אבל קל כי שאני צריך להכריח את עצמי לעשות דברים כי אין לי כל כך חשק לעשות אותם די דיכאון ובעיקר מיחושים בבטן בחילות וקצת חרדה. כאילו אני עושה דברים עם חצי הנאה ולא הנאה מלאה זהו ההיסטוריה שלי עכשיו הרופא שלי המליץ לי לקחת כדור וחצי יום אחד ולמחרת כדור אחד ולנסות את זה במשך 3 שבועות ולראות מה יקרה ולהשתמש בואבן לפי הצורך האם זהו צעד נכון? ודוקטור בתור רופא מומחה האם יש תקווה להחזיר את המצב כמו בתקופת הצבא או שזה אבוד כי הסרוקסט לא משפיע כמו פעם? מה אתה ממליץ לעשות? והכי חשוב האם יש פיתרון למצבי כדי שאוכל לתפקד טוב מבלי תופעות לוואי? תודה רבה רבה רבה אנא ענה לי בבקשה

לתומס בהחלט אפשר להבטיח שהמצב הנפשי ישתפר ויהיה טוב כמו פעם, הסרוקסט היא תרופה טובה ועדיין ממשיכה לפעול ונקווה שהמינון הנכון הוא כפי שהרופא המציע (30 מג') ועם זה תצליח. יחד עם זאת בגיל שלך במצבים של חרדה ודיכאון אני ממליץ פעמים רבות להתחיל בשיחות-פסיכותרפיה כי לדעתי השיחות עשויות לתרום ולשפר מאוד את המצב כך שבעתיד גם לא תצטרך תרופות כלל. כל טוב דר' גיורא הידש

איזה תרופה נגד דכאון נחשבת כעושה הכי פחות תופעות ליוואי מיניות בגבר ? ניסיתי רסיטל חצי שנה וגם אותו הפסקתי בגלל זה.

עד כמה שידוע לי למשפחות של סרזוניל ואדרונקס אין השפעה על המיניות. אבל יש הבדלים ביניהן ולכן כדאי להתייעץ עם רופא מומחה שמכיר אותך.

ליוני כל התרופות הפועלות על הסרוטונין עלולות לגרום לתופעות במין, אבל הן לא גורמות זאת לכל אחד ולעתים יש התאמה אישית. הסרזוניל והאדרונקס אינן פועלות דרך הסרוטונין, אפשר לנסות גם את הפרוזק. כל טוב דר' גיורא הידש

שלום רב, אני רופא משפחה ורציתי להתייעץ בקשר לאדרונקס אם אפשר .... האם מקובל להתחיל באדרונקס כתרופה יחידה בחולים מסוימים כמו למשל חולים עם מרכיב דומיננטי של חוסר רציה \ אנרגיה או רצון לישון כל היום או שגם באלה מומלץ לשלב אותו עם SSRI ? למשל האם באדם שדכאונו מתאפיין בכך שביום יש את כל הנ''ל ובלילה דווקא מצב של התעוררות עקב חרדה יש מקום לשילוב של סרוקסט הסדטיבי בערב (לתסמינים ''מעוררים'' של הלילה) ואדרונקס בבוקר ובצהריים (לתסמינים של ה''אפטיה''). האם ניתן לתת אדרונקס אפילו פעם ביום בלבד כדי למנוע ''עוררות'' הלילית ? לציין שנסיון אפקסור , רסיטל , פרוזק כתרופות בודדות ,נכשל ,כולל במינונים הגבוהים יחסית. אודה מאוד על תשובתך בכבוד רב

לרוני אתה שואל שתי שאלות. ראשית בהחלט ניתן ומקובל להתחיל עם אדרונקס כתרופה ראשונה, האדרונקס היא תרופה טובה נוגדת דיכאון וישנם רופאים המאמינים שהתרופות הפועלות על הנוראדרנלין טובות ויעילות יותר מהתרופות של הסרוטונין, אבל כידוע כיום התרופות של הסרוטונין פופולריות יותר. בהחלט נכון וגם אני מאמין שעדיף תרופה אחת מאשר שתיים, תמיד להעדיף תרופה אחת אם היא מספיקה, לכן אין מקום להוסיף תרופות (גם במנגנון שונה), להתחיל עם תרופה אחת, להגיע למינון המקסימלי האפשרי והנכון ורק אם יש צורך לשקול החלפה או הוספה של תרופה נוספת. איני רואה מקום להתחיל עם שתי תרופות במיוחד כאשר כתבת שהתרופות הקודמות לא השפיעו עליך? כיוון שאדרונקס מעוררת מקובל לתת אותה בבוקר ואם יש צורך בכדורנוסף אז בוקר וצהרים. למרות שלא כולם מגיבים בעוררות ויש כאלו שנוטלים אותה בערב וישנים טוב. כידוע, רפואה זה דבר מורכב..... כל טוב דר' גיורא הידש

אני ניסתי בחודשים אחרונים גם איקסל וגם אפקסור שהגבירו אצלי את האי שקט,לקחתי כל אחד מהם חודשיים במינון טיפולי ,עכשיו אני אמור לרדת במינון של אפקסור/ויאפקס ולעבור לפי דרישת הפסיכיאטאר לאדרונקס,את האמת אני מאוד חושש כי הוא מגביר את החרדות אפילו יותר מאשר האיקסל והאפקסור,כנראה שהמערכת הנורדלנית לא מתאימה לי. בעבר 7 שנים עם סרוקסט שהשפעתו בשנה אחרונה פחתה מאוד. אני עם דיכאון מתמשך שהחל בגיל צעיר{מילדות הייתי ביישן וסגור מאוד,והדיכאון שלי הוא פנימי נוארטי},אני הבנתי שצריך גםטיפול בשיחות ,האם יש אפשרות לקבל אותם דרך כללית מושלם,או בבריאות הנפש ? אני תיפקדתי איכשהו עם מרוניל וסרוקסט 5 שנים,עבדתי ואף התחתנתי,מאז שהורדתי את המרוניל המצב הדרדר {לפני שנתיים}האם לפי דעתך עלי לחזור למרוניל בשילוב של תרופה ממשפחת SSRI או מרוניל לבד? אשמח לקבל תשובות ויחס.

ד"ר הידש שלום אני נוטל סימבלטה 60 מ"ג מזה שבוע. יש לי תופעות הקשורות בעיקר למערבת העיכול-כגון לחץ באיזור הבטן,שינויים ביציאות,קצת עצירות ובחילות. האם זה טבעי שיש לי את התופעות האלה? האם צפוי שתופעות אלה יחלפו תוך מספר שבועות? אני שואל האם התופעות האלה צריכות להיות מאחר ואני נטלתי עד כה במשך שנתיים אפקסור XR והרי הגוף כבר אמור להכיר ולהיות מורגל לתופעות האלה-הלא כן? בתודה ובברכה אייל

לאייל אתה צודק שהתופעות הללו היו צריכות להיות חלשות אם בכלל בגלל שהגוף רגיל לאפקסור. אבל כנראה שבכל זאת כל תרופה שונה ומיוחדת, בדרך כלל התופעות הללו נעלמות אחרי שבועיים שלושה של שימוש. יש כלל שאינו כתוב בספרים ורופאים רבים התרשמו שאם ישנן תופעות של מערכת העיכול אז סימן שהתרופה מתאימה לאדם המסויים, מדובר על התרשמות של רופאים ואני מקווה שכך זה אצלך. כל טוב דר' גיורא הידש

תודה על התשובות שקיבלתי. ובהמשך לכך - למה מתכוון הד"ר כשהוא אומר תקופה של חמש שנים או עשר,האם תקופה כזו ללא תרופות או תקופה עם תרופות? וגם-האם התקף מאני כתוצאה מסמים יכול גם להופיע כשנתיים אחרי הפסקת נטילת הסם או שזה מופיע תוך כדי נטילת סמים?האם זה משנה את סיכויי ההחלמה? תודה מראש לכל מי שעונה.

לשחר חמש או עשר שנים עם טיפול תרופתי, יש המחמירים ויש המקלים. בנוסף תלוי מי האדם, אישיותו והמצב החברתי והאישי (נישואין, עבודה וכך הלאה), כל אלו נלקחים בחשבון בקביעת משך הטיפול. נכון שהפרעה דו-קוטבית היא אותה ההפרעה ללא קשר לסיבה או הגורם שהחל את המחלה, אבל כאשר ישנו גורם חצוני ברור (כמו סמים) והפסקת את השימוש בסמים הרי זה כמובן לטובתך. כל טוב דר' גיורא הידש

דר' שלום רב! עקב חרדה חברתית , אני מטופלת בציפרלקס (2 כדורים ליום) כ-7 חודשים המצבי רוח השתפרו , אך עדיין אני לא מרגישה "חיה" , שום דבר לא מרגש אותי דברים שאהבתי בעבר - קריאת ספרים, צילום, אמנות כבר לא מעניינים אותי. אני כל הזמן חושבת על העבר, שלמרות שגם הוא לא היה "משהו" הוא עדיף על פני היום, כל הזמן מחשבות על לפני הדיכאון הקל- דיסטימיה. הדיכאון התחיל מגיל 18, וכיום אני בת 22.5 הפסיכיאטרית שלי אומרת שבמקרה שלי צריך לחכות הרבה זמן, משום שזה מצב כרוני שהחל מהילדות. אך המצב הזה מייאש אותי משום שאני נמצאת בו כבר הרבה זמן ונכון שיש שיפור אך לאחרונה אני מיואשת, ואף בוכה על החיים שלי הדפוקים האלה בשבוע האחרון המצב רוח שלי לא היה משהו ( כניראה שבתוספת למחזור החודשי) ואתמול זה היה השיא , הייתי מדוכדכת מהבוקר ולא היה בא לי ללכת לעבודה שרק התחלתי אותה. כל הדרך באוטובוס רציתי שכבר היום ייגמר עוד לפני שהוא התחיל .( וכבר סיימתי את המחזור , אז זה לא קשור אתמול למחזור) . ואני שואלת את עצמי בשביל מה אלהים ברא את זה, את הסבל הזה והדכדוך שלא מרפה. בקיצור אני לא יודעת מה לעשות, כבר אין לי סבלנות לחיים האלה. בעוד כחודשיים- שלוש אני אמורה להשתתף בסדנה לחרדה חברתית, ואני לא רוצה לפתח יותר מידי ציפיות כי התאכזבתי כבר פעמים רבות. אגב כבר היה לי טיפול פסיכותראפי כחודשיים בערך, שעזר לי בתקופת הבילבול והדיכאון היותר חמור שהיה לי אך הפסקתי אותו כי הרגשתי שאני לא זקוקה לו כבר, והוא לא מטפל לי בבעיה הנקודתית שזה חוסר יכולת לפתח קשרים עם אנשים, פחד להתקרב לאנשים. דוקטור בבקשה תעזור לי, תנחם אותי ותגיד לי שזה יעבור כבר אמור לי משהו מהניסיון שלך עם אנשים במצבי אני לא יכולה יותר..... בתודה מראש הילדה שרוצה להתרגש ולחיות מאוד!!!

לילדה שרוצה להתרגש ולחיות מאוד, דברייך נגעו לליבי, נשמע שעברת הרבה בחיים, וכל מה שעברת השאיר בך סימנים שאת ממשיכה ללכת איתם, לפעמים סימנים כואבים, ולמרות הכל את ממשיכה לצעוד בשבילים של החיים וממשיכה לרצות שיהייה לך טוב יותר. צריך הרבה כח בשביל לחיות כמו שאת מתארת. והכח הזה הוא כולו שלך. לפעמים החוויות של העבר מצטברות וההווה נהייה מסובך יותר, ואז צריך מישהו שיעזור לנו להתיר את הפלונטר, לאט לאט. אני גם עברתי דברים לא קלים בחיים, לכן אני כותבת אלייך. אני חושבת שאולי כעת זה הזמן שלך ללכת לטיפול, למטפל שיעזור לך להתיר את הפלונטר ולרקום מחדש סיפור חיים בכיוון שאת מאחלת לעצמך, אבל טיפול הוא עבודה משותפת ממושכת, לא רק הקלה זמנית של כאב. אולי דווקא כאשר הכאב נעלם אז אפשר לעשות את העבודה הטיפולית היותר טובה, כי אז יש כוחות לבנות דברים חדשים, תפיסות עולם חדשות לגבי אנשים ולגבי עצמנו, מערכות יחסים, קשרים. אני מקווה שתמצאי בעצמך כוחות ללכת לטיפול ולהתמיד בו, כי לפעמים זה גם דורש מאמץ וכוחות, אבל זה יכול להשתלם. אולי הציפייה כעת לסדנה מעוררת בך כל מיני מחשבות, גם תקוות, אבל גם פחדים מאכזבה, וזה מאוד טבעי ובטח לוקח כוחות ואולי משפיע על תחושת העייפות מהחיים כעת. אני מניחה שהתחושות האלו יכולות ללוות אותנו לפעמים אבל גם יכולות לעבור, וגם אם הן נמשכות אז אפשר להיעזר במטפלים בכדי להתיר את הפלונטר הרגשי הזה. מקווה שתמצאי בעצמך את הכח והסבלנות לטפל בעצמך, זה יכול לעבור אך זה דורש עבודה ממושכת, אני.

גם אני שואל את אותה השאלה-מתי הסבל הזה יגמר כבר?

שלום רב, אני מעוניינת ללמוד יותר על הקשר בין שימוש בתרופות מרשם פסיכיאטריות (כגון פרוזק) לשימוש בסמים. האם יש מקום מסויים המספק מידע בנושא? תודה. לימור

את מתכוונת לשימוש לרעה בתרופות מרשם? הנושא בהחלט מוכר וידוע. תכנסי לאתר של NIDA יש שם חומר רב בנושא. Prescription drugs that are abused OR used for nonmedical reasons can alter brain activity AND lead to dependence. Commonly abused classes of prescription drugs include opioids (often prescribed to treat pain), central nervous system depressants (often prescribed to treat anxiety AND sleep disorders), AND stimulants (prescribed to treat narcolepsy, ADHD, AND obesity). http://www.nida.nih.gov/drugpages/prescription.html

גם לזה, אבל גם לדמיון הרפואי הקיים (למשל אנשים הלוקחים אקסטזי כדי להרגיש טוב מול לקיחת פרוזק כדי להרגיש טוב) אני יותר מחפשת את השווא מאשר את השונה (לקיחת גראס כדי להתמודד עם בחילה ודיכאון). אם יש לך ידע איפה אני יכולה למצוא מידע על מחקרים בנושא זה... תודה

לדר' גיורא הידש ואנשים הפורום שלום. לאחרונה אובחן אדם הקרוב לי כסובל מהפרעה בי-פולרית. עקב כך אני מאוד מעוניינת ללמוד יותר על ההפרעה. מהם גורמי הסיכון שעלולים להביא להתפרצותה? (גנטיים, סביבתיים). מה הגורמים המשפיעים על סיכויים ההחלמה? אני יודעת שתרופות זה חלק גדול מזה, אבל האם יש גורמים נוספים שלא קשורים לטיפול התרופתי? האם יש משהו בסביבתו של האדם (כולל התנהגותי והתנהגות האנשים הקרובים לו) שאני לשנות וישפיע על סיכויי ההחלמה שלו? האם בכלל ניתן להחלים, פשוט לחזור להיות כמו קודם או האם זה משהו שהכי טוב זה "ללמוד לחיות אם זה"?. אודה לך מאוד (ולכל מי שיודע) על כל פיסת מידע בעיניין (כולל הפניות למאגרי מידע). תודה מראש, דניאל.

שלום דניאל אני לא יודעת למה את קוראת החלמה, אבל אם את מתכוונת לחזור ולתפקד אז התשובה היא כן. אם לוקחים כדורים, ומטפלים עם רופא ופסיכולוג , ועם תמיכה מהאנשים הקרובים , אז בהחלט חיים חיים דיי תקינים . עם המושג" כמו קודם" יש בעייה אף דבר הוא לא כמו קודם ,ואם משלימים עם זה אז הרבה יותר קל לקבל את החיים החדשים. הבת שלי לומדת ועובדת, תמי היא אמא לשניים ועובדת, ועוד ועוד סיפורים יש פה. מיידע בעברית יש http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%A4%D7%A8%D7%A2%D7%94_%D7%93%D7%95-%D7%A7%D7%95%D7%98%D7%91%D7%99%D7%AA http://www.1201.org.il/Content/pages_main.asp?id=60 באנגלית http://www.bipolarworld.net/ http://www.mhsanctuary.com/bipolar/story.htm

תודה לאמא רחוקה ואני מצטרף לדבריה כל טוב דר' גיורא הידש

אני נוטלת מזה 5 חודשים סרוקסט במינון של 30 מ"ג , לאחר שלושה חודשים ירדתי בהדרגה ל20 מ"ג וכמה ימים גם זה שכחתי, הרגשתי שוב תחושות לא נעימות בקיבה (לא נורא רציני), לאחר התייעצות עם הרופא חזרתי למינון של 30 מ"ג. מזה שבועיים וחצי אני שוב מרגישה מצויין, רציתי לשאול את דעתך כמה זמן אני צריכה להמשיך את המינון של 30 מ"ג ובאיזה אופן יש להוריד את המינון מבחינת פרקי זמן

זמן הטיפול בסרוקסט הוא אינדיבידואלי, אבל לא פחות משנה. רצוי להיות במעקב של פסיכיאטר מומחה בתקופת הטיפול, במרווחי זמן קבועים, לצורך בדיקה והערכה של המצב הנפשי. כך תוכל כל פעם להתיעץ ולקבל תשובה שמתאימה לך באופן אישי. כעיקרון, אתה צריך להיות נטול סימפטומים תקופה ממושכת, כדי שניתן יהיה להמליץ על סיום הטיפול. בכל מקרה, הפסקת התרופה תעשה בצורה הדרגתית, עפ"י הנחיות המטפל.

תודה לדור ואני מצטרף לדבריו כל טוב דר' גיורא הידש

לצערי הרב, אחי הצעיר, בן 25 אובחן כחולה במאניה דיפרסיה ואושפז לפני כחודשיים לאחר שבמשך חודש הסתובב, בזבז כספים וכד'. הוא שוחרר מהאשפוז הראשון ולאחר שבוע המאניה גאתה שוב וחזר לאשפוז ושוב לאחר כשלושה שבועות עבר לאשפוז יום ולאחר כשבוע התסמינים חזרו ואתמול שוב החזירו אותו לאשפוז במחלקה המוגנת. אנחנו ממש מיואשים, ההורים שלי ממש בדיכאון, אנחנו לא יודעים מה יהיה, למה זה לוקח כ"כ הרבה זמן. הוא מאוד כועס על ההורים שלי בגלל האשפוז הנוכחי ממש זועם וזה מפחיד לראות אותו כך. הצילו! מתי נראה קצת אור?

לאור מתקבל מאוד על הדעת ששהוא הפסיק את הטיפול התרופתי (גם אם הוא אמר שהוא לוקח), כדאי להתייעץ עם הרופאים האם כדאי לתת טיפול עם זריקות אשר פועלות במשך כחודש, הזריקות נותנות ביטחון שהאחיך נוטל את הטיפול. כל טוב דר' גיורא הידש

בת 26 , מעונינת להתחיל ליטול את תרופת פלוטין , מעוניינת לדעת אם אני רוצה להקלט להריון , האם התרופה עלולה להשפיע על התהליך? או על העובר עצמו?תענה לי בבקשה... אודה לך מאוד

לדינה, כדאי שתתיעצי בנושא תרופות בהריון עם אחד מהמכונים הטרטולוגים, מצורף קישור עם מספרי טלפון: http://www.mamy.co.il/Announcement.aspx?IDA=17 יום טוב, אני.

לדינה פלוטין=פרוזק נחשבת לבטוחה בהריון, כמובן שכדאי להתעדכן ולהתייעץ עם המרכז הטרטולוגי. בהצלחה כל טוב דר' גיורא הידש

במה מאופיינת התנהגות פסיכוטית שהינה תוצר של צריכת סמים והאם היא שונה מהתנהגות פסיכוטית מולדת או כזו שאינה כרוכה בצריכת סמים בעבר?

ראשית , אין דבר כזה התנהגות פסיכוטית מולדת. באשר לפסיכוזה כתוצאה מנטילת סמים, במקרים מסוימים עלול השימוש בסמים להוות טריגר להתפרצות מחלת נפש , הכרוכה כמובן במצב פסיכוטי. במצב כזה אני מניח שלמרכיב ההזיות ( הזיות שמיעה וראיה), יש חלק גדול יותר מאשר בפסיכוזה שאינה משימוש בסמים.

תןדה רבה, אך לא הבנתי אם תוכל להסביר מה זה מחלת נפש הכרוכה במצב פסיכוטי?במה זה בא לידי ביטוי? בתחושת משמעות דתית למשל? בצחוק פתאומי ללא קשר לסיטואציה?בניהול חיים פרזיטיים טפילים ?

לא תמיד יודעים אם הפרעה נפשית היא ראשונית או משנית לשימוש בסמי רחוב. הדרך לעשות אבחנה מבדלת דורשת אישפוז ממושך, או מעקב רפואי ממושך, כאשר במסגרת הטיפול או האישפוז מוודאים שאין צריכה של סמי רחוב. ישנן בארץ מס' מחלקות לתחלואה כפולה (הפרעה נפשית ושימוש בסמים) אבל 95% מהמטופלים בהן מגיעים לשם בכפיה, עפ"י צו של שופט, או עפ"י הוראה של הפסיכיאטר המחוזי. מדובר באוכלוסיית מטופלים מאד קשה לאיבחון וטיפול שבד"כ גם לא משתפים פעולה בתהליך של איבחון וטיפול בהם.

לא יודעת למה,אבל הרגשתי שאני צריכה לכתוב. בערך כמו שהרגשתי בפעם הקודמת,לפני כחודש בערך, כשכתבתי - "סתם כי הרגשתי צורך לכתוב"...... הייתי רוצה שיהיה פחות סבל בעולם הזה. הייתי רוצה שהקרובים לי יהיו מאושרים,שלא ידאגו יותר שלא יפחדו יותר, שיהיה להם רק טוב וקל יותר. הייתי רוצה שיהיה יותר רגוע לכולם. יש לי תחושה שאם הכל מסביבי יהיה יותר רגוע וטוב, גם אצלי, עמוק עמוק בפנים, יהיה יותר טוב. המחשבה הראשונה שעולה לי בהקשר הזה היא שאז אוכל לעזוב את העולם בשקט. אין לי שום כוונות, והדיכאון דווקא חלף לו וכבר כחודשיים אני במצב יציב מאוד. אני לא יודעת למה התחושה הזאת מתלווה למחשבה הזאת למרות שאני לא בדיכאון. אולי זה בגלל שעמוק בתוכי לא הייתי רוצה לחיות בעולם הזה, ואני ממשיכה כי אין לי ממש ברירה אחרת (בשיא הדיכאון כשרציתי באמת לא להיות, פחדתי להיות מעשית וחששתי מאוד שהמשפחה תקבל את זה קשה וזה ידרדר אותה .) אני משועממת רוב הזמן,ואין לי מוטיבציה להעסיק את עצמי בקריאה,לימוד או כל דבר אחר. אני מרגישה מוזר. כבר לא נעים לי עם החברות,די נמאס לי לדבר איתן,ואין לי ממש על מה אני מרגישה שהכל כבר השתנה . אני לא מחפשת את האושר, לא מרגישה אותו אפילו קצת. הנאה ?כבר לא מהדברים שאני מסוגלת להרגיש באמת, או לחפש להרגיש. את הטפול הפסיכולוגי שלי אני מסיימת ממש השבוע,למרות שהמטפלת שלי מתעקשת מאוד שצריך להמשיך ולעבד דברים למרות שהמצב השתפר. אבל לי כבר נמאס, חצי שנה הספיקה לי. אין לי כבר שאיפות כמו בעבר. מבחינתי, הטיפול מציג איזו אופטימיות לא מציאותית שאפשר לשנות,להבין דברים ,וללמוד להתמודד עם דברים כדי שיהיה יותר קל. ואני אומרת - ס ת ם בולשיט. לא רוצה שינסו לשכנע אותי במה שאני לא מאמינה.לא רוצה לחשוב אחרת,לא רוצה להבין את הסיבות והגורמים. אני רק רוצה שיהיה יותר קל וטוב לקרובים שמסביבי, ולכולם !!

לאחת השניה אני יודעת שזה פועל הפוך, קודם יהיה טוב בפנים, ואז החוץ יצטרף. השינוי תמיד מתחיל מבפנים. את מתארת מצב שבאמת לא נעים להיות בו. לא ממש דיכאון, אבל איזו ריקנות, חוסר טעם, ובעיקר חוסר אמונה שהדבר יכול להשתנות. קשה להיות במצב כזה. ואני רוצה להציע לך עוד אפשרות. יש מצב שתרגישי אחרת. זו גם עניין של בחירה. ואני לא רוצה לעצבן, לא רוצה להיות כמו הפסיכולוגית הזאת שלך שמציעה לך תקווה במקום בו שרוי הייאוש, מקום בו הסיבה הכמעט יחידה שאת נשארת איתנו זה חוסר הרצון שלך לפגוע במשפחתך. מי יודע מהו המוות, שכל כך הרבה חולים כמוני וכמוך משתמשים בו כמפלט, כסיום של הסבל, כהזדמנות להתחיל שוב מהתחלה. ככה הייתי כשבלעתי את הכדורים. לא יכולתי לשאת את הקיום העכשווי שלי. נראה היה לי שדברים לא ישתנו, ישארו רויים בסבל. כאילו זה כבר מאוחר מדי בשבילי לחיות את הגילגול הזה. כאילו אבוד לי. כי אני חריגה מדי, משוגעת מדי, לא שייכת. זה היה אחרי משבר פסיכוטי די חריף. והייתי תוך כדי לימודים, והרגשתי כל כך תלושה, כל כך לא שייכת. והייתי אצל פסיכיאטרית שהיתה לי אז, והיא אמרה לי- תשימי אודם, תתקשטי קצת. ואני, אף פעם לא אהבתי אודם, מה פתאום עכשיו אני אשים אודם? והתחלתי להרגיש עוד יותר חרה- הנשיות שלי חרה, החיים שלי חרה, אני חרה. ויצאתי מהטיפול הזה, האומלל, ורבתי עם אמא שלי, שגם האשימה אותי שאני לא לוקחת את עצמי בידיים. ואז, בלילה, הייתי בבית של ההורים, בת 27, רווקה, חולה ואומללה, והיו לי במגירה הכדורים האלה, וחשבתי לי- אני אקח אותם, ואתעורר בגילגול אחר. אדלג על הסבל הנוכחי ואתחיל שוב מהתחלה. ולקחתי אותם, בכיור האמבטיה, בקהות חושים, אחד אחרי השני, 30 כדורים. ואז הלכתי לחדר של ההורים שלי, והערתי אותם. לא רציתי למות. רציתי עזרה יותר נכונה. וקבלתי אותה בסופו של דבר. בטיפול נמרץ, אחרי שהתעוררתי, אמרו לי שצעקתי "אתם לא מתייחסים יפה לחריגים". וכששאלו אותי למה לקחתי את הכדורים עניתי- כי אני רעה. הוי, מחלת הדיכאון. מחלה קשה קשה וכואבת. כל כך הרבה בדידות. ניתוק מהעולם. ניתוק מהתקווה. זה אולי הכי גרוע.. כאילו שיש משהו פנימי שמנתק את הזרם הטבעי האנושי שתמיד קיים בנו, של התקווה. מנתק תקווה ומעצים את רגשות האשמה. את לא סתם אחת. את אחת ויחידה. ואולי הטיפול שלך לא מתאים. אבל יש מצב לצאת מדיכאון, לא רק להכהות את הכאב. לצאת באופן כזה שמוצאים משמעות בחיים. שכותבים כאן בפורום, מתוך שליחות, כדי שאנשים אחרים יצאו מהסבל הזה. תילחמי שיהיה לך יותר טוב. אל תנתקי מגע עם חברות. תעשי מה שעושה לך טוב. אם הפסיכולוגית מעצבנת, תחליפי אותה. אולי טיפול באומנות? אולי משהו דרך הגוף? לפעמים מילים הן מיכשול. התפלספתי קצת הרבה אבל את בטח תסלחי לי. תרגישי טוב. תמי.

תמימי "מי יודע מהו המוות, שכל כך הרבה חולים כמוני וכמוך משתמשים בו כמפלט, כסיום של הסבל, כהזדמנות להתחיל שוב מהתחלה" בשיא הדיכאון שלי, המוות היה עבורי מפלט-סיום של הסבל כפי שציינת, אבל גם אז לא היה לי האומץ להשתמש בו. רציתי אותו, חשבתי עליו אבל לא הייתי מסוגלת ליישם. בלי המוות, את התחלת מחדש, אני חושבת שזה בגלל שפשוט רצית. רצית לחיות, רצית שיהיה אחרת. אני לא רוצה להתחיל מחדש. והאמת, שאני לא יודעת מה אני רוצה. כיום אין לי את הרצון למות ,אבל,גם אין לי את הרצון לחיות (על כל המשתמע מכך). ואין לי את הרצון שיעזרו לי . ובגלל זה כנראה הפסיכולוגית שלי מעצבנת אותי. בדרכה, היא משתדלת מאוד, משתדלת "להחיות" אותי וגם להחזיר אותי למצב "בריא" וטוב יותר,בערך כמו לפני כמה שנים.(את ה"החייאה" היא כבר עשתה,עכשיו היא מתעקשת על השלב הבא). אני קצת מבולבלת. לא רע לי, לא טוב לי, אני מסוגלת (מבחינה פיזית) להעסיק את עצמי,לצאת,לבלות,להנות, לבחור להרגיש אחרת. אבל נפשית אני לא רוצה,אין לי חשק זה בכלל לא מדבר אלי. כאילו שהמנגנון הזה נלקח ממני. זה אומר שהדיכאון עדיין לא לגמרי מאחרי ???? כשקראתי את תגובתך, חשבתי לעצמי - אבל אני לא בדיכאון כבר... לפעמים אני מרגישה שאני רוצה לחזור לדיכאון, שיהיה לי רע וכואב. כאילו שזה המקום היחיד שאני יכולה להיות בו.

האם יש מצב שיוצאים מחרדות ודיכאון אחרי שלוש שנים שנוטלים כדורים יום יום או שזה לכל החיים האם אני בגדר מחלה? כי אני לא רואה אור בקצה המנהרה הרבה פעמים מגיל 20 נפלתי אבל תמיד יצאתי מזה ושוב זה חזר לי . האם כל התופעות של החרדות יעלמו אם אני עושה לעצמי שטיפות מוח כי לדעתי זה לא עוזר זה בא מהמוח כל הזרמים והקפיצות בגוף איך אפשר לשלוט בזה אפשר לקבל קצת עיצות? תודה על העזרה גלית

לגלית, חרדה עשויה להיות הפרעה עקשנית שדורשת טיפול ממושך ולפעמים גם כל החיים. בסה"כ עדיף שתהיי מטופלת ותרגישי בטוב מאשר שלא תהיי מטופלת אבל תסבלי. לאחרונה נכנסה תרופה חדשה נגד חרדה (סימבלטה) שעפ"י היצרן אין לה תופעות לוואי של עליה במשקל או פגיעה בתפקוד המיני, להבדיל מרוב התרופות הקודמות.

לגלית אכן ככול שעובר הזמן והחרדות אינן חולפות כך הפרוגנוזה נראית פחות טובה, עם זאת אני נזהר מאוד ואיני קובע שמשהו יצטרך תרופות כל החיים, ראשית עשויים לקרות לך דברים טובים אשר יוסיפו לביטחון העצמי שלך (הלוואי) ובנוסף תמיד עשויות ובטח יהיו תרופות חדשות ויעילות יותר עם פחות תופעות לוואי. בכל אופן חשוב לחשוב על הוספה של שיחות לטיפול. כל טוב דר' גיורא הידש

האם הסרוקסט משמין? האם המירו משמין? תודה רבה.

ללינור תופעתלוואי של עליה במשקל עלולה להיות לשתי התרופות. אצל המירו יש עליה בתיאבון עוד בתחילת הטיפול, אצל הסרוקסט אחרי מספר חודשים של טיפול. בכל אופן מדובר בתופעת לוואי, לא נדירה אבל אינה קורת אצל כל אחד, ישנם אנשים שאינם עולים במשקל עם התרופות הללו. כל טוב דר' גיורא הידש

שלום, האם מותר לקחת טופאמקס יחד עם ויטמין סי.והאם יש קשר בין לקיחת 1000 מ"ג ויטמין סי ליום שזו כמות גדולה, לחסר גדול בויטמין בי-12 ובחומצה פולית. אני לוקחת את הטופאמקס כמייצב מצב רוח וכתוכנית הרזייה כבר שנה.מנסה מינונים שונים,ומצבי רוח שונים,מרזה יפה מאוד!!

ליעל יופי שאת מצליחה לרזות. חוסר בויטמין B12 עלול להזיק למערכת העצבים ולהיות מסוכן, כנראה שהחוסר הוא על בסיס דיאטטי או בגלל בעיות בקיבה ללא קשר לויטמין C. את הויטמינים חייבים להשלים כתרופה אם התגלה חוסר. כל טוב דר' גיורא הידש

תודה על המידע. לקחתי סידרה של זריקות בי-12 .ממשיכה בבירור החסר. יעל.

שלום לד"ר הידש היקר רציתי לשאול האם אימונים במכון כושר על בסיס יום יומי ברמה סבירה או ברמה של מקצוען תורם או עוזר לשיפור המצב של מישהו שסובל מחרדה ודיכאון קשים לטווח קצר ולטווח ארוך? או שאין כל קשר ושסתם ספורט זה טוב לבריאות?

לשרון אכן אנחנומאמינים שאמונים עשויים לשפר את המצב הנפשי, איני חושב שצריך ויש טעם להגזים בכמות האמונים ולא צריך להגיע לרמה מקצוענית, אף פעם הגזמה אינה טובה. יחד עם זאת לא נמצא קשר ישיר בין פעילות גופנית ושיפור במצב הנפשי. כלומר אמונים בחדר כושר אינם טפול בחרדה או בדיכאון כל טוב דר' גיורא הידש

שלום רב, אני אשתדל לספר את המקרה ברצף כרונולוגי: חברה שלי בת 25 היא בחורה מאוד רגישה (במיוחד לביקורת). לפני כשבועיים היא התחילה להתלונן על דפיקות לב והזיות. חשבנו שמדובר בתופעת לוואי של התרופה "אופלודקס" - אותה היא לקחה עקב דלקת. היא גם נתקפה בהיסטריה ובכי עקב כישלונות בקורס באוניברסיטה. היא החליפה לאנטיביוטיקה אחרת אך כנראה שדפיקות הלב המשיכו. ביום שני ייתכן שחברה שלי חוותה "התמוטטות עצבים" כלשהי במקום העבודה בגלל לחצים רבים ב-2 העבודות שלה, היחסים איתי, הלימודים באוניברסיטה ואבא החולה במחלה סופנית. באותו ערב היא התקשרה אליי מבולבלת, נסערת ולא הגיונית והיא נסעה להוריה. אין לי מושג בדיוק מה עובר עליה מאז, מכיוון שהיא נמצאת בהשגחת הוריה. ידוע לי שהיא נפגשה עם פסיכיאטר שלא נתן לה תרופות או משהו בסגנון, אלא אמר שהיא צריכה לנוח מכל הלחצים ותוך כמה שבועות זה יעבור כי היא "מבולבלת". הימים עוברים ובינתיים החברה שלי התקשרה אליי כמה פעמים: פעם אחת היא נשמעה זחוחה ואמרה שהיא נפרדת ממני - ההסבר שלה לכך לא נשמע הגיוני. כחצי שעה לאחר מכן היא התקשרה שוב, נשמעה בוכיה ואמרה שהיא אוהבת אותי ומתגעגעת אלי. יום למחרת היא התקשרה אליי במצב רוח מרומם ואמרה שהיא מתגעגת אלי ואוהבת אותי. אולם, דברים אחרים שהיא אמרה רמזו לכך שהיא לא בדיוק מחוברת למציאות: היא אמרה שהיא מרגישה טוב והיא לא מבינה למה אימה לקחה אותה לפסיכיאטר; היא הסבירה את מה שקרה לה ביום שני "כאיבוד תחושת הזמן"; היא התקשרה אליי לטלפון הקווי בבית ולמרות זאת היא חשבה שאני עושה לה הפתעה ומחכה לה בגינה ולכן היא יצאה לגינה - למרות שהסברתי לה שזה לא הגיוני שאני שם; היא דיברה על אירוסין, בית חדש, חתונה כעובדות מוגמרות אבל במציאות אנחנו רק חשבנו על זה. עד כאן המקרה, אודה לכם אם תוכלו לחוות את דעתכם, בתודה מראש, נעם

לנעם, קשה לדעת ממה שאתה כותב מה בדיוק מצבה, אך אם אתה ואחרים חוששים שמצבה לא טוב ושהיא מנותקת מהמציאות אולי כדאי לפנות לפסיכיאטר נוסף שיבדוק אותה. מקווה שעזרתי גם אם לא נתתי "תשובה", אני.

תודה על המענה, לצערי אני לא יכול לדעת מה מצבה האמיתי (ואני לא יודע אם מישהו בכלל יכול לדעת בשלב כזה). ההורים שלה מרחיקים אותה ממני ומשגיחים עליה. החברה שלי נוהגת להתקשר אליי בשעות הערב ולשאול איפה אני ולמה אנחנו לא מתראים ולהגיד שהיא לא מבינה למה היא נמצאת אצל ההורים שלה ושהיא רוצה להתחתן איתי ושאני אקנה לה בית ומכונית (נושאים שדיברנו עליהם הרבה כשהיינו ביחד אבל נראה שהיא נהפכה לאובססיבית לגביהם והיא "נעולה" עליהם כעת). באיזה שהוא שלב אימה מנסה לשכנע אותה לא לדבר איתי כי אני "עסוק". ייתכן שהפסיכיאטר שעימו הן נפגשו ביקש לתת לה "מרחב נשימה" כדי שהיא תירגע ולכן אני מוצא מחוץ לתמונה. נכון לעכשיו אימה הנחתה אותי לסנן אותה ולא לענות לטלפונים שלה וזה קשה לי מאוד כמובן. בשיחה של הערב ניסיתי לשאול את החברה שלי איך היא מרגישה ומה היא חווה והיא ענתה: דפיקות לב והזיות של קולות של אנשים מוכרים שאומרים לה להיפגש איתי. לי אכן נראה שהיא בעולם משלה ולא בדיוק מבינה מה עובר על עצמה ומה עובר על אחרים. בשיחת הטלפון של אתמול בערב התייפחתי בבכי באוזניה של חברתי - כי נשברתי - והיא ממש לא הבינה על מה אני בוכה ועל מה אני מדבר - היא כנראה איבדה קשר למציאות אבל היא רואה טלוויזיה וזוכרת דברים שאני מתפלא שהיא זוכרת. המצב שלה נשמע לי מאוד משונה ואני חושש שהיא חלתה במחלת נפש ושהיא במצב פסיכוטי (אולי סכיזופרניה למרות שאין לי מושג - אני פשוט פסימי ביותר). כנראה שרק הזמן יגיד אבל לי אין סבלנות. בשיחה הבאה שלי עם אימה אנסה לברר מתי יש לה שוב ביקורת אצל הפסיכיאטר ואציע אולי פסיכיאטרית - מכרה משותפת - כחוות דעת נוספת.

רציתי לדעת את ההבדל באיחוד אצל ילד בן 10

פסיכיאטר הוא רופא למד רפואה פסיכולוג למד פסיכולוגיה פסיכיאטר רושם תרופות פסיכולוג לא

אין ממש תחרות בין שני התחומים, כי יש הבדל ניכר בסוג הטיפול וגם בסוג הבעיות של הפונים. המטרה שאנשים יפנו למה שמתאים להם באופן אישי. פסיכיאטר הוא רופא ולכן הנטיה שלו לטפל בעיקר ע"י תרופות, למרות שיש פסיכיאטרים שמטפלים גם בשיטות פסיכולוגיות. פסיכולוגים מטפלים בשיחות אך אינם רשאים לתת תרופות או לבצע בדיקה פסיכיאטרית. פסיכולוגים מפנים לפסיכיאטר כאשר לדעתם יש צורך בבדיקה פסיכיאטרית או בטיפול תרופתי. פסיכיאטרים מפנים לפסיכולוג אם לדעתם יש צורך בטיפול שיחתי.

תודה למשיבים הידש

לאלו שלוקחים סרוקסט .לוקח 20 מ"ג חודשיים והכדור עוזר לי הרבה,הבעיה היא בתחום המיני התארכות בזמן הזיקפה. אם ארד ממינון של 20 מ"ג ל10 מ"ג (כמובן באישור הפסיכיאטר) א)האם יש סיכוי שהמצב המיני יוטב (גם אם לא 100%)? ב) האם יש מצב שבעקבות ירידה ל10 מ"ג אכנס לדיכאון וחרדות כמו אדם שמפסיק כדור לחלוטין? חשוב לי לשמוע דעות מפורטות ,מאחר ו20 מ"ג מיטיבים איתי ונותנים לי תחושת מרגוע ושלווה במהלך כל חלקי היום לא תהיה לי בעיה לרדת ל10 מ"ג ולהוריד מתופעת הלוואי המינית. אורן.

לאורן איני מאמין שטיפול במינון של פחות מ 20 מג' ביום הוא נכון ועוזר ולכן איני ממליץ ליטול עשרה מג'. לעתים ההשפעה על המין פוחתת עם הזמן אבל לא תמיד. אין אפשרות לדעת כיצד 10 מג' יקלו על ההפרעות במין. כל טוב דר' גיורא הידש

מקבל סורקסט 20 מ" ג בוקר ו 20 מ"ג אחר הצהרים התחלתי טיפול על חרדה ודיכאון מינורי ב-1 בנובמבר בהתחלה חצי כדור עד שב-14 בנובמבר התחלתי לקחת 2 כדורים ביום השיפור הגיע אבל עדין זה לא זה עדיין מדי פעם חוזרים החרדות והדיכאונות אומנם לא בתדירות גבוהה וגם אני מצליח לישון את כל הלילה כמעט. שאלתי: האם יש סיכוי שיהיה עוד שיפור כי אני כבר עם חודש + עם 2 כדורים או שזה השיא וז"א שצריך להחליף כדור וסך הכל חודש וחצי וקצת מהרגע שהתחלתי עם התרופה האמורה?

לפינסי התרופות מגיעות לשיא השפעתן אחרי שלושה ארבעה חודשים של שימוש ואחר כך יש התייצבות. כך שעליך לחכות בסבלנות. כל טוב דר' גיורא הידש

לאחר שנה של 30 מ"ג פאקסט והדיכאון חזר הומלץ לי להוסיף גם סימבלתה מה דעתך?

לליאת איני מבין מדוע להוסיף תרופה, בדרך כלל מקובל להחליף לתרופה הפועלת במנגנון פעולה שונה, ולכן מתאים והגיוני לעבור לצימבלטה. כל טוב דר' גיורא הידש

אמי בת 64 סובלת מדיכאון קשה המתבטא בבילבול חרדות וכאבים בכל גופה. הפסיכאטר המליץ לה לאחר שנים של תרופות ואי נטילה קבועה לקחת בבוקר ויאפקס ובלילה מירו האם שילוב זה לדעתך נכון והאם יקל לה את הדיכאון? תודה מראש .

לנוגה את עיקר העבודה יעשה הויפקס=אפקסור, כנראה שישנן הפרעות בשינה וזו הסיבה למירו. כתרופות נוגדות דיכאון אין מאמרים העוסקים בשילוב ובדרך כלל מוסיפים את המירו=רמרון רק בשביל הפרעות השינה. כל טוב דר' גיורא הידש

להרש שלום.. אני כבר חסרת אונים. אני נטלתי סימבלטה כשבוע ימים 30 מ"ג ולאחר שבוע הרופא שלי העלה לי ל60 מ"ג ואני ממש חסרת אונים אני כבר 4 ימים עם ה60 מ"ג,ואינני חשה שיפור כלל במצבי. אני נורא נפחדת שאין תרופה שתשפר לי את מצבי,כי כל שאר התרופות בעלות תופעת לוואי של השמנה ואני לא מוכנה בכלל לזה!!! האם יש עוד כדורים לנסות שאינם משמינים???או שאני יישאר במצבי הנורא הזה? אנא ממך עזור לי. או שזה מוקדם מידי להבין שהסימבלטה לא טובה בשבילי? והאם אין עוד כדורים שיעזרו לי ולא משמינים?..?? תודה רבה

ללינור אכן מוקדם מדי לדעת וצריך לחכות עוד כחודש לפחות עד להשפעת התרופה. נקווה שהצימבלטה לא תגרום לתופעת הלוואי של עליה במשקל אצלך. אין ברירה וצריך סבלנות. כל טוב דר' גיורא הידש

יש לי מספר שאלות שמאד מציקות לי: 1.האם יש סיכוי להבריא מהמחלה?איך ומתי ניתן לדעת שהבראת? 2 .מה עושים במצב שהריספרדאל נחוץ(מדובר ב2-3 מ"ג ליום אבל אם אני מפסיק אז המאניה מתחילה לטפס...) אבל התרופה הזאת גם משטחת את הרגשות,אי אפשר להרגיש שמחה וקשה ליצור קשר חברתי. 3.האם מותר לשתות יין בזמן שלוקחים ריספרדאל(לא ביחד)כי היין מביא קצת שמחה,לא ממש להשתכר אבל מספיק כדי להרגיש שמח.האם היין גורם לעליית המאניה? תודה לכל מי שיודע או בעל ניסיון.

מאניה דיפרסיה היא הפרעה נפשית כרונית ברוב המקרים בנוגע לריספרדל תתאזר בסבלנות ייקח קצת ואז יכול להיות שתרגיש עם התרופה טוב יותר

לשחר כמובן שכאשר במשך זמן ארוך לא יהיו מצבים של פעילות יתר או דיכאון אפשר לדבר על הבראה, יש האומרים חמש שנים והמחמירים אומרים עשר שנים. התלונה שרספרידל משטיחה את הרגשות היא שכיחה, לעתים היא חולפת עם ההתרגלות לתרופה ולעתים יש צורך לשקול את החלפתה. כל טוב דר' גיורא הידש

בבקשה... מצטער שאני מציק במלא שאלות... פשוט זה יכול לחסוך לי 500 שקל... ולחכות שבועיים.... חחח... יש לי כמה שאלות על ריטלין שאני לא בטוח בהם: 1. בזמן שאני לוקח אותו אני מרגיש את הדופק יותר חזק, לא משהו רציני... אבל פשוט מרגיש יותר חזק - זה בסדר? זה כי רק התחלתי לקחת? יש משהו לעשות נגד זה? 2. האם ניתן לתת ריטלין לאנשים בהתויה של דיכאון שטופל בכל משפחות נוגדי הדיכאון הקיימות ללא הצלחה? ואם כן לכמה זמן נותנים אותו לאנשים כאלו? 3. זה נכון שדופאמין או הנוראדרנלין (אני פשוט לא זוכר מי) מתפרקים והופכים לאדרנלין מתישהו? ואם כן - זה יכול להסביר למה אחרי 4 שעות מלקיחת הריטלין - כשהוא מפסיק להשפיעה אני מתחיל להרגיש יותר עוררות ודופק גבוהה?

לרז אני שמח לחסוך לך 500 ש"ח, אם תרצה תוכל כמובן לתרום אותם למי שתבחר. הריטלין לא הוכיחה את עצמה כנוגדת דיכאון, ניסו להוסיף ריטלין לנוגד דיכאון אולם ללא תוצאות שהצדיקו את השמוש בריטלין במצבים של דיכאון. הריטלין היא תרופה ממריצה ולכן גם הדופק עלול להיות מהיר יותר ותתכן גם עליה בלחץ הדם. כל טוב דר' גיורא הידש

שלום ד'ר הידש, האם פיהוקים מרובים נובעים מבעיה נפשית ? בתודה שרון

שלום לך, אני לא חושב שפיהוקים מרובים נובעים מבעיה נפשית אבל יש תרופות נגד דיכאון שתופעת לוואי שכיחה שלהן היא פיהוקים מרובים. אקס-מן.

עלי לציין שאני לא לוקחת שום כדור. בעבר לקחתי ציפרלקס .

לשרון פיהוקים קשורים קודם כל לחוסר בשעות שינה או שהשינה אינה איכותית ואינה מרעננת, כמובן שאיכות השינה קשורה למצב נפשי. לעתים רחוקות פהוקים עלולים להיות חלק מהביטויים של מצבים נפשיים אבל כאן צריך לראות את כל התמונה, פהוקים לבד לא מביאים לאבחנה. כל טוב דר' גיורא הידש

שלום דוקטור הידש אני סובל מחרדה ודיכאון קשים ואני מאוד רגיש ואני בודד ואין לי חברים ואני כל כך רוצה למצוא אבל אני לא כל כך יודע איך הרי אי אפשר לבוא לאנשים שמע אולי נחליף טלפונים ונעשה דברים כי יחשבו שאני מטומטם או משהו ואני מאוד רוצה בת זוג אבל גם זה לא הולך שום דבר לא הולך לי ולא יודע מה יהיה עם העתיד שלי אני משתוקק לעשות דברים אבל קשה לי כי המצב אצלי לא מאוזן ואני רוצה לאזן אותו מאוד מאוד אני מרגיש שכל דבר קשה לי לעשות אני לוקח סרוקסט וואבן לפי הצורך. בהתחלה הסרוקסט היה טוב כי לקחתי אותו 4 שנים אח"כ הפסקתי אחרי זמן מה חזר המצב החרדתי והדיכאון חזרתי לקחת סרוקסט 40 מ"ג לא היה טוב כל כך וחזרתי ל-20 המצב יחסית בסדר אבל לא מאה אחוז אלא חלקית כי אני מרגיש שכל דבר הוא כמו פרויקט מבחינה פיזית ונפשית. אז דוקטור בתור בן אדם עם ניסיון עם אנשים כמוני מה ניתן לעשות? אני מרגיש שאני ממש למטה מבחינה פיזית ונפשית וכל מה שאני עושה זה רק לעבוד והבייתה ושאלה לי אליך מה אפשר לעשות כדי לשפר את המצב? והשאלה הכי חשובה

לעידו הקשיים והשאלות שאתה מעלה מאוד שכיחים, אני מניח שאתה אדם צעיר ולכן חשוב שתהיה בטיפול ואפשר יהיה לעזור לך. הטיפול העיקרי הוא פסיכותרפיה, יתכן שאישית וכנראה גם פסיכותרפיה קבוצתית עשויים לעזור, בנוסף, אם לסרוקסט השפעה חלקית בלבד אז אולי כדאי להתייעץ עם הרופא המטפל על החלפת התרופה? כל טוב דר' גיורא הידש

אני נוטלת כדורי פבוקסיל מזה מספר חודשים, התחלתי מ - 50 מ"ג וכיום - 300 מ"ג. אינני מרגישה שינוי משמעותי בחרדות שלי. האם מותר לי לעלות את המינון על דעת עצמי? האם מותר לקחת יותר מ - 300 מ"ג?

שלום לך, אסור לך להעלות את המינון על דעת עצמך. אני חושב ש 300 מ"ג הוא המינון המקסימלי של פבוקסיל ואסור לעלות מעליו. לפי דעתי את צריכה להתייעץ עם פסיכיאטר בקשר למעבר לתרופה אחרת. אקס-מן.

לדנה אחרי מספר חודשים של מינון מקסימלי בהחלט יש לשקול את החלפת הטיפול ולא להמשיך עם תרופה שאינה עוזרת. כל טוב דר' גיורא הידש

היי דוקטור , דור ושאר בעלי הניסיון - שאלה נוספת לי על תחום בעיות הריכוז והקשב.. שמעתי על התרופה החדשה הזאת שמטפלת פחות או יותר באותם התויות כמו שריטלין מטפל בהם רק שהיא לא ממכרת. רציתי לשאול עליה בבקשה כמה שאלות: 1. אפשר להשיג אותה בארץ? 2. אני מבין שהיא מעכבת קליטת נוראנדרנלין כמו ריטלין רק שהיא לא מעלה רמות דופמין בשונה מהרטלין וזה האבדל ביניהם פחות או יותר - אני צודק? 3. מה היא עושה פחות טוב או יותר טוב מהרטלין? 4. מה כל כך חדשני בה - הרי יש לנו כבר תרופות שמעכבות ניצול נוראדרנלין ? תודה,

לסטרטרה אין פוטנציאל ממכר. היא פועלת במנגנון שדומה לנוגדי דיכאון (למרות שאין לה השפעה נגד דיכאון), כלומר צריך לקחת כל יום וההשפעה שלה ניכרת רק אחרי מס' שבועות. היא תרופה יקרה, כ-700 ש"ח לחודש, נמכרת ביבוא אישי (טופס 29 ג') ובאופן פרטי בלבד. הריטלין לעומתו לא חייב להילקח כל יום. בדומה לקלונקס, אפשר גם לקחת עפ"י הצורך. למבוגרים שהם סטודנטים מומלץ לקחת רק בימים שלומדים. יש ריטלין ארוך טווח שמפיע ל-10 שעות ונקרא "קונצרטה". ריטלין וקונצרטה ניתנים גם בקופות החולים במחיר מלא או חלקי. החל משנת 2001 משרד הבריאות מאפשר גם למבוגרים לקבל ריטלין ולמעשה אין הגבלת גיל. אפשרות שלישית תרופה בשם אדרל שנמצאת בקבוצת האמפטמינים בדומה לריטלין וגם היא ביבוא אישי בלבד (ט'29ג'). נחשבת ליותר חזקה מריטלין ובארה"ב היא גם יותר פופולרית ממנו, בשימוש רפואי עבור ADHD.

תודה דור (כרגיל!) אגב, במה שונה האדרל מהריטלין בכלל?

שלום לדוקטור אני אשר סובל מחרדה דיכאון ודאגנות יתר ומצב חרדתי קבוע בעוצמות שונות ולא בהתקפים אשר לומד באוניברסיטה לתואר ראשון ועובד בשדה תעופה בתור מאבטח נגיד אני מחליט לאשפז את עצמי מרצוני על מנת לטפל בבעיה מהשורש אחת ןלתמיד. אין לי מחשבות אובדניות אני לא רוצה להתאבד אני מוכן לשיתוף פעולה טיפולי מלא על מנת להיפטר מהבעיה. מהי התקופה הממוצעת לאשפוז? והשאלה היא האם אני יוכל לחזור לעבודה וללימודים ללא בעיה? האם הדרך שלי נכונה או שאני ממש מדבר שטויות ולא להכניס את עצמי למצב הזה מלכתחילה אודה על תשובתך ואשר עובד בשדה התעופה

איתי, למה אתה רץ ישר לאישפוז האם ניסית ללכת לרופא פסיכיאטר לאבחון וקבלת טיפול? (ישנם כדורים שיכולים לעזור לך באופן מיידי וגם כדורים לטווח ארוך ) אין צורך לצאת ממעגל העבודה והלימודים ניתן לקבל טיפול תוך כדי עבודה ולימודים ועדיף כך .

לאיתי אשפוז הוא ממש לא אופציה ראשונה, לא נכון להוציא אדם מסביבת חייו הרגילה ולהתחיל בטיפול במסגרת לא טבעית כמו בית חולים. בנוסף, אל תשכח שהתרופות מתחילות להשפיע אחרי שבועיים שלושה ובטח שצריך לחכות מספר חודשים כדי להעריך את השפעתם. כך שאם יש ברירה אחרת חשוב להתחיל טיפול דווקא במסגרת החיים הרגילה. כל טוב דר' גיורא הידש

שלום ד"ר הידש היקר מה שלומך? אני סובל מבעיה של חרדה דיכאון ורגישות גבוהה ודאגנות. אני נטול סרוקסט כ-20 מ"ג ביום כבר כ-6 שנים אני בן 24. ניסיתי ציפרלקס והשפעתו עליי הייתה רעה מאוד והפסקתי. לאחר אירוע קשה העלית לאחר 4 שנות טיפול את כמות הסרוקסט ל-40 מ"ג ביום שגם השפעתו הייתה רק 60% בערך. אז חזרתי לסרוקסט ל-20 מ"ג (כמובן הכל בפיקוח רפואי) ועכשיו השפעתו היא 75%. הבעיה שלי היא חוסר יציבות ותנודות לווא דווקא בדיכאון אלא בתחושת הדאגנות והחרדה כאילו בחזה לא תחושה של מועקה אלא תחושה של היכולת שלי לא 100% וקשה לי לעשות דברים (אני יכול אבל זה קצת קשה) וגם כאילו חוסר בעניין בדברים שעניינו אותי. מעין פחד קטנטן כזה. תראה אני מפחד לעבור לתרופה חדשה כמו איקסל או אפקסור כי אולי זה יזיק לי ולא בטוח שזה יעבוד וגם הסרוקסט אם אחזור אליו יכול שלא להשפיע באותה צורה. תראה הרופא שלי אומר שהסרוקסט היא התרופה שמתאימה לי אבל 40 מ"ג לא נותן את האפקט שאני רוצה ו20 מ"ג בשנים הראשונות היה מצוין ועכשיו הוא רק 77 79%. אני יודע שאף פעם לא יהי 100% בגלל שאני רגיש מאוד ויש לי תנודות מה אפשר לעשות כדי לייצב את המצב מבלי לשנות דבר דרסטי כי אני לא רוצה שתחושת החרדה התמידית בעוצמה גבוהה תחזור אליי עם כל הבחילות ותחושת האי פוקוס וחוסר הריכוז וכאבי הראש והפנים. האם נתקלת בבעיה כזו בעבר? אני בסה"כ רוצה לתפקד טוב מבלי תופעות לוואי מעצבנות ושהכל לא יהיה כל כך קשה אני רוצה מעין משהו של תמריץ שישלים לי עוד 15% שיהיה 90% ועם זה אנ אוכל להסתדר. תודה רבה דוקטור ואם תוכל לענות לי בפירוט ולא תשובה קצרה כי ממש אני צריך את עזרתך. אני חייב פיתרון. וסתם עוד שאלה אני אני אלך לרופא מומחה של בית חולים ואספר לו את הכל כמו שלך מה ההבדל בעצם אתה רופא מומחה.

לאורן אין ספק שאני רופא מומחה אבל יש הבדל בין מכתב קצר ברשת ובין בדיקה והכירות מעמקים יותר בשיחה פנים אל פנים. אתה צודק שאין בטחון מלא שהאפקסור יהיה טוב יותר, אבל אחרי שש שנים שהסרוקסט לא מספיק והמצב הוא רק 70% יש מקום לחשוב על החלפת התרופה למרות הסיכון שבכך. כך שאם אתה אומר שאתה חייב פתרון אז אין ברירה אלא לחשוב על החלפת הסרוקסט לתרופה שמתאימה לך יותר ומכאן להתקדם. כל טוב דר' גיורא הידש

מה זה המצב הזה? ומדוע אני משותקת ללא יכולת לעשות כלום, הרי לא יכול להיות שבן אדם לא יוכל לעשות דברים ולו דבר קטן. בשום דבר שלא יצליח הרי זה מתכון להתאבדות אי אפשר לחיות בלי תקווה ובלי חבר, בעל ומשפחה, לא ניתן להתמודד לבד עם הכל. ואיך אני אלך לפסיכולוג/ית הרי איבדתי את האמון באנשים, מבחינתי אנשים הם דבר שמחפש לעשות לי רק רע ושלא נותן לנפשי הקטנה מנוחה, לא ביום ולא בלילה. אם הייתי יכולה לגור על אי בודד הייתי עוברת לשם ולא חוזרת לפה אל הבור הזה לעולם

בזמן האחרון אני חושבת על המוות לפעמים. עולות בראשי מחשבות של קפיצה מגשר אל תוך איילון. אז איך אני החייה שאני חושבת על המוות ומי יודע ממה אני אמות, הרי מצער אי אפשר למות ,(כמה חבל) אז אולי מהתאבדות?.? אין לי אפילו תינוק להתנחם בו והידיד החיה הזה שיש לי (רופא השיניים) אפילו לא ידיד כי הוא לא קיים בעולם שלי ,אנחנו נפגשים אם אפשר לקרוא לזה נפגשים, מכיוון שזה ממש מצחיק לקרוא לפגישות האלה פגישות כי הן נורא מופרעות כאלה, פעם בחודש במקרה הטוב. טוב לו אין סיכוי כבר אצלי שיחפש לו פרייארית אחרת לעשות ממנה שבר כלי, הפרייארית התורנית שלו. אז במה להתחיל? בלמצוא עבודה או חבר?

אלמונית יקרה אולי המצב שאת מתארת הוא דיכאון? עצובה הבדידות שעולה בין השורות של דבריך. עצוב הייאוש וחוסר האמון באנשים. הכאב עולה בין הדברים ומגיע עד אלי. ויחד עם זאת, דיכאון היא מחלה שחולפת, וניתן להאמין שוב באנשים, יש תקווה, יש אור, אל תתייאשי כי קודם כל אנחנו כאן, וחוץ מזה גם מחוץ לאינטרנט יש אנשים טובים שרוצים לתת לך יד, אם רק תתני להם. תלכי לראות איש מקצוע. אולי תרופות יעזרו? רק טוב, תמי.

תודה לתמימי ואני מצטרף לדבריה כל טוב דר' גיורא הידש

שלום רב, אובחנתי כסובלת מ"דיסתימיה" (דיכאון כרוני?) אני מטופלת באפקסור XR מזה כ - 3 שנים. בפגישה האחרונה שלי אצל הפסיכיאטרית, הצלחתי להכניס גם אותה לדיכאון (ברצינות). התגובה שלה לדברים שאמרתי היתה שאני חכמה, צודקת ושזה עצוב...... בסה"כ דיברתי על המצב במדינה...... האם הפחדתי אותה עד כדי כך שהיא פחדה להתווכח איתי? ואם המציאות לא טובה, האם זה לא דבר נורמלי שאנשים ידאגו או יהיו עצובים בגללה??? בתקופה האחרונה היו 2 אירועים שגרמו להחמרת הדיכאון האחד - אדם יקר שנהרג בתאונת דרכים והשני - התקנה החדשה של בנק ישראל (שבוטלה בינתיים) אבל גרמה לי לדאגה רבה. במקרה הזה הפתרון שלי היה להגיע להסדר עם הבנק - אני אקח משרה נוספת, ואכסה את החוב (הקטן) שיש לי. סה"כ אני מתפקדת (גם אם זה לא קל). ולכן השאלה שלי אם בכלל יש צורך בטיפול, האם העובדה שאני מתפקדת למרות הקשיים היא בזכות התרופות, או שאין לה קשר? הרופאה שלי המליצה לי להחליף את הטיפול ולעבור לרסיטל. מכיוון שתופעות הלוואי של הפסקת האפקסור (אפילו שזה בהדרגה ולפי ההוראות) הן ממש לא סימפטיות, ודי מפחידות) אני מתלבטת אם לא כדאי לי בכלל להפסיק עם התרופות ולא להתחיל בכלל עם הרסיטל. מה אתה ממליץ?

למבולבלת הטיפול בדיסטימיה הוא בדרך כלל בעיקר בשיחות ותרופות פחות עוזרות. כמובן שאירועים חיצוניים עלולים להחמיר את הדיכאון אבל כל אדם מקבל את האירועים באופן אחר ויתכן שהאירועים מכבידים עליך יותר מדי. אי אפשר לדעת האם השיפור במצבך הוא בגלל התרופות או בזכותך וכוחותיך או שני הדברים ביחד. בדרך כלל במעבר מתרופה אחת לשניה אין סמני גמילה כי שתי התרופות מעלות אתאותו החומר במוח. הצורך בתרופות הוא יחסי ולכן צריך לחשוב על התועלת שהתרופות נותנות לך בהשוואה לתופעות הלוואי שלהן. כל טוב דר' גיורא הידש

שלום בשנים האחרונות יש לי ירידה שיכלית התברר שיש לי יותר מדי דופמין אז אני מקבל זיפרקסה וזה עוזר לי אבל לא מיבחינה שיכלית כבר ארבע חודשים שאני מקבל האם יש לך מושג למה אני לא חוזר לעצמי עם התרופה האם צריך לתת יותר זמן שהדופמין יחזור לרמתו הנכונה

לטל לא כל כך ברור לי מה הכוונה בירידה שיכלית, האם אתה מבוגר ומתכוון לאלצהיימר? או שישנה מחלה אחרת ברקע? כל טוב דר' גיורא הידש

לתמי ודר הידש תודה לכם על הכל אני כבר לא מיואש אני מלא תקווה אני מרגיש מצוין :)

נפלא ונהדר. אז אולי תשנה את שמך למלא תקווה ותספר לנו איך הצלחת לעשות את השינוי, ומה עזר לך? שבוע טוב, תמי.

הייתי לוקח 20 מ"ג רסיטל ו 10 מ"ג זיפרקסה והייתי כל היום ישנוני ומדוכא.. התייעצתי עם הפסיכיאטר וחלטנו להוריד את הזיפרקסה ל 7.50 מ"ג ואת הרסיטל העלנו ל 40 מ"ג...כבר באותו היום מצב רוחי השתנה לטובה והחרדות כמעט ונעלמו ועכשיו אני מרגיש טוב בלי עין רעה...נקווה שימשיך ככה..ומאחל פה לכולם החלמה מהירה

שלום. הבן שלנו בן 11 וחצי, בכיתה ו. מהשבוע השני לתחילת שנת הלימודים התלונן על כאבי ראש ובחילות והפסיק ללכת לבית הספר. עשינו לו את כל הבדיקות הרפואיות שיצאו תקינות ורק כאשר הגענו לבית חולים שניידר הבנו שהילד סובל מחרדה.הוא החל בטיפול קוגנטיבי התנהגותי אצל מטפלת פרטית ובמקביל , עקב ירידה דרסטית בתיפקוד ובמצב רוח המליצה פסיכיאטרית ממרפאת החרדה בשניידר על טיפול תרופתי בclonex וב favoxil . הטיפול הפסיכולוגי לא הצליח והוא החל לפני מספר שבועות בטיפול בביופידבק בשניידר. את הclonex הפסיק לקחת כי לא עזר ואת הfavoxil העלו לו במינון(מ50mg עלה ל100mg כדור בבוקר וכדור בערב). בינתיים הוא התנתק מכל החברים שלו (ילד שהיה מאוד מקובל חברתית) אינו הולך לחוג שאהב בעבר ובבקרים שוהה אצל הסבתא וסבא. כאשר מגיעם אליו חברים הביתה הוא משחק איתם ונראה מאושר. ללכת לחברים או לכל פעילות אחרת הוא אינו מסוגל.הפסיכולוג שמטפל בו באמצעות הביופידבק אומר שזה ענין של זמן והוא לומד כיצד להתמודד עם מצבי חרדה.(היה אצלו בטיפול בינתיים רק 3 פעמים). אנחנו ההורים קצת לחוצים מהמצב שנמשך כבר 3 וחצי חודשים, ולמרות הטיפול התרופתי לא מצליחים להחזיר אותו למסגרת בית הספר ולחברים. התחיל לקבל סיוע לימודי דרך תוכנית "תללים". אנחנו רוצים לשאול מדוע הטיפול התרופתי לא עוזר, האם הכדורים האלה הם המתאימים ביותר לבעיה הזאת ומה עוד אנחנו כהורים יכולים לעשות כדי לעזור לו לחזור לשגרת חיים רגילה.

לשלום, מצטער אבל תצטרך להתיעץ עם פסיכיאטר המומחה לילדים ונוער, אני מומחה לפסיכיאטריה של מבוגרים. כל טוב דר' גיורא הידש

אני אותרתי כחולת סרטן. הידיעה גרמה לי חרדה וחוסר שקט ואז פניתי לפסיכיאטר שנתן לי אפקסור. אני משתמשת באפקסור 3 חודשים (75 מג ליום) התופעות הן עייפות חוסר דחף מיני ובחילות. עד לבדיקות הקרובות(בעוד חצי שנה) אני רגועה יותר. וכנראה סף הפחד יעלה ככל שמועד הבדיקות יתקרב כרגע אני מרגישה פחות חרדתית (נשאלת השאלה אם זה בהשפעת האפקסור או בהשפעת האתנחתא עד הבדיקות........ השאלה היא אם אפקסור הוא הטיפול הנכון למצבי האם לא כדאי יותר להשתמש בכדורי הרגעה כמו ואבן קלונקס וכו.למצבי. איך תמליץ להקל על חרדות אובייקטיביות בתקופות מסויימות בחיים?? אם עלי להפסיק את האפקסור איך מורידים בהדרגה אפקסור 75 מג (xr( , אגב אני נמצאת בקבוצת תמיכה במקביל

ליהודית אכן הטיפול העיקרי הוא בשיחות, או אישיות או בקבוצת תמיכה. האפקסור מתאים לטיפול של חרדה עם דיכאון אבל כמובן שצריך לשקול את התועלת שלו מול תופעות הלואי שמהן את סובלת. כמובן שאין תשובה מוחלטת האם השיפור הוא מהאפקסור או מהזמן שעבר והרגיעה במצב. אני חושב שכדאי לשבת עם הרופא המכיר אותך ולשקול האם הטי0פול באפקסור עדיין נחוץ. כל טוב דר' גיורא הידש

שלום לך אביבה- האם הבת שלך הפסיקה ליטול זיפרקסייה , איזה תרופה היא נוטלת במקום הכדור הזה. הייתי מאוד שמחה לדבר איתך.

מרי שלום, ביתי סובלת ממניה דיפרסיה וטופלה בזיפרקסה כשהיתה בשלב מאני. הטיפול הופסק מפני שעכשו היא בדכאון וממשינה טיפול בליתיום. לא נראה לי שהיא מקבלת עכשו תרופה אחרת במקום. אשמח לדבר איתך אם תצרי קשר במייל. שבוע טוב, aviva

שלום רב :) שמי יניב אז ככה...במהלך שירותי הצבאי (כ שנה לאחר הטירונות) כול פעם שינו אצלנו בצבא דברים והחליפו ומפקדים וכו וכול אחד הקשה עלינו יותר ויותר...עד מצב שבו ממש היו מכריחים אותנו כמו כלבים לשמור...ולעשות דברים מגעילים שאין זה המקום לדבר עליהם... הגעתי לנקודת שבירה והלכתי לקב'ן (קצין בריאות הנפש) בתקווה לקבלת עזרה ממנו...לאחר שסיפרתי לו את הבעיות ושזה פוגע במוסר שלי ולמה שחונכתי ושאני עושה דברים שמנוגדים לכול הדעות בהכרכה ואם לא אעשה אותם אני יענש בחומרה (אני אדם שלא בנוי לעונשים על דברים מסוג זה) אז אמרתי לו שאני לא מסוגל יותר ושיעביר אותי למקום אחר כי שם אני לא נשאר...אז הקב'ן אמר לי שהדבר היחיד שהוא יכול לתת לי זה לצאת מן הצבא... באותו זמן הייתי גמור וקיבלתי את זה... עכשיו סעיף שעליו הוציאו אותי מן הצבא הוא adjustment disorders - brief depressive reaction נרשם שזו הבעייה אצלי והיא במצב קריטי מאוד..עכשיו ככה...השאלות שלי הן: 1. מה הכוונה של הסעיף הזה, והאם הוא נחשב לבעעיה רצינית? 2. האם יש אפשרות לבטל סעיף זה? ולהחזיר את הפרופיל הרפואי שלי לכפי שהיה לפני סעיף זה...כי זה מפריע לי בעבודה וכו שרואים שיש לי פרופיל 21 וסיבת שחרור על בריאות מן הצבא... 3. כאשר אני חותם וויתור סודיות רפואית במקום כולשהו האם רואים זאת? תודה רבה על התשובה....הדבר הכי כואב לי זה שאין לי שום בעייה....פשוט הצבא גמר אותי...הייתי מגיע למצבים של בלי לישון...וזו הייתה הדרך היחידה שלי לנוח...כבר לא עניין אותי כלום חוץ מלצאת ולשים את הראש על כרית שאפילו כרית כמה שזה דבר פשוט הייתי חולם עלייה בלילות כי חוץ מילישון בבוץ לא ידעתי מה זו מיטה תודה רבה על התשובות דר' :)

ליניבי נראה שהאבחנה בצבא הייתה נכונה, משמעותה-תגובת הסתגלות(למצב החיצוני) עם קווים של דיכאון. כלומר דבר שחולף כאשר הסיבה החצונית חולפת, כך קרה גם לך. כיום שואלים על סיבת השחרור מהצבא אולם הצבא שומר על דיסקרטיות ולא כתוב שמדובר על שחרור מסיבה נפשית, כל שחרור (מסיבה נפשית או גופנית) סופם בפרופיל 21 ולא רק מסיבות נפשיות (למרות שרבים מאמינים אחרת). כך שגם בקופת החולים לא רשומה הסיבה (אלא אם כן אמרת לרופא ואתה יודע שיש רישום) וכאשר אתה חותם על טופס ויתור על סודיות אז יודעים רק את מה שכתוב בתיק קופת החולים. ולשאלה האחרונה-אחרי שנה אתה יכול לבקש לעלות את הפרופיל, יתכן מאוד שבקשתך תאושר כיוון שהאבחנה היא תגובת הסתגלות וזה דבר זמני. אני חושב שקודם תצטרך להביא מכתב מפסיכיאטר שמצבך הנפשי הנוכחי תקין. כל טוב דר' גיורא הידש

ברצוני לשאול מה התסמינים של הפרעת גוף דיסמורפית ומה הטיפול? אני מרגישה באופן קבוע שאני מכוערת,שמנה מידי,שונאת את השיער שלי,רוצה שיער מתולתל יש לי שיער חלק מתוסכלת שהשיער שלי לא מתולתל,אני רוצה את הבגדים הכי יפים,הנעליים הכי יפות תמיד אני חושבת לעבוד יותר משמרות כדי לקנות מה שבא לי,ותמיד לא מספיק לי.בדרך כלל חבר שלי וחברותיי הטובות אומרות לי את האמת ו"האמת" היא שאני "מהממת",ויש לי גוף יפה ושאני בכלל לא שמנה.אני אף פעם לא מאמינה ואי אפשר לשכנע אותי שאני תופסת את עצמי אחרת ממה שרואים במציאות.אני כמעט בטוחה שאני סובלת מ-BDD האם זה נכון?

שלום לך, פחות חשוב אם יש לך את התסמינים של ההפרעה הזאת, יותר חשוב עד כמה את מתעסקת בנושא (בחשיבה או במעשים) ועד כמה העיסוק הזה משבש את החיים שלך. אם התשובה לשאלות הנ"ל היא במידה משמעותית, אז את צריכה ייעוץ מקצועי של פסיכולוג או פסיכיאטר. לפי דעתי הלא מקצועית, על סמך המידע שמסרת, את בתחום הנורמלי ואין לך הפרעה נפשית כגון BDD. אקס-מן.

שלום, לפי מה שאת כותבת נראה שקיימת מצוקה די רבה ודימוי הגוף מעסיק אותך רבות. אכן כדאי להגיע לפסיכיאטר לאבחון, כמובן שלא אאבחן אותך לפי מכתב ברשת. כל טוב דר' גיורא הידש

אני נוהגת לשקר לעיתים תכופות מאוד כשלאחרונה אני משקרת כמעט על כל דבר אפילו "רק" שקרים קטנים למשל לשאלה מה עשית היום אני משקרת אם ישבתי בבית אני אומרת שהייתי אצל חבר שלי וכן הלאה.... אחרי שאני משקרת יש לי מעין הרגשת פחד שהשקר יתגלה מתישהו וגם רגשות אשמה כמו למה הייתי צריכה לעשות את זה?מה זה נתןלי?האם משהו דפוק בי? תמיד אני חושבת שאין לי מה להציע ובעזרת השקר אני יותר מקורית,יותר איכותית ויותר מעניינת.נראה שהתמכרתי לפנטנט של השקר ואין לי יכולת להפסיק.האם אני צריכה טיפול תרופתי?

שלום אני סובל ממאניה דיפרסיה אחרי התקף פסיכוטי אחד רציתי לברר מהם הסיכויים לקבל קצבה מביטוח לאומי מצבי הרבה יותר טוב בימים אלו לומד ויצאתי גם לעבוד קצת ורציתי לשאול אם מישהו שמתכנן על קריירה בעתיד האם עצם העובדה שאתה מקבל קצבה או קבלת בעבר יכול לפגוע בי במציאת מקום עבודה?בקיצור האם אני יכול לגרום לעצמי נזק שבגללו עדיף לא לנסות ולקבל קצבה אלא להסתיר את נושא המחלה כמה שאפשר? לתשובתך תודה!

שלום, מבחינת הביטוח הלאומי הפרעה דו-קוטבית היא בהחלט בקבוצה של ההפרעות המוכרות על ידי הביטוח הלאומי. עם זאת גובה הנכות נקבע לפי המצב התפקודי והקשרים החברתיים, כך שישנם רבים עם הפרעה דו-קוטבית ללא נכות כלל ולכן לא מגיעה להם קצבה. כל מחלה, וגם מחלה נפשית אינה נקודת זכות כאשר אתה מועמד לעבודה חדשה...., ובעיה נפשית בודאי שאינה תורמת בהערכת המועמד לעבודה. יחד עם זאת לעתים קרובות מעסיקים מסתכלים על האדם ולא על התיק הרפואי. כך שאין זה יתרון אבל לא דבר שימנע ממך עבודה בעתיד. שבת שלום דר' גיורא הידש

הי ינ טוב, ד"ר הידש ענה לך כבר, אבל אני יכול להוסיף פרספקטיבה מהצד של מי שמקבל את הקצבה. אני גם סובל ממאניה דיפרסיה, ואני יכול להגיד לך שעצם קבלת הקיצבה לא הפריע לי להתקבל למקומות עבודה בשוק הפרטי. הם לא יודעים על זה כלום. גם המחלה שלי לכשעצמה לא ממש הפריעה, גם את זה הם לא יודעים. לא רואים עלי שאני חולה, ולא שאני "נכה". תראה, יכול להיות שאם הייתי רוצה להתקבל למקומות עבודה קשוחים יותר זה כן היה מפריע, אבל אני לא מרגיש יכולת נפשית להתמודד עם עבודה שדורשת לחץ נפשי רב יותר, והעבודה שאני עובד בה כרגע לא מלחיצה כל-כך מבחינה נפשית. אני די משוכנע שאם הייתי רוצה להתקבל למשרד ממשלתי זו הייתה בעיה. האמת היא שקבלת הקצבה מפריעה לי יותר בהרגשה שלי לגבי עצמי, ואני מודה שקצת הייתי רוצה שיבטלו לי אותה.כרגע אני גם עובד במשרה מלאה וגם מקבל קצבה חלקית, די להפתעתי. בקיצור, אין לך כל-כך מה לדאוג לפחות לפי נסיוני, ואם בא לך שתהיה לך הכנסה חודשית קבועה צנועה למדי, כדאי לך לבקש את הקיצבה. בברכה מיכאל

שלום, רציתי לשאול, הכרתי גבר אשר נוהג לחיות ללא גבולות-בעברו היו אורגיות, עישון מריחואנה, נהיגה במהירות מופרזת ,שלילת רישיון על רקע תאונה.כרגע הוא לא עובד.בנוסף הוא גרוש , במצב כלכלי גרוע. בעברו חזר ותשובה וכיום הוא מאמין .הוא ביקש ממני סכום כסף . האם מדובר בבן אדם פסיכוטי, אשר מסוכן להיות עימו בקשר? אציין כי הוא שופע קסם וכריזמה, יש בהתנהלות עימו תחושה מסוימת של הפעלת מניפולציות רגשיות.

האמת היא שכבר נמאס לי מכל זה...ה"מחלה" הארורה הזו הייתה צריכה כבר לחלוף ולהניח לי לנפשי...אולי כבר התרגלתי כל-כך להיות באיזשהוא סוג של מאניה או של דיכאון, שאני כבר לא יכול בלי. כבר יותר שנתיים, שאני נע ונד לי בין מחוזות המאניה למחוזות הדיכאון עם הפוגות קלות בלבד. ההפוגה הארוכה ביותר נמשכה בערך חצי שנה. כרגע אני נוטל קוקטיל של שלוש תרופות: 7.5 מ"ג של זיפרקסה, 300 מ"ג ליתיום ו20 מ"ג רסיטל. כתוב בעלון שצריך לחכות שבועיים עד שהרסיטל מתחיל להשפיע, ואני התחלתי רק שלשום, וגם הליתיום אמור להיות מאזן איכשהוא. למה יש לי התחושה שאם אני אזרוק את התרופות לפח אני ארגיש הרבה יותר טוב, ושהזיפרקסה והליתיום הן הגורם לדיכאון? אבל אז כמובן המאניה תחזור, וגם אם לא תחזור אני אמות מפחד שהיא תחזור. אולי אני אשאל את השאלה השכיחה בפורום, מה לעשות עד שהתרופה תתחיל להשפיע...נדמה לי שמזמן לא שאלו את השאלה הזו כאן. טוב, האמת היא שהדיכאון שלי ממש לא חריף...הייתי כבר במקומות הרבה יותר גרועים, וזה חלף. נו, אז נחכה עם זה, ואז על מה אני אכתוב לכן? בברכה מיכאל

למיכאל היקר בודאי שאתה חש חוסר סבלנות ו"מגיע לך" כבר להרגיש טוב ורגיל ולחזור לשיגרה של עבודה וחברה, אבל בטח שאתה יודע שלא תמיד זה כל כך פשוט. הדיכאון בהחלט צובע את החיים באפור/שחור והדברים נראים חמורים יותר מאשר הם באמת ובמיוחד כואבים יותר. בקשר לטיפול התרופתי, איני יודע את הסיבה אבל שתי התרופות המייצבות הן בתת מינון. בדרך כלל מקובל זיפרקסה 10 מג' בתור מינון מינימלי, ובטח שהמינון של הליטיום צריך להיות גבוה יותר לפי בדיקות הדם. שבת שלום דר' גיורא הידש

תודה על התגובה ד"ר הידש... אני לוחץ על הרופא שלי להוריד מינונים. לחצתי עליו להוריד את הזיפרקסה כי התרופה מאוד מעייפת אותי, אבל אולי אתה צודק והמחלה מעייפת אותי יותר, ואני יכול להתחיל ללחוץ עליו להעלות מינונים. לגבי הליתיום, אני לא מוכן בשום אופן לקחת אותו במינון טיפולי, כי כבר לקחתי אותו בבית חולים במינון של 900 מ"ג, וזה גרם לי לפגיעה ניכרת באיכות החיים, טעם רע בפה, השתנה מוגברת, ואפילו הרופאה שלי טענה שהגבתי תגובה דיכאונית לליתיום. נראה לי שהרופא שלי לא כל-כך מאמין שהזיפרקסה היא לגמרי תרופה מאזנת, כלומר גם כזו שמוציאה מדיכאון, ולכן הוא לא מתעקש על עשרה מ"ג, ולכן הוא בכלל מתעקש על הליתיום כתוספת. דיברנו אולי על לעבור לתרופה אחרת במינון טיפולי במקום הליתיום. אני הצעתי את הלמיקטל, שנתנו לי בבית חולים, אבל הוא אמר שלא הוכח שזה אכן עוזר, ואכן היה לי התקף מאני בעת שלקחתי למיקטל... את האמת אני לא ממש יודע, אני נותן לרופא שלי לשבור את הראש, אני אתייעץ איתו שוב עוד חודש. בברכה מיכאל

מה הכוונה שאדם סובל מתסמונת rcd ? איפה ניתן למצוא חומר על זה

לאמיר אולי OCD, אני די חלש בקיצורים, אז אם תדע את מה שעומד מאחורי הקיצור אשמח לעזור. אולי משהו אחר יודע? שבת שלום דר' גיורא הידש