פורום פסיכיאטריה

בחור בן 31 סובל כבר כמה שנים ממיגרנות וגם מחרדות. קיבלתי מנוירולוג טיפול באלטרול 25 מ"ג כל ערב שאמור לעזור למנוע כאבי ראש על ידי העלאת הסרוטינין והאדרנלין לפי דבריו. אני מטופל כבר שבועיים. בימים האחרונים מרגיש החלשות בזקפה. האם זה עלול להיות תופעת לוואי של התרופה? במידה וזה אכן מהתרופה האם ובמידה ואפסיק את לקיחת התרופה אזי הזקפה תחזור למצב הרגיל או שעלול להגרם נזק פרמננטי לאיכות הזקפה? תודה

לדני באופן כללי האלטרול עלול לגרום לתופעה שתיארת למרות שהמינון הוא נמוך מאוד. אם מדובר בבעיה מהאלטרול אז לא נגרם שום נזק והזיקפה תחזור לתקין עם סיום הטיפול. אני חושב שלא יקרה שום אסון אם תבדוק את הדברים. תפסיק את הטיפול למספר ימים, תראה מה קורה ואחר כך תחדש את הטיפול. עם הבעיות בזיקפה הולכות יחד עם האלטרול (חולפות בהפסקה וחוזרות עם חידוש הטיפול) אז מצאת את הגורם. בכל אופן לא נגרם נזק ותצטרך להחליט האם הטיפול הזה מתאים לך. כל טוב דר' גיורא הידש

שלום לכולם קראתי בהתרגשות את הדיון למטה ופרט למילים החמות שעליהן אני כמובן מודה התפעלתי מעומק הדיון והפתיחות של המשתתפים. אם כבר עוסקים בנושא מעניין זה חשבתי להרחיב את הדיון בשאלה לגבי המהות של העברה. אפשר לדון כמובן מה זו העברה, אבל מתעוררות שאלות נוספות. מה ההבדל בין ביטוי של רגשות אמיתיים והעברה? או בהקשר הנ"ל, מה ההבדל בין התאהבות והעברה של התאהבות? האם באמת אפשר להפריד ביניהן? מה ההבדל בין העברה, התאהבות, ובין התאהבות בזמר או בכל אליל נוסף? יש הרבה משותף ברגשות, אבל האם יש גם הבדלים? מה המקום של העברה ביחסים בין אישיים רגילים ללא קשר לפסיכולוגיה וטיפול בכלל? בכיף אתכם הידש

לי מושג זה בכלל אינו ברור, מה שלא הפריע לי להגיב שם לפחות על הנושא של התאהבות.

לסיגל ולכל המשתתפים בדיון, הנה הסבר שנראה לי מובן, וכל הכבוד שלא התביישת לשאול. שיהיה רק טוב מיכלי

שלום קטע מתוך ספרו של ארוין ד. ילום "על הספה": "...אפילו פרויד השתמש באסטרטגיה של ניסיון להחליף את הפסיכונוירוזה בנוירוזה של העברה - זו דרך חזקה ביותר להשתלט על התסמינים ההורסניים. .... מה שקורה הוא שהמטופל מפתח דיבוק כלפי המטפל - בין פגישה לפגישה הוא מהרהר ומעלה גירה שוב ושוב על כל פגישה, ומנהל שיחות דמיוניות ארוכות עם המטפל. לבסוף הטיפול משתלט על התסמינים. במילים אחרות, במקום שהתסמינים ינוהלו מתוך גורמים נוירוטיים פנימיים, הם מתחילים להתנדנד על פי דחפי היחסים הטיפוליים..." בקשר בין מטפל למטופל ההעברה היא אמצעי לטפל בתסמינים הנוירוטיים. אך בכול קשר, מתקיימת העברה ... כשקשר הוא הדדי נתייחס אליו כקשר בריא ונכון, כשהוא חד צדדי הוא בעייתי... קצת הסבכתי בניתוח... כתבתי... מחקתי... לילה טוב נינה

אני לא בטוחה שאני אצליח לענות על כל השאלות, אבל חשבתי על המונח המתסכל הזה שנקרא העברה לא פעם. ולמה זה מתסכל? כי נוצר רושם של משהו אשלייתי, לא אמיתי ולא אותנטי, בעוד שהרגשות שמתעוררים הם אמיתיים לחלוטין. כאילו השימוש בטרמינולוגיה מקצועית מכהה את הרגש והופכת אותו ללא "נקי". לדעתי הרגשות הם אמיתיים לגמרי ובוודאי נחווים ככאלה למרות שייתכן שהמקור שלהם הוא ברגשות כלפי דמות משמעותית אחרת בחיים. אני לא חושבת שיש מערכת יחסים כלשהי שאין בה מינון כזה או אחר של העברה. כי אחרי הכל אנחנו סך כל החוויות שלנו והאינטראקציות הבין-אישיות שלנו, וברור שנפתח רגשות כלפי אדם מסויים בגלל שדווקא הוא ולא אחר נוגע בנו במקום הנכון שכפי הנראה הוגדר בקשר קדום יותר שחווינו עם הורה/אח/אדם משמעותי אחר. אז לפתור את כל עוצמת הרגשות שעולים בטיפול כ"העברה" נראה לי קצת לא הוגן. כי אני חושבת שהאינטימיות בטיפול היא מאוד אמיתית, הרגשות הם מאוד אמיתיים והם אכן קיימים בין שני אנשים שחולקים משהו עמוק . דנה

מחשבות לגבי העברה, התאהבות, הערצה... המשמעות הקלאסית של המונח "העברה" (transference) הוא תהליך בו מטופל מרגיש ומתנהג כלפי המטפל כאילו הוא היה מישהו מעברו של המטופל, במיוחד הורה. הרגשות עשויים להיות חיוביים או שליליים, אך בכל מקרה הם אינם מתאימים למטפל. אני חושבת שהעברה מתרחשת ברמה מסויימת בכל יחסים בין-אישיים, כאשר אנחנו מייחסים לאדם מסויים תכונות שאינן דווקא מאפיינות אותו, מתוך כך שהוא מזכיר לנו באופן מודע או לא מודע מישהו משמעותי אחר, לאו דווקא מהעבר. בהתאם לזה אפשר לפתח כלפי אותו אדם רגשות שלא תואמים לאישיותו או למערכת היחסים איתו. נראה לי שמה שחשוב זה עד כמה מפתחים העברה, באיזה מינון, באיזו עוצמה והאם יכולים להיות מודעים לכך שבעצם מה שאני מרגישה/חושבת תואם או לא תואם את המציאות. ועוד נקודה - כמו שאומרים שבכל פראנוייה ישנו גרעין של אמת, כך העברה שמתפתחת מבוססת גם על משהו שבאמת קיים בסיטואצייה/באדם ומעורר העברה מסוג מסויים. אם ההורה הייה אדם ביקורתי ולידו הרגשנו קטנים והמטפל אינו נותן לנו להרגיש מספיק בטוחים ומפרגן לנו, אז ייתכן שנחווה את המטפל כאדם ביקורתי גם כן, גם אם הוא לא כזה ממש. נראה לי שהעברה מתרחשת יותר במצבים עמומים בהם אין לנו ידע אודות האדם שמולנו (כמו בטיפול אנליטי קלאסי או באינטרנט) ואז באמת מייחסים למטפל כל מיני תכונות שלאוו דווקא מתאימות לו, או במצב בו יש לנו חווייה מסויימת משמעותית וחזקה מאוד בעבר שממשיכה להדהד בתוכנו, בדרך כלל חווייה טראומטית. אז לפעמים המציאות נראית כמו אותה טראומה/חווייה חזקה גם אם היא לא תואמת בכל הקריטריונים לחווייה המקורית, אלא רק במאפיינים בודדים (זה נראה לי קשור ל-PTSD). אני חושבת שהתאהבות במטפל לא מתרחשת רק בצורה של העברה, ז"א מתוך כמיהה ילדותית לקשר אדיפלי עם ההורה, אלא קיימת גם במישור ממשי. למשל ביחסים טיפוליים - בתור אשה צעירה שמעוניינת בקשר מיוחד ואינטימי עם גבר שיבין ויתמוך ויהייה מעין חבר מאוד קרוב, אם מתפתח קשר עם מטפל שהוא מבין, חם תומך, אז מאוד יתכן שתתפתח התאהבות. זה לא רק העברה, זה גם משהו אמיתי של קשר שנוצר. האדרה והערצה של דמויות (מטפל או מישהו מפורסם או כל מישהו אחר) נראית לי קשורה יותר לאישהו צורך קיומי שלנו להיות בקשר עם מישהו שהוא גדול ומוצלח, שהוא מעין אישור לכך שגם אנחנו מוצלחים כי אנחנו בקשר איתו (קוהוט וצרכי סלף והתפתחות של נרקסיזם בריא). ואם הצורך הזה התמלא דיו בילדות בקשר עם ההורה הנערץ אז אח"כ הוא קטן ומתמתן. גיל ההתבגרות, בו אפשר לראות תופעות הערצה רבות, הוא גיל בו ישנה התפתחות דרמטית באישיות שכתוצאה ממנה יש מעין נסיגה לשלבים התפתחותיים מוקדמים יותר של צורך בהערצה. במצבים אלו ההעברה יכולה להיות מאופיינת בהאדרה של אותה דמות, שבחיים היא למעשה פשוטה ואנושית כמו כולנו עם חסרונות ופגמים לצד התכונות החיוביות. אני.

בעיני כל קשר שיש לנו עם הזולת הוא סוג מסויים של העברה- קרי, האדם שמולינו מייצג איזו השתקפות של משהו בנו, בנפשינו- מעורר קונפליקטים קדומים, או כמיהה ראשונית, שמעבר לו, שאינה תמיד קשורה אליו. למשל, אני מתרגזת בצורה קיצונית על משהו קטן שחברה אמרה לי, פגעה בי באיזה משפט סתמי שאמרה לי- באותה סיטואציה יש גם אלמנט של מציאות, אבל העוצמות של הרגש שהתעוררו בי בוודאי שייכות לדברים נוספים בי פרט לקשר עם אותה חברה- אולי גם אמא שלי היתה ביקורתית מדי כלפי? (בטוח..), אולי זה מעורר בי חוסר ביטחון שמקורו בילדות? זו העברה. מהי התאהבות? גם היא העברה, כי אנחנו לא באמת מכירים את האדם בו אנחנו מתאהבים, אלא הוא מעורר בנו דברים, כמעין השתקפות של עצמינו. במי באמת אנחנו מתאהבים כשאנחנו מתאהבים? איזה צורך ההתאהבות הזו משקפת? אותו דבר עם אליל זמר או כל דמות אחרת שאנחנו מעריצים. ואותו דבר עם דמות אינטרנטית כמוך, דר' הידש. אתה מייצג עבורינו דמות פנימית מיטיבה, כמעין "משיח" גואל כזה, מתוך הסבל והיסורים כשאין למי לפנות אנחנו פונים אליך, ואז מתאהבים. כמובן שאנחנו לא מכירים את חסרונותיך, את פצעיך, את קשייך. אנחנו לא רואים אותך עצבני או תוקפני, אלא רק את הטוב שבך. בטיפול זה דומה כי בטיפול המטפל נחווה אצלינו, לפחות בהתחלה אם הקשר הטיפולי פועל טוב, כדמות מיטיבה אמפתית לא שיפוטית ורק בשבילינו. אח, איזו חווייה.... לא קשה להתאהב באדם כזה. אבל אז מגיעים הכשלים האמפטיים, לאט לאט אנחנו מכירים את חולשותיו של המטפל שלנו, כועסים עליו- לפעמים כהשתקפות של עצמינו ועברינו, קרי- העברה, ולפעמים כפועל יוצא של מערכת היחסים האמיתית שנרקמת בטיפול. וכמו בהתאהבות אמיתית- שהיא התבלין לאהבה, גם כאן בדרך כלל לומדים להכיר ולראות במטפל דמות שהיא מעבר להשתקפות המיטיבה והאידיאלית הזאת, דמות ממשית ואנושית שלא קשורה רק אלינו. אתה שאלת מה ההבדל בין התאהבות "רגילה" להתאהבות שהיא במסגרת העברה. בעיני ההבדל הוא המסגרת הטיפולית, האתיקה של הטיפול, הכללים שברור שאסור שיופרו. התאהבות בטיפול תמיד תישאר בגדר המילים ואסור שתתממש לאהבה מחוץ לחדר. מדברים עליה, מוצאים את הקשרים הרלוונטיים לנפש של המטופל (והמטפל, עם עצמו- לנפש שלו), אבל לא עוברים הלאה. זה ברור שהפנטזיות שלי על המטפלת שלי ישארו תמיד פנטזיות. זה ברור שהיא לא באמת "שלי" כמו שקראתי לה כל תקופת הטיפול. אבל זה לא אומר שאין בינינו אהבה אמיתית. מעבר להתאהבות שהיתה לי בה, מעבר להעברה החזקה שלה עבורי כדמות אם ומאוחר יותר כמאהבת. האהבה קיימת והיא אינה שונה מאהבות אחרות שיש לי בחיי. הרגשות בטיפול אמיתיים ועוצמתיים בגלל הסטינג שמגן עליהם ומאפשר מעין חממה של קשר מוגן, אמפטי ולא שיפוטי. תמי.

לדר' הידש וכולם המשפט שכתבת, דר' הידש "מה ההבדל בין ביטוי של רגשות אמיתיים לבין העברה" לא מתיישב אצלי כל-כך טוב... רגשות הם רגשות, והם אף פעם לא "מזוייפים" לדעתי, הם תמיד אמיתיים, לכן קשה לי לעשות את ההבחנה הזו בין רגשות אמיתיים לבין העברה. בעיניי, העברה בטיפול מייצגת רגשות אמיתיים לחלוטין, גם אם הם מולבשים על האדם הלא נכון באותו הרגע. מבחינתי, העברה בטיפול היא משהו כמו "ניסוי כלים", או אולי "חזרה גנרלית" לפני הקונצרט הגדול. החוויה הטיפולית מאפשרת לנו להתמודד עם רגשות שעולים בנו, באווירה הכי תומכת ומקבלת (שלא בטוח שנזכה לה בעולם החיצוני), יש לנו האפשרות לבדוק מהי התגובה לרגשות שאנחנו משליכים על הדמות שמולנו, לבחון איך אנחנו מגיבים לתגובות וחוזר חלילה. יש לנו אופציה לקחת דפוסי התנהגות שלנו שמוכרים לנו מהעולם החיצוני ולשחזר אותם בתוך החדר, עם אדם שהיתרון הגדול שלו הוא שהוא נמצא שם מתוך אינטרס ברור לעזור לנו. אני חושבת שכאן טמון ההבדל הגדול בין רגשות העברה בטיפול לבין הרגשות בעולם החיצוני (ה"אמיתיים"), כי בתוך הטיפול יש גבולות מאוד ברורים ויש פחות אפשרות לרגשות לצאת מכלל שליטה, בזכות היד המכוונת של המטפל. לגבי העברה ביחסים בינאישיים, זה כבר נושא אחר (וכואב...) אישית, אני מוצאת שהמושא העיקרי לעניין הזה אצלי הוא בן זוגי, ועדיין לא מצאתי את הפתרון האידיאלי לעניין הזה. אני "מלבישה" עליו רגשות שברור לי שלא שייכים אליו אלא לאנשים אחרים משמעותיים בחיי, וזה מקור בלתי נדלה לתסכול ופגיעה. אם למישהו יש רעיון..... :-)

ידוע לי על מושג נוסף בפסיכולוגיה והוא השלכה (projection). האם מושג זה ומושג ההעברה זה אותו מושג, ואם לא אז מה ההבדל ביניהם?

אני הייתי בטיפול דינמי 10 שנים ואף פעם המטפל לא הזכיר את המילה "העברה". מה זה העברה? מבקשת תשובה מד"ר הידש.

היי התחלתי טיפול חדש אם תרופה בשם סימבאלתה בעבר ניסיתי המון תרופות ורובם לא עבדו כיום אני אם סימבאלתה 60 מיליגרם הייתי מאוד מאוד מעוניין לדעת האם התרופה תיפעל בטוח וכמה זמן יקח לה

שלום לך האם התרופה החדשה הזו נמצאת בסל הבריאות?

ליוסי אכן מדובר בתרופה טובה אבל לצערי עדיין לא תרופת פלא, ונקווה שהיא מתאימה לך ותעשה את העבודה היכן שהקודמות נכשלו. התרופה אינה בסל הבריאות עדיין, אבל מדברים כבר על הוזלות משמעותיות למי שיש מושלם. כל טוב דר' גיורא הידש

שלום, המטפל שלי אומר שהוא יפסיק את הטיפול ויפנה אותי למטפל אחר כי אני מחבלת בטיפול לדעתו ועושה דברים כדי להכשיל את הטיפול. הוא אומר שאני לא מחוייבת לתהליך ולא סומכת עליו אחרי שנה הוא מרגיש שאנחנו לא מתקדמים לשום מקום. זה בסדר מצידו להגיד כזה דבר? עכשיו אני מפחדת שגם הוא יעזוב אותי. מה לעשות? תעזרו לי יעלי

יעלי ואת מרגישה שהטיפול איתו טוב לך? שהטיפול איתו עוזר לך? אני לא יודעת אם זה טוב או לא טוב, אבל בעיני אם מטפל מרגיש שהוא לא מצליח לעזור למטופל, אחרי שעשה מאמצים ככל יכולתו כן לעזור לו, אולי אין כימיה, אולי שיטת הטיפול לא מתאימה, אולי טוב יהיה לראות בדבריו משהו שאינו נטישה אלא שינוי שיכול לעשות לך טוב? מצד שני, אם הטיפול הזה חשוב לך, אם המטפל הזה חשוב לך, תילחמי עליו ועל הטיפול, ואולי המשבר הזה ביחסיכם יהיה פריצת דרך בטיפול? בהצלחה, תמי.

ליעלי, נשמע שאת מושקעת בטיפול ברמה רגשית די עמוקה למרות שהמטפל חושב שאת לא מחוייבת ולא סומכת עליו, ולכן גם הפחד שלך שהוא יעזוב אותך. הייתי מציעה לך להגיד לו את התחושות שלך לגבי הטיפול, לגביו, את הפחד מהנטישה, אבל גם לשאול אותו למה הוא מתכוון כשהוא אומר שאת מחבלת בטיפול ועושה דברים כדי להכשיל אותו ובאמת באמת להקשיב להסבר שלו על כך. אולי אם תדברו על מה שקורה ביניכם בטיפול, כולל התחושות שלך בקשר וגם התבוננות מחדש שלך על ההתנהגויות שלך, אז תוכלו לחשוב מחדש האם אתם יכולים להמשיך ביחד בטיפול, האם הוא יכול לעזור לך והאם את יכולה לאפשר לו לעזור לך. אולי תוכלו לעשות "חוזה" חדש ביניכם. אני לא יודעת מה תהייה התוצאה (אם תמשיכו בטיפול ביחד או שתמשיכי עם מישהו אחר) אבל שיחה כנה ופתוחה על הדברים עם פתיחות והקשבה למה שהאחר אומר יכולה לפעמים לאפשר "לעבור מכשולים" בקשר. אשמח לשמוע מה קורה אם תרצי לשתף, אני.

ליעלי, נשמע לי עצוב מאוד. לפי כל מה שכתבת ובעיקר לפי הכותרת שבחרת אני חושבת שהמטפל שלך מפספס אותך. אני מבינה מעט מאוד בפסיכולוגיה, אבל נסיונות לחבל בטיפול ולהכשיל אותו נשמעים לי כמו קריאה לעזרה וכמו נסיון להתקרב מבלי לדעת איך בדיוק לעשות את זה נכון. המילה "גם" הוא עומד לעזוב אותי היא מרכזית מאוד לדעתי ואני חושבת שיש משהו חשוב שלא נגעתם בו עדיין ולדעתי יכול להגרם לך נזק מהפסקת הטיפול בדרך כזו. דנה

הי יעלי, את מתארת תחושה מאד כואבת, נשמע ממש קשה. יכול להיות שאומר כאן דברים שאינם לעניין, כי איני מכירה את המצב לעומקו, אז אני מצטערת מראש אם לא יתאימו. לפני הכל, אני חושבת שכדאי לך לבדוק שוב עם המטפל למה כוונתו. עד כמה שזה נשמע מוזר. פשוט, אני מכירה מעצמי שקורים לי דברים כאלה. לפעמים ברגעים מאד מאד רגישים אנחנו עשויים לקלוט דברים קצת אחרת ממה שהתכוונו אליהם באמת, ואפילו להיות בטוחים בהם במאה אחוז ובעוצמות חזקות. לכן, נסי בכל זאת לחזור ולברר עד הסוף. פשוט כדי לדעת בוודאות וודאות. אפילו לבדוק מספר פעמים. האם באמת דברים נאמרו כהתנייה: "אם תמשיכי לחבל, אני לא ממשיך לטפל"? אוי... זו אחת החרדות הגדולות שלי לפחות. אבל באמת יש לבחון את הדברים אתו. אם באמת זו הייתה הכוונה. התנייה כזו באמת נשמעת לא טוב. לי נראה שכל מטופל מחבל בשלבים מסויימים בטיפול, כמעט בכולם אפילו. מי לא בעצם. כי מטבענו אנחנו מתנגדים לשינויים. אבל למטפל טוב יש כלים להתמודד עם זה. אז יש כאלה שמחבלים יותר יש כאלה שפחות, ויש כאלה שיוצרים קשר של אמון תוך זמן קצר יותר ויש כאלה שנדרש להם זמן ארוך (ארוך יכול להיות גם מספר שנים!) אבל לעולם אין להטיל את רגש האשמה על המטופל. אז נכון שקורה במקרים מסויימים שלא נוצרת כימיה בונה בין הצדדים צריך להמשיך במקום אחר, אבל גם אם זה כך, זה לא בגלל שהמטופל לא בסדר. ממש לא. בוודאי שלא רצוי לקטוע את הטיפול בבת אחת, אלא להכין אותו למעבר. אבל את דווקא אומרת שאת קשורה אליו. כנראה שהדברים מורכבים יותר. אני מקווה שלפחות תוכלי לדעת קצת יותר אחרי שתיפגשי אתו שוב. תחזיקי מעמד

תודה רבה על כל התשובות. אבל כולם כתבתן שזה אולי לא הטיפול בשבילי ואולי עדיף לי מטפל אחר שיהיה יותר טוב, וזה לא נכון!!! דנה, אני לא יודעת איך שמת לב למילה שכתבתי, רק אחרי שקראתי את התשובה שלך ראיתי שבאמת כתבתי גם הוא. זה נכון מאד, אני מרגישה בדיוק כמו שכתבת שהוא מפספס אותי ושאני כן רוצה להתקרב אליו ואני לא יודעת איך. אבל למה הוא לא רואה את זה?? לאיריס, כן אני בטוחה שהוא אמר את זה ככה. הוא אמר "אני חושב שאת נלחמת בי ולא סומכת עלי ובצורה כזאת אני מאמין שהכי טוב בשבילך יהיה אם אני אפנה אותך למישהו אחר". אבל אני לא רוצה מישהו אחר. אני באמת רוצה שהוא יעזור לי, ואני לא מבינה איך הוא מצפה שאני אתנהג עכשיו אחרי האולטימטום שלו? יש לי הרגשה שאני צריכה להיות כמו שהוא מצפה ממני כי אחרת הוא יעזוב אותי. ואני רציתי שהוא יישאר גם אם הוא יראה את הצדדים המכוערים שלי , אם הוא יראה את יעל האמיתית. גם אני שונאת את מה שאני עושה ואת זה שאני יוצאת באמצע הפגישות ושאני מבטלת פגישות, אבל אני לא רוצה שהוא יעזוב אותי. יעלי

שלום רב! אני בהריון התחלתי ,אני מזה כשנה לוקחת ריסטל כדור ביום,משנודע לי על ההריון ירדתי למינון של חצי כדור על דעת עצמי ,אני מעוניינת להפסיק את הכדורים אבל גם מפחדת ,שמע אני לא ירגיש טוב ,האם זה יכול לפגוע בעובר ? מה לדעתך היית ממליץ לי האם להפסיק ? להמשיך בחצי כדור? רופאת המשפחה שלי אמרה לי שלא ידוע לה על מומים ,או כל סכנה ,אני בכל זאת חושבת הרבה ומפחדת ,והאם חובה עליי לספר לרופא נשים שלי ,או מספיק שזה ביני לבין רופאת המשפחה.

חן, קודם מזל טוב, שנית קרוב לוודאי שאין שום בעיה עם הרסיטל , את יכולה להועץ עם המכון הטרטולוגי: מצרף קישור עם כל הפירוט. http://www.health.gov.il/pages/default.asp?maincat=36&catid=150&pageid=1117 שם יתנו לך יעוץ עדכני על הטיפול שאת לוקחת. בהצלחה.

לחן תודה לדורון ואני מצטרף לדבריו. אכן ההחלטה לא קלה וכמובן שצריך להכיר אותך היטב כדי להתנבא מה יהיה במשך ההריון אצלך. באופן כללי המצב הנפשי בדרך כלל טוב יותר בהריון והסיכון לחרדות ודיכאון גדול יותר אחרי הלידה. בהחלט חשוב ליידע את הגניקולוג. כל טוב דר' גיורא הידש

שלום, אצל איזה איש מקצוע מומלץ לעשות איבחון (אבחנה מבדלת) הפרעות קשב וריכוז למבוגרים? נוירופיסיולוג, נוירולוג, פסיכיאטר?

שלום, למעשה לכולם יש את ההכשרה הפורמלית אבל כדאי לפנות לאדם שיש לו ניסיון בתחום של הפרעות קשב והוא מודע שקיימות הפרעות קשב אצל מבוגרים. לא כל המטפלים מכירים בחשיבות הנושא ויש להם ניסיון מספיק. כל טוב דר' גיורא הידש

אז גם לנוירופיסיולוג(לא נוירולוג, או נוירופסיכולוג) יש ההכשרה לעשות אבחנה מבדלת? תודה!

רציתי לברר איך אוכל לברר אם אני עלולה לחלות במחלה ו/או ילדיי? (אבי חולה בה)

לנעה עדיין אין דרך לקבוע אם אדם חולה במחלה נפשית פרט להתקף עצמו של המחלה. יש אחוזי סטטיסטיקה של הסיכויים לתורשה, אבל סטטיסטיקה היא רק סטטיסטיקה. עם זאת, יש גם גיל שסביר יותר שמחלה כמו מניה דיפרסיה פורצת- בדרך כלל בסביבות שנות העשרים המוקדמות. דור ודר' הידש בטח בקיאים יותר ממני באחוזים ובשנים. רק בריאות, תמי.

תמי, תודה על התגובה. אם את יודעת מהי הסטטיסטיקה אשמח אם תשתפי אותי. דבר שני, לא שאני מפקפקת, אך תמהתי מהו בסיס הידע שלך בנושא (את רופאה פסיכיאטרית או משהו?..) ודבר שלישי, איך אני מגיעה לד"ר הירש? הוא לא הגיב על הודעתי. שוב, תודה

שלום לך ידידי דור,אני נוטל כבר שבועיים וחצי איקסל לאחר הפסקת הסרוקסט{7 שנים} שלא עזר ,מיום ליום מצב הרוח משתפר ואני מרגיש יותר אופטימי,פחות סגור חברתית,מרגיש שאני מתחיל לצאת מהדיכאון,אבל יש לי עדיין נפילות בעצבנות ואי שקט,אני נוטל וואבן כדי להרגע ,וזה קצת מרגיע אותי . האם לפי דעתך העצבנות והאי שקט נובעים מהפסקת הסרוקסט באופן מהיר,או זהו תופעת לוואי של איקסל שאמורה לעבור עם הזמן? האם עדיף לקחת קלונקס להרגעה ביחד עם איקסל{עד שארגיש יציבות}או להשאר עם וואבן? האם איקסל מטפל רק בדיכאון או גם משפיע על עצבנות ,דאגנות יתר,ואי שקט? אשמח לקבל ממך תשובות{כמובן גם מד"ר הידש שעוזר בהנחיותיו}

שלום יואב! 1) כדאי להתמיד בטיפול ולא למהר להחליף תרופות- תן לאיקסל צ'אנס של חודשיים לפחות. 2) כדאי לקחת קלונקס במקום וואבן כי ההשפעה שלו יותר חזקה. 3) לחזור לבדיקה אצל הפסיכיאטר שלך.

האם להערכתך כדי לבקש מהפסיכיאטר שלי לעבור לאפקסור,שפועל על אותו מנגנון אבל יותר נוטה לכיוון הסירטונין,קראתי הרבה חומר באינטרנט על איקסל ואפקסור ורופאים ממליצים על אפקסור יותר כי הואמאושר ע"י משרד הבריאות האמריקאי וכן כי הוא לא גורם לעלייה בעצבנות ואי שקט אצל המשתמשים בכדור. אני פשוט נקרע עם האיקסל ,אני רוב שעות היום עם עצבנות חזקה ואישקט , אני לוקח 3 וואבן ביום כדי קצת להרגע,כ"כ קוויתי שמצאתי את הכדור הנכון אבל הבנתי שהעצבנות והאי שקט הם תופעות מוכרות באיקסל,אם הייתי יודע שזה יחלוף בשבוע שבועיים הקרובים אז הייתי יותר סובלני,אני נשוי והמצב גורם למתח עם אשתי ואני מיואש,אני כרגע לא יכול לעבוד בגלל המצב הנפשי ,אני חייב לצאת מהמצב כמה שיותר מהר.

שלום ד"ר,אני מעוניין לשלול גידולים בראש,יש לי בעיות נפשיות,והראש "לא נקי" ועוד בעיות מעיים שאולי נגרמים בגלל זה. אני רוצה לדעת שהכל בקופסא בגודל המתאים ואין נזק גם לכלי דם,זה לא קרה ביום אחד אבל לא טוב לי,מרגיש על הפנים וחי על כדורים. אני לא טמבל ורואה שנפשית קשור מאוד לפיזי,אולי סתום איזה כלי דם ? תודה והרבה בריאות.

לחן מכל מה שכתבת לא ראיתי סימן לבעיה ב"קופסא" במוח, אבל כדי שתהיי רגועה אפשר לפנות לנאורולוג והוא יקבע אם יש צורך בבדיקות נוספות או שצריך להפסיק לחפש גורם גופני ולהשלים עם כך שמדובר במצבים נפשיים. כל טוב דר' גיורא הידש

שבוע טוב! מישהו רואה את הסידרה? לי זה מוזר להציץ לטיפולים ולראות את ההתנהגות של המטפל ולראות שהתגובות שלו כמעט אותו דבר עם כולם... מה דעתכם? מיקי

הי מיקי האמת שראיתי רק שני פרקים ומבחינתי - המושבעים טרם חזרו עם פסק דין לגבי הסדרה הזו... :-) מבחינה טלוויזיונית היא נחמדה מאוד, אבל כנראה שקשה לי לעשות את ההפרדה בין ה"טיפול" שנרקם על המסך הקטן מולי לבין הטיפול שחוויתי במציאות הפרטית שלי עד לפני חודשים מספר. אם אני צופה בסדרה נטו מבלי להיגרר להשוואות - אני נהנית, אבל ברגע שאני נסחפת ומנסה למצוא נקודות דמיון בין אסי דיין לבין ה"אסי דיין" שלי - אני מגלה הרבה יותר הבדלים מאשר נקודות דמיון, וזה מפריע לי כי כביכול זה פוגם באמינות של הסדרה... ברור לי שפסיכולוגים מגיעים בכל מני גדלים ובכל מני צבעים (כמו כל בני האדם, מן הסתם) אבל כנראה שאני עדיין שבויה במקסם הזה שעיקרו "הפסיכולוג שלי הוא הכי בעולם !" (מצחיק, אבל זה קצת כמו הילדים הקטנים האלה שמשוויצים באבא שלהם ומספרים לילדים האחרים כמה הוא גבוה וחזק וחכם ויפה...) :-) אבישג

למיקי לדעתי הסידרה קשה לצפייה. במיוחד היה לי קשה הפרק שהוא הלך לגילה ואיך שהוא דיבר איתה. הוא שונה מאד מאיך שהוא מתנהג עם המטופלים לאיך שהוא מתנהג ומדבר עם גילה. זה גרם לי להרגיש כאילו שהמטפל הוא כמו שחקן, הוא לא באמת מרגיש מה שהוא אומר ולא באמת מצליח להכיל. לי קשה לראות את זה. נועה

אני אמורה להגיע היום לשיקום אחרי שקיבלתי 40% נכות מביטוח לאומי האם מפנים לעבודות נחמדות למי שיש מושג כמובן אני מקווה שאני יתרשם שם לטובה יום טוב לכולם.

השיקום שקבלת הוא סל שיקום או שיקום של ביטוח לאומי כי בראשון העבבודות לא משהו ואם כבר הרשי לי להמליץ לך על בית לווינשטיין שהוא מרכז השיקום הגדול ביותר בארץ היום התחלתי ללמוד שם

לגלית הדרך עוד ארוכה...., אני מאמין שיתחילו במבחנים לראות מה מתאים לך ולמה את מתאימה. בכל אופן השיקום בביטוח לאומי מאפשר וממן גם לימודים, אולי זה הכיוון המתאים לך? כל טוב דר' גיורא הידש

יקירתי, אני כותבת הודעה חדשה כי רק עכשיו ראיתי את הודעתך והיא כבר נעלמה לה בתוך אינסוף מילים והועברה לעמוד קודם... איזה כיף לקרוא אותך פה, ואיזה כיף לשמוע שאת עסוקה ויצירתית ופעילה (למרות הקשיים). שולחת חיבוק גדול ורק טוב אבישג

הי חמודה אני לא מאמינה שאני רואה אותך פה איזה כיף לי באמת שהתגעגתי. תקשיבי, המסנגר שלי הוא [email protected] מחכה לשמוע מממך. אריאל

שלום רב ד"ר, שאלתי לפני כמה ימים על הבונסרין ככדור לפני שינה וענית שאם הוא מטשטש ביום שאחרי כנראה שהוא לא יהיה טוב לאמי (בת 70). הכדור אכן מרגיע אותה ומאפשר לה שינה רציפה אך היא אכן קמה מטושטשת ולוקח לה כמה שעות לחזור לעצמה.. אך במשך שאר היום היא משתפרת. רציתי להבין- מה תפקידו של הבונסרין? האם רבע כדור עשוי למכר? אם היא תפסיק אותו עוד כמה ימים שהשפעת הרסיטל תיכנס יותר לתוקף- הוא יחסר לה במערכת? אולי בעצם עדיף בונדורמין שיוצא ממחזור הדם בבוקר וזהו? אנא עזור לי אנו מאד מבולבלות וחשוב לי שאמי תעבור את המשבר הזה מבלי התמכרויות מיותרות בשל כדורים שהרופאים אוהבים לעיתים לרשום

לנועה הבונסרין אינו גורם כלל להתמכרות והבונדורמין עלול לגרום להתמכרות אחרי שמוש של כחודש. אכן הבונסרין עדיף אם הוא עוזר בשינה אבל כמובן שלא אם הוא גורם לטשטוש במשך היום. כך שלכל אחד צריך להתאים את התרופה באופן אישי. לקבל את ההשפעה הטובה ללא תופעות לוואי. לצערי רפואה ובמיוחד בנפש הדברים לא תמיד פשוטים וכל המטרה היא להתאים את הטיפול לאדם מסויים אחד. כל טוב דר' גיורא הידש

אני נוטלת ציפרלקס במשך שבועיים, שמתי לב שאני לא מצליחה להגיע לאורגזמה, האם זה קשור בתרופה? שאלה נוספת: האם התרופה גורמת להשמנה? תודה מראש על התשובות.

בקשר לאורגזמה בהחלט הכדור עלול לעקב אורגזמה, בקשר להשמנה הכדור גם עלול לגרום להשמנה , תופעות הולאי האלו לא חיבות להיות אצל כל אדם והם אינדודואליות, לכן עליך לשקול את התרומה למצב הרוח לעומת תופעות הלואי ולהחליט האם להמשיך עם הכדור או לנסות כדור אחר. יתכן גם ותופעת הלואי ( עקוב האורגזמה) תחלוף בעוד כמה שבועות , תעקבי ובמידת הצורך תפני לרופא המטפל בפגישה הבאה.

לאורית תודה לדורון ואני מצטרף לדבריו כל טוב דר' גיורא הידש

שלום, אני מתלבטת בענין המשך לקיחת תרופה - ציפרלאקס- אני תשיעה חודשים לאחר לידה , בתקופת חופשת הלידה , הרגשתי שאני "לא מסוגלת יותר" התחילו לי מחשבות אובססביות שפשוט לא הפסיקו התעשסקתי כל היום בנושא מסוים שהטריד אותי וגם שידעתי שהוא זניח ולא יעזור לי אם כל היום אני אדבר עליו או אחשוב עליו לא יכולתי להפסיק. לקחתי את הכדורים, בעצת רופא משפחה, והענינים ממש השתפרו. השאלה שלי , מתי להפסיק את הטיפול (מזה חצי שנה) מצד אחד אני חוששת שזה יחזור שוב ומצד שני מה יהיה עד מתי אני אצטרך לקחת כדורים? ...איך אני אדע שהטיפול בכדורים הסתיים ואני יכולה להפסיק.

לורדית אכן השאלה אינה קלה וצריך להכיר אותך אישית כדי לקבוע מתי את צריכה לסיים את הטיפול. אבל באופן כללי מספר קווים מנחים. הטיפול המקובל עם ציפרלקס לדיכאון בפעם הראשונה הוא כשנה. כאשר ישנו גורם חצוני ברור (כמו לידה), זה סימן לטובה, כלומר אם אין גורם חצוני אז מאריכים את הטיפול. הפרעה אובססיבית עלולה להיות עקשנית ולכן בדרך כלל מאריכים את הטיפול. כמו כן צריך להכיר את הלחצים שאת עומדת בהם, עבודה, משפחה, זוגיות וכל גורם נוסף. וכמובן שגם האישיות חשובה. אלו הגורמים החשובים אבל בודאי שאצל אדם מסויים עשויים להיות מרכיבים נוספים. בקיצור-כדאי להגיע לרופא כדי להעריך את מצבך ואת התזמון הנכון לסיום הטיפול כדי שהמחשבות לא יחזרו. כל טוב דר' גיורא הידש

שלום:רציתי לדעת אם יש דבר כזה שניקרא הסתגלות הגוף לתרופות כי לקחתי כבר שתי תרופות פסיכיאטריות שונות נרדיל וטופמקס וההשפעה שלהם ירדה עם הזמן {מינון מלא} האם יש בדיקה שיכולה לאשר מצב שכזה או מה עושים במצב כזה

לעמיר לא, התרופות הללו אינן ממכרות ולכן אין תופעה של ירידה בהשפעה שלהן עם הזמן. כל טוב דר' גיורא הידש

ההודעה הקודמת: במידה ואובחנתי ע"י הפסיכיאטר שלי כהיפומאנית האם הוא יכול לאשפז אותי בכפייה? האם פסיכיאטר מחוזי יכול לעשות זאת?

שיר היקרה לא מאשפזים כל כך מהר בכפייה. אישפוז בכפייה אפשרי רק כשמדובר באדם עם מחלה נפשית שנמצא במצב פסיכוטי או אובדני - רק אם עלול להזיק לעצמו או לאחרים. לא נראה לי שאת עומדת בקריטריונים האלה, אז תלכי לישון קצת, הכל בסדר. תרגישי טוב, תמי.

אם היית מעורבת באיזשהו מעשה אלים, או התנהגות מסוכנת כלשהי, כאשר את במניה, אז זה יכול להוביל למאסר פסיכיאטרי, כלומר לאישפוז כפוי. השאלה איננה האבחנה הפורמלית אלא ההתנהגות ושיקול הדעת שלך. אי אפשר לכלוא מישהו כאשר ההתנהגות שלו נורמטיבית אפילו אם הוא "חולה נפש". בארץ יש מס' מצומצם של פסיכיאטרים שרשאים לבצע בדיקה כפויה. מדובר בד"כ בפסיכיאטרים בכירים בתפקיד של מנהלי מחלקה או מנהלי מרפאה שיש להם כתב מינוי מפסיכיאטר המחוז לבצע סוג כזה של בדיקה. הרבה פעמים הם דוחים בקשות של פסיכיאטרים בקהילה לאישפוז כפוי.

לשיר, אפשר להרגע אם אינך מסוכנת לסביבה ואינך אוכלת חצץ או זכוכיות..... כל טוב דר' גיורא הידש

בשנים האחרונות אני חש שתחושת הניתוק שמלווה אותי לאורך כל חיי מתחזקת. קשה לי קצת לתאר את התחושה זה משהו כמו אחרי שתיה מרובה של אלכוהול איזושהי תחושה של מבט מהצד על החיים כאילו אני צופה בחיים של מישהו אחר. אני ממש מזכיר לעצמי כמה פעמים ביום שאלו הם החיים ואין עוד רובדים שמסתתרים מאחורי כל זה ואני לא מתכוון ברמה המיסטית או בכלל שאני באמת מאמין שיש עומק נוסף אלא משהו ברמת התחושה שאני לא באמת חווה את החיים אלא פועל באיזשהו ניתוק יותר תחושת צופה. זה משפיע עלי,כמובן, גם במישור הרגשי בכך שמאוד קשה לי להקשר אל אנשים ואפילו כאשר אני מסתכל על חוויות רגשיות מעברי אני מרגיש שאני נזכר בסרט שראיתי. האם יש איזשהו הסבר נוירולוגי לתופעה כזו או האם הפתרון אמור להיות משהו בדמות טיפול פסיכולוגי או אולי אפילו סוגים שונים של מדיטציות?

ליוני, עד כמה שידוע לי תחושה של ניתוק מעצמך ומחוויות רגשיות יכולה לנבוע ממצב של חרדה. כאילו הניתוק שאתה מרגיש מגן עליך מלחוות תחושות שקשה להרגיש אותן. טיפול פסיכולוגי בהחלט יכול לעזור לחזור להרגיש ולהתחבר בחזרה לעצמך ולחיים שלך על כל הצדדים שלהם, הטובים והפחות טובים שלהם, ומתוך הההתחברות המחודשת תוכל גם ללמוד כיצד להתמודד עם התחושות בצורה טובה יותר מבלי להתנתק. מדיטצייה נשמעת גם כמו דרך טובה כדי להירגע ולהתחבר מחדש אל התחושות. שבוע טוב, אני.

ליוני תודה לשרון ואני מצטרף לדבריה, המדיטציה עשויה להוריד חרדה וגם להפחית את תחושת הניתוק, אבל מדיטציה היא דבר שונה בתחושה, מדובר על מצב הכרתי שונה, תחושה מורכבת יותר ודבר שונה. כל טוב דר' גיורא הידש

לד"ר הידש היקר !! במשך כשנה נטלתי אלפרליד באופן לא קבוע רק למקרי מתח אקוטים. בשלושה החודשים האחרונים הייתי נתונה במתח גדול יותר והתחלתי ליטול מינונים גדולים יותר ובתכיפות גדולה יותר, לצערי , היו לי נסיונות עם סמים קשים. שפגה השפעתם הייתי נוטלת מינונים מאד גבוהים של בנזו. כנראה בגלל הדאון והחרדות שזה היה עושה לי. אני באמת רוצה לקחת את עצמי בידיים עם כל הקושי ומחר אני חוזרת לפסיכולוגית שלי אחרי הפסקה של 4 חודשים. ניסיתי לגמול את עצמי מהבנזו , אבל הגוף שלי חלש (עייפות , בחילות , הקאות , דיכאון ) ורק שאני לוקחת שוב זה עובר אבל אז אני לוקחת איזה 2 -3מ"ג בבת אחת. כי אני רוצה לישון.(או פשוט לא להרגיש חרא ) אני מבינה שאולי אני מכורה. אני חוששת לפנות לפסכיאטרית שלי . כי נראה לי שהיא פשוט לא תתן לי יותר בנזו. וזה מלחיץ אותי. לכן אני שואלת לעצתך , איך אני נגמלת??? רק טוב מיטל

בשלב ראשון צריך לבדוק אם פיתחת תלות באופיאטים. נכון שהבנזו ממכרים אבל השימוש באופיאטים, כמו הירואין, מסוכן הרבה יותר. שילוב של הירואין עם בנזו בכמויות גדולות מוכר לכל פסיכיאטר, או רופא אחר, שעוסק בהתמכרויות.

אני מניחה שזוהו רק הבנזו , כי צריכת הסמים היו מעוררים(קוקאין לסוגיו ) ולא אופיטים שחלק מתהליך הגמילה מלווה בתופעות פזיולוגיות. אולי בכל זאת כדאי ללכת לפסכיאטר ?? רק טוב , מיטל

היי . אני לוקח סרוקסט זה היום ה8 בעקבות התקפי פאניקה איומים שאני סובל מהם תקופת מה . בימים האחרונים אני מרגיש טשטוש ,סחרחורות,גלי חום ,יובש בפה וכמו כן סובל הרבה יותר מהתקפי פאניקה . האם זהו דבר תקין ? האם מדובר בתופעות לוואי רגילות בתקופת ההסתגלות לתרופה ?כמה זמן לצפות לתופעות אלו עד שארגיש שיפור במצב (כי כרגע גם את מעט התפקוד שעוד הצלחתי לעשות לפני לקיחת הכדורים קשה לי מאוד לעשות כעת )? .האם יכול להיות שהחרדה שלי מלקיחת התרופות גורמת לי לתופעות אלו ולא הכדורים ? אודה לתשובה במהרה אני במצוקה נוראית

אורן, תצא מהלחץ. כל תופעות הלוואי הפיזיות שאתה מתאר בדיוק, אופייניות לשבועיים הראשונים (בערך) של לקיחת תרופות נוגדות דיכאון וחרדה, כמו הסרוקסט, או אחרות ממשפחת ה-SSRI. גם הגברת הפאניקה והחרדות אופיינית לשבועיים הראשונים של לקיחת הסרוקסאט. אני מתפלא שהרופא שנתן לך את התרופה לא יידע אותך על כך . זו הסיבה שנהוג לתת בתקופה זו גם כדורי הרגעה ממשפחת הבנזודיאזפינים כדי להתגבר על התקופה הלא נעימה הזאת. תתעודד, באופן פאראדוקסאלי אולי, הוכח כי דווקא מי שסובל מסימפטומים קשים בהתחלה, התרופה משפיעה עליו אחר כך טוב ומסתבר שהיא מתאימה לו. גש דחוף מחר לרופא המשפחה ותבקש קלונקס או וואבן או וואליום, משהו ממשפחת הבנזודיאזפינים, וכך תירגע מהפניקה הנוספת שבאה עליך. יתר התופעות הפיסיות יעברו. קצת סבלנות. יוסי

תודה ליוסי ואנימצטרף לדבריו כל טוב דר' גיורא הידש

חיפוש בפורום של המילים "גמילה מאפקסור" נתן לי המון תוצאות, אבל לא הצלחתי ממש להבין איך כדאי לעשות את זה. אני נוטלת אפקסור (לא XR). ירדתי כבר מ-150 מ"ג ל-75 מ"ג. ובגלל שבעבר ניסיתי לרדת ללא הצלחה, אני מנסה להיות זהירה יותר הפעם. ראיתי שמצד אחד הדוקטור אומר שדרך ה-XR קל יותר להגמל, בגלל הפעולה היותר מתמשכת שלו. מצד שני, ה-XR לא ניתן לחלוקה, ולכן במקומות אחרים הדוקטור ממליץ דוקא לעבור מ-XR לתחליפים, כדי לאפשר ירידה הדרגתית. בקיצור, לא מובן לי מה לעשות. אם כדאי לעבור ל-XR, זה שווה לי את ההשקעה הכספית, אבל אז, מה עם ההדרגתיות? שאלה נוספת - האם בכלל כדאי לחשוב על הורדה של תרופה כשגם כך המצב לא ממש מי יודע מה (לא מרגישה כ"כ טוב גופנית, אבל אין לי תחושות נפשיות של חרדה)? אני נוטלת תרופות כבר 4 שנים, ואת האפקסור יותר משנה. תודה מראש, רחלי

לרחלי אמנם התרופות לא עשו את כל השיפור המצופה אבל צריך לשקול יחד עם הרופא את הזמן הנכון והאם נכון לסיים טיפול. כיוון שאת משתמשת באפקסור עם משך הפעולה הקצר (הרגיל), לא הייתי עובר לאפקסור XR, פשוט הייתי מנסה להפסיק לאט לאט בהדרגה כפי שאפשר. הרי בסך הכל אין לאן למהר.... כל טוב דר' גיורא הידש

שלום, אני מעוניינת לדעת עם מי עלי לדבר פסיכולוג/פסיכיאטר והאם ניתן לעזור לי. בתקופה האחרונה מאוד נסגרתי, נכנסתי לחור שנורא קשה לי לצאת ממנו. להלן ההסבר: לאחרונה עוברת תקופות מאוד קשות. עבודה חדשה חזרתי מחול לאחר תקופה ממושכת מצב לא טוב עם החבר. בתקופה האחרונה אני מעדיפה להיות כל הזמן בבית, לא רוצה לדבר בטלפון ואין לי כח לכלום. יש לציין שאני בחורה מאוד יפה ומושכת. בחוץ אני חייכנית- במידה אך בפנים אני כואבת וסגורה. לאחרונה חוויתי פעמיים התקפי חרדה. איבחנתי זאת ע"י זה שקראתי מאמרים. בכי בלתי פוסק, רצון להעלם מהעולם, הכל שחור, כל המחשבות שליליות,בחילות,סחרחורות ובעיקר, בכי!!!!!!!!!!!!!! מה עלי לעשות? למי עלי לפנות? מה יכול לעזור לי? אודה לך על תשובתך דניאל

לדניאל, נשמע שאת באמת עוברת תקופה קשה ומגיבה עליה גם ברמה הרגשית, מבחינת המצברוח הירוד, וגם במאמץ לא להראות כלפי חוץ את מה שעובר עלייך. טיפול נפשי יכול לעזור, גם בכך ששם לא תצטרכי להסתיר את מה שאת מרגישה. מה שאת מתארת לא נשמע לי דווקא כמו התקף חרדה אלא כמו משהו יותר דיכאוני, אבל קטונתי מלאבחן. אולי כדאי שתפני לאיש מקצוע לטיפול (פסיכותרפיסט, פסיכולוג, פסיכיאטר שעבר הכשרה לפסיכותרפייה), שהוא יאבחן מה מצבך ותתייעצי איתו גם לגבי טיפול תרופתי (שיכול לסייע אך לא חייב להיות הכרחי לשם הטבה במצבך). תרגישי טוב, אני.

לדניאל אומנם ישנם סיבות חיצוניות למצב הרוח הירוד, אבל הדבר החשוב ביותר הוא לפנות ולתייעץ לגבי האבחנה והאפשרויות הטיפוליות. חשוב שקודם כל תגשי לאיש מקצוע ופחות חשוב בשלב הזה למי. כידוע הטיפול הנפשי עשוי להיות שיחות או תרופות או השילוב ביניהם. הפסיכיאטר שהוא רופא יכול לטפל גם עם תרופות. כל טוב דר' גיורא הידש

סבלתי מדכאונות רבים בחיי: כ-7. כעת הפסיכיאטר שלי נתן לי כדור אנטי דכאוני ולטענתו הדבר גרם לתופעות של היפו-מאניה. שאלתי היא: האם הוא יכול לכפות עליי להתאשפז במצב כזה?

לשיר אם אינך מסוכנת לעצמך או אחרים אין אפשרות ובטח שאין סיבה לכפות עליך אשפוז. כל טוב דר' גיורא הידש

לד"ר גיורא הידש שלום רב, אני בת 27 לאחר 3 התקפי חרדה הראשון לפני חצי שנה ולפני חודש פעמיים רצוף. בדיקות כלליות תקינות ,טופלתי ברוקסט 3 ימים והפסקתי עקב הרגשה זוועתית שגרמה לי לא לתפקד. במקביל הופניתי לקרדיאולוג בגלל דופק 95 קבוע אז קיבלתי קרדילוק 5 2.5 מיליגרם ביום להורדת הדופק.במקביל נוטלת כדור ברזל ובכדי לשרוד קלונקס 0.5 מליגרם. עדיין תחושה של חרדה ודיכאון. שאלתי היא האם בעקבות מה שסיפרתי כאן יש אפשרות שאקח פלוטין 20 +טיפול פסיכולוגי? ומה תפקידו למה הוא מיועד בדיוק האם הוא יתאים להחליף את הקלונקס, כי הבנתי שהקלונקס ממכר.אציין כי בעקבות המצב נאלצתי לעזוב את העבודה בגלל הפחד מהתקף חוזר. אודה לך על תשובתך המהירה.

לשושה לא אמהר ואאבחן ואמליץ על טיפול לפי מכתב קצר ברשת, בכל אופן הדברים שאת כותבת יש בהם הגיון, אבל כדאי להגיע לפסיכיאטר לאבחון ולשקול ביחד אתו את האפשרויות הטפוליות. כל טוב דר' גיורא הידש

אני מתנצל על השאלות המרובות, אני גר בארה"ב ואין לי אפשרות ללכת כל שבוע לפסיכיאטר לשאול אותו שאלות זה עולה לי כמעט חצי משכורת פגישה אצלו... כמעט שבועיים עברו מאז שהתחלתי ציפרלקס, עברו לי התופעות של הזעת יתר, חוסר ריכוז ויובש בפה גם משתפר, אבל הדיכאון בימים האחרונים מרגיש יותר ויותר גרוע מיום ליום... אני ממש מתחיל להילחץ מזה, האם זה אומר שהתרופה הזאת לא מתאימה לי או שלמרות מגמת העליה הזאת זה עדיין חלק מתופעות הסתגלות? תודה רבה

לפעמים לוקח יותר משבועיים עד שתרופםה אנטי דיכאונית מתחילה להשפיע. תמתין עוד שבועיים ואם לא תראה שיפור תצטרך בכל זאת לפנות לפסיכיאטר שרשם לך את התרופה.

שלום רב, האם ידוע לך על נזק העלול להגרם למח בעקבות לקיחת ציפרולקס והאם נערכו מחקרים בנושאזה, האם ניתן להפסיק לקחת את התרופה אחרי חודש בלבד בבת אחת אם איני מרגיש צורך בתרופה

לע' חבל שאנחנו לא עובדים בתעריפים המקובלים בארה"ב, אבל מילא. בכל אופן צריך לחכות, הציפרמיל רק מתחיל להשפיע אחרי כשבועיים וכדי להרגיש את ההשפעה הממשית כדאי לחכות עד כשישה שבועות. כל טוב, ותמשיך להתייעץ בפפורום דר' גיורא הידש

בן זוגי לקח ציפרמיל 20 מ"ג כל יום לפי עצת פסיכיאטר במשך 4 שנים בשל דיכאון לאחר כשנתיים בשל התקפי חרדה לוקח גם רספירידל 0.5 מ"ג כל יום.עם שיפור במצבו שכלל טיפול פסיכולוגי ובעצת הפסיכיאטר הוריד למשך חודש את המינון של הציפרמיל ליום כן יום לא והמשיך ברספירידל כרגיל, כעבור חודש הומלץ להפסיק לחלוטין עם הציפרמיל, ניראה שהוא סובל מתחושות פיזיולוגיות קשות ,תחושת חום ,נימול בפנים עייפות ודיכאון קל , האם אלו תגובות מקובלות להפסקה וכמה זמן הן ימשכו ? מה אפשר לעשות כדי להקל?

לאור מתקבל על הדעת שמדובר בתגובות של הפסקה, לכן כדאי לחזור למינון הקודם, לחכות ולנסות להפסיק שוב לאט יותר. כל טוב דר' גיורא הידש

אני לא מבין בדיוק מה האבדל בין הסימפטומים לבין הבעיה עצמה במוח. נגיד לדוגמא שלמישהו הפרעת אישיות (כמוני) ומסיבה זאת הוא כל הזמן בחרדה ולכן הגוף שלו מיצר כל מיני הורמוני ונוירוטרנסמיטרים במינונים מסויימים, כתוצאה מכך הוא באמת מגיב כאדם הנמצא במצב חרדתי. עכשיו נגיד שאנחנו נותנים לו קלונקס שמשנה את ההורמונים ואת הנוירוטרסמיטרים בצורה שלא תגרום לגוף של האדם להגיב בצורה חרדתית , אבל הוא עדיין סובל מההפרעה הנפשית ולכן עדיין הגוף שלו רוצה להיכנס למצב החרדתי. 1.האם יש כאן מלחמה בין האישיות לבין הקלונקס על המצב הביוכימי במוח? 2. ובשורה התחתונה , נגיד הקלונקס או ה-SSRI...(דוגמא אחרת) גורמים לנוירוטרנסמיטרים הנכונים להיות במינון הנכון כדי שהבן אדם לא יהיה במצב החרדתי , אז מה זה משנה ששורש הבעיה לא טופל... מה שחשוב זה שהתרופות מנצחות את הבעיה האישיותית ומביאות את האדם למצב רגוע ושלוו. לא?

הי רז, אני אמנם לא רופאה (ואולי ציפית לתשובה מוסמכת), אך אני אנסה לפתוח מעט את השאלה הפילוסופית משהו שלך. אתה למעשה שואל מהי האישיות, ממה היא מורכבת, מהם המשתנים המשפיעים עליה? על כך כמובן אין תשובה מוחלטת. אמנם כמי שלוקה בדכאון ברי לי שישנם גורמים פיזיולוגיים (עצביים, הורמונליים) שמשפיעים על התנהגותי, על הלך מחשבתי ועל מצב רוחי, כלומר: ששיבוש באיזון הביוכימי הינו בעל השלכות במישור הנפשי, ואף על פי כן - אם אתלה הכל במערך הגופני, האם יהיה מקום לדבר על חופש הבחירה שלי?? על מקומי שלי בקבלת החלטות ובנטילת אחריות על מעשי , על חיי ועל אישיותי?? אני איני מוכנה לוותר על הגורם השני: ויתור על חופש הבחירה שלי משמעו בעיני ביטול האני (אמנם פעמים רבות יש בי תאווה גדולה לחסל את אותו "אני" ואת סממניו האישיותיים, אבל הרמה השכלית מחזיקה אותי איפה שהוא גבוה משם). אני לא עוזרת לך; אני לא באמת עונה על שאלתך. אנסה לענות... לדעתי כשנמצאים אי שם בתחתיות שאול (כל אחד והתהומות שלו..) חופש הבחירה מצטמצם, ואז - דווקא אז- הטיפוס למעלה קשה שבעתיים, ואנו נכנסים ללופ של יאוש, מחשבות שליליות, ולבסוף חוסר אונים. נראה לי שהקלונקס ושות' מועמדים להכנס אי שם בשלב הלופ ובזכות עזרתם (החיצונית= הקלה בסימפטומים) אנו לומדים את עצמינו מחדש: אנו לומדים את עצמינו שמחים יותר, מתמודדים, יכולים, מצליחים; תוך כך מרחב הפעולה שלנו גדל (כמו אדם חולה שכבר אינו רתוק למיטה) חופש הבחירה שלנו גדל, ואנו מסוגלים יותר להתחיל לעבוד על הש ו ר ש, כלומר: לנסות לשנות דפוסים. זהו, רז. מקווה שעזרתי ולו במעט. למרות התשובה הכאילו מלומדת, אני מתחבטת יחד אתך באותן השאלות, והתיאוריות שלי לא תמיד חופפות את המציאות. אמה

אני מאמין שהכל זה ביוכימיה במוח. ושהאישיות היא ביוכימיה מאוד מורכבת. אני חושב שבסופו של דבר לא קיים חופש הבחירה... ולכן מפליא אותי שאנשים מבדלים בין סימפטום לבין שורש הבעיה כי נראה לי שבסופו של דבר - התוצאה הביוכימית במוח היא אותה תוצאה... אם הקלונקס עושה אותי רגוע , אז הוא עושה אותי רגוע. ואם אני מדוכא כי משהו באישיות שלי לא בסדר וזה גורם לרמות הסרוטונים לרדת (בעיה שורשית) ואז אני לוקח SSRI שמעלה לי את הסרוטונין אז נכון שעדיין משהו באישיות שלי לא בסדר... אבל מה אכפת לי כי הוא לא יבוא לידי ביטוי... כל עוד התרופות יכולות לתקן את מה שהבעיות העמוקות עושות, אז לא חשוב אם הם עדיין קיימות ומנסות להשפיע... התרופה מבטלת את זה... לא ככה דר' הידש? או דור? או מישהו אחר ?

אני לוקחת ציפרלקס תקופה ארוכה כעט אני אמורה להוסיף אנדרונקס האם השילוב מנצח לפי נסיונך

שלום עלמה! תוספת של אדרונקס לציפרלקס יכולה לעזור- בעיקר להוסיף עירנות, מרץ, מוטיבציה וכו'. בסה"כ השילוב מקובל ויש כיום תרופות שמשלבות את התכונות של שתיהן ביחד. המינון הטיפולי של אדרונקס הוא בד"כ 8 מ"ג ליום.

תודה . האם התרופה איקסל מכילה את שני הצרופים של הציפרלקס והאנדרונקס ?

כן- איקסל, אפקסור וסימבלטה מכילים את שתי התכונות בכדור אחד.

האם הכדור איקסל מכיל את התכונות של הציפרלקס והאנדרונקס ?

עלמה היקרה, רציתי לחלוק איתך ניסיון מוצלח שלי עם השילוב הזה. אני לקחתי פריזמה תקופה מסויימת ואחר כך הוסיפו לי אדרונקס וכעבור זמן קצר יצאתי מהדיכאון. אמרו לי שאדרונקס אפשר לקחת 8 מ"ג ביום כלומר 2 כדורים ולי הספיק אפילו פחות מכך רק כדור אחד. בהצלחה

לפני הכל תודה על ההתייחסות... אני לוקחת תרופות טיגרטול ואדרונקס רציתי לברר האם אפשר לקחת את התרופות ביחד עם תרופה לטיפול בפטריה בשם FLUCONAZOLE (מדובר בכדורים לא במשחה)150 מ"ג שוב תודה

לגליה חיפשתי ולא מצאתי את הפלוקונזול וביחד עם התרופות אלא רק תרופות דומות. מה שנכתב שהתרופות עלולות להגדיל את השפעת הטגרטול, אין בעיה עם אדרונקס. אבל לא מצאתי את התרופה המדוייקת. כל טוב דר' גיורא הידש

לפני כשנתיים אחי נהרג בתאונת דרכים, בכמה מילים על משפחתי אנחנו שתי בנות ובן זקונים. היחסים בין ההורים אף פעם לא היו טובים. בין האחים יש (היתה) הרמוניה שלא נראתה כמוה אהבה ללא גבולות יציאות משותפות וכו' האח היה לכולנו מקור "חמצן" פינקנו אותו בלי סוף.להורים הוא היה החבר הכי טוב ובמיוחד עם אבי כי אנחנו לא מסתדרות איתו. מאז ,הקשר עם אבא התחזק מצידנו אך הוא בן אדם עצבני ועכשיו זה ברמות שאי אפשר לתאר קללות איומים צעקות מתייחס מכוער לאמא לעובדים איתם הוא עובד ועודדדד לפנ כמה חודשים התחיל ללכת לפסיכיאטר ולקבל כדורים אך זה לא עוזר הוא עצבני ברמות מאוד מאוד גבוהות ומשגע את כולם גם ככה קשה לנו אנחנו עוד לא מצליחים לעכל את האובדן והוא כל הזמן מטיח בנו כל מיני האשמות קללות וכו' מאוד קשה לחיות אותו תחת קורת גג אחת אין יום שקט! (אנחנו לא גרות בבית רק מגיעות לביקורים ומידי פעם הם מגיעים אלינו) אנחנו מאוד משתדלות לתמוך בהורים ולהיות במחיצתם יחד עם הנכדים אבל איתו זה קשה ולפעמים בלתי נסבל אשמח לתגובה מהירה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!1

הסיטואציה באמת לא פשוטה אביך כנראה ואין פלא כאוב מאוד ודרך התתמודדות שלו הגם שהיא שגויה הוא להוציא את הכעס הרב שצבור בו והתיסכולים על הסביבה הקרובה מבלי באמת להתכוון לכך. נסי דבר ראשון לא לשפוט אותו למרות שמהצד שלך זה מאוד קשה. ההבנה תובלי לסלבנות. אולי כדאי לנסות לשוחח איתו בעדינות. להראות ולדבר על זה עד כמה שהתגובות שלו מציקות לכן ואולי לנסות להפנות אותו לעזרה מקצועית. שיחות יכולות לעזור לו לפרוק את כל אותם תסכולים ורגשות האשמה שהוא חש בהצלחה ותרגישו טוב אריאל

העצה היחידה היא לחזור לרופא המטפל, אם הוא מוכן לקבל את הטיפול ולוקח את הכדורים?? , יכול להיות שצריך להחליף כדור או להוסיף כדור הרגעה לתקופה קצרה כמו כן אולי רצוי התחיל טיפול פסיכוטראפי=שיחות שיעזרו לו להתגבר על מות הבן . כל טוב.

העצה היחידה היא לחזור לרופא המטפל, אם הוא מוכן לקבל את הטיפול ולוקח את הכדורים?? , יכול להיות שצריך להחליף כדור או להוסיף כדור הרגעה לתקופה קצרה כמו כן אולי רצוי התחיל טיפול פסיכוטראפי=שיחות שיעזרו לו להתגבר על מות הבן . כל טוב.

ליונינה אני מסכים עם דברי קודמי, והייתי רק מוסיף שהעובדה שאביך הולך לטיפול מעידה שגם הוא נמצא במצוקה וגם הוא סובל. לכן אולי כדאי בתיאום אתו להפנות את תשומת לב המטפל לצד שלכם וכיצד אתם רואים את האב והקשיים אתו. אולי מספר שיחות משותפות עשויות לעזור כדי שכולם יראו את הקשיים של כולם? אין ספק שכולם במצוקה ולכולם יש לצערי סיבה לכך. שלא תדעו מצער דר' גיורא הידש

בציפרמיל ואחר כך בלוסטרל....לא היו תופעות של ההזעה כל כך חזקה....האם יש תרופות המכילות מינון חומר המשפיע בצורה חזקה פחות על המערכת הנור-אדרנרית ?

עופר, לי גם רסיטל גרם הזעה מוגברת בתקופה הראשונה, רצוי להמנע ממזון "מחמם" כגון חריף קפה וכו' בכל מקרה הסתיו והחורף בפתח ופחות מזיעים , כמו כן חשוב לשתות הרבה כך שהשתן יהיה בהיר ,כך גם הזיעה תהיה פחות "ריחנית" .

לעופר מדובר כאן על הפעילות הסרוטונרגית, אבל לכל תרופה עלולות להיות תופעות לוואי שונות על כל אחד. לכן יתכן שתרופה אחת תגרום לתופעת הלוואי של ההזעה ושניה לא. צריך גם קצת מזל כדי לא לסבול מתופעות הלוואי. כל טוב דר' גיורא הידש

שלום לכם רציתי לדעת איזה סוג של כדור ספציפי מתאים ביותר לחרדה חברתית,

לאמיר- למה אתה מתכוון כשאתה אומר "חרדה חברתית"?, מהם הסימפטומים שבגללם אתה רוצה תרופה?, האם ניסית טיפול פסיכולוגי קוגנטיבי או התנהגותי?

שלום דור:כן ניסיתי טיפול התנהגותי של עזר עכשו אני לוקח נרדיל 90 מ"ג שמישום מה ההשפעה שלו יורדת מאוד בערך לאחר כשנה אותו דבר קורה לי אם הטופמקס רציתי לדעת 1 אם אתה מכיר תרופה אחרת לחרדה חברתית 2 אם ידוע לך התופעה של ירידה בהשפעה של תרופות אצל אנשים מסוימים אם יש בדיקת דם לאשר בעיה כזאת וב עיקר מה עושים כי ני נואש מאד

קראתי בעיון את מה שכתבת וכמו כן את הקטע מהספר של עמוס עוז את יודעת שיש יךדים זה ממש לא פשוט המטפלת שלי הטובה אמרה לי פעם שהנורא אחרע ניסיון האובדני זה הילדים שנישארים עם המעשה שספק עפ פעם יבינו אותו ושלא נדבר על הסתבכות הרגשית שלהם אבל ....אני רוויה טיפולים אישפוזים וניסיונות אובדנים ברור שהילדים סובלים אותי במצבים הקשים שלי שאני בדיכאון שאני מאושפזת אבל עיך איך עוברים את זה שוב ושוב וצומחים משם בנתים אני רק התרחבתי מעודף מישקל אכילה תרופות אבל זה לא ממש לא הענין איך עוברים כול פעם את הנפילות האלה ממש קשה לי אני חושבת שאת מבינה את זה בא לי להעלם להתחפר לתוך עצמי ולא להיות היום היה לי יום נורא בכיתי המון ומה שהציעו לי ממש לא היה לענין ואפילו בזוי טוב עם עאשה משהו הזמיו אותך ללויה שלי שאולי לך ולאחרים האופטימים יהייה צמיחה משם אני חושבת שגם הבת שלי בת הכימעט 14 היתה עושה הכול כדי שלא העשה כלום אבל לא שמעתן על הסף אין כוח זהו אולי מחר תיזרח השמש ואולי אני יהייה ואלי לא אבל תודה

תודה על ההזמנה, אבל הלוויות ואני לא הולכים טוב ביחד. אני מעדיפה שתזמיני אותי לכוס קפה כשתרגישי יותר טוב. מה דעתך? אני בטוחה שהבת שלך תשמח שאמא שלה תחזור הביתה ואני בטוחה שמחר השמש תזרח ואת אולי עדיין לא תזרחי, אבל תהיי פה, בשבילך ובשביל כל מי שאוהב אותך, צריך אותך ותלוי בך. לילה טוב, דנה

שבת שלום לכולם, בתור משתתפת ותיקה בפורום בכינוי אחר כמובן, רציתי לשאול כמה שאלות שאני חושבת עליהם לאחרונה. דיברנו הרבה על העברה והתאהבות במטפלים שלנו, גם אני עברתי את השלב הזה בטיפול הפרטי שלי ועדיין לא התגברתי עליו לגמרי... מה אתם חושבים על מה שקורה בפורום שלנו? האם רק אני מרגישה שגם המרחב הוירטואלי מזמן העברה ורגשות עוצמתיים כלפי מנהל הפורום? במידה מסויימת אני מרגישה כמו "מטופלת" של דר' הידש היקר שלנו וקוראת את תשובותיו גם אם לא שאלתי שאלות באותו היום.... מישהו עוד מרגישה כמוני?...או שאני הפסיכית היחידה כאן? שלכם, אני

היי רוני אני כמוך מרגישה שהפורום הזה הוא בעל עוצמות טיפוליות חזקות גם בשבילי. וכמובן שהדמות של דר' הידש היא חלק מהסיפור. אבל חוץ ממנו יש גם את המשתתפים האחרים, ואני מרגישה שעבורי זה יותר "טיפול קבוצתי" מטיפול אינדוודואלי. ואם לא ממש טיפול קבוצתי, יש כאן עבורי ממש קבוצת תמיכה שאני פונה אליה די הרבה ומתחזקת ממנה המון. גם אני קוראת את תשובותיו של דר' הידש לפונים אחרים. גם כדי ללמוד עוד, וגם כי יש משהו בחום שלו שעובר גם דרך תשובות לאקוניות לכאורה לשאלות שיגרתיות על תרופות. אבל אני קוראת גם תשובות של משתתפים אחרים שמעניינים אותי, על נושאים שגם אם לא מעסיקים אותי באופן אישי ומיידי מדברים לנפשי ומעוררים בי חומר למחשבה ולהרגשה... התופעה של העברה אינה ספציפית רק לטיפול הקונוונציונלי. אני חושבת שפרויד עצמו אמר את זה, ואולי לא הוא ואני מתבלבלת עם תיאורטיקן חשוב אחר. העברה נוצרת אצלינו ביחסים שלנו עם כולם. כשאנחנו משליכים על אדם אחר- כעסים פנימיים שלנו, כאבים וגם- כמיהה לאהבה בצורה של התאהבות, זה שכיח מאד ובוודאי שדמות כל כך מקסימה כמו של דר' הידש מעוררת אצל כולנו רגשות חיוביים עד כדי התאהבות- הכרת תודה, אהבה, הערכה עמוקה. אז את בוודאי ובוודאי לא פסיכית, ובטח לא בקשר לדר' הידש, ובטח לא היחידה. שבת שלום, תמי.

לרוני שלום, אני ממש לא מרגיש כך כלפי שום אדם בפורום. וכלפי דר' הידש אני אפילו מרגיש כבר פלוגתא מבחינות מסויימות... כמי שביני לבינו עומדות הרבה מחלוקות ענייניות ומהותיות. אבל זה לא כלפיו אישית, אלא בעיקר מפני שהוא משתייך ומחוייב למערכות כגון: ציבור המטפלים והפסיכיאטרייה, אשר לדעתי: כוונותיהן רצויות אך לא כל מעשיהם רצויים. אולי זה בדיוק מפני שב-15 השנים האחרונות נכוותי מאוד קשה בידי מטפלים שרכשו את ליבי ואמוני - יצרו "יחסי אובייקט" הדוקים - ואחר כך "השליכו" אותי מהטיפול. אני מסוגל להבין ואף להודות שזה אכן מתכון אידיאלי לגרימת התבגרותו של המטופל (כן, אכזבה ופרידה - מבצעים את העבודה מצויין), אבל באופן טבעי, אחרי כל זאת, נשארתי נטול כל רצון וכל חשק "לאהוב" מישהו שאינו אוהב אותי לשם האהבה ושאהבתי אליו אינה דומה כלל לאהבתו אלי. אלא אוהב הוא אותי לשם הטיפול, ומשתמש באהבתי כלפיו על מנת לבצע את מלאכתו (שכמובן באופן בסיסי גם היא מעשה של גדול אהבה כלפי כל מטופל/ת). שהרי כבר אמרו חכמינו, שאהבה שתלויה בדבר - בטל הדבר - בטלה האהבה, ואילו אהבה שאינה תלויה בדבר - בטל הדבר - נשארה על תילה האהבה. עוד מעט יהיה שבוע טוב, צביאל

לצביאל, דר' הידש משתייך לאותן מערכות שכתבת, אבל מדובר כאן על הנוכחות שלו והמעשים שלו בפורום. אתה בטוח שאתה לא מנסה להתייחס לכל שאלה ונושא כך שיתאימו לתשובה אותה אתה רוצה לענות? העלתי את המחשבותי בקשר להעברה במרחב הוירטואלי, וענית את הרצאתך הקבועה על התערבויות טיפוליות. רוני

לצביאל, ההבדל שכאן אין יחסי מטפל-מטופל ועקרונית אין חוק שמונע למשל מדר' הידש להרים את הכפפה וליצור קשר אירוטי ואינטימי ממשי עם אותה "רוני". כלומר, הבעת רצונה של רוני בפורמט זה איננה משאלה "אסורה" ואין סיבה לתת לה פרשנות פסיכולוגית של טיפול (כמו העברה וכדומה). זה לא חדש שבחורה יכולה להתאהב בדמות טלוויזיונית או אינטרנטית. זה מעיד יותר על הבחורה מאשר על הדמות שבה מתאהבים. כלומר אם יש לבחורה בעיה פסיכולוגית מסויימת תהיה לה יותר נטיה להתאהב בדמויות מהתחום הווירטואלי.

לצביאל ולאחרים צביאל אתה העלית שאלה שגם אני הייתי עסוקה בה רבות בטיפול האחרון שלי- האם המטפלת שלי אוהבת אותי לצורך הטיפול, האם יש דבר כזה אהבה "מקצועית" שתלוייה בדבר, לעומת אהבה אישית שאינה תלוייה בדבר? הייתי עסוקה בכך רבות, ואני מכירה גם את הצד השני, כך שאני לא יכולה ממש לחיות באשליות כי אני יודעת איך זה גם מהצד של המטפלת. המטופלים שלי חשובים לי ואני אוהבת אותם, אבל האם זו אהבה "מקצועית" בלבד ששונה באופן מהותי מאהבתי לאנשים אחרים- חברים קרובים, הבנות שלי, בעלי, שאלה כביכול אהבות שאינן תלויות בדבר? מובן שלא לכל המטופלים אני מרגישה את אותן עוצמות של רגש. ומובן שגם המטפלת שלי האהובה עלי כל כך אינה מרגישה את אותן תחושות לכל מטופליה. ממש כשם שאמא לא אוהבת את ילדיה באופן דומה, לכל ילד יש את הקשר המיוחד שלו עם הוריו, ולהיפך. אבל האם אהבה היא רגש שאפשר להפריד אותו למקצועי וללא מקצועי? האם אנחנו המטפלים מעין מכונות של סיפוק רגשות עבוד המטופלים שלנו? או שבאמת אנחנו מרגישים את מה שאנחנו מרגישים, מעבר לסטינג, מעבר לכסף, מעבר למקצוע??. כשנפרדתי מהמטפלת שלי היא אמרה שהיא מרגישה כלפי רגש טהור. לא ממש הסבירה, אבל האמנתי לה. והרגשתי את זה שהיא אומרת את האמת, לא עושה איזו פוזה של הצגה כדי לתת לי הרגשה טובה. אני מרגישה אהבה אמיתית למטופלים שלי, בעוצמות שונות ובגוונים שונים, לפי עומק הקשר ומהותו. יש לי מטופלים שנכנסים אלי ללב ואני חשה שהם כמו ילדי שלי. הרגשות האלה אינם תלויים בדבר. הם התפתחו במסגרת שתלוייה בדבר, אבל הם אינם כאלה, הם עברו מעבר לתפקיד ולמקצוע. הם הפכו למשהו בין לב ללב, בין אדם לאדם, לא חשוב- מטפל מטופל או תפקידים אחרים שיוצרים את ההזדמנות לקשר. דר' הידש הוא דמות ווירטואלית וככזאת אנחנו לא ממש מכירים אותו. הוא גם לא ממש נפתח כלפינו כאן, הוא כאן בתפקיד, בדרך כלל מאד ענייני ומוגדר, משתדל לתת לנו מקום ולא להיות חודרני ומשתלט. אני חשה כלפיו הרבה הכרת תודה על עצם המקום הזה שהוא נותן לי ולאחרים. ועל התשובות שנותן לנו, לילה לילה, במשך שנים, בהתנדבות, בלי שום תמורה כספית, ובלי מי יודע מה פרסום או הטבות אחרות ש"יוצאות לו" מהסיפור. הוא נותן בשביל הנתינה. ולכן, אני מרגישה שזה לא הוגן להתייחס אליו כעוד אחד מהאנשים שפגעו בך רק בגלל שהוא פסיכיאטר. כמו שזה לא הוגן להתייחס אלי ככזאת. זו הכללה לראות אותנו המטפלים באותו גוש שעומד נגד ופוגע- ברצון או במשגה- בפגועי הנפש. והכללות עושות תמיד עוול- לפגועי הנפש ולמטפלים ולכל ציבור אחר אליו מתייחסים כהכללה ולא רואים את האדם בפני עצמו, על אישיותו, מעלותיו, חסרונותיו וטעויותיו. "אמא פסיכיאטריה" זה מושג, אבל בתוכו יש בני אדם שעוסקים בפסיכיאטריה. אנחנו לא אותו גוש. אנחנו לא אותו דבר. שבוע טוב, תמי.

לרוני, יש כאן עניין של מפגש בין שני אנשים שהם לא בני אותו המין. כאשר המטפל הוא גבר והמטופלת היא אישה או להיפך יש סיכוי שהתאהבות תקרה. לעיתים, המטפל מקרין כלפי המטופלת חום ואז המטופלת יכולה להתאהב במטפל שלה. לדעתי, כאשר גם המטפל וגם המטופל הם בני אותו מין ואם אין שום עניין מיני אז ייתכן והמטופל יקשר למטפל באופן תלותי. בכל אופן, מה שאני מרגישה כלפי ד"ר הידש זה המון כבוד והערכה. אני בפירוש לא מאוהבת בו. אני אוהבת אותו בתור אדם. התחושה שלך יכולה לנבוע מכמה סיבות אפשריות: אולי את וד"ר הידש בני אותו גיל ואת מרגישה קצת בודדה, או שאולי אין כאן עניין של גיל ואת מחפשת איזו דמות אבהית וחזקה להשען עליה. אני מקווה שלא העלבתי אותך. ביקשת את חוות דעתם של משתתפי הפורום וזו תשובתי הכנה.

האמתהיא שלא שמתי לב לרגשות כאלו בפורום, אולי שמת לב לכך כי את רגישה לנושא ועברת אותו בעצמו. אני חושבת שאם קייים באמת רגשות עוצמתיים בפורום (למרות שאין פה הרבה קבועים, והם מתחלפי די הרבה) זה באמת בגלל שד, ר הידש הוא פסיכיאטר מאוד מיוחד. כל הנושא של הטיפול הנפשי הוא נושא שכמה שאני קוראת או לומדת יותר, אני רק מרגישה בו יותר קטנה וחסרת ידע. כל אחד פה יכול לתרום מתוך הידע האישי שלו והחוויות האינדיבידואליות, אבל איכשהו, נראה לי שרק ד"ר הידש מצליח לקרוא בין השורות. אני יכולה לומר שבאופן אישי אני פה כמעט 3 שנים, באה והולכת, ותמיד קיבלתי עידוד מכל מה שנאמר לי ע"י ד"ר הידש. אני חושבת שאפילו כנותנים תשובה על מינון של תרופה צריך לדעתמה לקרוא בהודעה של הפונה כדי להחליט מה הדרך הנכונה ביותר לענות. אני מאוד מעריכה את ד"ר הידש כאיש מקצוע למרותש מעולם לא טיפל בי באופן אישי (לא בפורום) ואנימוקירה לאין קץ את העזרה והתמיכה שהוא סיפק לי על גבי הפורום, וזה מאוד מרגש לדעת כמה אכפתיות יכולה להיות בתוך בן אדם אחד, אפילו כשמדובר ברשת ולא במפגש או הכרות אישית. וברור שמדובר פה באדם ולא ברופא כי היה אפשר באותה מידה לענות תשובות מקצועיות והרבה פחות אישיות ולקוניות ועדיים לעשותאת העבודה, אבל ד"ר הידש משקיע בקריאה ובתשובה ומקפיד לענות על כל השאלות במסירות ודואג לומר אפילו אם אחרים כמו דור, כתבו תשובה מספקת. למרות כל זאת מעולם לא הרגשתי איזו העברה משמעותית פה, ובוודאי לא העברה אירוטית. רק לפעמים לא נעים לי שאני באה רק מתי שבא לי , בלי מחוייבות, שופכת את הצרות ושואלת שאלות, וד"ר הידש תמיד עונה ברצינות בענייניות בנגיעה אישית ועם הרבה מחוייבות. קצת לא פייר שאין הדדיות. הרי אני משוכנעת שכמו שלמטופל קשה לעזוב טיפול כך משהו קורה גם אצל המטפל. פה כולם הולכים ובאים ורק ד"ר הידש נשאר פה , נותן לכולם ולא מקבל דבר בחזרה.

לא את כתבת את זה? http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/385/xPG/538/xFT/412957/xFP/412975

שבוע טוב אז אם כבר הנושא עלה אז... כן, הפורום אכן מהווה מרחב וירטואלי משמעותי גם למעני. לאחרונה עוברת עלי תקופה לא קלה ואני נמנעת מלכתוב פשוט אין לי מצב רוח... אבל אני שותפה פאסיבית... אני ממשיכה להיות כאן... אני מרגישה קשר להרבה אנשים כאן בפורום, למשתתפים קבועים שפתחו צוהר לעולמם המעניין ואני מהרהרת בהם בהקשרים שונים בשיגרת חיי היומיומית. אל ד" ר הידש אני מרגישה קירבה מיוחדת, ברגעים קשים אני "משוחחת" איתו שואלת מתייעצת ו"שומעת" את תשובותיו... כן אני סופגת את אנושיותו ולוקחת אותה איתי לחיי היומיומיים. אז תודה לכולכם שאתם כאן... שבוע נעים נינה

הקנאה אוכלת אותי שאנשים פה מסוגלים להרגיש אהבה וקרבה כזו גדולה למנהל הפורום. לי יש מקום טיפולי שמשקיע בי פי מיליון, אולי יותר, כי אני אפילו לא פונה כאן לפורום בשאלות, ואם כבר העזתי לכתוב, זה בדרך כלל לא מקבל התייחסות בכלל, ובכל זאת אני רואה שאנשים או בעיקר בחורות כאן מרגישות קרבה גדולה. יש לי המון ממקום אחד שהוא שם רק בשבילי, ואין הרגשה כזו בכלל אליו. יש לי קנאה במשתתפי הפורום שמרגישים המון מתוך המעט היחסי שהם מקבלים ואני מן הכביכול המון שיש אין לי היכולת להרגיש כלום ומאום. זהו. אתם לא יודעים כמה עצוב לי. אתם לא. אין לי מושג אפילו אם ההודעה הזו תתפרסם ולא תדחה על הסף.

לסטי היקרה, יש המון גורמים שצריכים להביא בחשבון כאשר שואלים על דפוס ההיקשרות של מטופל למטפל. פיתוח של יחסי תלות או הגיה חוזרת ונשנית באותה דמות סמכותית ובלתי מושגת הם אולי שלב רצוי במהלך טיפול אצל חלק מן המטופלים (המשקף את יחסי האוביקט הראשוניים שלהם), אולם אין זה בהכרח סמן לבריאות ולאישיות מאוזנת, בטח לא להעדר סבל. את מבכה את העדר האהבה שאת (לא) חשה. באמת מקום של "חוסר" הוא כואב ומעליב, אך נסי לחשוב אם ישנם מקומות אחרים, מול אנשים אחרים מלבד המטפל שלך, שבהם את חשה אוהבת, מעריכה, אסירת תודה וכו'. אני אישית מתמלאה (לאחרונה לעיתים קרובות) בתחושה שאינני מסוגלת לאהוב כלל, תחושה שמקפחת עוד יותר מתמיד את תחושת הערך העצמי שלי. אני חושבת שאין נורא מן המוות הרגשי הזה בתוכי, אבל אני מאד משתדלת להמנע מלהדביק לעצמי תווית של "את לא מסוגלת לאהוב" ולשקוע בתפיסת עצמי שכזאת שצפויה רק להתלבות ולאשר את עצמה שוב ושוב. אולי זו רק תקופה? אולי השדים הפועלים בתוכי ירגעו בעוד X זמן? אולי זהו עוד מנגנון שאני מפעילה כדי ליטול את רסיסי המשמעות האחרונים מחיי? ואולי קיימים גם גורמים חיצוניים לכך שאינני חשה אהבה? אני לא יודעת מהו סיפורך שלך: מיהו אותו מטפל (?) שנותן לך המון ומה סוג החיבור שלך אליו, כמה אמון נצבר בתוך המערכת הזאת שנרקמת ביניכם, כמה זמן את הולכת אליו? מהם (היום ובעבר) יחסייך עם בני משפחתך ומהי העמדה שאת תופסת במשפחה? האם זו תחושה ישנה (הקנאה במי שנקשר ואוהב) או שמא היא עולה רק לאחרונה על רקע מצב כלשהו? בקיצור, יש לי יותר שאלות מתשובות, וגם לא ברור אם עניתי לענין כי ההודעה שלך, מלבד העצב העמוק בה שהחמיץ את לבי וגרם לי לרצות לחבק, לא היתה נדיבה בפרטים. מקווה שיעלו בך תחושות נעימות יותר אמה

ללסטי, (מה פתאום שידחו את ההודעה שלך... היא כ"כ קשורה לנושא ומבטאת הרגשה אנושית חשובה שגם אם לא שומעים אותה הרבה אני בטוחה שיש עוד אנשים שמרגישים כך) מה שכתבת עורר בי כמה מחשבות שרציתי לחלוק איתך, לספר לך על מה שעברתי כדי שאולי זה יעודד אותך. מחשבה אחת שהייתה לי היא לגבי ההרגשה הזו של - לא יכולה להרגיש חום וקרבה כלפי המטפל/ת על אף שהוא/היא משקיע/ה בי המון. אני לא יודעת אם זה יעודד אותך אבל כשהלכתי לטיפול לפני שנים לקח לי בערך שנתיים עד שנתתי אמון במטפל שלי, הייה לי גם קשה להרגיש את הקרבה הזו. אני חושבת שזו הייתה הדרך שלי להגן על עצמי מפני פגיעה של להיקשר ואח"כ להינטש (או להתאכזב). הייתי צריכה המון חיזוקים והוכחות של איכפתיות ושל המשכיות בקשר על אף התנגדויות שלי (והתנגדתי המון, הייתי אומרת לו "לא" על כל פעם כשהוא ניסה להגיד משהו של הבנה של המצב שלי, הרשיתי לעצמי לכעוס עליו - מה שלא הרשיתי לעצמי בשום מקום אחר, ביקרתי אותו, שתקתי - במשך שנתיים! אני חושבת שאלו היו דברים מאוד חשובים לעשות כי בלעדיהם לא הייתי יכולה לבדוק באמת באותו זמן כמה איכפת לו ממני). ואחרי הרבה זמן שהוא המשיך להיות שם בטוב וברע (או בעיקר ברע) אז משהו באמון נבנה ונוצר קשר משמעותי מאוד מאוד מאוד, ומשם משהו התפתח ונרפא באמון שלי באנשים (בעיקר בגברים) ובקשר שלי איתם. זה לקח הרבה זמן אבל זה נוצר. אז אולי זה לא דבר כ"כ רע שכעת את לא מרגישה את הקרבה הזו, אולי זה תהליך שבלעדיו לא תוכלי להגיע באמת למקום של קרבה. אולי כרגע יש תחושות אחרות שאת מרגישה כלפיו/ה שהן חלק מהתהליך הזה של להתקרב (גם אם באופן פרדוקסלי הן מרגישות כמו ההיפך מקרבה)... תחזיקי מעמד ומקווה שתהיי פחות עצובה, אני.

במשך 9 חודשים לקחתי לוסטרל לטיפול בבעיות של עצבנות ודכאון קל. התרופה לדעתי גרמה לי לעלייה מסויימת במשקל והחלטתי והפסיק אותה. יש לי שתי שאלות: 1. כמה זמן ייקח לגוף להתנקות מהתרופה? 2. אני פוחדת שתופעות העצבים והדכאון יחזרו. האם יש תרופות אחרות שלא משפיעות על המשקל ויכולות לעזור לי?

לשיר יקח עוד חודשיים שלושה עד שתוכלי לרדת בקלות במשקל, למרות שהתרופה "יוצאת מהגוף" תוך מספר ימים. אין הכרח שהדיכאון יחזור (למרות שיתכן שכן), וישנן מעט תרופות שיכולות לעזור ואין להן את תופעת הלוואי של עליה במשקל. לכן השאלה כעת היא האם לנסות תרופה אחרת או להמשיך ללא תרופות. כדאי להתייעץ עם הפסיכיאטר המכיר אותך מה נכון ומתאים לך ביותר. כל טוב דר' גיורא הידש

לפי מחקרים בעיקר נוגדי דיכאון טריציקלים ו-MAOI גורמים לעליה במשקל. מבין התרופות החדשות ניתן למנות בעיקר את הסרוקסט ואת הרמרון כגורמים לכך. שאר התרופות נגד דיכאון כמעט ולא משפיעות על המשקל. זייבן (בופרופיון) היא היחידה שגורמת אפילו לירידה במשקל. צריך לזכור שלעיתים שינויים במשקל קשורים למצב הנפשי ולא לתרופה שלוקחים. מצ"ב מאמר בנושא שכדאי לקרוא: http://www.ccjm.org/pdffiles/Deshmuhk703.pdf

מדוע ממשיכים להשתמש בהם במרפאות ציבוריות? האמנם מפני שהם זולים למערכת?

לשלומית לצערי התשובה היא כן. כל טוב דר' גיורא הידש

אני לא מדבר על תוסף המזון GABA, אני מדבר על חומצה אמינית L-theanine שלפי היצרנית עוברת את מחסום המוח ובמוח הופכת לGABA, אז נחזור לשאלה ההיפוטתית שלי, במקרה שזה אכן קורה, האם זה מסוכן להעלו את רמות הגאבה בצורה כזאת?

להשפיע על הגאבא אין זה מסוכן. כל התרופות מקבוצת הבנזודיאזפינים משפיעות על הגאבא והן תרופות מאוד בטוחות. אבל כל דבר הוא שונה, אולי החומצה האמינית טאנין במינונים גבוהים מסוכנת לגוף? לא כל מה שטבעי הוא בריא וללא תופעות לוואי - סיגריות, אלכוהול, חשיש, מורפיום ארס נחשים, כולם טבעיים אבל בטח עם סכנות. כל טוב דר' גיורא הידש

לד"ר הידש, במשך שנים לקחתי והתמכרתי לכדורי FITTON האם הפסיקו ליצר אותם? מה אפשר לקחת במקומם? אני סובלת מעייפות ותשישות והם היחידים שעוזרים לי. נילי.

לנילי טוב שהפסקת את הפיטון, כעת הגיע הזמן להגיע לאבחון מסודר אצל פסייכאטר ולבדוק מה הבעיה ומה כן יכול לעזור לך ללא החסרונות של הפיטון. כל טוב דר' גיורא הידש

שבת שלום לך ד"ר הידש אני מודה לך על התיחסותך המקצועית והאחראית מכל הלב.אני מסכימה עם כל מה שהצעת לי.מפאת הזמן הקצר -אני נוסעת בעוד 10 ימים,לתקופה של חודש וחצי עד חודשיים בערך, מה אתה בכל אופן מציע לי לעשות -כי בדיקה מעמיקה יותר מול פיסיאטר אוכל לעשות רק עם שובי ארצה לקראת חודש נובמבר. אני מלאת חרדה שאם חלילה יופיעו לי תסמיני הדכאון בחו"ל,אני עלולה למצוא עצמי חסרת אונים. מחכה מאד מאד להתיחסותך ועזרתך כמוכן תודה מכל הלב לכל מי שהגיב לשאלתי בנושא .

אם תזדקקי לטיפול פסיכיאטרי דחוף בחו"ל- ניתן למצוא פסיכיאטר בארה"ב שיבדוק אותך ויחליט אם יש צורך בטיפול תרופתי. כמו כן, ניתן עדיין להיבדק לפני הטיסה, במיוחד אם את סבורה שמצבך הנפשי מצדיק בדיקה פסיכיאטרית דחופה.

ר.מ אני חושב שכדאי לך להתחיל לקחת טיפול שנתנה לך רופאת המשפחה, חצי כדור במשך שבוע רצוי בבוקר אחרי ארוחה , ואח"כ כדור מלא , תמיד תוכלי להפסיק אם יהיו תופעות לואי לא רצויות , ציפרלקס נחשבת לתרופה עם הכי פחות תופעות לואי, לאחר 10 ימים מתחילים להרגיש את השפעה של הכדור וכעבור חודש חודשיים ההשפעה מירבית .

מבקשת מידע על האבחנה Pseudopsychopatic Schizophrenia

לגילה איני יודע, אין זו אבחנה מקובלת. כל טוב דר' גיורא הידש

היי אני לוקחת כדורים מזה כשנה. כדורים נגד חרדה. מינון רגיל. העניין הוא שעליתי 9 קילו מאז. וזה די מתסכל. בייחוד לאור העובדה שתמיד הייתי רזה לא משנה כמה הייתי אוכלת. ממה זה נגרם? האם זה צבירת נוזלים בגלל הכדור? מה ניתן לעשות? האם שווה לנסות להחליף כדור(ניסיתי פעם אחת וזה לא עזר, להפך). ולא פחות חשוב- האם אחרי סיום טיפול המצב יחזור לקדמותו? כלומר, אם מדובר על חילוף חומרים יותר איטי בגלל הכדורים- האם זה יחזור אחורה למצב שהיה לפני? תודה

לא יודע בדיוק למה משמינים , יתכן שהכדור מגביר תאבון או שמאט את חילוף החומרים, בכל מקרה המצב מנסיון הפיך ואחרי הפסקת הכדור יורדים במשקל,כמובן שפעילות גופנית 4 פעמים בשבוע עוזרת בשמירה על המשקל.

תודה לדורון ואכן מדובר בבעיה לא קטנה שאין לה פתרון חד משמעי. דיאטה, ספורט, עוזרים אבל לא מספיק ולא תמיד. עם סיום הטיפול אחרי מספר חודשים אפשר לרדת במשקל. נקווה שאחרי שנה את כבר לקראת סיום טיפול... כל טוב דר' גיורא הידש

שלום רב. אושפזתי לפני שנה במוסד פסיכיאטרי עקב מחלת סכיזופרניה. שהיתי שם 3 שבועות ושוחררתי. רציתי לדעת באם אאושפז שוב, כמה זמן יחזיקו אותי? האם לאותה תקופה? ומה הנהלים לגבי אשפוז שני?

עפ"י הסטטיסטיקה הרשמית- כיום הזמן הממוצע הוא 5 שבועות (35 ימים). יש לציין שזה נחשב לזמן מאד קצר, יחסית לעבר שחולים היו מוחזקים-כלואים חודשים ואף שנים.... אבל אם הצליחו לאזן אותך תוך 3 שבועות ייתכן שזה יהיה הזמן גם באישפוזים הבאים, אם יהיו כאלה.

אין נהלים קבועים לאשפוז שני. אם יהיה צורך חלילה באשפוז נוסף, הוא יהיה לפי הצורך ובהתאם למצב הספציפי.

לנאוה אין נהלים לגבי משך אשפוז כלשהו בפסיכיאטריה, ואני מקווה שלא יהיה לך התקף נוסף וגם מקווה שאם חס וחלילה יהיה לא יהיה צורך באשפוז בכלל ותתגברי עם טיפול בבית. אני מאחל לך שכול הדיון והשאלות הללו יהיו תיאורטיים בלבד. שבת שלום, דר' גיורא הידש

אחרי נסיון התאבדות אני בחיים ....לא יודעת עדין עם כדאי יש רגעים אחרים יש ילדים יש סרטים טובים ויש אנשים שעדין מחבקים ומאמצים בחום...השאלה הקיומית שלי היא בגדר של שאלה פילוסופית אלה משהו קיומי שמעסיק אותי הרבה עד מתי...יגיע למנוחה ולנחלה של החיים שהשאלה הקיומית לא תהייה תלויה לי באויר וכול משב רוח או משהן מסוג המערער יערער וימוטט אותי לגזרים שוב מאושפזת ולאף אחד אין תשובה אין חיבור אין צל גדול שיכסה את כולי ויעטוף ויערטל עד שזה יגמר שוב אני בוכה...... מקווה שאצלכם המצב יותר אופטימי אבל אם לא יהייה האם תספרו לכולם כמה קשה היה לי מחבקת את כולכם

היי, ההההממממ.......עניתי לך בשבוע שעבר גם, אבל מסתבר שלא התייחסת כל כך למה שכתבתי :-)) אני חושבת שזה נורא שכל משב רוח מערער וממוטט, אני בטוחה שהתחושה של הצורך בביטחון וביציבות היא תחושה שאת רוצה ומחפשת אותה. קראתי לפני כמה שעות מאמר בהארץ על התאבדות, לא בדיוק מאמר, אלא יותר תהיות על מה לומר לאדם ששואל. בדיוק כמו שאת שואלת. אז תרשי לי לצטט לך קטע שלקוח מהספר של עמוס עוז "סיפור על אהבה וחושך" אלו הן המילים שהוא כתב לאימו שהתאבדה. "לו הייתי שם לידה בחדר ההוא הפונה אל החצר האחורית בדירתם של חיה וצבי ואותה שעה, הייתי בוודאי מנסה להסביר לה בכל כוחי למה אסור, ואם לא הייתי מצליח להסביר לה הייתי עושה כל דבר כדי לעורר בה רחמים, שתחוס על בנה. הייתי בוכה ומתחנן בלי שום בושה והייתי מחבק את רגליה ואולי אף הייתי מעמיד פני מתעלף, או הייתי מכה ושורט את עצמי עד זוב דם כפי שראיתי אותה עושה לעצמה ברגעי יאוש. או הייתי מתנפל עליה כמו רוצח, בלי להסס הייתי לוקח ומנפץ על ראשה אגרטל, או מכה אותה במגהץ שעמד על מדף בפינת החדר. או מנצל את חולשתה ושוכב עליה וקושר את ידיה מאחורי גבה וחוטף ומשמיד לה את כל הגלולות, הטבליות, הכדורים, התמיסות, התמציות והסירופים שלה". האמת? אני חושבת שאני יודעת איך מרגישים במקום ההוא, בנקודה ההיא שבה רוצים רק להפסיק את הכאב שמחלחל ומאיים לכרסם מבפנים. את יודעת מה אני עושה אז? לוקחת את הילדים שלי קרוב קרוב ומחבקת אותם חזק חזק ונבלעת בתוכם. אני חושבת שלהיות או לא להיות זו לא השאלה שאת צריכה לשאול. אלא לשאול איך להיות? מה לעשות כדי להמשיך ולהיות ? תשמרי על עצמך, דנה

להיות, להיות להיות גם אם קשה גם אם בלתי נסבל גם אם רוצים להעלם גם אם לא מצליחים להעלם גם אם מחשבות המוות מטריפות גם אם נראה שאין טעם בחיים גם אם נראה שאין עתיד פרט ללא להיות. בכל זאת להיות כי הכל משתנה בחיים גם הלא להיות יכול לההפך ללהיות ואחרי שכבר לא תהיי איך תדעי שזה לא משבר חולף, שממנו תגדלי ותצמחי שממנו תמצאי את משמעות חייך שממנו תעזרי גם לאנשים אחרים שסובלים ולא רוצים להיות. אז תשובתי לך- להיות להיות ולהיות. ודרך אגב- גם אני הייתי בלא להיות והנה אני כאן. תמי.

דר' הירש, שלום רב. אני מקבל אפקסור מזה שלושה חודשים, עושה רושם שהתרופה עושה את עבודתה למעט בעיה אחת (אולי בעצם שתיים), אני מזיע בטירוף וכן ריח גופי והשתן שלי התשנה לרעה. האם זו תופעה מוכרת והאם יש תרופה מאותה משפחה שלא תייצר ההזעה כזו. תודה עופר

לעופר אכן ההזעה יכולה להיות תופעת לוואי של האפקסור, ומדובר בהשפעה על הסרוטונין. כך שכל התרופות הפועלות על הסרוטונין עלולות לגרום להזעה אבל כמובן שיתכן שתרופה אחרת לא תגרום לך להזיע, תרופות הפועלות על הנוראדרנלין גורמות פחות לתופעתלוואי זו. שבת שלום, דר' גיורא הידש

שלום: אני נוטל תרופה נגד דיכאון במשך שנה ואני מרגיש שההשפעה שלה יורדת בחודשים האחרונים האם ידוע תופע כזאת ובעיקר מה ניתן לעשות

היה רצוי שתפרט את סוג הכדור, לכדורים ממשפחת ה SSRI אין ירידה בהשפעה ,לאחר 4 חודשים שההשפעה מגיעה לשיא ישנה התיצבות בהשפעה .

שלום אמיר! לעיתים יש צורך לעלות במינון של הנרדיל. המינון המקסימלי הוא 90 מ"ג ליום. אם אין תופעות לוואי מיוחדות תתיעץ עם פסיכיאטר לגבי עליה במינון.

לאמיר אכן כדאי לציין את שם התרופה. רוב התרופות אינן יורדות בהשפעתן וכדאי לבדוק האם אין ירידה במצב הנפשי למרות הטיפול התרופתי שבת שלום, דר' גיורא הידש

שלום לכל החדשים ואם נשארו פה גם לותיקים המון זמן לא הייתי פה , יובלות וזה לוואי דווקא כי הכל היה בסדר פשוט לא יצא לי להכנס או שהיה לי קשה מדי לכתוב פה. עברתי במהלך השנה הזו תהפוכות רבות. התחלתי ללמוד לימודי הסבה לסיעוד לאחר תואר ראשון באנגלית וזו הייתה השנה הקשה ביותר בחיי . בחיים שלי לא נאלצתי לעמוד בלחצים כאלה ועברתי קורסים שבחיים שלי לא חשבתי שאצליח ללמוד כמו כמיה, ביוכמיה וכדומה. עברתי את השנה בהצלחה מרובה ואני גאה בעצמי על כך אך זה גבה מחיר גם . מבחינה נפשית עדיין לא נפטרתי מהתקפי החרדה ונראה כל פעם שיש משהו אחר. אצלי החרדה לא מתבטאת בדפיקות לב, הזעה וכדומה למרות שגם זה בא לפעמים אלה יותר בהפרעות אובססיביות שונות - הרצון לנשום עמוק כל הזמן, לבלוע כל הזמן, לכחכך ועכשו משהו חדש- נתקיעים לי שירים ומשפטים בראש. אני חוזרת על שורה משיר מאה פעם בראש או כאילו חושבת בקול וזה כל כך מעצבן מלחיץ ומטריד שאין לזה מילים לתאר את הסבל. אני עדיין עם רמרון וכבר חצי שנה עם רספרידל 1 מ"ג. יש תקופות טובות יותר, יש תקופות קשות מאוד של בכי ויאוש זהו. מקווה לשמוע מחברותיי הוותיקות פה אריאל

היי אריאל כל הכבוד על ההצלחה בלימודים, וברוכה השבה לפורומינו הקטן... שבת שלום ורק בריאות, תמי.

לאריאל כיף לשמוע ממך וטוב שאת מצליחה לעשות את אשר את מתכננת למרות שאני יודע שמהרבה סיבות זה לא קל ואפילו קשה במיוחד. בהחלט מגיע לך חופש אחרי סיום השנה ואני מקווה שאת מצליחה גם לנוח וגם לאסוף כוחות. כיף לשמוע ממך הידש

תודה תמי על קבלת הפנים החמה אריאל

שלום לכולם, בניגוד גמור לרוב התסמונות הנפשיות, מאניה היא משהו מאוד מאוד כייפי, מעין גן עדן עלי אדמות. מין טריפ מזוקק שמניף אותנו למרומים... כל זאת כמובן, עד שמגיע הרגע בו ניאלץ "לפרוע את החשבון". זה מן הסתם יהיה פחות נעים. ונשאלת השאלה: אם אנו רוצים מאוד להימנע מהמצב המאני החריף, האם קיימת דרך שבה נוכל לעשות זאת? או שאולי אם מתחיל התקף מאני, אז אין כבר מה לעשות, ואנו בהכרח נישאב לתוך המערבולת "הנהדרת והממכרת" הזו ללא כל יכולת להיחלץ ממנה. כשהמאניה כבר בעיצומה קשה עד בלתי אפשרי להילחם בה. בשלב מאוחר זה אנו חסרי אונים, והיא מטלטלת אותנו כקליפת אגוז על מים סוערים. אלא שהמאניה לא מתחילה בדרך כלל בפתאומיות. צריך להיות ערים לשינויי מצב הרוח שלנו. השלב שלפני המאניה נקרא היפומאניה. ואז כאשר המאניה רק מתחילה לצוץ על פני השטח, מצאתי שעדיין יש לי שליטה כלשהי על התהליך החולני ואני יכול לנסות למנוע הידרדרות למאניה חריפה יותר, וגם להצליח בכך. מתישהו בשנת 1991 שכבתי במיטתי ללא יכולת להירדם כשאני מודע לכך שההיפומאניה כבר השיגה אותי. השעה היתה אחרי חצות. ילדיי ישנו בחדרים הסמוכים. לידי מונחים שטרות כסף לצד מפתחות המכונית. אני משתוקק בכל מאודי לנסוע לאחד הדיסקוטקים בתל אביב ולקרוע כל הלילה את במת הריקודים... אני סברתי שאם אבלה כל הלילה בדיסקוטק, אני אקרב בזה את בואה של המאניה החריפה. ולחילופין, אם אתאפק בכל כוחי ואשאר במיטתי (אפילו בלי לעצום עין) אוכל אולי (באמצעות צעדים נוספים) למנוע את ההחרפה. מה דעתכם?

מדוע אתה פוחד מהמניה החריפה? האם איבוד השליטה והאחריות על מעשיך מדאיגים אותך- או- התוצאות המשפטיות (כגון מאסר בתנאי אישפוז) הם אלה שמדאיגים אותך? לדעתי, אם אתה מודע היטב לעצמך, אתה יכול לזהות בעצמך סימנים מוקדמים של מניה או פסיכוזה, ולכן גם לעצור את ההדרדרות הצפויה.

הייתי מוסיף לרשימת נזקי המאניה שציינת גם: נפילה לדיכאון, מעבר לפסיכוזה, וכן קריסת הגוף לעבר תשישות. ובנוסף כמובן כל ההשלכות הנובעות מכך: סבל עמוק, שיבוש מוחלט של כל סדרי החיים ועוד כהנה וכהנה... על כך גם במאמר: "המציאותרפיה ואני". http://www.amirgazit.com/tzviel/tzviel_rofe_art.html#5

"מדוע אתה פוחד מהמניה החריפה? האם איבוד השליטה והאחריות על מעשיך מדאיגים אותך- או- התוצאות המשפטיות (כגון מאסר בתנאי אישפוז) הם אלה שמדאיגים אותך?" אם יורשה לי לדבר מנסיוני שלי, שני הדברים הנ"ל אינם בראש דאגתי (מעולם לא עברתי על החוק). המניה החריפה מפחידה אותי כי בשיאה מתקיימת בד"כ גלישה לפסיכוזה. ומה שקורה לי אז תיארתי בתגובה קודמת (בדיון שפתחה סיגל על הקשר שבין חוויות רוחניות להפרעות נפשיות). לא אחזור על דבריי משם רק אומר שבעקבות מניה חריפה וגלישה הדרגתית לפסיכוזה הפסדתי מקומות עבודה טובים, הפסדתי לימודים במסלול מקוצר לדוקטורט, איבדתי קשרים חברתיים משמעותיים, חוויתי סבל נפשי עמוק וממושך (חייתי בתוך חלום בלהות שלא ניתן היה להתעורר ממנו חודשים ארוכים) וגרמתי כאב ועוגמת נפש לכל אוהביי. כל זה הספיק לי כדי לעמוד על המשמר ולקדם את פני הרעה, כל פעם שהיא מאיימת לכבוש אותי שנית.

הצלחות והישגים משמעותיים גורמים לי לעתים להיפומניה קלה. אני עם היד על הדופק כל הזמן. וכשאני מרגישה קצה של גל כזה, רמזים קלים (אצלי זה מתבטא בנדודי שינה, ברצון להגביר פעילות באופן משמעותי, בתחילתו של שטף דיבור וברצייה להגביר אינטנסיביות של קשרים חברתיים) - אני מייד פועלת בהתאם, כאשר המגמה היא, כמו שציין צביאל, ללכת הפוך מהכיוון המאני. כלומר, לצמצם את הפעילות אפילו בכוח, לא ליזום עוד ועוד שיחות טלפון, להישאר בבית, להקפיד להחזיר שעות שינה חסרות, לאכול באופן מסודר ומאוזן - בקיצור להירגע ולהרגיע את הלך הרוח הסוער. לא אכחיש - יש קסם בהיפומניה (המאניה עצמה, כפי שכבר כתבתי, מפחידה וטוטאלית, ולכן אינה מהווה מבחינתי מקור משיכה או פיתוי). אבל השלב שלפני הוא די קוסם. האנרגיות עולות, חדוות החיים מתחדדת, והכל כאילו נצבע בצבעים מרהיבים ומלאי חיוניות. אם הייתי יכולה לחיות בהיפומניה קלה באופן קבוע, לא הייתי מתנגדת. הבעיה היא רק שזה לא נעצר שם. בלי לשים לב ההיפומניה יכולה ל"גדול ולהתפתח" ואופס... את כבר גולשת לקוטב המאני. לכן, למרות כל הקסם שבשלב המקדים הזה, אני מתייחסת אל ההיפומניה כאל נחש קטן שאפשר עדיין לרוצץ את ראשו לפני שיהפוך לנחש קוברה שייכרך סביב הצוואר ויחנוק...

רציתי לספר שלפני חודשיים התחילו לי נדודי שינה. ניסיתי לקחת Clonex. לא עזר. ניסיתי לקחת בנוסף לכך כדור שינה. לא עזר. הפסיכיאטר אמר לי: "בשלב זה אני לא אוסיף לך כדורים. אני רוצה לראות למה זה יתפתח". פתאום שמתי לב שאני מתנהגת בניגוד לאופי שלי. פתאום פתחתי בשופינג. ברצוני לציין שבאופי שלי אין לי סבלנות לשופינג. כמו-כן, התחילו לי פנטזיות עזות. מצד אחד הרגשתי שאני בגן עדן, מצד שני סבלתי, כי הייתי ללא מנוחה. יידעתי את הפסיכיאטר שלי, הוא נתן לי טיפול תרופתי, ותוך חודש וחצי זה היה מאחוריי. מזלי שתפסתי את הבעיה בשלב המוקדם שלה, כי זה איפשר ריפוי מהיר יחסית. יש לי גם מזל שהפסיכיאטר שלי הוא אדם מאוד סבלני. תארו לכם שבמשך חודש ימים, כל יום הוא מקבל ממני שיחת טלפון. ומדובר כאן על פסיכיאטר של קופת-חולים, ולא בפסיכיאטר פרטי. כך שהיו שני דברים שעזרו לי: זה שהייתי עם האצבע על הדופק, וזה שהפסיכיאטר שלי היה קשוב אליי ולא דחה אותי. בכלל, באופן עקרוני אני חושבת שתמיד צריך להיות עם האצבע על הדופק, ואם קורה משהו שגורם לנו לחשוד אז לא לחכות! צריך לפנות לגורמים המתאימים ולקבל טיפול מתאים, ולא לוותר.

אני לוקח תוסף תזונה, חומצה אמינית בשם L-Theanine. אני יודע שפסיכיאטרים רבים לא מאמינים ביכולות של חומצות אמיניות או כל תוספי התזונה, אבל שאלה היפוטתית, נגיד שמה שאומרים שזה עושה זה נכון: לדעת היצרים החומצה האמינית הזאת מעלה את הGABA במוח ובכך גורמת לרגיעה והרגשת שלוות מבלי לגרום לעייפות או טישטוש לחלוטין, אפילו להיפך, כיוון שיש רגיעה מבלי עייפות זה אפילו עוזר ליכולת למידה. בשבילי זה עובד.. זה אפילו גורם לי להיות יותר נינוח בחברת אנשים וליצור חברים יותר בקלות, בשבילי הדבר באמת עובד.. יש לי רק שאלה... האם זה מסוכן לגרום לעליה כזאת ברמות הGABA? לפעמים אם יש יום שאני לוקח 3 כדורים של החומצה האמינית הזאת, לאחר 8 שעות בערך אני מתחיל להרגיש קצת דיכדוך (אחרי סיום ההשפעה של הכדור) בנוסף אני לוקח ציפרלקס, מה דעתך? תודה רבה דרך אגב, כנראה באמת החוסר ריכוז נבע מהתופעות גמילה מהסרוקסט אני מרגיש הרבה יותר טוב עכשיו :)

לע. המחשבה היא שהגאבא שאתה נוטל אינה מגיעה למוח להיכן שהיא צריכה להגיע, לכן גם הביקורת וחוסר האמונה בחומצה. אבל אם אתה מרגיש אתה טוב יותר אז זה מצויין. שבת שלום דר' גיורא הידש

להירש שלום רב! שאלתי היא:מה הן תופעות הלוואי שלו?והאם הוא משמין?

ללינור את הרשימה המלאה של תופעות הלוואי האפשריות (לא חייב שיהיו אצלך), תוכלי למצוא בכל אינדקס תרופות ברשת. התרופה אינה גורמת לעליה במשקל. שבת שלום דר' גיורא הידש

שלום רב, בני בן 11 מקבל ריטלין מזה שלוש שנים בקביעות לבית הספר בלבד. לאחרונה הוא נתקף קשות במחשבות.. טורדניות חסרות חשיבות כלל.. כגון משפט כלשהו שהוא אמר או סתם סיטואציה שהיתה בחופשה וכד' שום דבר מיוחד שיש בו סיבה לחרדה . ההתקף נמשך כיומיים עד למצב של בכי הסטרי , קשיי שינה בחילה וכאבי בטן. כשאנו מנסים לעזור לו ולהרגיעו הוא מתפרץ בבכי ואומר שהמחשבה תקועה לו בראש ולא יוצאת.. הוא פוחד שזה לא יעבור לו. הוא נראה סובל מאוד. באופן כללי הוא אובחן עם הפרעות קשב וכפייתי. אבקש לדעת כיצד לעזור לו ברגעים אלה ובזמן שהוא בבית הספר (אז הוא מתאפק ולא בוכה). תודה מראש.

לא.מ לפנות בדחיפות לפסיכיאטר ילדים לבדיקה והמשך טיפול. חבל על כל יום של סבל מיותר ,ואם אין תור מיידי לרופא משפחה ואפילו למיון פסיכיאטרי בכל בית חולים.

אמא יקרה נמשע שבנך ואתם חסרי אונים לסיטואציה הקשה שבה הוא שרוי. אני בטוחה שיש לפסיכיאטריה כילים מצויינים לעזור לו ולכם. אחרי שהוא יטופל בהתאם, חייכם יישתנו לחלוטין ובנך יוכל להתפנות למשימות ולחוויות המצופות מגילו. אני גם ממליצה לבדוק טיפול פסיכולוגי התנהגותי -בהוויוריסטי. במח' פסיכיאטריות בביח' כלליים או בביח' פסיכיאטרי תחפשי מרפאות שמתמחות בטיפול בחרדה. נורא חשוב להרגיע את בנך ולעודד אותו שאת כאימו תגני עליו ותדאגי שהוא יטופל. תחבקי אותו, שיחוש אותך ושיידע שלא תהיה "אבן" שלא תהפכי עד שהוא יטופל אצל מיטב המטפלים. מכל הלב אני מאחלת לכם אושר בריאות ושלווה. אורלי

אני כל כך מבינה אותך. לי נתקעים שירים בראש פשוט משפטים של שירים שחוזר על עצמו שוב ושוב וזה באמת מייאש. הפסיכאטרית שלי אמרה שזה סוג נוסף של חרדה וזה בעצם סוג של ocd . כדאי לשקול ללכת לפסיכאטר שמתחמה בילדים- יש לזה טיפול בהצלחה ושירגיש טוב אריאל

שלום לאריאל וברוכה החוזרת, אני מתנצל מראש אם אולי השאלה שלי היא ממש לא לעניין, היא קצת אפיקורסית. אבל, האם ניסיתי קצת להתיידד עם ה-OCD שלך? כלומר, לא ללכת נגד בכוח אלא לנסות לקבל באהבה את כל השירים האלה שמתנגנים והשורות שחוזרות ונשנות (אולי אפילו לפתח גישה כשל פוליאנה בספר הילדים באמצעות משחק השמחה)? אני שואל כי פעם מישהו סיפר לי שהמחלה שלו היא כמו חיית טרף גדולה שמסתובבת לו בראש ומאיימת לטרוף כל מה שבסביבתה... והוא הוסיף ואמר, שמאז שהוא למד ל"האכיל אותה ואפילו ללטף אותה" הוא ניצל משיניה החדות ואפילו היא נעשתה שקטה יותר. נשמע מטורף, או לא?