פורום פסיכיאטריה

לדר' הידש שלום בת 45, סובלת מחרדות ואגורפוביה מגיל 7. כילדה, לא יידעתי את הסובבים אותי בבעיה מחמת הבושה ותפקדתי רגיל, אם לא למעלה מזה, בקשיים מרובים למרות הכל. (בהביוריזם בלית ברירה תוך ידיעה ברורה שאני שונה מאחרים) וגם אח"כ, צבא, אוניברסיטה, עבודה ואף אחד לא יודע. בשנות העשרים לחיי הייתי בשיחות כמה שנים אצל פסיכיאטרית ואחר כך גם דינמיקה קבוצתית שהבהירו לי כמובן הרבה דברים אבל האגורפוביה נשארה. כמובן שעקב כך גם עשרות שנים של דיכאון קל, דיכדוך מתמשך. לקחתי הרבה שנים כ-2 ווליום 5 מ"ג ליום (סה"כ 10 מ"ג ליום) לצורך ביצוע דברים, אבל לא התמכרתי פיסית, כי סה"כ המינון החודשי (60) לא השתנה. אבל, כן נוצרה התמכרות נפשית, למרות שבוודאי כבר לא היתה לו השפעה מפאת הסתגלות הגוף. עקב כך גם יכולת ביצוע דברים גדולים אגורפוביים בשנים האחרונות ירדה כמעט לאפס. לפני כחודשיים "נמאס לי" והחלטתי לנסות לפתור את הבעיה מהשורש, אם אפשר. לוקחת 20 מ"ג רסיטל מזה חודשיים, בליווי קלונקס בינתיים. מרגישה בפרוש שיכולות הביצוע שקשורות לאגורפוביה משתפרות ממש והרי זו רק ההתחלה כך שזה נותן תקווה. אבל, באלף רבתי, מדוע למרות זאת נשארת מדוכדכת וקולטת את השיפור רק בשכל ולא ברגש? האם בגלל שעשרות השנים "התרגלתי" להיות בדכדוך ודיכאון קל? מדוע השיפור ביכולת הביצוע לא גורם לי שמחה בלב רק הבנה בראש? מתי הרסיטל ישפיע גם על מצב הרוח? תודה דר' הידש אתה אחלה בנאדם נילי

מזדה איתך, רק הסבל שלי הוא כ10 שנים. האמת שהמינון נראה לי קטן, כי הרופא אומר שאפשרי להשיג הרגשה אידאלית 100% ללא דכאון... מקווה שזה לא סתם עידוד... אני גם מחכה לתוצאות מלאות. אין כוח, רק ישנה.

לנילי לאט לאט, אכן קל להשיג את השינוי עם התרופות אבל בהחלט לוקח זמן לשנות הרגלים ישנים ואצלך לשנות גם את הדימוי העצמי ודפוסים עמוקים של התנהגות. אומנם התופעות כבר שנים רבות אבל נראה לי שלא איבדת את הרצון להשתפר ולשנות דברים וכל הכבוד לך על כך. כל כך הרבה שנים לנסות ולהלחם ולא להתייאש! כל הכבוד!. הרסיטל בהחלט משפיע אבל הוא עדיין לא הגיע לשיא השפעתו, השפעת הרסיטל מגיעה לשיאה אחרי כארבעה חודשים כך שעדיין צפוי שיפור במצב בחודשים הקרובים. כל הכבוד על המלחמה והמאמצים הרבים שאת משקיעה. שבוע טוב דר' גיורא הידש

מי יודע דרךמעדיף כדורים שאפשר להתאבד בשקט בלי להשאיר סימנים ובטח לא להגיע לטיפול נימרץ.......על אחריותי הבלאדית.....

נראה לי שיעיפו אותנו מהפורום בגלל זה, אבל גם אני מחפשת דרך כזאת... הייתי בטוחה אי אפשר למות מכדורים, אבל כנראה שזה אפשרי (ע"ע דליה רביקוביץ'...) הדרכים הוודאיות שאני מכירה הן כאלה שמשאירות סימנים (תלייה / קפיצה)... אם תמצא משהו, תעדכו גם אותי. רק שיתנו לנו למות בשקט.

לשולמית וללהיות אני לא חושבת שיעיפו אתכם מהפורום, אבל אולי נמצא דרך דווקא להשאיר אתכם? בפורום ובכלל? דנה

אבי התאבד כשהייתי בת 10 (ביריית אקדח, לנגד עיניי...). הוא היה ניצול שואה. משפחתנו נהרסה, אמי שקעה בדיכאון, ובגיל 17 פרצה אצלי מחלת נפש. עברתי דכאונות, פסיכוזות ואשפוזים. המשבר האחרון אירע לפני 7 שנים. כיום אני נשואה, עובדת, הוצאתי השנה רשיון נהיגה ונרשמתי לשנת הלימודים הקרובה באונ' (למרות המשברים סיימתי לפני 15 שנה תואר ראשון בהצטיינות). חיי טובים היום, אך מי יודע מה יילד יום. מה שאני מנסה להגיד הוא שאסור לתת לקושי זמני (גם אם הוא ממושך) להכריע את הכף ואת הגורל. כמו בשיר "איך הגלגל מסתובב לו, פעם למטה פעם למעלה". כשהייתי בתהומות העמוקים (ובלשון החבר'ה כששחיתי במיץ של הזבל) לא האמנתי שאי פעם יהיה לי טוב. אם מישהו היה אז מתאר לי את חיי היום, הייתי בטוחה שזה "סיפור מדע בדיוני"... לא היה לי ספק אז שהמצב אבוד, נואש וחסר תקנה. אבל החיים דינאמיים ומלאי הפתעות, ויש לנו הרבה יותר כוחות ממה שאנו סבורים. ב-1968, כשאבי עשה את מעשהו, לא היו שלל התרופות האפקטיביות שקיימות היום. לפעמים צריך להתנסות בכמה תרופות עד שמגיעים לתרופה המתאימה. גם טיפול בשיחות עשוי לסייע מאוד וגם מציאת בן זוג תומך ואוהב. לשולמית ו"לא להיות", אל תרימו ידיים ואל תוותרו. גם אם נראה לכם שסיום חייכם יפתור לכם את הבעיה, חבל שתפסידו במערכה. קרוביכם ייפגעו ואתם תחמיצו את המתנה הגדולה ביותר שהיקום נתן לכם. יש אור בקצה המנהרה, יש הרבה יופי, יש הנאות גדולות, יש אתגרים וסיפוק מהישגים ויש משמעות שאותה כל אחד ימצא לעצמו. הרוב המכריע של אלה שניסו להתאבד וניצלו מודים ברבות הימים שהם שמחים שניצלו. לאחר שהמשבר חלף (אהבה נכזבת, בדידות, אבל וכו') ולאחר שחזרה להם היכולת ליהנות מהקיום, הם נוכחו שטוב לחיות, שהחיים יפים! אז גם אם הרגע הכל נראה שחור משחור זה בעיקר בגלל המשקפיים השחורים של הדיכאון. מאחלת לשניכם לשוב ולחוש את טעמם של החיים.

שלום לך ד"ר אני לוקח נרדיל + 80 מ"ג גאודון, הרופא אמר לי להוריד את הגאודון בהדרגה, הורדתי ל-40 מ"ג , אני מרגיש חרדות נוראיות, האם זאת התופעה של הגאודון . מה עלי לעשות

לצחי הגאודון עשויה להרגיע מעט אבל בודאי שאינה גורמת לחרדה. כדי לענות תשובה יותר מפורטת יש צורך בפרטים רבים יותר, מה האבחנה מדוע נתנו לך התרופות הללו דווקא וכך הלאה. בכל אופן הדרך הקצרה ביותר היא לעדכן את הרופא המטפל. שבוע טוב דר' גיורא הידש

שלום לך דוקטור יקר אני בחורה בת 28 אם ל2 ילדים קטנים אם עבר קשה ביותר אלימות במשפחה מות בעלי ועוד ןלמרות הכל שרדתי יפה עבדתי פירנסתי את ילדיי והמשכתי בחיים נורמלים לפני 4 שנים עברתי תאונת דרכים שגרמה לי לפוסט טראומה בתר חבלתית קשה שבה כל דבר הפך אצלי לקושי לישון לאכול לתפקד הכל אני בפחד ומועקה קשה שאין לתאר ממונה של בית משפט קבע לי דרגת נכות של 15 אחוז לפני כשנה ועכשיו מצבי מחמיר אומר הפסיכיאטר שלי שאני מטופלת כמובן במרפאה לבריאות הנפש מיום התאונה ואני מקבלת אפקסור אקס אר וקלונקס אני אמורה לשתות אפקסור 1 ו3 קלונקס אני שותה לפחות 5 קלונקס אני לא יכולה בלעדיו זה נותן לי לא להרגיש אני רוצה מיטה מהר ולישון הבעיה היא שהביטוח הלאומי קבע לי נכות 20 אחוז לצמיתות ולא מכיר בבעיה זו אלה אחרי מיבחנים כמו רורשך ווכסלר אמרו יש לי בעית אישיות היסטוריונית מה מה מי יבין אותי ושלא נדבר רק האפקסור עולה לי 260 שח מה אני יכולה לעשות מה זאת בעית אישיות היסטוריונית ואילו הפסיכיאטר שלי ממשיך לטפלך בי בבעית ptsd ולא מקבל את תשובתם לנכותי אנא עזור לי הסבר לי מה אני צריכה להגיד לרןאפ שמיסתכל אליי 5 דקות ולהסביר לו שמיום התאונה ניגמרתי

למה קיבלת רק 20% מביטוח לאומי?? אני עם בעיה דומה קיבלתי 75%!!מה שנותו לי זכות לקצבה. תגישי ערעור ותקחי עורך דין טוב

למיטל בעיה לא קטנה, כי ברגע שקבעו שמדובר על בעיה של אישיות אז כאלו האחריות קטנה יותר כי הקשיים החלו עוד לפני התאונה ולא כל הבעיות הן מה PTSD. אני מקווה שדברי ברורים. האישיות נקבעת עוד בגיל ההתבגרות ועלולים להיות קשיים בגלל הפרעת האישיות, כך שהתאונה רק מוסיפה על הדברים ולא הסיבה היחידה למצבך הנפשי הנוכחי. מה שכתבתי למעלה אינו מה שאני חושב אלא מה שהביטוח הלאומי וחברת הביטוח חושבים. לצערי, מאוד קשה להתמודד עם הביטוח הלאומי, אין ברירה אלא כפי שגוטה כתב לקחת עזרה של עורך דין שיש לו ניסיון בעבודה מול הביטוח הלאומי. שבוע טוב דר' גיורא הידש

לפני 8 ימים התחלתי לקחת איקסל 50 מ"ג,אני מרגיש הרבה יותר טוב ,ישלו 2 תופעות לוואי שרציתי לדעת אם הם חולפים עם התקדמות הטיפול,ישנוניות וכן כשאני משתין אז גם בסוף יוצאים טיפות של שתן ,ואני נאלץ לנער את האיבר מין עוד 2 דקות בערך. אשמח לקבל תשובות מדור וכן מד"ר הידש

אחת התופעות לוואי היא השפעה על מערכת השתן, אצירת שתן אם אנילא טועה. אני במשך חודש הייתי משתינה רק בלילה. אם זה לא עובר עוד שבועיים ככה, הייתי הולכת להחליף את התרופה כי זו בהחלט תופעת לוואי לא נעימה. הישנוניות היא גם משהו שיכול להשתנות במסגרת תקופת ההסתגלות לתרופה. אני החלפתי אותה אחרי חודש כי המחיר של תופעות הלוואי עלה על התועלת שלה. תראה איך תרגיש ותתייעץ עם הרופא שלך.

עייפות ועצירת שתן הן תופעות לוואי מאד נפוצות עם איקסל. בד"כ עוברות או פוחתות עם ההסתגלות לתרופה. בד"כ עצירת השתן היא מתונה ולא חריפה. בד"כ תופעות הלוואי של איקסל הן מתונות ואינן מצריכות החלפה של התרופה. עליה מ-50 מ"ג ל-100 מ"ג ביום איננה אוטומטית אלא תלויה בתגובה האישית לתרופה- כלומר ההשפעה החיובית מצד אחד ותופעות הלוואי מצד שני. ברוב המקרים ניתן לעלות במינון ולהנות מהשפעה חיובית יותר טובה.

ליואב תודה לשירה ודור ואני מצטרף לדבריהם. אם אתה מבוגר יותר ועלולות כבר להיות בעיות עם הפרוסטטה אז אצירת השתן משמעותית יותר. שבוע טוב דר' גיורא הידש

בעקבות מכתבי מתאריך 20.8 תחת הכותרת: מהם נזקים אפשריים של זיפרקסה? רציתי לדעת כיצד להפנות את תשומת ליבו של הפסיכיאטר לכך שאני לא זקוקה לתרופה? אולי להסביר לו שתופעות הלוואי חזקות מדי(כאבי ראש ובטן) ואני צריכה להוריד את המינון? כידוע בכתבה שאלתי מהם נזקים אפשריים של זיפרקסה למי שלא זקוק לתרופה זו. תודה.

מאירה- את מערבבת מס' נושאים. הנושא הראשון זאת האבחנה. אם קיימת אבחנה של סכיזופרניה, או פסיכוזה מסוג אחר, אז קיימת הצדקה רפואית לשימוש בזיפרקסה. אם לא קיימת כזאת אבחנה אז אין הצדקה להמשך הטיפול בתרופה. נושא אחר זה תופעות לוואי/נזקים וצריך לזכור שלכל תרופה יש תופעות לוואי ולכן השאלה אם לתרופה אחרת יהיו פחות או יותר תופעות. בכל מקרה אם אין אינדיקציה רפואית לטיפול בזיפרקסה אז הטיפול בתרופה זאת לא צריך להמשך ללא קשר לתופעות הלוואי. אם את מתלבטת בנושא אז מומלץ לפנות לחוות דעת שניה אצל פסיכיאטר נוסף, רצוי פסיכיאטר בכיר אשר משמש בתפקיד מנהל מחלקה או תפקיד מקביל אחר. רצוי להגיע לחוות דעת שניה עם מכתב סיכום מחלה מהרופא הנוכחי.

תודה לדור ואני מצטרף לדבריו. שבוע טוב דר' גיורא הידש

ד"ר הידש שלום, יש לי , כנראה, סוג מסויים של הפרעת אישיות. אני סובל מדיסתמיה. אני בן 32 , בריא גופנית, עובד. למרות טיפול במספר תרופות אנטי-דיכאוניות ממשפחות שונות, העצבות והעגמומיות, חוסר היכולת להינות ממשהו עדיין קיימת. שאלתי לפיכך היא: האם דיכאון אצל מטופל "שיש" לו בנוסף או בגלל הפרעת אישיות, יכול בכלל להיעזר בתרופות? או שרק טיפול של שיחות ודיון בהפרעת האישיות עצמה עשוי לעזור?

בתור אחת שסובלת גם מהפרעת אישיות גבולית וגם מדיכאון (לא דיכאון שנובע מהפרעת האישיות, אלא מחלה 2), אני יכולה בפירוש להגיד לך שתרופות הן מרכיב הכרחי בטיפול בהפרעת אישיות, בעיקר על מנת להפחית את הסימפטומים, כדי שטיפול פסיכותאטפי יהיה אפשרי. בד"כ נותנים לסובלים מהפרעת אישיות, או בקיצור, בורדליין, תרופה אנטי דכאונית, מייצב אחד או שניים, תרופות הרגעה במידת הצורך ולעיתים יש גם צורך בטיפול אנטי-פסיכוטי. לצערנו, ה"עגמומיות" כפי שאתה מתאר היא חלק בלתי נפרד מהבורדרליין, כמו גם תחושת ריקנות כרונית ושעמום, או תהייה קונסיסטנטית בקשר למשמעות החיים בכלל (אם יש כזו...) ובקשר למוות. לפי "הספרות", טיפול בבורדרליין מחייב איזון תרופתי ופסיכותראפיה ארוכת טווח - 4 או 5 שנים... לאחרונה פותחה שיטת טיפול ספציפית לבורדרליין שנקראת dbt והיא קצרה יותר, אולם בארץ היא מאוד חדשה ויש מעט מאוד מטפלים שעוסקים בה. גם אני ניצבת כרגע באיזשהיא צומת, כיוון שהטיפול התרופתי שעזר לי כבר לא עוזר, בעיקר לדיכאון (הדיכאון שלי מוגדר כ"עמיד"). אני מחפשת טיפול פסיכותראפי שיתאים לי כיוון שכרגע אני רק נמצאת במעקב בשלוותה אצל מי שטיפלה בי באשפוז (1/2 שנה אשפוז!!!). בקיצור, טובים השניים מן האחד - גם תרופות וגם פסיכותראפיה ובעיקר הרבה סבלנות (שלי הולכת ואוזלת). אם בא לך לדבר יותר ארוכות על ההפרעה הנוראית הזאת, אני יותר מאשמח. קשה למצוא אנשים עם בורדרליין שרוצים לתקשר. שיהיה לך רק טוב חן.

טיפול תרופתי יכול לעזור לתסמינים נלווים ב-P.D (הפרעות אישיות) אבל זה לא הכרחי ולפעמים גם מפריע- אדם עם הפרעת אישיות תהיה לו מוטיבציה להשתנות בעיקר כאשר הוא מרגיש פחות טוב מאשר בד"כ, כלומר בעיקר במצבי מצוקה ומשבר. אם הוא יצא מהדיסתמיה ע"י תרופות אז ייתכן שלא תהיה לו מוטיבציה להתחיל/להמשיך בטיפול פסיכולוגי. לכן לא תמיד ממהרים לתת תרופות לאנשים עם P.D. הטיפול העיקרי הוא פסיכולוגי ולא תרופתי שכן לא מדובר במחלה. הפרעת אישיות גבולית (B.P.D) היא היוצאת מהכלל שאיננה מעידה על הכלל, בגלל אופי הסימפטומים וחומרתם, אשר יותר קרובים להגדרה של מחלה מאשר הפרעה. ולכן ב-B.P.D לעיתים קרובות טיפול תרופתי הוא הכרחי ולעיתים יש צורך גם באישפוז פסיכיאטרי, במיוחד אם יש גלישה למצבים פסיכוטיים או מצבים אפקטיביים חריפים.

לערן לא הייתי ממהר למסקנות. הפרעת אישיות מתפתחת בגיל ההתבגרות ובבגרות המוקדמת ולכן אם הגעת לשנות העשרים ללא קשיים מיוחדים והאישיות יציבה לא הייתי ממהר לאבחנה זו. בנוסף, ישנם סוגים רבים של הפרעות אישיות וגם חומרות שונות של אותה הפרעה. כך למשל אישיות תלותית יכולה להיות בחומרה שונה אצל אנשים שונים ובטח אישיות גבולית וכך הלאה. דיסטימיה היא הפרעה פחות חמורה מהבחינה של עומק הדיכאון אבל היא ממושכת יותר וגם עמידה יותר לטיפול כשלעצמה. כלומר מגיבה פחות טוב לטיפולים תרופתיים. בעבר דיסטימיה נקראה דיכאון נאורוטי והטיפול המומלץ היה שיחות. כיום עם ההתקדמות בטיפולים התרופתיים ממליצים גם על תרופות אבל לדעתי העיקר הוא הפסיכותרפיה. כמבן שגם להפרעת אישיות פעמים רבות הטיפול הוא שיחות. אבל בכל הפרעת איישיות ההמלצה שונה וגם לפי החומרה שבוע טוב דר' גיורא הידש

אני בת 42 מטופלת שנים עי פסיכאטרים ושיחות עם אישפוזים ברקע ונסיונות אובדנים אני סןבלת מהפרעת אישיות גבולית ועדין מטופלת וניתמכת מיכול הכיונים ולמרות הכול הטלטלה חוזרת בי שוב הטלטלה הזו שגורמת לך לא להיות לא להרגיש ולהשקיט את הסערה מבפנים יש לי 2 ילדים ניפלאים ואני יודעת שלמעשה שלי תהייה השפעה כבדה על חייהם הרכים אבל אני ממש לא יכולה יותר נפש שבורה אי אפשר לתקן ולפעמים גם לחיות איתה עיזרו לי........

האמת, כאדם שסבל מאישיותו וגם חלה במחלת נפש, אני לא יודע איך לנחם אותך... מלבד אולי סיפור קטן ששמעתי מאבי ז"ל. מסופר באגדות חזלנו, ששלמה המלך נחטף על ידי השדים והועבר אל מעבר להרי החושך (ובמקומו התחזה למלך אשמדאי שידע להחליף קלסתרים). שם בארץ השדים, שלמה החכם היה לעבד אומלל ומורעב. אחרי כמה שנים איומות, הופיע איש בעל זקן לבן וארוך שהתחנן בפני שלמה המיוסר שייתן לו מעט לחם כי עומד הוא למות ברעב... שלמה לא היסס לרגע... הוא בצע את מנת אוכלו היומית הדלה עד מאוד לשני חלקים שווים ואת החלק הגדול יותר הגיש לזקן. כאשר הזקן סיים לבלוע את הביס האחרון הוא פתאום הסיר מאצבעו טבעת יפה ומסרה לשלמה הנדהם, ואז פשוט נעלם... (כן, זהו אחד הדברים שאליהו הנביא ידע לעשות, על פי מקורותינו, לפחות כמו ידידנו הארי פוטר). חלפה יממה או אפילו שתיים עד ששלמה התפנה מסבלותיו לבחון את הטבעת הזוהרת באור יקרות. לפתע הבחין שאותיות חקוקות עליה... * גימ"ל * * זי"ן * * יו"ד * = ג - ז - י אני לא יודע איך אתם, אבל אני לעולם לא הייתי מפענח את סוד הטבעת... אבל שלמה, היה (וגם עד היום) לא פחות ולא יותר, בעל התואר "החכם באדם" (מעניין באיזה אוני' קיבל את תוארו הנכבד, ובייחוד כמה היה הפסיכומטרי שלו :-), הוא הבין שהזקן נשלח לעודדו ושראשי התיבות ג - ז - י מהוות מסר מוצפן המשדר תקווה. לאחר מאמצים פיצח את התעלומה: ג - ז - י הן ראשי תיבות של: גם - זה - יעבור. את הסיפור הזה סיפר לי אבי ז"ל, שכנראה צפה בצדק רב שעוד יגיעו ימים קשים מאוד בחיי. ואני, בכל פעם שהייתי שפוף, מדוכא ומיואש - לחשתי לעצמי את המנטרה: גם זה יעבור, גם זה יעבור... ובאמת - זה תמיד עבר!

אם אפשר לסתות לרגע מהבעיות הנפשיות שלנו. יש כאן דבר שמעניין אותי מאוד. פעם ראשונה אני שומעת שגם בדת שלנו יש סיפורים על שדים. התרגלתי לשמוע סיפורים על שדים בפילוסופיות של דתות אחרות.

במשך 9 חודשים טופלתי בלוסטרל 50 מ"ג. לפני חודש הפסקתי אותה בהדרגה. האם הגוף כבר התנקה ממנה, או שלוקח יותר זמן לכך?

לשיר כן, אין כבר לוסטרל בגוף. שבוע טוב דר' גיורא הידש

דר' שלום רב אני נוטל פאקסט פעם ביום במשך שנה . בהתחלה המינון שנטלתי היה 20 מ"ג ובחודשים האחרונים שונה ל 30 מ"ג . אני נוטל את התרופה בעקבות התקפי חרדה עקב תאונת דרכים.לפני שלושה חודשים נכנסה אשתי להריון ושאלתי היא האם יש השפעה לתרופה שאני נטלתי על העובר אותו נושאת אשתי . תודה

לשלמה אין שום השפעה, אפשר להרגע והרבה אושר עם ההריון והלידה הצפויה. שבוע טוב דר' גיורא הידש

אני מדריכת שיקום ניפגעי נפש. בתור שכזאת אני ניתקלת בתופעה אצל המטופל בו הוא מספר לי שאין טעם לחייו, שאין לו כל הנאות בחיים, הוא חי רק בשביל קרובים לו ( לא רוצה לצער אותם), איך אני אמורה להתמודד עם זה? מה עלי לומר? איך עלי להגיב?

למרב, אני חושבת שזה יכול להיות מאוד מפחיד ומתסכל להיות במצב שאת מתארת, הרגשת אחריות מאוד גדולה בלהיות בקשר עם בנאדם שאומר שאין לו טעם לחיות, ושמתוך המצב הדיכאוני שבו הוא נמצא שום דבר כמעט לא מעודד אותו. אבל אני רוצה להציע לך דרך נוספת להסתכל על זה - אם מישהו בא ומדבר על היאוש שלו ופותח את ליבו בפנייך זה אולי סימן לכך שבאישהו מקום בפנים יש לו את הדיאלוג הפנימי הזה של "כן לחיות או לא לחיות" וזה אומר שיש לו גם רצון לחיות, משאלות להמשיך, אחרת אולי הוא לא הייה מחפש את השיחה על כך . מנסיון שלי במצב של דיכאון מה שהכי הייה עוזר לי זה לא להישאר לבד עם הקושי, וגם שמישהו אחר הייה "מחזיק עבורי את התקווה" שאני באותו זמן לא יכולתי להחזיק בתוכי. מישהו שיעודד אותי ויגיד שהוא מאמין שהמצב ישתפר. כאילו במקום שהדיאלוג של לחיות או לא יתנהל בתוכי, הדיאלוג התחלק ביני לבין אנשים אחרים - כשאני אומרת שרע לי ומישהו אחר מזכיר לי שיכול להיות טוב יותר. דבר נוסף שעזר לי הוא שהזכירו לי כמה אני נעימה וטובה, שנתנו לי הרגשה שאני נאהבת, כי במצב של דיכאון בדרך כלל "שוכחים" את זה... כמובן שאם את מרגישה שמישהו נמצא בחשש למצב אובדני אז תפעלי לפי ההנחיות שיש בנושא במקום עבודתך... מקווה שעזרתי, סוף שבוע נעים, אני.

הי מרב, אני חושב שהסיטואציה שאת נמצאת בה היא כמעט באנלית בטיפול בחולי נפש, היא אולי קשה מבחינה סובייקטיבית, אבל זו סיטואציה מאוד נפוצה. גם אני מרגיש שאין טעם לחיים שלי לפעמים, ולפני שניסיתי להתאבד (זה היה לפני שלושה חודשים) הרגשתי שבכלל אין שום טעם לחיים שלי, ושאפילו אני לא מוכן לחיות בשביל אחרים. נו, החבר'ה שלך יותר מתקדמים ממה שהייתי אז. מה שהייתי מציע לך הוא לחשוב ולחקור קודם כל את עצמך ומכאן להגיע לתשובה שאת יכולה להציע להם. מה נותן טעם לחיים שלך? האם יש טעם לחיים שלך? האם הרגשת אי פעם שאין טעם לחיים שלך, ומה ענית לעצמך אז? אם המטופלים שלך חיים רק כדי לא לפגוע בקרובים להם, הרי הם כבר מצאו איזה טעם לחיים- הקשר שלהם עם בני אדם אחרים. זה כבר שלב יותר מתקדם ממה שאני הייתי בו לפני זמן לא רב, אז את יכולה להיות רגועה. מצד שני, אני לא חושב שלחיות רק כדי שאחרים לא יפגעו זה מצב כל-כך בריא. (נו, טוב, הם הרי "חולי" נפש). אגב, אני לא יודע אם יש בכלל טעם לחיים. אני לא צריך שיהיה לי טעם לחיים כדי לחיות. אני חי כי ככה זה. כי אין לא מספיק רע לי כדי שאני איזום את המוות שלי. אבל טעם לחיים? סיבה לחיות? הצדקה לקיום? אמממ....וואלה, ממה אין לי כאלה. בכלל, אולי את יכולה פשוט לא להיות מוטרדת ממה שהם אומרים לך. אז אין טעם לחייהם? אז מה? ואגב, בן אדם שחושב שאין טעם לחיים הוא לא בהכרח בדיכאון. אשמח לשמוע מה הטעם לחיים שלך...אולי תעזרי גם לי... ;-) [ואולי תגלי שמה שנותן לך טעם לחיים הוא האבה שלך לזולת. ואז הרי את נותנת לעצמך את התשובה שהם נותנים לעצמם, ואת בעצמך חיה בשביל אנשים אחרים...] בברכה מיכאל(מיקי), שחתם היום חוזה לדירה חדשה ולא יצטרך לשוב לגור עם אביו בברכה

יש לי 3 מטופלות כאלו. אחת מבוגרת בת 60 והיא חיה עם חברתה. יש לה עיסוק שהיא אוהבת. אני לא דואגת לחייה בכלל, אך הייתי רוצה לדעת איך לעודד אותה. זה ניראה לילא מספיק לומר לה שאוהבים אותה. רע לה במצבה הפסיכוטי עם כל הרעידות כתוצאה מנטילת הכדורים. אחרת, בת 52. היא מתאבדת באיטיות. פשוט לא אוכלת בכלל. לטענתה אין טעם בחייה, כי אין לה אהבה, היא אוהבת צמחים וביתה מלא עציצים. היא אוהבת חתולים וכלבים ויש לה חתולה וכלבה. יש לה גם 3 בנים גדולים אך להרגשתה אינם רוצים בה והיא לא חשובה להם. בעלה לשעבר, הוציא נגדה צו הרחקה מהבית שלו, וזה מאוד מדכא אותה. מה אני יכולה לומר לה, כשהיא טוענת שאין טעם לחייה? אחרת, צעירה בת 34, רווקה לטענתה לסבית, אך ללא רגשות בכלל. פעם היו היום כבר אין. היא זו הטוענת שהיא לא שמה קץ לחייה בגלל הקרובים לה. היא לא רוצה לגרום לנו צער, כפי שגרמו שני אחיה שהתאבדו ולא מזמן התאבד האחיין שלה. היא חרדה כל הזמן, חוששת לצאת מן הבית. אתמול אף סיפרה לי שעברה לישון בסלון, כי פוחדת מנחשים דחדר השינה שלה. אני חוזרת לשאלתי. מה אני אומרת לה כיצד אני מעודדת אותה לחיים?

שלום לכולם בדיון על קשר האהבה בין מטפל למטופל, ניסיתי לרגע להכנס לראשם של מטופלים שקוראים את הדעות השונות שעולות בפורום. אני מניחה שחלק, אולי גדול, מהמטופלים לא חשו קשר שיש בו עוצמות גבוהות של אהבה עם המטפלים שלהם, המחשבות שיכולות לעלות במטופלים האלה: " האם אני לא הייתי ראוי ליחס של אהבה?" "אולי משהו אצלי לא בסדר?..." " אולי המטפל שלי לא מתאים לי...?" וכו וכו... אני חושבת שצריך להכניס את האהבה הזאת לפרופורציות: לא תמיד האהבה הזאת קוראת, ולא בגלל אי מקצועיותו של המטפל או אי מוצלחותו של המטופל, וזה גם לא התנאי היחיד להצלחת הטיפול - מדובר כאן במקרים מסוימים שבהם מתרחשת זרימת אנרגיה מיוחדת , בין מטפל למטופל, ... זה קשור במפגש המיוחד שבין שני האנשים המסוימים הללו. זו תחושה נהדרת גם למטפל וגם למטופל אבל לא תמיד מגיעים לזה... נינה

תודה רבה, תודה שאת מכניסה את הדברים לפרופורציות נכונות, זה כל כך חשוב.. הידש

נינה, אני מעריכה את הרצון שלך לנסות ולהבין מה צרם למטופלים שקראו את הדעות השונות. מה שצרם לי והכאיב לי מאוד היו הדברים שכתבה תמי - כמטפלת ההתייחסות שלה למטופלים המשעממים והתקועים , על כך שקשה לה להרגיש אהבה כלפיהם = אמפטיה... אני תקועה בגלל קושי מאוד גדול , נקודה שהגעתי אליה וכואבת מידי בשביל להמשיך. אני יודעת שאני משעממת את המטפלת שלי בשתיקות שלי והיא מחכה שתעבור השעה ובכל זאת צורם לי לקרוא את זה צורם כי תמי אמרה שקשה לה לחוש אהבה למטופלים כאלו ולכן קשה לה לחוש אמפטיה . להכניס את האהבה בטיפול לפרופורציות? אף פעם לא עניין אותי אם המטפלת שלי אוהבת אותי או לא , אבל לחשוב שאולי היא לא מצליחה לחוש אמפטיה , להבין אותי , להזדהות עם הכאב והקושי שאני מכילה בתוכי - זה כבר סיפור אחר. וברור שכל מטופל רוצה לחשוב שאיתו הזרימה היא מיוחדת . לא מדובר כאן על חשש שאולי הטיפול לא מוצלח , אלא על הרצון להיות מקובל ע"י המטפל . כמו שלא קיבלו אתנו במקום אחר - כל אחד במקום שלו. זה פשוט כואב לי . זהו.

לנעמה צר לי שכך חשת מדברי. אולי זו הבעיה באינטרנט, שאנחנו כותבים משהו חלקי ולא תמיד מבינים עד הסוף למה אנחנו מתכוונים. הנער שלגביו התייחסתי היה נער עם בעיה אורגנית שנקראת PDD. זו הפרעה שיש לה מאפיינים שדומים לאוטיזם. ראית פעם אנשים עם אוטיזם? אני עבדתי איתם כמדריכה בכפר עופרים, כפר לאוטיסטים בוגרים. כשנכנסתי לעבודה הסימפטומים היו לי קצת מפחידים- אנשים שלא מדברים, עושים תנועות סטריוטיפיות בידיהם, לא מיישירים מבט, מתפרצים באלימות. בהתחלה היה לי קשה לחוש כלפיהם אמפטיה, כי לא הכרתי אותם, לא הכרתי את עולמם, ובמידה מסויימת חלק מההתנהגויות שלהם הפחידו אותי. בהדרגה התחלתי להכירם ולאהוב אותם, ראיתי את האנשים שמעבר למחלה, מעבר לאוטיזם. אז יכולתי לחוש כלפיהם אמפטיה ובאמת להתמסר לעבודה איתם. גם אני מטופלת וגם לי היו תקופות תקועות בטיפולים שלי. גם אני חשבתי, כמוך, שאולי המטפל- מטפלת שלי פחות אוהבים אותי בגלל התקיעות. אבל האם באמת זה היה המצב? אני שיתפתי אתכם בחוויה שלי כמטפלת שלפעמים, בהתחלה, במקרים מסויימים, קשה לי להתחבר. אבל זה קושי שאני עובדת עליו- עם המטופל ועם עצמי, לא נשארת במקום הזה כי ממקום כזה לא יכול לבוא ריפוי ואם אני נשארת תקועה- אולי עדיף שאפנה את המטופל למטפל אחר, או לשיטת טיפול אחרת. אני מאד מצטערת אם דברי גרמו לך כאב. מקווה בשבילך שתצליחי לעבור את השלב התקוע שלך בטיפול, איכשהו יש לי הרגשה שהמטפלת שלך לא באמת מחכה שהשעה תסתיים. ועוד רציתי להדגיש- שאותו טיפול שהיה תקוע בהתחלה, יצא מהתקיעות והיום הוא מאד זורם ומשמעותי, למרות הקושי האורגני של הנער הזה ליצור קשר, ולמרות הקושי שהיה לי בטיפול הזה בהתחלה. מקווה שדברי עזרו קצת. תמי.

נעמה יקרה ראשית, חבל חבל שאת מסיקה מהפורום מסקנות לגבי הטיפול שלך, זה סתם מחבל.... אין סיטואציה טיפולית אחת דומה לשניה... שנית, אינני בטוחה שהשתיקות בטיפול הן בהכרח תקיעות. האנלוגיה שעולה בראשי, שזה כמו בלידה: לפני שהוולד יוצא לאוויר העולם יש כאבים, צירים, התפתלויות וכול אלו הם בעצם שלב לפני שהדבר הגדול יוצא... האם לדעתך זו תקיעות או הכנה? נעמה, החומרים שעולים בינך לבין המטפלת שלך הם מאוד אינטימיים ואישיים לך ולה...תשתפי אותה בכול מה שעובר עליך במחשבות וברגשות כדי למקסם את הסיטואציה הטיפולית. שיהיה לך שבוע נפלא, נינה

שלום, מה לדעתך יכולות להיות הסיבות לכך שבתוצאות EEG יתקבלו פעימות הפוכות? (שונות מהסטנדרט) (דאון במקום פיק וההפך) תודה רבה, טלי

לטלי את ה EEG תמיד צריך לקרוא בתמונה כללית ואי אפשר לראות רק קטע אחד בנפרד. ותמיד צריך לזכור שעלולה להיות בעיה טכנית או שלא שמו את האלקטורודות במקומות הנכונים. אבל הדבר החשוב הוא לבדוק עם הרופא את התמונה הכללית. שבוע טוב דר' גיורא הידש

שיקרא בעיון (עד סוף הכתבה) את הדו"ח שחיבר... כן, ניחשתם משרד הבריאות בכבודו ובעצמו... http://www.bambili.com/bambili_news/katava_main.asp?news_id=6826&sivug_id=5 לא נעים, אבל צריך לדעת וצריך להיאבק!

צביאל שבת שלום ! קראתי בכעס ובעצב את המאמר. הוא לא שינה אצלי את הספקות כיוון שהם לא היו שם גם קודם. לא חושבת שמישהו מטיל ספק באמיתות דבריך, זה עצוב אבל יש משהו בטבע האנושי כנראה, שגורם לכוח להפוך לשררה, וגורם לאנשים שמעניקים בידיהם את השליטה לקחת אותה (לעתים) למקומות אפלים במיוחד. לא יודעת למה, אבל זה לוקח אותי לסערה שהתחוללה בארץ לפני חודשים ספורים כאשר התפוצצה לראשונה הפרשה עם המטפלת שצולמה במצלמה הנסתרת כאשר היא מכה את התינוק שהושאר בידיה. לא ארחיב בפרטי הסיפור כי אני בטוחה שכולם זוכרים אותו, כמו גם את המקרים הרבים הדומים שצצו אחריו כמו פטריות (רעילות) אחרי הגשם. הזעזוע שאחז אז בכולנו נוגע בעיקר לעובדה שקשה להשלים או להסכים בהתעללות כנגד חפים מפשע, ועוד יותר - כנגד יצורי אנוש שלא מסוגלים לפתוח את פיהם ולזעוק לעזרה, או להתקומם, או להילחם. כאלה הם התינוקות או הילדים שלנו, ובמידה רבה כאלה הם האנשים עליהם דיבר המאמר. חוסר האונים, התלות שלהם באנשים שהופקדו על הטיפול בהם והדאגה להם.... זה כל-כך מקומם. אני מדברת בשם עצמי אבל אני משוכנעת שאין אחד שלא יסכים עם כך שחובה להילחם בתופעה ולעולם לא לקבל אותה בהסכמה או השלמה. אבל (וזה אבל גדול...) בדיוק כפי שצרם לי שבאותה התקופה בה החלו לצוץ תופעות המטפלות המתעללות ובציבור התעוררה לפתע הנטייה להכתים אוכלוסיה שלמה של מטפלות בישראל - - - אני חוששת מהנטייה שלנו להכליל גם במקרה זה. כן בוודאי שיש רוע. הרוע הוא אנושי, לצערנו, והוא אוניברסלי. כמו כל רגש אנושי אחר, גם לרוע אין צבע, מין, גזע או שפה. אבל הייתי רוצה להאמין שבכולנו יש עדיין את היכולת לעשות את ההפרדה בין הרגשות שהמקרים הללו מעוררים בנו לבין התבונה להבחין שהמקרים הללו אינם מייצגים קהילייה שלמה של עוסקים באחד המקצועות הקשים והתובעניים (והחשובים !) ביותר הקיימים: הטיפול בזולת. בעיניי, ככל שהפשעים המתועבים הללו המתבצעים במחלקות הם אכן נתעבים ובזויים ומגונים, הרי שאנחנו רק נוסיף חטא על פשע אם נחטא בחטא האיום של הכללה. אסור לשפוך את המים המלוכלכים עם התינוק שנמצא בתוכם. שתהיה שבת רגועה, שלווה ונעימה לכולנו !

לאבישג, ישנה איזושהי נטייה אנושית לבחון סוגיות שונות באופן קיצוני. מצד אחד, אם מיעוט מבוטל מבצע מעשי נבלה, אז כמובן שזה אינו מלמד על הכלל. מצד שני, גם אף פעם לא קיים מצב בו סקטור שלם, ללא יוצא מן הכלל, מבצע פשעים. האם מכך נובע שאי אפשר להטיל אשמה או לכל הפחות אחריות על שום סקטור שהוא - יהא מושחת ככל שיהיה? נתאר לנו בניין בן מאה קומות אשר תקרת קומתו הראשונה נבנתה בטעות בהטיה מסוימת ולפיכך היא למעשה עקומה. כמובן, שמידת עקמומיותה של התקרה היא פקטור שמשפיע באופן ישיר על עקמומיותו של כל כל שאר 99 קומות הבניין המתנשאות מעליו. אבל, יתכן שאם זווית הסטייה תעמוד על 1% - זה לא יהיה כל כך נורא, כי הבניין אמנם יעמוד מעט עקום, אך לא יהיה בסכנת התמוטטות מיידית. אך מה יקרה אם זווית הסטייה תעמוד על 15%? כל בר דעת מבין, שכל מערכת אנושית, בה מתקיימת רמה מסוימת ומשמעותית של פשע ושחיתות, מאבדת את זכותה המוסרית להתקיים, גם אם לא כל המערכת ואפילו לא רוב המערכת היא מושחתת.

האם יתכן שכתוצאה מהשימוש ברסיטל הגוף מפריש ריחות לא נעימים אשמח לתשובה מהירה אני בלחץץץץץץץץץץץץץץץץ

הרסיטל יכול לגרום להזעת יתר בתחילת הטיפול , יתכן וזה גורם לריחות במיוחד בקיץ הישראלי, אם אכן זו הבעיה ניתן להתגבר עם דאודורנט.

תודה לדורון, אני רק מקווה שאינך אוכלת יותר מדי שום.... כל טוב דר' גיורא הידש

היי, אני שואל בשביל חבר (לא לצקצק, באמת עבור חבר שמאוד מוטרד מתופעת לוואי של ציפרלקס ופנה אלי כי אני עו"ס והניח שיש לי מושג, מה שלא ממש נכון). הוא סובל מחרדה כללית ואי-שקט, לא הפרעה מוגדרת והפסיכיאטר שלו רשם לו ציפרלקס (הוא טופל בעבר בסרוקסאט, בהצלחה, אבל סבל מתשישות כתופעת לוואי, וגם באפקסור - ללא הצלחה). הוא מנסה את הציפרלקס כבר חמישה שבועות, כשלפי הספר כמה שאני יודע חודש וחצי זה הצפי לוודאות לגבי השפעת התרופה הזו (או שיותר/פחות?). בכל אופן, הציפרלקס עושה לו תופעה לוואי נדירה שהרופא שלו לא ממש ידע לדבריו להסביר לו אלא רק הציע לו לחכות עוד שלושה שבועות (עד התור הבא...): הוא סובל מפרצי אנרגיה עצומים בהם הוא נדחף ל"היפר פעילות" ואח"כ הוא קורס בתשישות. כמובן, שהוא מאוד מוטרד מכך וזה מפריע לו מאוד לתפקד בשגרת היום יום. לא ברור לי האם זו תופעה שקשורה לציפרלקס, תופעת לוואי מוכרת? אם כן, מתי אם בכלל היא צפויה לעבור? האם יש לך ד"ר הירש או למישהו בפורום ידע או ניסיון עם תופעה כזו של שימוש בציפרלקס? שאלה שניה היא לגבי פרוזק - מה הסבירות שגם הפרוזק ישפיע לא רק על שיכוך החרדה אלא גם על כמות וחלוקת האנרגיה הכללית? תודה מראש!:-)

שלום לעו"ס חבר של חבר נבוך, לא יודעת לענות לך לגבי ציפרלקס, אבל פרוזק מניסיוני האישי ומידע בתחום, גורמת לעלייה ברמת האנרגייה באופן כללי (עקב שיכוך החרדה) ויש לה השפעה מעוררת במעט, כך שכדאי לקחת אותה בבוקר ולא לפני השינה. סוף שבוע טוב, אני.

לחבר לפי התיאור יתכן שמדובר במה שנקרא סינדרום הסרוטונין אבל זה ניחוש רחוק, פרט לכך איני מכיר את התופעה. הבעיה היא כמובן להתאים לאדם מסויים את התרופה שמתאימה לו, מהבחינה הזו כל תרופה בקבוצה הזו דומה אבל גם קצת שונה, כך שההבדלים בין התרופות אינו עקרוני אלא צריך לראות את התגובה האישית. כל טוב דר' גיורא הידש

הפסיכיאטרים אומרים שזו הפרעה אישיותית... ויש לטפל בה בעזרת שיחות. מצד שני הפסיכולוגים אומרים שזה דבר הנקבע באופי האדם ולכן אינו בר שינוי בדומה לבעיות פסיכאטריות שהם קבועות כמו רמות נוירוטרנסמיטורים במוח... אז איך מטפלים בזה? בשיחות קשה לי לראות איך אפשר.... ועם תרופות עדיין לא מצאתי תרופה שבאמת עוזרת.... ההרגשה היא שאתה תמיד לא מרוצה , תמיד מרגיש קצת מפוחד ועצוב ורוצה עוד תשומת לב מאנשים ושיטפלו בך ויעריכו אותך... כשאתה מקבל את זה אתה מגיע למאניות קלות וכשאתה לא מקבל את זה אז אתה שוב חוזר למצב של עצבות ופחד קבועים....

טיפול בהפרעת אישיות נרקסיסטית נעשה ע"י אנשי מקצוע מתחום הפסיכותרפיה- פסיכיאטרים, פסיכולוגים או עובדים סוציאלים בעלי הכשרה מתאימה. תרופות יכולות לעזור רק בבעיות שנלוות להפרעת אישיות במידה וקיימות כאלה. לא מדובר במחלה ולכן אין פתרון ביולוגי-רפואי-תרופתי. הטיפול הוא שיחתי ובד"כ ארוך טווח (מס' שנים). תחפש איש מקצוע שיש לך איתו "קליק". לצורך העניין אפשר להיפגש עם מס' פסיכולוגים ולבחור במי שנראה לך הכי מתאים.

לרז אני מצטרף לדבריו של דור ולמרות שמדובר בהפרעת אישיות והטפול בה מורכב וארוך, עשויה להיות הקלה משמעותית בהתנהגות ובסבל. כך שלמרות שאין פתרון פשוט (כמו לבעית הדיכאון למשל), עדיין אפשר להקל מאוד. כל טוב דר' גיורא הידש

לאחרונה קראתי שתי תגובות בפורום זה, אשר ניסו להטיל עלי אחריות על נזקים שכיכול נגרמו להם בעקבות הודעותיי בפורום. בהקשר זה, אני מבקש להבהיר ולחדד שלוש נקודות מהותיות: (א) כאשר גולש מבקש לקרוא הודעה מסוימת הוא בוחר בה ולוחץ (מקליק עם העכבר). מי שחושש מהודעותיי או מהודעות כל כותב אחר - הבחירה החופשית בידיו. שלא יקליק! (ב) יש שתי אפשרויות: או שאני דובר אמת ואז מן הראוי שדבריי יתפרסמו וייצאו לאור, או שאיני דובר אמת, ואז ודאי יוכיחו לי זאת. הרי לשם מה קיים הפורום – אם לא בשביל לפזר ספקות ולברר אמיתות? (ג) צריך ללמוד לקחת אחריות על חיינו. גם אם מישהו כתב בפורום משהו שהפחיד אותנו, אין אנו יכולים לתלות בו את האשמה לפעולות שאנו עשינו בחיי היומיום שלנו במו ידינו. אחרת אין לדבר סוף... ובכל זאת, צר לי מאוד אם מישהו הושפע לרעה באופן כלשהו מהתגובות שכתבתי בפורום.

לצביאל לדעתי לכותב (ובמיוחד אם הוא דמות מוכרת, בכלל או בפורום), יש אחריות מסויימת למה שהוא כותב ובמיוחד לא רק לתוכן אלא לאופן והצורה שהוא כותב בה את הדברים. לדעתי בחיים ובבריאות הנפש יש יותר מאמת אחת ויש הרבה מאוד הבטים לדברים. כך שגם אני משתדל להשאיר מידה של ספק היכן שאפשר. אבל לא צריך לשכוח את העיקר, העיקר - החלפת הדעות והשיתוף. לכן טוב שאתה משתתף ואין לי ספק שאתה תורם, אבל תחשוב גם על הקוראים, וכיצד יקבלו את דבריך, הרי אין כוונה לפגוע ואיננו רוצים שאף אחד יפגע! הידש

לדר' הידש, אין ספק שצורה ותוכן הם שותפים כבולים עוד מימי אריסטו, שהעלה אותם למודעות האנושית. אבל אם אינך מביא דוגמה לחריגה מצדי, אזי אמירתך נותרת כמעין נזיפה התלויה בחלל הפורום ללא עוגן. אכן בתחום בריאות הנפש יש אמיתות רבות ומגוון היבטים, אבל יש גם חריקות צורמות וחריגות פליליות - הרבה מעבר לסביר. זה כבר לא עניין של הערכות או השערות - העובדות השערורייתיות הן מוצקות ואף פורצות לתודעה הציבורית. אני בהחלט חושב על מי שקורא אותי, אבל יותר מכך אני חושב על האומללים מקבוצת נפגעי הנפש שאינם משתתפים בפורום, ואולי לא ישתתפו אי פעם... גם אם כל דבריך אליי נכונים, הם מתאימים למצבים נורמטיביים. להרגשתי מצבם של נפגעי הנפש בישראל מאז ומתמיד מתאים יותר למצב חירום. ולכן גם אם דבריי נשמעים לעתים כזעקה עוכרת שלווה, יש להם, לדעתי, מקום והצדקה.

מישהו יכול להסביר לי מה זה מצב "פסיכו טורמוז"?

לרני אולי תנסה לכתוב בלועזית אם יש לך את המקור? איני מבין למה הכוונה. כל טוב דר' גיורא הידש

לאחר 7 שנים עם סרוקסט שעבד בעזרה חלקית,על אף שהוא הוריד לי את הדיכאונות וחרדות ,זה נעשה בעזרה חלקית,על אף לקיחת הכדור{בהתחלה 3 כדורים,לאחר מכן 2 כדורים},הכדור לא עזר לי עם עצבנות ,הדיכאונות נחלשו אך לא פסקו,והיו לי מצבי לחץ. לפני שבוע הפסיכיאטר החליף לי את הכדור לאיקסל {1*50 מ"ג בבוקר},מיום ליום אני מרגיש שמחת חיים שחוזרת,אני מרגיש פחות עצבני,ופחות חרדות,הכדור לא נמצא בסל הבריאות ואני שואל למה?,56 כדורים עולים 187 ש"ח,הבנתי שיש אפשרות להגיש בקשה להנחה מסויימת,אשמח לקבל יחס לשאלות שהעלתי,במיוחד מדור ומד"ר הידש.

ליואב- קודם כל אני שמח לשמוע שהתרופה עוזרת לך ומשפרת את מצבך. אני מתאר לעצמי שעוד יעלו לך במינון בהמשך. אפשר להגיע עד 4 כדורים ביום. אני חושב שהיא נמצאת בסל של קופ"ח מכבי וקופ"ח מאוחדת. פעם היא היתה גם בסל של הכללית אבל בסוף הוציאו אותה מהסל שלהם. אפשר להגיש בקשה מיוחדת לבקר פסיכיאטרי מחוזי. אינני יודע מה הסיכויים שיאשרו לך סיבסוד של התרופה. במקרה כזה או שתשלם מחיר מלא או שתעבור לקופה אחרת.

תודה לדור הידש

בגיל 10 עד גיל 15 עברתי התעללות מינית מאדם שהיה קרוב אלי. חשבתי שזה עבר, התחתנתי, יש לי ילדה בת שלוש וחצי. איך שהתחתנתי הכל חזר, לילות של סיוטים, אני לא נותנת לבעלי להתקרב אלי, אני כל הזמן בוכה, חושדת בכולם. החלפתי שלושה מטפלים גברים ושתי מטפלות בארבע שנים כי לא הצלחתי לבטוח בהם וכל פעם הייתי עוזבת אותם בבת אחת ולא חוזרת. אף אחד מהם לא נלחם עלי כולם ויתרו. עכשיו אני בטיפול כבר שלושה חודשים אצל פסיכיאטר שהוריד לי את כל התרופות שלקחתי (סרוקסט , ואבן, זודורם) ואנחנו מתרכזים רק בשיחות פעמיים בשבוע. עכשיו אני שוב מבטלת פגישות ורוצה להפסיק. אבל הוא נלחם עלי. הוא מתקשר אלי כל יום, מדבר איתי, מרגיע אותי, אבל זה לא עוזר לי. אני לא יכולה להמשיך. איך מפסיקים את זה? איך אני יכולה לצאת מהמעגל הזה של ההרס העצמי? אני רוצה להמשיך אבל מבועתת ולא יודעת אפילו למה. אני מתחננת לעזרה!!

לנועה אכן קשה מאוד להתגבר על הפחד, את כותבת "מבועתת ולא יודעת אפילו למה", אני חושב שהתשובה למה היא הקלה, את פוחדת לתת אמון אחרי שנפגעת כל כך קשה, ואפשר להבין את זה. אבל צריך להתגבר על הפחד ולהשתדל לתת אמון. כפי שאת כותבת יש לך הרבה דברים שבגללם כדאי להמשיך ולחיות ולשפר את החיים. תשמרי על עצמך הידש

שלום לרופא אני כבר לא יודעת ממה אני סובלת. יש לי מחשבות איומות על זה שאני פוגעת בעצמי, באנשים אחרים, נגיד אם אני סתם רואה תינוק אז ישר אני מדמיינת שהוא נופל ומת, או אם אני עם אחיינית שלי אז רצות לי בראש מחשבות שאני פוגעת בה. אני לא מתכוונת חס וחלילה לפגוע במישהו או בעצמי, אבל כל חפץ אפילו סתם נטרלי מעלה לי מחשבות שאפשר להרוג איתו או לפגע איתו. אני כל כך מפחדת מהמחשבות האלה. מה יקרה אם אני אאבד שליטה ופתאום אעשה משהו?? אם אני לא אצליח להשתלט על עצמי ואני אשתגע? בבקשה תעזור לי אני מפחדת מעצמי כבר לולי

אני מקווה שהרופא יענה לך. רק רציתי לכתוב לך שהמחשבות שלך אולי לא נעימות, אבל אין צורך להיבהל מהן בכלל. בנעוריי גם לי היו מחשבות כאלה. בתיכון אפילו קראתי סיפור של צ'כוב שבו מתוארת מטפלת שחונקת את התינוק עליו היא שומרת. אני עבדתי אז כבייבי-סיטר ומחשבות כאלה רצו אצלי באופן בלתי נשלט. מעולם, ואני מדגישה, מעולם לא פגעתי באיש ולא הזקתי לאף אחד. היה גבול ברור ומוחלט בין המחשבות המשונות לבין ההתנהגות שהייתה תמיד עדינה ורגישה. לכן אולי כדאי שהרופא יציע לך כיוון לפתור את הבעיה, כי את (ורק את) סובלת ממנה, אבל יש לי הרגשה מאוד חזקה שאין יסוד אמיתי לחששות שלך. את לא תאבדי שליטה, וגם אם כן, לא תעשי שום דבר חמור. מקווה שהצלחתי להרגיע אותך מעט.

ללולי אני מצטרף לדברי ההרגעה של יהודית, אבל את סובלת מהמחשבות הללו ומיד את עלולה לחשוב "איזה מין אדם אני". יש למחשבות הללו פתרון והן עשויות לחלוף, לכן כדאי להגיע לטיפול ולסבול פחות. כל טוב דר' גיורא הידש

שלום, אני כבר לפני כמה ימים כתבתי הודעה דומה לשלך אבל היא לא התפרסמה בפורום. חבל, בגלל שדעתי כמו שלך. אני אספר לך בקצרה שאני כבר בטיפול 6 שנים שהיו בהם גם הרבה תקופות קשות, אבל בשבועיים האחרונים אחרי שקראתי את ההודעות של צביאל שלוש פגישות עם המטפל שלי התפוצצו ובפגישה לפני שבוע יצאתי בטריקת דלת וחזרתי לפצוע את עצמי אחרי 7 חודשים . חבל שדר' הידש לא פירסם את ההודעה שלי כי אני רואה שהדיונים כאן רק מחריפים . צביאל מדבר על נזק שהמטפלים עושים???? ומה עם הנזק שהוא עושה??? אולי גם את ההודעה הזאת לא יפרסמו, אבל לפחות כתבתי אותה עדי

עדי, בגלל הכבוד שאני רוחשת לאדם העומד בראש הפורום הזה ובגלל בקשתו המפורשת לא להיכנס לדיונים (מיותרים) אודות אדם זה או אחר בפורום - אני לא אתייחס כלל לדמויות עליהן את מדברת, ולמען האמת זה גם לא רלוונטי. כללית, את צריכה לנסות ולזכור שמדובר בפורום בו כל אחד רשאי להביע את דעתו ה**אישית** והפרטית, אף אחד כאן לא מייצג איזו אמת מוחלטת, אפילו לא אנשי הרפואה היות ואפילו הרפואה - מה לעשות - אינה מדע מדוייק... כל אחד מאיתנו משתף מהרהורי לבו וממחשבותיו, ומטבע הדברים ומפאת הנושא של הפורום הזה, טבעי שפעמים רבות הדברים נכתבים מתוך ערבובייה של רגשות ולא רק באופן קר וקורקט: הלא אנחנו מדברים על הנפש שלנו, ומה יותר יקר לנו מזה ? אני מניחה שכמעט לכל מי שכותב כאן יש ניסיון טיפולי, ובוודאי יש ניסיון עם תופעות נפשיות כאלה או אחרות. את החווייה האישית שלי עם תחום הנפש - אף אחד בעולם לא יוכל לקחת ממני ולהפקיע אותה בשום דרך, וכך גם לגבי החוויה הפרטית שלך או של כל אחד אחר בפורום הזה. קחי את הדברים הנכתבים כאן במגבלות הללו, נסי להבין שאף אחד לא כופה עליך לקבל דיעה כזו או אחרת, אינך חייבת להסכים עם הנאמר ואת מוזמנת כמו כל אחד אחר להביע את חוסר הסכמתך - הלא לכך נועד הפורום בין היתר. נסיון החיים של אדם אחד לא משליך עליך, יתכן שהוא משליך על אחרים וזה לגיטימי. אולי תנסי להסתכל על הדברים דווקא מההיבט החיובי שלהם: הנה הזדמנות מצויינת עבורך לתרגל החלפת דיעות מבלי להניח לדברים לחלחל כל-כך עמוק אל נפשך פנימה. מאחלת לך שתרגישי טוב יותר במהירות רק טוב אבישג

לעדי אני מקווה שהוקל לך כי באמת המטרה היא לדון בדברים לעומק ולא רק לצבוע הכל בוורוד. אישית איני מסכים עם כל מה שצביאל כותב אבל דיעותיו מכובדות וישנם רבים בעולם שחושבים כמוהו. עצם ההגנה והדיבור בשם נפגעי נפש הוא חשוב ומוריד את הסטיגמה. יחד עם זאת אני תמיד מבקש מהכותבים לראות את הדברים גם בעיניים של הקוראים. כך שצריך לחשוב גם כיצד אומרים את הדברים הנכונים, מדי פעם (ואיני מכתכוון למשהו מסויים, לצערי יש לא מעט אנשים כאלו), הכותבים מדברים בלשון פסקנית מאוד ולעתים גם פוגעת, דבר אשר כמובן מחליש את עמדתם הם. כפי שנאמר "חכמים הזהרו בדבריכם" ולכן טוב שאת מדגישה את הרגישות של הקוראים. תודה הידש

התחלתי לקחת וייפאקס XR 75 מ"ג לפני 4 ימים. יש לי המון תופעות לוואי שכוללות חוסר תאבון טוטלי, עצבנות, נדודי שינה וחולשה כללית. רציתי לדעת אחרי כמה זמן תופעות אלו עוברות מכיוון שבינתיים אני מאוד סובל.

לאמיר אכן מדובר בתופעות לוואי של התחלה והן חולפות כעבור שבוע שבועיים. אפשר ליטול תרופת הרגעה כמו וואבן או לוריוון להקלה של התופעות ואם קשה מדי אפשר לדלג על יום אחד או להפחית במינון. בסך הכל התופעות הללו חולפות ולכן כדאי לעשות את המאמץ. אני מקווה שאתה נוטל את הוייפקס בבוקר עם אוכל. כל טוב דר' גיורא הידש

האם ניתן לחצות את הכדור לשניים? כתוב בעלון שלא אמורים לעשות את זה אבל אני לא מעוניין לקנות אפקסור XR 37.5 במיוחד בשביל תקופת ההתחלה. תודה.

בזמן האחרון הנושא של זכויות נפגעי נפש ומהות התהליך הטיפולי עולה פה הרבה ומעורר אותי לחשוב עליו. נראה שהמציאות מורכבת ויחד עם תועלת שמפיקים אנשים מטיפול לעיתים גם ישנו נזק שנגרם למטופלים. לעיתים מדובר בכאב בלתי נמנע במהלך "הניתוח הטיפולי" ולעיתים מדובר ברשלנות טיפולית של מטפלים. אני מוצאת את עצמי מזדהה לסירוגין עם חלקים שונים שבי - עם "המטופלת שהטיפול היטיב עמה ושהמטפל הייה דמות חיובית בעולמה" עם "המטופלת שהטיפול בשלב מסויים ערער אותה יתר על המידה" עם "זו שנפגשה במהלך אישפוז גם ביחס פטרוני ולא נעים" עם "המטפלת שרוצה לעזור ולשפר ולהיטיב ומזדעזעת מהתנהגויות לא הולמות של אנשי מקצוע" אבל גם עם "המטפלת שקשה לה כשמתקיפים אותה". מתוך _כל_ המקומות האלה גם יחד אני שואלת מהי הדרך הטובה ביותר להאבק על זכויות נפגעי הנפש? האם ע"י "מלחמה" במטפלים? האם ע"י הידברות איתם? האם ע"י הצבעה על כל הפגמים והחולשות שקיימים במערכת הטיפולית או במטפל, או אולי גם עידוד והצבעה על התנהגויות טיפוליות של מטפלים אשר מטופלים רואים כמסייעות להם. הייתי שמחה לשמוע מה נעשה כיום מצד ארגונים של נפגעי נפש במאבק לשפר את מעמדם וזכויותיהם, באיזה אופן הדברים נעשים ומדוע ומה אנשים חושבים שיש לעשות. כמו כן הדבר מתייחס גם לחוויות אישיות מול מטפלים, מה ביחס המטפל/ת פוגע, מיטיב, ואיך מדברים או משדרים זאת למטפל/ת? האם מדברים עם המטפל/ת באופן ישיר או שמביעים שביעות רצון או חוסר שביעות רצון בצורה עקיפה? אשמח לכל תגובה בנושא, אני.

שרון היקרה גם אני כמוך מרגישה שהדיון הזה מעורר בי כל מיני חלקים וכאילו עושה לי בלגאן בקישקעס. מצד אחד אני פגועה וכועסת מאד מגישה פטרנליסטית. זה הדבר שהכי מרגיז אותי כעמדה של מטפל למטופל. מצב כזה מעורר אצלי את המפלצת שמתפרצת... אבל מנסיוני מפלצות מתפרצות הן לא דרך יעילה ליצור שינוי כי הן עשויות לפגוע ללא צורך באחרים, בלהט הקרב. רק עכשיו כתבתי מעין התנצלות לצביאל על התייחסות שאולי נתפסה כדמגוגית, וזאת מתוך קושי להסכים עם עמדה שמכלילה. להכליל- כל המטופלים, כל המטפלים- כל חולי הנפש, כל הפסיכיאטרים... זה מסוכן כי הרי יש כל כך הרבה, אנחנו בתוכינו מלאים בהמון קולות אז על אחת כמה וכמה מחוצה לנו... אני אישית מאמינה שאת השינוי מתחילים מבפנים. מאמינה במיקרוקוסמוס מול מקרוקוסמוס של תהליכים- דהיינו- אם נצליח לעשות שינוי בהדברות כאן בפורום, בינינו לבינינו- נצליח לחיות בשלום עם עצמינו (משימה לא פשוטה כלל ועיקר) נצליח לצאת גם לעולם הלא וירטואלי והלא מושלם שבחוץ, ולעשות שינוי, כל אחד בדרכו- אחד בדרך המחאה, שני ההידברות, כל אחד בדרכו, כל עוד לא נפגע אחד בשני ובעצמינו. מסובך, לא? אבל בשביל זה אנחנו כאן... תמי.

לשרון שלום, הארגונים של נפגעי הנפש קיימים מ-1992. מאז הם מקיימים הידברות מתמדת בצד מתיחת ביקורת נוקבת. לדעתי, הבעייתיות אינה קשורה כ"כ לסוג התקשורת כמו לכוחם ולהשפעתם (הדלים) של הארגונים. בעיית הבעיות היא כוח אדם, שגם רוצה וגם מסוגל להירתם בהתנדבות למאבק הסיזיפי הזה. נפגעי הנפש העונים לשני תנאים אלה גם יחד נדירים ביותר. כי דווקא נפגעי נפש בעלי יכולת אינם מעוניינים להזדהות ולחבור לארגונים כגון אלה. בכל אופן, את מוזמנת להצטרף לארגון מל"מ - מתמודדים למען מתמודדים להלן הקישור לאתרנו הדל: http://www.amirgazit.com/tzviel/malam/

שלום, אני מאמין פחות באירגונים ובחוקים (שהם חשובים כשלעצמם) ויותר באנשים שחייבים לחשוב וללמוד את הנושאים שבהם הם עוסקים. טיפול נפשי הוא דבר מורכב ולכן המטופל צריך ללמוד את הנושא, ולהבין טוב יותר את הציפיות ואת הסכנות. נכון שהמטפל צריך להסביר אבל אף פעם אין זה מספיק, המטופל צריך להיות אקטיבי וללמוד. לכן גם החשיבות של הפורום והחשיבות של האנשים המגיבים ומעבירים ידע וגם תחושות לאחרים. ועל כך תודה לכל המשתתפים וכמובן לכל אלו שמשקיעים מזמנם ומרצם כדי להוסיף לאנשים המתלבטים והשואלים. תודה לכולם הידש

שלום ד"ר, רציתי בהזדמנות זאת לומר לך תודה על פעילותך כאן בפורום שתורמת המון, על הסבלנות שלך, על האנושיות שבך, על האישיות שאתה מקרין ועל תרומתך לכך שנבין דברים רבים. אין לי מספיק מילים לתאר מה זה בשבילי כשיש פורום כזה שאני יכולה לשאול כל שאלה שעולה בדעתי. אני בן אדם ששואל את עצמו הרבה שאלות ולפסיכיאטר המטפל לא תמיד יש את הזמן או את הסבלנות להשיב על כ-ל השאלות. אני בטוחה שרוב החברים כאן בפורום יסכימו איתי. תודה, ממני סיגל

מצטרפת לתודות הענקיות לדר' הידש וגם למשתתפים היקרים בפורום שמשקיעים מזמנם ומנשמתם להפוך את המקום הזה לבית וירטואלי עבור הרבה אנשים. תמי.

לדר' גיורא הידש, אכן תודה לך עבור הסבלנות, הגמישות, הפתיחות, ההגינות ובמיוחד הטולרנטיות, אותם הפגנת באופן בולט בפורום שבהנהלתך בפרק הזמן הקצר בו אני משתתף עד היום. יש לי הרגשה שזה לא היה קל... ירבו פסיכיאטרים ומנהלי פורומים כמותך בישראל! צביאל רופא

ד"ר הידש כל הכבוד לך שאתה מצליח לקרוא פה את כל ההודעות הרבות, הארוכות והעמוקות וגם להגיב במסירות ובהמון תשומת לב. כל זאת בנוסף לעבודה שיש לך ממילא. אני תוהה אם אינך צריך מנוחה, כי לפחות לדעתי זה נראה קשה מאד. הדאגות שלי. רציתי לומר שפעם הדברים שלי היו באים לפורומים במקום לחדר הטיפולי, אבל היום, ברור לי שמי שמטפל בי נותן לי הרבה יותר תשובות, והרבה יותר תשובות מתאימות לי אישית. כמו שצריך להיות. הוא גם במיוחד במיוחד דואג לי למקום בטוח. נחמד לפעמים שאפשר להשלים פה גם טיפה מעבר לטיפול, אפשר ליישם, או בעיקר להשוויץ במה שהטיפול נתן לי :-) ערב טוב

תודה על המילים החמות ולא אכחיש שהן מעודדות אותי ומוסיפות לי כוח להמשיך ולמשוך את הפורום. בנובמבר ימלאו שלוש שנים להיותי בפורום, זה כבר בהחלט פרק זמן משמעותי. אני למדתי הרבה מאוד דברים ואני חושב שאני נהנה מכל אחד מהמשתתפים, גם מהשאלות וגם מהתשובות של כולם. כך שהתודה היא לכולם, ואני יודע שרבים מהמתלבטים והחוששים מקבלים כאן מקום שבו אפשר לשאול שאלות בביטחון ולקבל תשובות מעוררות מחשבה. תודה לכולם הידש

לפי מה שהבנתי כאן באחד הדיונים זיפרקסה יכולה לשפר יכולת קוגניטיבית. לא ברור לי איך, כי בין השאר מה שהזיפרקסה עושה זה שהיא מדכאת פריחת מחשבות (על פי הסברו של הפסיכיאטר שלי) - זאת היות ומחשבות של סכיזופרן בחלקן הן עקומות ולכן יש צורך לדכא פריחתן. כמובן שבדרך זו גם פריחתן של מחשבות טובות ונכונות נדכאות. אז לפי הסבר שכזה ניתן לחשוב שזיפרקסה מדרדרת יכולת קוגניטיבית ולא מעודדת אותה. מה כאן אני לא מבינה?

לסיגל אכן שאלה מעניינת. כידוע בסכיזופרניה ישנן תופעות חיוביות ותופעות שליליות. כך שבחלק הפסיכוטי=החיוביים הזיפרקסה פועלת כפי שציינת וכך היו גם התרופות נוגדות הפסיכוזה מהדור הישן. עם זאת הזיפרקסה פועלת במנגנון אחר ומעוררת את האנרגיה והמוטיביציה. הסברים פשוטים לכך יכולים להיות שניים. הראשון הוא הורדת החרדות וכך גם מנגנוני ההגנה הראשוניים כפי שדנו בשאלתך הקודמת. הסבר שני הוא שכאשר המחשבות הפסיכוטיות מתרחקות אז יש מקום למחשבות "רגילות" ומוטיבציה ואנרגיה רגילים. אבל אם נצטרך להסביר באופן כימי-מולקולרי אז ההסבר הוא מסובך יותר ובנוי על ההשפעה של הזיפרקסה עם הסרוטונין וההיסטמין במוח. תמיד השאלות שלך מעניינות. כל טוב דר' גיורא הדש

ד"ר הידש שלום רב. אני בחורה בת 20 וכבר הרבה מאוד זמן(שנים), שיש לי תחושות משונות, אולי מודעות מוזרה. בבוקר כשאני מתעוררת, אני מרגישה כמו כמה אנשים, לא יודעת בדיוק איך להסביר את זה, זה לא שאני יודעת את זה אלא פשוט כמו שאני מרגישה את עצמי ביום, אז ככה אני מרגישה את עצמי בבוקר רק ברבים, זה לא מפריע לי זה סתם מוזר. במהלך היום הכל מתיצב, אבל אני עדיין קצת מרגישה (תמיד), כאילו שאני בפנים, ויש גם אותי בחוץ, סתם מעין ניתוק כזה, בגלל זה לרוב אני גם נמנעת מחברת אנשים, אני פוחדת שהם יפלשו לתוך האני האמיתי שלי, ואני לא רוצה שזה יקרה, נראה לי. זה הגיוני להרגיש ככה, זה נורמאלי? יש לזה קשר לאיך שאני מרגישה בזמן שאני מתעוררת? תודה רבה שואלת

שכחתי לציין מה בעצם כן מפריע לי. איכשהו לפעמים יש לי מעין תחושה מוזרה, כאילו שאני פוחדת שאצא מתוך עצמי. אבל הדמות שאני פוחדת ממנה מאוד מפחידה, אולי "רעה" כמו בסרטי אימה של פולנסקי או משהו בסגנון. זאת תחושה מוזרה ומפחידה, אני כמו פוחדת מעצי, או מדמות שבתוכי, ואז אני מרגישה מאוד "מזויפת" כמו עוטה מסיכה. זהו סימתי. לילה טוב

חמודה, השאלה שלך או התיאור שלך בכלל לא מצחיק לדעתי אני באופן אישי - ואני מאמינה שישנם עוד אנשים שחשים כך אני גם מרגישה לא מעט פעמים תחושות של גופים אחרים ששולטים בי ולא אני זה לא האני שהכרתי פעם זה קורה לי בעיקר כשאני הולכת לישון ואני מרגישה מן קהות חושים, בלבול,ניתוק, ריקנות ואני לא מצליחה לחשוב על כלום ובתקופה האחרונה גם מעדיפה להיות לבד ולא בחברת אנשים, אני מרגישה כמו רוח כמו נשמה בלי גוף, הכל באוויר הכל מרחף אני בת 30 רווקה - מעדיפה את הלבד היום - בורחת מאחריות וחווה את זה לא מעט זמן - אני לא אגיד שטוב לי עם זה - זה אולי הרגל או אדישות. אני מרגישה הרבה פעמים כאילו יש לי פיצול אישיות, למרות שהכל בשליטה וכלפי חוץ אף אחד לא רואה כלום כי אני מתנהגת רגיל, הכל מלחמות פנימיות שלי, כמו בסרטים המצויירים של פעם עם השד הטוב והשד הרע - כל אחד מושך לכיוון שלו ואני תקועה באמצע. אני לא יודעת איך להגדיר או אם יש שם לכל התופעה הזו

אני מרגישה בדיוק כמוך, אני חושבת, אצלי הפחד מ"עצמי", מופיע דווקא כשאני מבוהלת מדברים אחרים ואז התחושה פיתאום צצה, לפעמים ממש לכמה שניות, ולפעמים להרבה יותר. אז אני מרגישה כל כך מזויפת ולא אמיתית. מאז שהייתי ילדה מאוד פחדתי מחושך ורוחות וחייזרים, ועוד כל מיני שטויות כאלה, אני זוכרת שכשהייתי קטנה היו לי מחשבות מוזרות שאולי אני רק מדמיינת את עצמי או שאני לא באמת עצמי, אלא רוח רעה שחטפה אותי, אבל אולי כל הילדים חושבים ככה ליפעמים. אני די חושבת שכל זה נבע מחוויה טראומטית בילדותי, על רגל אחת, עברתי התעללות מינית ע"י אדם שלאחר מכן התאבד, במכתבו הוא סיפר שהוא בעצם חייזר שהשתלט על גופו של אותו אדם, ועכשיו עליו להמשיך הלאה ולכן הוא בעצם "מתאבד". אני יודעת שזה נשמע הזוי ממש אבל זה באמת היה. הוא תמיד טען שהוא יכול להיכנס לראש שלי ולמחשבות שלי, אולי פיתחתי מנגנון הגנה. כל זה בעצם כבר לא חלק מהשאלה אלא סתם סיפור.

שלום, אני מעוניין לדעת האם ניתן לבצע טיפול TMS באזור המרכז (דרך מרכז רפואי פרטי או ציבורי) ואם ידוע היכן אשמח לקבל פרטים למי לפנות עלויות וכו'. תודה

שלום לך, להלן קישור להודעה שהייתה בפורום לא מזמן ובה פרטים לגבי טיפול TMS ומקומות בהם ניתן לקבל טיפול זה. http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/385/xFT/447687/xFP/447891 המשך שבוע טוב, אני.

תודה לשרון כל טוב דר' גיורא הדש

שאלתי ונענתי אתמול בעניין המובמיד . הפסיכיאטר הוסיף לי היום 25 מ"ג של טופמקס לעזרה בייצוב מצב הרוח והרגעת בולמוסי האכילה . יש לי שתי שאלות בבקשה . 1 . האם לשתות את הטופמקס בבוקר או לפני השינה (מכיוון שהיא מרדימה) ? 2. האם ניתן לישתות מנה אחת בבוקר של 300 מ"ג מובמיד , במקום 150 בבוקר ו 150 בצהריים ? אני מודה לך מעומק לבי

ללריסה את המובמיד כדאי לחלק לבוקר ולערב, ואת הטופמקס בערב, תרגישי טוב כל טוב דר' גיורא הדש

שלום רב לד"ר לדור ולשאר חברי הפורום התחלתי לעסוק בספורט בצורה די רצינית, אני רץ כל יום או נוסע על אופניים אני גם מפתח קצת שרירים והכל עם תזונה נכונה , מנוחה ושעון פולאר למדידת דופק נכון. רציתי לשאול האם אחת מהתרופות הבאות יכולה להשפיעה על הפעילות הספורטיוית בצורה כלשהי החל מלעלות את הדפוק, או להוריד אותו (אולי מובמיד?) או לדכא אנרגיות ספורטיויות ולכן להוריד רמת ביצועים (קלונקס אולי?) או כל דבר אחר... אני גם לוקח דפלפט ... דרך אגב... המינונים הם : דפלפט - 800 מ"ג ביום, מובמיד - 225 מ"ג ביום וקלונקס 1-2 מ"ג ביום.

לא חושבת שיש בעיה עם דופק כל עוד אתה עם שעון פולאר. לא נראה לי כדאי לעבור את ה 85%. דבר שני שחשבתי עליו הוא דווקא עומס על הכבד שיכול להי ות עם פעילות גופנית ודפלפט. לדפלפט יש תופעת לוואי של פגיעה בתפקודי כבד, ויכול להיות עומס רב מדי (אם מדובר בספורט בעצימות גבוהה) עליו.

לרז המובמיד עלול להעלות את הדופק. בכל אופן ההמלצה היא לפנות לרופא ספורט שהוא אמון על כל הנושאים הללו. כפי שצריך אשור מרופא ספורט לפעילות בחדר כושר כך גם אם אתה עושה כושר בעצמך כדאי להבדק אצל רופא ולקבל ממנו את האישור ליתר ביטחון. כל טוב דר' גיורא הדש

1. אם תעיין בסעיף 13(ב) בחוק זכויות החולה, http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Article/xID/399/xCT/122 תוכל להיווכח ששום מטפל בישראל אינו מיידע באופן מלא כפי שדורש החוק. 2. אם תעיין באותו חוק בסעיף 14(א), תוכל להיווכח שהיידוע יכול להיעשות גם בעל פה, בניגוד משווע לצינטורים, ניתוחים למיניהם, הקרנות וכו'. מצב עניינים זה מביא לכך שלחוק הזכויות הנאור הזה אין שיניים (כי איך אפשר מבחינה טכנית לתבוע מטפל שלא יידע כנדרש בחדרי חדרים, בארבע עיניים, ולפני כך וכך שנים?!). איך אפשר להצדיק הונאה שכזו? מצב היוצר איפה ואיפה? וגרוע מכך - איך אפשר להסכין עם גזילתה של כבשת הרש! דר' הידש: האם לפעמים, במעומעם, עדיין הפסיכיאטריה זוכרת שהמטרה אינה מקדשת את האמצעים?

צביאל היקר הנושא הזה של יידוע המטופל על מהלך הטיפול ואופיו שונה בעיני ממתן אינפורמציה רפואית לגבי תרופות או ניתוחים. אמנם פסיכולוג רשום כאחד מבעלי המקצוע שמחוייבים לתת אינפורמציה כזאת, ואינפורמציה מסויימת ניתנת תמיד בתחילת טיפול פסיכולוגי בקביעת החוזה הטיפולי, אבל לפי מה שהתרשמתי מדבריך אתה מדבר על להחתים את המטופל על איזו מגילת סיכונים וסיבוכים ותופעות לוואי נפשיות שטיפול נפשי יכול לגרום, מגילה שעדיין לא נכתבה ולא לגמרי נחקרה ובעיני ההסתמכות על מחקרים סטטיסטיים היא לא משהו שרלוונטי ומתאים להכניס לחוזה טיפולי בשלביו הראשוניים. המסלול של להיהפך לפסיכולוג קליני בישראל הוא מסלול רציני שמחייב עמידה בבדיקות והכשרה ממושכת צמודת הדרכה. לא מדובר כידוע לך במערכת של שרלטנות שמטרתה לפגוע ולנצל את פגועי הנפש למטרת רווח אישית. אתה כותב עם הרבה כעס על תפוחים רקובים בסל, ואני מניחה שיש כאלה, אבל האם זה הרוב? בקרב עמי אני יושבת ונתקלתי בסוגים שונים של פסיכולוגים. ראיתי כאלה ואחרים, אבל הרוב הגדול בעיני רוצים להיטיב עם המטופלים, בשביל המטופלים. בטוח שנעשות טעויות, אבל יש איזה דיאלוג והרבה בדיקה עצמית שלנו הפסיכולוגים- בינינו לבין עצמינו, בהשתלמויות שונות, בהדרכות ובהתייעצויות שאנחנו עושים אחד עם השני. והנה, אני מזדהה פתאום כפסיכולוגית, יוצאת להגן על הגילדה הזאת שלי, כי אני חלק ממנה ומאמינה שגם אם נעשות טעויות והעמדה לעיתים פטרונית ומתנשאת, ניתן לעשות שינוי. ולחזור לטענתך לפיה יש לתת אזהרה לגבי הסיכונים שיש בטיפול נפשי. אחזור שוב על טענתי שלדעתי קיים כאב שנובע מהתהליך הנפשי, אבל הוא לא אמור להיות תוצאה של מניפולציה נפשית שמפעיל המטפל על המטופל. אם זה קורה- זה לא תקין ואת התופעה הזאת צריך להוקיע, ובזה אני איתך במאבקך. אבל איני רואה טעם להחתים מטופל סובל על מגילת תופעות לוואי וסיכונים כשחלק מהם- אני אפעיל עליך מניפולציה תוקפנית כדי שתשתנה באופן מהותי באישיותך. החוזה הטיפולי כולל הסבר קצר על הסטינג, דרך העבודה המייחדת את אותו פסיכולוג- דינאמי, קוגניטיבי- התנהגותי, הסדרים הקשורים לתשלום אם זה טיפול פרטי ולזמן הפגישות, מתן אינפורמציה למטופל על ההכשרה של המטפל. דברים כאלה נמסרים בחוזה הראשוני עם מתן אפשרות למטופל לשאול שאלות. שאר ההסברים צריכים לדעתי להימסר בסמוך להתרחשות ולחוויה- להסביר למטופל מה זה טיפול לפני שחווה- זה אפשרי אבל לא תמיד דברים מובנים מהתיאוריות, בדרך כלל הלמידה היא מהחוויה. הפסיכיאטריה נועדה להקל על הסבל של החולים ולא לפגוע בהם. איני רואה איך רשימת סיכונים שכזאת יכולה להקל על המטופלים, זה נראה לי יותר אקט שיתפס ככיסוי תחת באותו זמן של סבל ראשוני בו המטופל זקוק לתמיכה ולקשר ולא לניירת פורמלית ומנוכרת. תמי.

ראשית, לכנות חוזה טיפולי מפורט והוגן בשם "מגילה" גובל בדמגוגיה. שנית, מאז 1996 טענותייך כבר אינן מופנות כלפיי כי יש חוק בנדון. כיוון שכך, השאלה היחידה שעומדת על הפרק היא: האם ציבור המטפלים עומד בחוק או עובר עליו בריש גלי יום יום ושעה שעה...

מה זה לדעתך חוזה טיפולי הוגן?

השאלה אינה כל כך הוגנת, כי דעה זו או אחרת של אדם פרטי אינה רלוונטית. יש חוק בישראל המגדיר במדויק מהו חוזה טיפולי, וכל שומר חוק חייב לקיימו ככתבו וכלשונו, בדיוק באותה מידה של הקפדה על חוקים שאוסרים לגנוב או לרצוח. למרות שאני חושב שהחוק טוב דיו, ואין צורך באלטרנטיבה, הייתי מדגיש במיוחד את מסירת האינפורמציה הקשורה לסיכונים הכרוכים בטיפול - מידע זה חיוני ביותר עבור המטופל בבואו לקבל החלטה אם להיכנס לטיפול אם לאו. בעניין זה אני מביא בפני כל המעוניין את מאמרו המצוין של מר יורם צדיק פסיכולוג קליני בכיר ומנהל הפורום לאתיקה מקצועית באתר "פסיכולוגיה עברית": http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=223 ואף על פי שהקישור לעיל מוביל למאמר המקיף הזה, אני מבקש לצטט כאן גם חלק קטן ממנו שעניינו תופעות הלוואי של הטיפול שהן חלק מתוך הפרק על הסיכונים: "תופעות לוואי: נדון כאן בשני נושאים: בתופעת הרגרסיה ובהשפעת הטיפול האינדיבידואלי על היחסים הזוגיים. רגרסיה: יש מקרים שבמהלך פסיכותרפיה המטופל נכנס למצב של רגרסיה ושל תלות. תיאורטיקנים ומטפלים אחדים טוענים כי רגרסיה כזאת נחוצה לשם טיפול משמעותי בהפרעות קשות. בפסיכותרפיה דינאמית ובפסיכואנליזה יש גורמים אשר מעודדים את יצירת הרגרסיה. יש לתת למועמדים לטיפול מידע על נושא הרגרסיה כתופעת לוואי של גישה טיפולית פסיכודינאמית, כדי שיוכלו להחליט אם הם מסכימים להיכנס למצבים רגרסיביים כאלה (Beahrs & Gutheil 2001). השפעת טיפול אינדיבידואלי על היחסים הזוגיים: הורביץ (1967) וויטאקר ומילר (1969) וגורמן וקניסקרן (1978) העידו על קשיים של בני משפחה של מטופלים אינדיבידואליים ועל אפשרות של החמרה בחיי הנישואין של אדם שנישואיו מעורערים, והוא מתחיל טיפול אינדיבידואלי. ייתכן שאדם הפונה לטיפול פרטני בשל מצוקה, מוכן לקחת את הסיכון שבעקבות הטיפול יחולו שינויים בחייו, כולל בחיי הנישואין שלו. אם האפשרות והסיכון ידועים לו, הפונה לטיפול יכול להחליט החלטה מדעת אם להמשיך בטיפול הפרטני. ייתכן שיעדיף לפנות לטיפול זוגי. בכל מקרה - אם המידע איננו נמסר לו, הסכמתו אינה מדעת". כמה שורות לפני כן, מביא צדיק את גישתו המעניינת של פרויד: "פרויד (1913) המליץ להבהיר למטופל בשלב של התחלת הטיפול את הקשיים ואת ההקרבה הנדרשים לצורך הטיפול המוצע, ולמסור מידע על אורכו הצפוי של הטיפול. הבהרות כאלה מצריכות הסבר על התהליך הטיפולי ועל תופעות לוואי העלולות להופיע במהלך התהליך הטיפולי (כולל תקופות של עלייה במתח ורגרסיה). פרויד חשב שמטופל אשר ייבהל ויירתע מהקשיים האלה, איננו מועמד מתאים לפסיכואנליזה מלכתחילה".

אני סובל מסטרסים חזקים מזה כשלוש שנים המלווים בכווץ חזק של הגוף והראש. ניסיתי תרופות ממשפ' SSRI ללא הטבה משמעותית. מס' שאלות: 1. בסטרס כדאי ליטול כדור הרגעה או שעדיף "להלחם" עד שיחלוף? אני מרגיש ללא כדור כאב ראש ומאמץ של הלב. 2. רשמו לי בונסרין 30 מ"ג רבע כדור. יום 1 הרגשתי רעד ובחילות יום 2 הרגשתי שכל הראש שלי רדום כמו סם הרדמה עם צורך חזק לישון. האם הכדור משפיע גם על התקפי חרדות סטרסים חזקים?

למני הבונסרין היא תרופה נגד דיכאון עם השפעה מרגיעה. התופעות שאתה מתאר הן תופעות של חרדה מפני הכדור (מה שמקובל לקרוא - זה פסיכולוגי) ולא ממש השפעת הבונסרין. כך שאפשר להרגע ותנסה את הבונסרין עוד כמה ימים. כל טוב דר' גיורא הדש

1. יש משהו בטענתך שהחרדה היא מהכדור. 2. לא ענית על השאלה : האם בזמן התקף כדאי להלחם ולא ליטול כדור הרגעה? הפסיכיאטר שלי מעדיף שלא אגע כדי לצאת מההתמכרות אליה נקלעתי. 3. איך מנחים את התת מודע שלנו כדי שלא יצור תגובה של התקף?

שלום דר' מתי מוסיפי טגרטול לסרוקסט? אני מקבל 40 מ"ג סרוקסט לטיפול ב OCD והרופא החליט להוסיף לי גם טגרטול. זה מפחיד אותי. זה כמו ליתיום? זה אומר שיש לי מחלת נפש? תודה על תשובה מהירה

לסיון מקובל להוסיף תרופה מקבוצת המייצבים (ליטיום או תגרטול) לתרופה נוגדת דיכאון כדי להוסיף להשפעה נוגדת הדיכאון של התרופה. כמובן שאין מדובר על מחלת נפש וכך הלאה. כל טוב דר' גיורא הדש

אני נשואה לגבר בן 47 שלאט לאט דועך, הדעיכה החלה לפני 3 וחצי שנים כאשר היה משבר בנישואים, אבל ממשיכה עד היום למרות הרצון לשקם יש לבעלי בעיה של חוסר חשק כולל עיניין מיני - לא מצליח לתפקד כלל, חוסר הנאה, שיעמום, חוסר רגיעה. ניגשנו לאורולוג וביצענו בדיקות, הוא טען שאם הם יהיו תקינות אזי מדובר במשהו נפשי. מה לעשות אני מיואשת לגמרי

לאור לפני שאת מתייאשת אני חושב שאת יודעת מה צריך לעשות, להגיע לאבחון אצל פסיכיאטר ואחר כך לשקול ביחד אתו את האפשרויות הטיפוליות. כל טוב דר' גיורא הדש

שלום, האם מקובל לחשוב כי אדרונאקס כמו יתר נוגדי הדיכאון יעילה בטיפול מקיף של חרדה ודיכאון.? או שמעצם היותה מעוררת ניתנת עבור דיכאון.? אשמח לשמוע גם תגובות של בעלי נסיון עם התרופה. יום טוב לכולם.

מקובל לחשוב שאדרונקס יעילה בעיקר כשהיא ניתנת יחד עם תרופה נוספת מסוג SSRI ולא כטיפול יחידי. כטיפול יחידי היא בד"כ פחות יעילה. אבל יש כאלה שלוקחים אותו כטיפול יחידי- בעיקר נגד דיכאון. כיום כל התרופות לטיפול בחרדה הן מעוררות ואין ממש סתירה. תרופה יכולה להיות מעוררת וגם לטפל בחרדה.

הי, אני משתמשת בפריזמה ואדרונקס. הפריזמה עזרה לי קצת ביציאה מהדיכאון אבל מה שבאמת נתן את הדחיפה הרצינית למצב רוח וליציאה מהדיכאון זה האדרונקס. כנראה שדור צודק ובאמת השילוב בין אדרונקס ו- ssri בעל השפעה טובה. בכל אופן האדרונקס אמור להשפיע יחסית יותר מהר מתרופות אחרת אז מקווה שבמהרה תצא מזה. תהיה חזק.

דור תודה על תגובתך. אך תיקון קטן אמרת שכיום כל התרופות מעוררות, אז כפי שוודאי אתה יודע הרמרון הוא דווקא מאוד מפיל ומעייף. וזאת רק עם חצי כדור של המינון המינימלי. וזה מבעס לאללה כי הוא הכדור היחיד שלא פוגע בליבידו למין, אבל מאוד פוגע בדחף לעשייה ויצירתיות. האמת שאם הייתי פסיכיאטר זה הכדור הראשון שהייתי נותן למותקף חרדה חדש רק בגלל היכולת שלו כמשרה שינה לא ממכר. עכ"פ חשבתי על האפש להוסיף אדרונאקס ע"מ שיהיה אלמנט מאזן, רק שנראה לי שזו מעין התעללות בגוף כלומר בלילה ללכת לישון עם משהו ובבוקר לקחת דבר אחר שאמור לעורר וביניהם קסנקס שמשתיק ונותן הרמטיקה. כמו כן שוקל מעבר לאיקסל במקום הרמרון.

ד"ר הירש בעבר רשמתי לך על מחשבות "מלוכלכות " שיש לי שאני אפילו מתביישת מכך שאני חושבת עליהם ומתעסקת איתם . יש לציין שאני לא רוצה לחשוב את הדברים שאני חושבת : ממחשבות על גילוי עריות שאני משתתפת ועד מין עם חיות , תאור אנשים ערומים וכו..... הדבר מביש אותי מאוד היות ואני בן אדם בן 25 עם עבודה מכובדת ובן זוג כ-6 שנים שלא משנה כמה אני אסביר לו הוא לא מבין איך אני לא שולטת במחשבות האלה. הייתי אצל פסיכיאטר שנתן לי רסיטל כדור ביום אבל זה גורם לי לחוסר הגעה לאורגזמה ירידה בחשק המיני ותיאבון בלתי נשלט שגורם להשמנה. אני כבר לא יודעת מה לעשות ניסיתי סרוקסאט , פלוטין , רסיטל והתופעות לוואי הללו הורסות לי את החיים . מצרה אחת (המחשבות )עברתי לאחרות (השמנה , ירידה בחשק המיני). יש לציין שהכדור כן עוזר לי וכן מפיד קצת את המחשבות . מה לעשות , איזה כדור אתה ממליץ ???

לדונה הדבר הראשון החשוב הוא שאת מבינה שאפשר להפחית את המחשבות החודרניות וגם להפטר מהן. חשוב לזכור זאת. לגבי הטיפול, איני יכול ממכתב קצר לפתור בעיות מורכבות במיוחד כאשר את אומרת שנטלת מספר סוגים של תרופות וכך הלאה. המלצתי היא שתפני לייעוץ חד פעמי אצל אחד הרופאים המובילים בארץ בתחום ה OCD אשר יראה את כל התמונה וימליץ על הטיפול המתאים לך ביותר. כל טוב דר' גיורא הדש

שלום רב, אני נוטל פאקסט (20מ"ג). בעוד שבועיים אצא לטיול למזרח, במסגרתו אצטרך ליטול טיפול מונע מלרייה. ברנוני לברר האם ניתן ליטול לריאם, אן שעדיף טיפול בתרופה אחרת? בתודה, תומר

לתומר שאלה מאוד חשובה. אחת מתופעות הלוואי של הלריאם היא - פסיכוזה ודיכאון. כך שאם ישנה סיבה שאתה נוטל את הפקסט סביר שאתה צריך להזהר מאוד עם הלריאם. בדרך כלל הפסיכוזה מופיעה בתחילת הטיפול, לכן מומלץ ליטול את התרופה כחודש לפני היציאה מהארץ ולעקוב אחרי תופעות הלוואי, או כפי שכתבת ליטול את האנטיביוטיקה השניה המומלצת ולה אין את תופעת הלוואי הזו. כל טוב דר' גיורא הדש

שלום בחור בן 35. סובל כבר 7-8 שנים מכאבי צוואר וראש ופעמיים שלוש בשבוע לוקח 2 אופטלגינים ולעתים חייב לעזוב הכל ולשכב כי לעתים יש כאבי ראש עזים מאוד שמשביתים לגמרי מכל יכולת לעשות משהו. כמו כן סובל לעתים מכאבי גב. הפסקתי כל פעילות פיזית כבר 7 שנים כי כל פעילות אפילו שחיה מעוררת כאבי צוואר וראש. וגם שיאצו ומסאזים לא עזר. עברתי המון בירורים נוירולוגים וראומטולוגים שלא מצאו שום דבר וקיבלתי קשת אבחנות. מראומטולוג - פיברומיאלגיה, מנויורולוג אבחנה של כאב ראש ממתח צווארי וכאב כרוני ואולי גם מיגרנה. מאורטופד אבחנה של נוקשות צווארית. ומרופא כאב המלצה לסדרת זריקות בצוואר. ביחד עם זה לאורך כל השנים פיתחתי חרדות ועיסוק אובססיבי בגוף. עשיתי מאות בדיקות ואני כל היום חושב על הגוף שלי בלי הפסקה. כמו כן אני נמנע מלנסוע לחול, נמנע מלישון מחוץ לבית מחשש שארגיש לא טוב בחוץ ולעתים אף סובל מפחד ממקומות הומי אדם. הכל התחיל לפני 7-8 שנים ולפני כן , לפני שהופיעו הכאבי ראש החזקים, לא היו לי חרדות והייתי עושה הכל ומטייל ויושן בחוץ. מה שהתחיל את הכל זה הכאבי ראש. הייתי גם אצל פסיכיאטר לא מזמן , לאחר המלצת פסיכולוג שטופלתי אצלו כשנה. הפסיכיאטר המליץ על ציפרלקס 10 מג בטענה שזה ירגיע את החרדות ואז כתוצאה מזה ירגעו גם הכאבי ראש. מצד שני רופא כאב וגם נוירולוגית אמרו לי שהדרך היחידה להוריד את החרדות היא להוריד את הכאבי ראש. והדרך להפחית את הכאבי ראש היא לקחת אלטרול 25 מ"ג כל ערב שזה כדור שמונע כאבי ראש ( ושהציפרלקס לא הוכח כאפקטיבי במניעת כאב ) ובמקביל לעשות מסאזים ומתיחות בצוואר. אני לא יודע מה לעשות וכבר תקוע 4 חודשיים בהחלטה על איזה טיפול ללכת. איך אני יכול לדעת מה הביצה ומה התרנגולת? האם החרדות נבעו ונובעות עכשיו מהכאב או שהכאב נובע עכשיו מחרדות? אני חושש מאוד מכדורים וחושש מלקחת את הטיפול הלא נכון ולא יודע מה לעשות? אלטרול? ציפרלקס? הזרקות לצוואר? הייתי סמנכל פיתוח והתפטרתי לפני 3 חודשים מהעבודה כי לא יכולתי יותר לסבול את הכאבי ראש וגם כי לא יכולתי לנסוע לחול. ועכשיו אני יושב בבית וחושב איך לפתור את הבעיה מה לעשות?? תודה

דני, כרגע לא משנה מה הביצה ומה התרנגולת חשוב לשבור את המעגל חרדה מתח/כאב צווארי כדאי ללכת על כל הכוונים גם כדור נוגד מתח/חרדה/כאב לטיפול מיידי לטווח הקצר וגם כדור כגון ציפרלקס לטווח ארוך, או כל טיפול שיציע הניורולוג/פסיכאטר, הדבר כבר פוגע באיכות חייך במידה חמורה ולכן חשוב לך להתחיל טיפול מיידי, הכי חשוב אין לך ממה לחשוש מטיפול בכדורים , הם לא עושים שום נזק לגוף ולא ממכרים ותופעות הלוואי מינוריות אם בכלל לעומת הסבל שאתה סובל, כמו כן הייתי מנסה במקביל דיקור סיני שיכול להועיל מאוד בכאבים.(אם אתה צריך המלצה יש לי מטפלת נהדרת) מקווה שתחזור במהרה לעבודה ולמסלול חיים תקין ,לא הייתי פוסל גם התייעצות עם פסיכולוג לבדיקה האם העבודה שעבדתה בהמתאימה לך בכלל אולי לשנות כוון בחיים? בהצלחה .

לדני תודה לדורון ואני מצטרף לכל מה שהוא אמר. הייתי מחזק את הדברים שממש חבל על הזמן וחבל עליך וכדאי ללכת קדימה, כלומר לא לעסוק בסיבות אלא לעסוק במה שאפשר לעשות ומה ישפר את מצבך. לדעתי כל מה שכתבת מצביע על הכיוון הנפשי, אבל רופאים במקצועות הגופניים דעתם שונה. כך שלא עקרוני כל כך במה שתתחיל, העיקר שתתחיל לטפל ואם דרך אחת לא תועיל תלך לדרך השניה, חבל להשאר תקוע כל כך הרבה שנים. כל טוב דר' גיורא הידש

שלום לכולם, אני רוצה להגיב על הדיון "מהי אהבה", החלטתי להקפיץ את התגובה למעלה. http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/385/xPG/607/xFT/454642/xFP/454629 קודם כל אני רוצה לציין מהי כוונתי בשימוש במילה טיפול. כשאני מדברת על טיפול כוונתי לטיפול פסיכודינאמי הנמשך שנים. טיפול עמוק ולא שטחי. טיפול ארוך שנוגע בכאב. אני מדברת על טיפול שנוגע וחושף בפנינו את כל המקומות החולים והכואבים ולא טיפול קצר טווח שפותר בעיה רגעית, או כאב של רגע (גם הוא חשוב, אך אני לא עוסקת בו בדיון). אני מדברת על טיפול שממש נכנס לעומקי העומקים. טיפול שמשנה לך עמוק בתוך האישיות. בדיוק כמו שנכתב כאן, ואלמלא היה נכתב כך, הייתי מביאה אותם לכאן ככה בעצמי. הטיפול הוא כמו ניתוח ללא הרדמה. ובין השאר הטיפול משאיר אותך פתוח לזיהומים. כן, הטיפול הוא מסוכן. מסוכן לשני הצדדים - גם למטפל וגם למטופל. חייבים לקחת את הסיכון הזה, אחרת אין סיכוי לשינוי. בטיפול מעורבים שניים. שני אנשים. שתי נפשות. שניים שותפים. תהליך משותף. שניהם נופלים, שניהם כואבים, אחרת זה לא הולך. אחרת זה לא מתקדם. זה כל היופי בעיניי. עם זאת, וחשוב ! כל אחד הוא מישהו בפני עצמו עם המעטפת שלו. יש קרבה גדולה, אבל אין ערבוב. אני חושבת שאם המטפל אינו אוהב את המטופל, אף פעם לא אוהב, ואם המטופל לא הופך להיות גם חלק אצל המטפל - עתידו של הטיפול הוא כשלון. אני חושבת שאם המטפל אוהב מידי את המטופל שלו, לא מודע לכך, או מאבד שליטה בעניין, כלומר, נפרצים פה גבולות אסורים (וגם על כך אפשר להרחיב את הדיבור, מהם הגבולות, וכבר היו ועוד יהיו המוני דיונים כאלה) – הטיפול, לא זו בלבד שנכשל, אלא גורם נזק קשה למטופל, הרס של הטיפול, נזק שיהיה קשה מאד לתקן גם אם התהליך הטיפולי יתחיל מחדש במקום אחר. אני חושבת שאם המטפל אומר למטופל כל מיני מילים שהוא רק רוצה לשמוע - אוי לטיפול. מטופלים רבים מצפים לשמוע דברים שיהיו טובים להם באותה שנייה בלבד, לכאן ועכשיו, אבל לעולם לא יפתרו את הבעיה, ואולי אפילו יעצימו אותה. אז כן, מטופל יכעס שלא נאמרו לו דברים מסוימים שציפה להם, אולי ירצה אפילו לבעוט, לברוח, אבל בדיעבד, במרחק של זמן, אין כמו התודה הגדולה שתוכר למטפל שלא "נכשל ונפל", אלא נזהר ולא ענה לציפיות הלא נכונות של המטופל. אני חושבת שאם המטופל אינו נקשר קשר חזק, כן, ממש הופך להיות תלוי (עם כל הסכנה והחרדה הענקית שבזה), הטיפול לא יכול להיות עמוק, לפחות לא ברמת העומק שאני מצפה מטיפול. אני חושבת שאם אהבת המטופל מתרחשת כתהליך איטי, אם המטפל לומד לאהוב את המטופל תוך כדי התהליך הטיפולי, מתוך התבוננות עמוקה - אזי הקשר נבנה ומעמיק והופך להיות מיוחד במינו. כך גם ההפך. אהבה היא כוח כביר ועוצמתי, ובהיותה כוח כזה צריך לדעת איך להשתמש בה בצורה הכי עדינה שאפשר. העוצמה היא בשליטה בכוח הזה. כמו יד יציבה עם המון בטחון שנוגעת במקומות העדינים ביותר, ומנסה להכאיב כמה שפחות. עד כמה שאפשר. וכן, לפעמים, הכאב כל-כך גדול שהיא פשוט נחה ולא נוגעת. אז עם כל הכאב שבריחוק, עם כל חוסר האונים, לפעמים ישנה גם בחירה כזו. עוצמה משולבת ברכות, זוהי מומחיות של ממש, ומי שיודע לעשות את זה – הוא הוא שיצליח לגבור על הכעס, השנאה, הקנאה ועוד. הוא שיצליח לחבר את המפוצל, לנתק את המעורבב. כשהאהבה היא שם, והיא שם על באמת, היא מנצחת. היא מכריעה את הכף. מהאהבה של הקשר הטיפולי ניתן ללמוד על אהבה של החיים ולהעביר אותה גם לשם, ולממש אותה בחוץ. בעולם. האהבה.

יפה כתבת וגם רהוט. הייתי רק מוסיף עוד תובנה קטנה: שיאו של טיפול כנ"ל - היא הפרידה מהמטפל ועיצומו - מה שמתרחש בין אוזני המטופל, לאחריה.

שלום למגיבה תארת תאור נוקב ומעמיק על קשר מטפל מטופל. האם לא יותר מדויק לכנות את רגש האהבה הזה כיכולת של הכלה? במושג "הכלה" יש הבחנה בין מטפל ומטופל, יש גבולות... בעוד שבמושג "אהבה" יש טישטוש גבלות והיררכיה... מה דעתך? נינה

נינה, מסכימה לגמרי עם האבחנה שעשית. אני חושבת שהמילה "אהבה" היא קצת בעייתית בהקשר הטיפולי, יתכן מפני שהיא קשורה בכל-כך הרבה משמעויות אישיות עבור כל אחד מאיתנו. נראה לי שבבסיסו של הענין, כולנו מסכימים הסכמה מלאה לגבי הרגשות והתחושות שכדאי שהמטפל יחוש כלפי המטופל שלו, אי ההסכמה שלנו נסוב רק סביב הסמנטיקה, ההגדרה הכללית של אותן תחושות.

אני דווקא בעד המושג "אהבה" כמו שהוא. אהבה אהבה אהבה. לדעתי זה הרבה יותר מהכלה. הרבה מעבר לכך. הוא מכיל אותך, הוא מכיל אולי כמו שאף אחד אחר מעולם לא יכול היה כי נעדר את התכונה הזו, או אחרת. הוא מכיל אותך גם אם קשה לו בטירוף, אבל בין השאר, הוא גם מלמד אותך ונותן לך כלים שיעזרו לך להכיל בעצמך את הרגשות שלך. מי שמלמד אותך כך, מי שנוטע בך חלק ממנו, מי שנותן לך כלים שתוכלי להשתמש בהם כדי לעזוב (ולא להישאר כבולה) וגם להישאר עם קשר פנימי, עם דמות מטפל פנימית שתהיה שם כדי לטפל בך גם כשהוא פיזית לא שם, חייב להיות מישהו שאוהב אותך. אוהב באמת והרבה. המטופל בעיניי הוא כמו צאצא שלו שלקח איתו כמה חלקים מהמטפל ונושא אותם הלאה. לעתיד. אני חושבת שדווקא בטיפול נכון אפשר ללמוד שיש אהבה עם שמירה ברורה על גבולות. קשר קרוב אבל בטוח. קשר של אמון. זה חשוב במיוחד אצל מי שהגבולות האלה בחיים הקודמים שלו נפרצו. זה חשוב במיוחד למי שהמעטפת שלו המתמוססה. זוהי דרכי להתבונן על הדברים.

אל לנו לבלבל בין האהבה המדוברת חדשות לבקרים- בשירים, אצל סופרים, משוררים המחלצת ממלתלעות של מ"ט שערים! אותה אהבה חמקמקה של בינו לבינה או אצל החד מיניים:בינו לבינו או בינה לבינה. עסקינן באהבה בנאלית, פשוטה, אהבת אדם בבסיסה כאשר לאחר נתינה נוצרת ומתחוללת אהבת אמת בין שני ישויות שהיו נפרדות!.כאשר התהליך עובר כמובן בהבנה, גילויי אמפטיה וסימפטיה, הכרת מכלול הפסיכופתולוגה של האדם, הניואנסים החדים והמיוחדים לו, מכלול אישיותו וכדומה.... ואהבה היא מיומנות נרכשת. לאוו דוקא מולדת. כפי שחכמנו לימדונו והורונו: נתינה מולידה אהבה!!!!! רק באמצעות נתינה אין סופית מצד המטפל למטופל תיתכן אהבה טהורה שמקורה אותנטי ופרגמטי. אין ספק שאסור ליצור יחסים סימביוטיים בקשר הטיפולי הנרקם, המורכב והעדין בכדי לא ליצור ולגרור פריצת גבולות ברורים. אך יחד עם זאת לאהוב בפשטות ובאותנטיות זה מצב מתבקש בקשר טיפולו ובהצלחתו בטוח המיידי, כל שכן-הרחוק. כל אדם אף זה שאינו פסיכולוג או דמגוג, או פדגוג חש באהבה כלפיו. זהו רגש אוניברסאלי ובנאלי שכל המילים לא יוכלו לו. כמובן שכפי ששבכל ענייני הרגש כנ"ל חל על אהבה ולא ניתן לכפות את רגש האהבה מצד המטפל כלפי המטופל שלו. אך אהבה עמוקה למעט אהבת האדם בבסיסנו, הנו רגש שנולד מהכרות מעמיקה. מנתינה אלטרואיסטית אמיתית. ונכון צביאל שאהבה מקלקלת את השורה כפי שחכמים לימדונו. אך ללא אהבה לא יתכן להשתבץ בשורה. כל שכן שלא ניתן למדוד ולאמוד את כמות האהבה-אף לא לתתה במשורה. כך שהתשתית הטיפולית הנה אהבה ושוב אהבה וכמויות עצומות של אהבה. ו"יצירת" הכאב המדובר כאן נכבדות הנו חלק אינטגראלי מאותה אהבת-ברית טיפולית בין המטפל למטופל. שהרי על מנת להצמיח עץ עושה פרי עלינו לנכש עשבים שוטים. וידוע בה' הידוע כי:הזורעים בדמעה ברינה יקצורו. ועל המטפל להיות לוליאלי כלפי המטופל והגון עם עצמו באם אינו מוכן לתהליך הנתינה המולידה אהבה ובמקרים רבים זו מיומנות ארוכה ומורכבת ומתשת אך נרכשת. שיגדע את התהליך הטיפולי באיבו ויהא הוגן מספיק עם עצמו והגון כלפי המטופל שלו ויתן לו צאנס ופוטנציאל לתהליך טיפולי שיקומי אצל אחד מהקולגות שלו.

גילה, את כותבת דברים מקסימים והיות והכותרת שלך התייחסה למושג סמנטיקה בו אני השתמשתי הרשי לי רק לתקן טעות מהותית: לעולם לא אגיד שאהבה היא סמנטיקה. רגש אינו סמנטיקה, וכפי שכתבתי וחזרתי וכתבתי....אהבה בעיניי היא הכוח המניע את היקום (סליחה על פרץ הקיטשיות). סמנטיקה הוא הדיון בו עסקנו, לדעתי, אודות ההגדרות לרגשות שמרגיש המטפל כלפי המטופל שלו, והאם נכון לכנות אותם בשם הכללי "אהבה" או שמא מן הראוי לפרוט את המילה הגדולה הזו לפרוטות קטנות יותר ולקרוא להם בשמות אחרים. זוהי הסמנטיקה, בעיניי. מותר לנו לא להסכים לגבי ההגדרות, נכון ?

רציתי לדעת מה ההבדל בין פראפנן לבין רספירדרל לטיפול מונע כנגד התקף פסיכוטי?והאם בתרופה השנייה יש פחות תופעות לואי והיא יותר הפקטיבית?בתודה מלי.

למלי האפקטיביות של שתי התרופות דומה ואין הבדל ביניהן. ההבדל הוא שהפרפנן היא תרופה מדור הישן והרספרידל מהחדש מקבוצת הא-טיפיות, כלומר הלא טיפוסיות. לכן יש להן פחות תופעות לוואי ויש להן גם השפעה על הסמנים השליליים של סכיזופרניה. יתרון נוסף של הרספרידל שישנה שכיחות נמוכה ביותר של טרדיב דיסקינזיה, מדובר בתופעות של תנועת שרירים לא רצונית שהיא תופעה מאוחרת לטיפול ממושך בתרופות מסוג פרפנן. כך שהרספרידל עדיפה. כל טוב דר' גיורא הידש

ריספרידל פותחה 40 שנה אחרי הפרפנן ולכן היא נחשבת לתרופה הרבה יותר מתקדמת מבחינת ההשפעה שלה נגד פסיכוזה ונגד סכיזופרניה. לריספרידל יש גם השפעה מייצבת מצבי רוח. תופעות הלוואי של הריספרידל שונות מפרפנן ולאו דווקא עדיפות. עם פרפנן יש פחות מקרים של השמנה ועליה בפרולקטין (הורמון החלב) - תופעות שמאד נפוצות עם הריספרידל, בנוסף לסכרת והפרעות מטבוליות (ראי דיון קודם בקשר לזיפרקסה). שתי התרופות יכולות לגרום לטרדיב דיסקינזיה (TD) בשימוש ממושך אבל תופעות לוואי מוטוריות הן מאד נפוצות דווקא עם פרפנן (ותרופות טיפיות אחרות) ומגיעות לשיעור של 20 עד 30 אחוז מהמשתמשים, עפ"י איגוד הפסיכיאטרים בארה"ב, כאשר נשים ואנשים בגיל המבוגר נמצאים בסיכון מוגבר לפתח TD. לסיכום, יש לריספרידל יתרון במבחן היעילות, אך במבחן תופעות הלוואי התשובה יותר מורכבת, שכן שתיהן יכולות לגרום לתופעות לוואי מאד קשות בנושאים שונים ולכן אין תשובה גורפת לכאן או לכאן.

שלום הייתי רוצה לדעת אני סובלת מסכיזופרניה שכל הזמן אני בבלבלות אם עצמי אני מתחילה לעסוק ולעבוד בעבודות ואני פורשת באמצע ויש לי מצבים דכאוניים אני כל הזמן מחייכת בכאילו לאנשים ומבפנים נאכלת כאילו בתוך הנפש עצוב לי כל הזמן איך זה יעבור לי ואני לוקחת פרפנאן של 16 מ"ג תוכל לענות לי באייסי 235744793 או בשליחת הודעה לדואר אלקטרוני

שלום ד"ר, אמי בת ה- 70 , אישה פעלתנית, מאושרת וצעירה מאד מכפי גילה נקלעה למשבר והחלה לפתח תסמינים של בחילה קשה, חוסר תיאבון, ועם הזמן בהדרגתיות גם מצב רוח מדוכא וחוסר תקווה. הכל התחיל מכך שאמרו לה שעליה להתחיל טיפול תרופתי לסכרת( ועד אז הצליחה לאזן לבד.) מצבה של אמי מידרדר , עשינו את כל הבדיקות הגופניות (גסטרו, US, CT, בדיקות דם והכל יצא דיי תקין ובטח לא הסביר את הבחילות שלה. הרופאים החליטו שהתסמינים נובעים ממצב רוח מדוכא. מה הפתרון היעיל ביותר עבורה? הבנתי שבמישור בריאות הנפש יש פסיכוגריאטריה שמותאמת לבעלי 65 ומעלה- האם עליה לבקש פסיכולוג מהסוג הזה? האם הוא כפסיכולוג לכל דבר? ולגבי תרופות- האם תרופות מקבוצת SSRI יסייעו לה לצאת מזה והאם יש שוני בהשפעת התרופות אצל אנשים מבוגרים?

לנועה בודאי שאת דואגת לאמך והדבר החשוב ביותר הוא לתת לה להרגיש שהיא אינה לבד ביומיום ובטיפול בסוכרת ובמצב הנפשי. הבדידות היא אחד הדברים הקשים ביותר וטוב שאינה לבד. הדבר החשוב ביותר הוא קודם כל אבחנה ולכן כדאי להגיע לפסיכיאטר או פסיכולוג קליני לשם אבחנה. כל פסיכיאטר יכול לטפל גם באנשים מבוגרים למרות שישנם רופאים המתמחים בתחום של הפסיכוגריאטריה, עדיין אין מדובר בהתמחות נפרדת אבל יש כאלו שזה רוב עיסוקם. כפי שידוע הטיפול הנפשי כולל שיחות, תרוופת, או השילוב בין השניים, צריך לדון בטיפול המתאים לאמך יחד עם הרופא המאבחן. אוסיף עוד דבר. מצב של מתח, לחץ, דיכאון עלול לעלות את רמת הסוכר בדם, כך שעם השיפור במצב הנפשי עשוי להיות שיפור גם בסוכרת. הרי יש קשר ברור בין הגוף לנפש. כל טוב דר' גיורא הידש

היי. מה יכולה להיות הסיבה לראייה שלילית וביקורתית כלפי אחרים? אני כאילו מזלזלת וטוענת לראייה ייחודית שלי על פניהם אך לא עושה כלום עם עצמי. כאילו צופה מהצד ויודעת לתת משוב לכל אחד אך עם עצמי איני מסתדרת ולא שלמה בכלל!!!!! לדוג' אוכל להעיר על מנהל כזה או אחר אך כשאני מקבלת את התפקיד אני כאילו לא רוצה לקבלו מפחד שלא אתמודד. האם יתכן שכל הביקורת וההתנשאות הזו דווקא באה ממקום של חוסר בטחון עמוק? הכיצד חסר בטחון יכול לשחק אותה כלפי חוץ כ"כ חזק? באיזה מנגנון משתמשים בשביל זה .זה כ"כ סותר אחד את השני. אני משחקת אותה הכי טובה בעולם ומרגישה הכי גרוע בעולם. על פניו נראה שאני מאושרת ובפנים רקבון טוטאלי. אף פעם לא מסוגלת לגלות קושי או פחד תמיד הכל בסדר כלפי אנשים וחלילה שיידעו או יכלו את האמת עליי. כ"כ קשה לחיות כך.חוסר אמונה טוטלית כלפי העולם. חוסר צדק. אני לא מצליחה להתמווד עם זה יותר...ולכן מתחילה לחשוש שאיני יכולה להסתגל יותר לחיים האלה. אני כאילו מסתכלת מחוץ לגופי על דברים כי כ"כ הרבה ניגודים בבן אדם לא יכולים להתיישב יחד. איך אוכל להביא ילדים לעולם כך? לא רוצה להנחיל להם יצר רע שטמון בי כ"כ עמוק. מרגישה אי שלמות בכל,לא אוהבת את עצמי ותמיד מבקרת כל פעולה שלי גם אם מרגישה צודקת בגלל תחושת חוסר הערכה תמיד אומרת "אולי אני לא בסדר.." אני חושבת שמשהו לא תקין אצלי לחלוטין. לא מצליחה להתגבר על כך. כשמדברת עם אנשים והם מספרים לי שגם להם רע אני מתנחמת רק מעצם הידיעה שאני לא משוגעת ולכולם בעיות. האם אמא שתמיד מטאטטאת האמת מתחת לשטיח ואכפת לה רק מהחיצוני והנורמטיבי יכולה לגרום לבעייה כזו אצלי? חשוב לה תמיד מה יגידו...ושנהיה במסגרת כדי שכאילו הכל יראה בסדר חיצונית אני כועסת כי בן אדם שרע לו לא יכול לנצח לשחק לפי כללי החברה. זה לא הגיוני להילחם נגד...תחושות הגוף. זה לא מסוכן לעשות זאת ד"ר או שזו דרך הסתגלות פשוט להיטמע בין כולם? אני משוכנעת שאתה יורד לסוף דעתי בנושא אבל תמיד הרהרתי האם כדאי להתעמק בדברים או לנסות לראותם כפי שהם בלי פענוח. למה אני כ"כ עמוקה? מתה לא להתייחס לכל דבר. פשוט לחיות בשקט. זה אפשרי? הכיצד?

לנינה תודה על השאלה ובהחלט יש לי מה להגיב, אני מעדיף שקודם יענו אנשים המרגישים כמוך וחווים דברים דומים כי התחושות הללו די שכיחות. אחר כך אשמח להוסיף. הידש

ההרגשות שאת מתארת הם די שכיחות כמו שחשב דר' הידש. אני למשל מרגיש אותם לפעמים שאני מדוכא או עצבני. ואז אני מוציאי את הרגשות שלי כלפי חוץ בצורת ביקורת או ציניות כלפי אנשים הסובבים אותי. לפעמים עקב כל מיני מצבים נפשיים יכולת הריכוז יורדת וקשה להתרכז בדברים ספציפיים שמעברים את הזמן ואז כל קול או צליל מבחוץ מושך את תשומת הלב וגורר תגובה שלנו לסיטואציה. (אני חושב שככל שרמות הדופאמין יותר גבוהות ככה התופעה הזאת יותר מתרחשת - אבל אני לא בטוח...). בקיצור יש המון אנשים שזה קורה להם. חלקם נורמלים לחלוטין שסתם עוברת עליהם תקופה או מצב רוח כלשהו. ואצל חלק אחר מה שאת מתארת הוא רק חלק מבעיה אחרת כללית יותר כמו שאת חושדת... מה שבטוח שלי לפחות הדברים הללו באים והולכים - ובדיעבד זה באמת תלוי במצב רוח הכללי באותה תקופה.

שלום לד"ר הידש, במקרה יצא לי להיבדק אצלך בלשכת גיוס. את הבדיקה סיכמת כבדיקה תקינה. עם זאת ציינת בסוף המסמך (שכרגע בידי) Unspecified P.D. יש לי שתי שאלות והן: 1. מה ז"א הפרעת אישיות לא ספציפית (זו לא אבחנה קצת....נקרא לזה שטותית, במיוחד לאור העובדה שבצה"ל כל אבחנה נדרשת להיות מדוייקת ומוכחת)? 2. איך לכל הרוחות מ - Unspecified P.D זה התגלגל, השתכלל ובפירוט סעיפי הליקוי שלי זה נהיה Introvert P.D? (ובוא נציין במאמר מוסגר שזה גם "הברקה" של הצבא כי הרי אין הפרעת אישיות כזו). מאוד מקווה לתשובות שמכבדות את עצמן. תודה.

שלום, כמובן שאיני יכול להשיב לך בתשובה אישית בפורום וללא ידיעת הפרטים. הפרעת אישיות בלתי ספציפית היא אבחנה מוכרת כאשר ישנה הפרעת אישיות אבל ההפרעות לא נכנסות לסוג אחד מוגדר, לכן יש את האבחנה הזו כשארית לשאר האבחנות. בכל ספר הפרופילים ישנה אפשרות לקבוע סעיף ליקוי מותאם. כלומר אם ישנה אבחנה שאינה בדיוק אבחנה הכתובה בספר הפרופילים אז קובעים סעיף ליקוי דומה המותאם לאבחנה הקלינית המדוייקת. את ספר הפרופילים כותבים הרופאים המומחים בארץ לתחום, אחר כך היא עוברת אישור של כנסת ישראל, כך שבאופן רשמי ספר הפרופילים נכתב על ידי בית הנבחרים ותהליך השינוי שלו הוא מורכב. כל טוב דר' גיורא הידש

שלום ד"ר רציתי לשאול מהי התרופה "סורבון" ? האם היא ממכרת? מאיזה משפחה היא? במי היא שונה מהבנזודיאפנים? ולאילו מטופלים היא עדיפה? תודה בעד תשובה. בברכה ערן

http://www.infomed.co.il/drug1.asp?dID=52

מדובר על תרופה שעובדת על הדופמין (במקור היתה אמורה להיות אנטי-פסיכוטית אבל היא לא), כיום משווקת כתרופה נגד חרדה שלא ממכרת אך יעילותה מוטלת בספק. אם היא משפיעה אז רק לאחר מס' שבועות. לעיתים נותנים אותה בשילוב SSRI כי יש שטוענים שהיא מנטרלת את תופעות הלוואי המיניות של נוגדי דיכאון שפועלים על הסרוטונין.

תודה למשיבים הידש

היא תרופה נוגדת חרדה שלא ממכרת. לי האמת היא עשתה ההפך. היא עשתה אותי מאוד ערני, חרד ועצבני... והיו לי קשיי שינה רציניים... ככלל לא שמעתי עליה פידבקים ממש טובים מפורמים שגלשתי באינטרנט. כמובן שישנם כאלו שהתרופה מאוד עוזרת להם...

מזה חודשיים שאני נוטלת ציפרלקס (10 מ"ג) עקב חרדות והתקפי חרדה וגם איזה דיכאון שהסתפח לו.. ההטבה היתה מהותית ומשמחת וחזרתי לשיגרת חיים , ביומיים האחרונים אני שוב מרגישה מוטרדת, חסרת שקט ונוטה לרצות לישון אני חוששת מירידה באפקטיביות של התרופה , האם ייתכן? כיצד כדאי לנקוט?

אין ירידה באפקטיויות של הכדורים , הכדורים לא אמורים "לקבע" את מצב הרוח בצב טוב קבוע, יתכנו גם קצת "ירידות" במצב הרוח , האפקט המכסימאלי של הכדור הוא רק לאחר שימוש רצוף של כמה חודשים , כך שאני מאמין ששוב תרגישי טוב בימים הקרובים, חוץ מזה שלחשוב חיובי תמיד עדיף.. :-)

תודה לדורון ואכן הדברים שכתב נכונים ונקווה שמדובר על גל זמני שיחלוף. השיפור עם הציפרלקס ממשיך במשך כשלושה ארבעה חודשים, כך שאת עדיין במגמה של שיפור והשפעה רבה יותר של התרופה. כל טוב דר' גיורא הידש

באחת מההודעות כאן דובר על הקשר שבין מוח מנוון וסכיזופרניה וזה העלה אצלי שתי שאלות. אני אכתוב כאן שני דברים ולאחר מכן אשאל את השאלות: (א) אני היום בת 29, הסכיזופרניה התפרצה אצלי בגיל 26 ומגיל 13 פתאום התחלתי להרגיש חשיבה איטית, עייפות, אנרגיה נמוכה וחוסר רצון לעשות דברים עם עצמי. (ב) לפני 3 שנים הלכתי לייעוץ לבחירת מקצוע, עשו לי מבחן, והפסיכולוג התעסוקתי שראיין אותי אמר שאחד הדברים שגילו אצלי במבחנים זה שבמשך השנים אני יצרתי אצלי מנגנון הגנה כדי שלא אכנס ללחץ. מנגנון ההגנה הזה כולל חשיבה איטית ("האסימון יורד אבל לאט"). יחד עם זאת הפסיכולוג אמר שהמבחנים מראים שאני בחורה מאוד אינטלגנטית. היום במבט לאחור אני באמת נזכרת בכך שבקטנותי היה קשה לי לשאת מצבים עם לחץ, ולכן פיתחתי לעצמי מנגנון הגנה והוא: להיות אדישה. העולם יתפוצץ ואני אשאר אדישה. יש לי שתי שאלות: (1) ד"ר הידש, אתה כתבת באחת מתגובותיך שירידה קוגניטיבית היא חלק מהסמנים השליליים של סכיזופרניה ויחד עם זאת, זה לא מחוייב. חשוב לי לדעת מה באמת קרה לי. האם המוח שלי התנוון או שמא יצרתי לי מנגנון הגנה? מה מהשניים נכון? או שאולי שתי האפשרויות נכונות? אתה כתבת שכנראה יש ירידה קוגניטיבית בסכיזופרניה עוד לפני ההתקף הפסיכוטי הראשון. האם יכול להיות ש- 13 שנה לפני ההתקף הפסיכוטי כבר המוח שלי התחיל להתנוון!? (2) אם התשובה שלך זה שיצרתי לעצמי מנגנון הגנה, אז האם אני יכולה להשתחרר ממנגנון הגנה זה? תודה. נ.ב. התשובות שנתתי לעצמי הן: (1) נראה לי שאני יצרתי לעצמי מנגנון הגנה, ובעקבות מנגנון ההגנה לא השתמשתי מספיק במוח וזה יצר התנוונות. מה דעתך? (2) במידה וכן יצרתי לעצמי מנגנון הגנה, אז ספק אם אני יכולה להשתחרר ממנו (מהמנגנון). אם יצרתי מנגנון אז כנראה שיש סיבה מוצדקת לכך. המנגנון נוצר כדי להגן עליי ואם אני אנסה להשתחרר ממנו אז יש סיכוי שחס וחלילה אתמוטט. מה דעתך?

לסיגל אנחנו גולשים קצת לקצה של הידע בימינו כך שחלק מהדברים הם לא מבוססים מדעית והם מהניסיון שלי וחלק כבר מבוסס. אני מסכים אתך שאנשים הסובלים מסכיזופרניה הם מאוד מאוד רגישים, לכן הם נאלצים "ללבוש שיריון" או כפי שאת אומרת לפתח מנגנון הגנה, ולהגן על עצמם. כך שמי שמכה בשיריון חושב שהאדם אדיש, חסר רגישות, וחסר יוזמה. למרות שמתחת לשיריון מתגלה אדם עם מחשבות רבות ורצון לבלוט והרבה יוזמה. מי מנצח השיריון או היוזמה זה כבר תלוי בכל אדם. כך שהתשובה לשאלותיך היא גם וגם. נכון שהשיריון וההגנה וחוסר הרצון להפגע גורמים לעצירה ולתמונה חיצונית של אי עשיה ואדישות. אבל כיום חושבים שישנה גם ירידה קוגניטיבית שאינה קשורה למנגנוני ההגנה, שזה החלק האורגני של הסכיזופרניה. כיום הדברים עומדים כפי שתיארתי, עדיין אין לנו תשובה מלאה יותר. תודה על השאלה הידש

אנחנו מדברים על שני דברים: מנגנוני הגנה וירידה קוגניטיבית שלא קשורה למנגנוני ההגנה. יש לי שתי שאלות: (1) האם אפשרי להוריד את מנגנוני ההגנה? אם כן אז, האם זה לא מסוכן לנסות להסיר את מנגנוני ההגנה? שהרי אם הם נבנו מלכתחילה הרי הייתה לכך סיבה מוצדקת! מה דעתך? (2) אלו דברים ניתן לעשות בכדי לשפר יכולת קוגניטיבית אצל סכיזופרן? תודה.

באילו מינונים היא משפיעה על דיכאון וחרדות,ובאילו על פסיכוזה?

שלום מאי, לי יש ניסיון חיובי עם מודאל. אני משתמש בה שנים רבות נגד חרדה ודיכאון, אם כי יש לציין שכיום זה אינו הטיפול המקובל בתופעות אלו, כי התרופה שייכת למשפחת הפנוטיאזינים שהן תרופות אנטי-פסיכוטיות. במינונים של עד 150 מ"ג התרופה מפחיתה חרדה ומייצבת את מצב הרוח (בדיכאון קל) ובמינונים של עד 1600 מ"ג היא משמשת כטיפול אנטי-פסיכוטי (אם כי בחרדה ודיכאון נהוג לטפל כיום ב-SSRI ובפסיכוזות בתרופות מודרניות יותר כגון רספרידאל וגאודון). אודי

למאי תודה לאודי ואני מצטרף לדבריו. איני חושב שהמודל טובה כנוגדת פסיכוזה וראיתי אדם שנטל 3000 מג...... ללא שום השפעה נוגדת פסיכוזה. אבל היא מצויינת כנוגדת חרדה והיא אינה ממכרת. כל טוב דר' גיורא הידש

דוקטור , בקשה מוזרה במקצת (-: תעצום עניים ותדמיין פיל ורוד.. אתה רואה את התמונה מול העיניים?? נכון? בטח גם אם לא עצמת עיניים ראית תמונה של פיל ורוד. נכון? אמא שלי אומרת שהיא לא יכולה לראות כלום מול העיניים , וזה לא נשמע לי הגיוני. יכול להיות שאין לה זיכרון חזותי האם דימיון חזותי קיים אצל כולם? יכול להיות שמישהו לא מדמיין בכלל דברים מול העניים ? האם זה מצביע על בעיה? תודה מראש על התשובה

אני, למשל, מאז שאני זוכרת את עצמי לא יכולה לדמיין דברים מול העיניים. זה היה כך גם לפני שחליתי. זאת נקודה חלשה אצלי ואני מודעת לכך. חשוב לי לציין ששמעתי על אנשים שיכולים לדמיין דברים מול העיניים ודרך אגב, הם (לפחות ממי שאני מכירה) אנשים בריאים ואין להם בעיה נפשית/הפרעה פסיכיאטרית. לדעתי זה לא מצביע על בעיה. למה שיצביע על בעיה? כל אדם ניחן בכישורים משלו. אז הדבר הספציפי הזה הוא צד חזק שלך, ולמישהו אחר יש צד חזק אחר. את יודעת מה? עכשיו את מזכירה לי משהו. אני, למשל, יודעת לבהות ולפעמים זה כיף. פעם היכרתי מישהו. הוא שאל אותי ברגע נתון: "על מה את חושבת עכשיו?" עניתי לו: "לא חשבתי על כלום. בהיתי". הוא מצידו נרתע מעצם המחשבה שיש בן אדם בעולם הזה שמסוגל לא לחשוב על כלום וראה בזה בעיה רצינית, אני מצידי יכולה לומר שרוב האנשים שאני מכירה, יודעים מה זה לבהות, והם אנשים בריאים לגמרי, ואין להם בעיה נפשית/פסיכיאטרית.

היי סיגל , תודה על התגובה. נורא מוזר לי שיש אנשים שלא יכולים לדמיין. אני זוכרת המון דברים ע"י זה שאני מדמיינת תמונה שלהם - בעיקר מספרי טלפון פרצופים , אירועים. אייך את יכולה לזכור זכרונות מהילדות אם את לא רואה מול ענייך את מה שהיה? אם את רוצה להזכר במישהו שמאוד קרוב לליבך - את לא רואה תמונה שלו מול העניים? אז אייך את מזכירה לעצמך אייך הוא נראה? אני דרך אגב גם בוהה והרבה... (: יום טוב , פרח

אני איתך - זה כיף לבהות ואגב גם אני הכרתי פעם מישהו שכשטיילנו והיה שקט שאל אותי - "על מה את חושבת" כשעניתי לו "על כלום" הוא ענה לי כזה טוווווווווובבבב - אבל טוב שיגרום לי להבין שזה מוזר

אשמח אם מישהו יכול לתת לי את שמות החברות המייצרות ו/או משווקות את התרופות הבאות בישראל: סימבלטה, פרוזק, סרוקסט, ציפרליקס, ציפרמיל לצורך סקר שברצוני לבצע. תודה

ציפרלקס וציפרמיל : LUNDBECK ISRAEL LTD סימבלתה ופרוזק ELI LILLY ISRAEL LTD וסרוקסט זה גלקסו סמית' קליין ישראל

תודה רבה לך שירה