פורום פסיכיאטריה

פורום זה סגור לשליחת הודעות חדשות.
23629 הודעות
11816 תשובות מומחה
23/08/2005 | 15:58 | מאת: שירלי

שלום אני בחודש שישי ורציתי לשאול איזה כמות של פרוזק מותר לקחת בהריון כיום אני לוקחת פלוטין 20 מ"ג האם ניתן להגדיל את הכמות? תודה רבה

לשירלי לפי דעתי אפשר אבל תמיד אני מוסיף שכדאי להוסיף ולהתייעץ עם המכון לטרטולוגיה בהדסה. בכל אופן בשביל מה להוסיף? בדרך כלל אני נוהג להחליף את התרופה אם אינה יעילה ולא לעלות במינון. (אלא אם מדובר ב OCD) כל טוב דר' גיורא הידש

23/08/2005 | 15:56 | מאת: יוסי

שלום וברכה אני בן 27 ואני סובל מזה כמה שנים ממכלול בעיות (כנראה נפשיות) הקשורות במתח\חרדה\דכאון הסימפטומים הם: קשיי ריכוז\חשיבה חוסר מוטיבציה בעכבות כך. חוסר שקט נפשי בכלל. עד כה הפסיכאטרים שאצלם ביקרתי לא הצליחו לאבחן את בעייתי במדויק וגם לא הצליחו לייצב את מצבי ע"י מס' תרופות. לאחרונה גיליתי בבדיקת דם כללית רמת גלוקוז הנמצאת בגבול התחתון של הנורמה - (71), כאשר הערכים הנורמליים הינם 110-65. קראתי בכמה מאמרים שרמות גלוקוז נמוכות גורמות לליקויים בתפקוד המוחי ובעיקר - שהם מאובחנות לעיתים קרובות אצל חולי סכיזופרניה! והשאלה שלי היא: האם זה יכול לתת לי אינדיקציה למצב כזה? האם יתכן שאני בתהליך סכיזופרני איטי? האם הרמה הזו היא כשלעצמה גורמת לבעיות? אודה מאוד לתשובתך המקצועית, ואני מתנצל על אורך השאלה

23/08/2005 | 19:01 | מאת: שירה59

יש לך גלוקוז בטווח הנורמלי. גלוקוז נמוך פוגע בתפקודי המוח משום שגלוקוז הוא בערך סוג ה"מזון" היחידי שהמוח משתמש בו. אבל אצלך זה לא המצב. האם הבדיקות מראות בעיות אחרות - כמו B12 ברזל, ויטמינים וכו'? במקום זאת כדאי לפנות לאחד הרופאים הבכירים בארץ כדי לקבל אבחנה מדוייקת למצבך וטיפול מתאים.

ליוסי ממש לא, אין זה הכיוון ותצטרך לחפש כיוון אחר. הייתי בודק (בנוסף לבעיות הרגשיות שתיארת) גם את האפשרות של הפרעת קשב לא מאובחנת מהילדות. לעתים כאשר טיפולים מקובלים לא עוזרים עלול להיות רקע של הפרעת קשב. כל טוב דר' גיורא הידש

23/08/2005 | 15:26 | מאת: לריסה

שלום רב הנני נוטלת בומביד כחודשיים . חודש ושלושה שבועות במינון של כדור אחד ביום 150 . בשבוע האחרון כדור בבוקר וכדור בצהריים . מצבי רע מאוד , דיכאון כבד , חרדות ואכילה ללא הפסקה מתוך לחץ ועצבנות בלתי מובנת . האם הכדור לא מתאים לי ? אגב , גם כל המשפחות האחרות לא מתאימות לי . מבקשת עזרה בתודה לריסה

24/08/2005 | 01:27 | מאת:

ללריסה לפני שקובעים שהמובמיד אינו מתאים יש לעלות במינון. אפשר לעלות עד 600 מג' ביום. כל טוב דר' גיורא הידש

24/08/2005 | 21:24 | מאת: רז

ללריסה וד"ר הידש. גם אני לוקח מובמיד כבר מספר חודשים והוא בהתחלה עשה אותי מאוד מאוד עצבני - אני עכשיו במינון של 225 מ"ג בלבד ומתקשה לראות כיצד אני יעלה עוד כי אני צריך דפלפט וקלונקס כדי להירגע... כמובן שגם לפניו הייתי עצבני - אבל הוא הביא אותי לרמות שלא הכרתי...

23/08/2005 | 15:24 | מאת: נילי

לדר' הידש שלום אודה על תשובות לשאלותי הבאות: 1. אם אגדיל את מינון הרסיטל מכדור לכדור וחצי (ל- 30 מ"ג), האם גם תופעת קיצור שעות השינה תגבר או שאין קשר? 2. אני לוקחת שני קלונקס 0.5 מ"ג ליום. אם אצליח להיגמל מכדור אחד, האם הכדור היחיד שאקח, ישפיע יותר חזק? כאילו בגלל הגמילה מהשני? 3. האם גם את כדור הזודורם אפשר למצוץ תחת הלשון לספיגה מהירה וחזקה יותר כפי שכתבתם בזמנו על הבנזודיאזפינים? בתודה מראש נילי

24/08/2005 | 01:26 | מאת:

לנילי עם העליה במינון אפשר לקבל גם עליה בתופעות הלוואי, כך גם ההפרעות בשינה. בקלונקס לא תהיה השפעה גדולה יותר לכדור אחד. איני יודע לגבי הזודורם, תבדקי אם אפשר לחצות את הכדור (האם יש עליו חריץ), אם אין חריץ אז בטוח שאי אפשר למצוץ אותו, לגבי עליה ביעילות איני יודע. כל טוב דר' גיורא הידש

23/08/2005 | 14:47 | מאת: נ

שלום רב אני סובלת מהפרעה בי פולרית מאז האיבחון לפני למעלה מ-20 שנה. החלק היותר דומיננטי הוא הדיכאון שאני סובלת ממנו מעל 4 שנים ברציפות. טופלתי בכל התרופות נגד הדיכאון וכלום לא עזר. אכשיו חזרתי לציפרמיל כיוון שהאפקסור והאנפרניל לא הועילו מספיק וסבלתי מתופעות הלוואי, וויתרתי על תרופות אלו כרגע. בנוסף אני מקבלת טגרטול. שאלתי, בעבר קיבלתי ליתיום שמאוד עזר לי נגד הדיכאון, אבל בגלל רעד בידיים הפסקתי . הומלץ לי לנסות למיקטל הדילמה שלי היא האם לבזבז עוד זמן יקר בלנסות עוד משהוא או ללכת על בטוח, שהליתיום עזר לי בעבר כאשר הרעד בידיים הוא מבוכה גדולה מאוד. האם ללמיקטל יש השפעה נוגדת דיכאון כמו לליתיום אני בדילמה גדולה מאוד אנא תשובתך תודה רבה

24/08/2005 | 01:21 | מאת:

שלום, הליטיום היא תרופה מצויינת ויש האומרים שהלמיקטל מתקרבת אליה. איני אוהב את הליטיום בדיוק בגלל תופעות הלוואי - רעד, פגיעה בבלוטת התריס והכליות ועוד. כך שאני משתמש יחסית מעט בליטיום. כל טוב דר' גיורא הידש

23/08/2005 | 13:40 | מאת: צביאל

רבים חושבים, שלאהוב את המטופל פירושו שאיש המקצוע אמור להיות נחמד אליו, לחייך מולו, להקשיב לו בתשומת לב, לייעץ לו, לסייע לו בפועל בבעיותיו השונות, אולי אף לטפוח על שכמו כשצריך, וגם בלי סוף לעודד אותו - בקיצור לעשות לו מצב רוח טוב ונחמד. במשך הרבה שנים גם אני ציפיתי שאגיע למטפל אידיאלי שכזה שיאהב אותי באופן הזה. אין לי ספק שכל ההתנהגויות הנחמדות האלה, מדי פעם נחוצות למטופל ויש להביען כלפיו – אך האם תמיד זה מה שהכי נחוץ מיד המטפל במסגרת טיפול אל מול חוליו הנפשי של המטופל? האם אהבה בכלל, ואהבת המטופל בפרט - היא רק אוסף של אקטים מתקתקים וסכריניים מהסוג המכונה (בסלנג המתפנק) פוצי מוצי? האם כאשר אתה מתסכל ומכאיב לאובייקט פירושו בהכרח שאינך אוהב אותו? כאשר אימא מסרבת לתת לבנה הקט ממתקים מפני ששיניו הרוסות, והוא מתייפח מרות וארוכות ובכלל לא מסוגל להבין שזה לטובתו - האם היא אוהבת אותו? (האם זו אהבת אמת? מה טיבה? ומה הן סגולותיה?) או שאולי היא שונאת אותו ומתאכזרת אליו כפי שבטוח באותו רגע קשה, הזאטוט הקטן והכועס?

23/08/2005 | 14:33 | מאת: תמימי

צביאל לאהוב זה לוא דווקא להענות תמיד לכל רצונותיו וגחמותיו של המטופל. לוא דווקא פוצי מוצי. כשם שאתה אוהב את ילדיך ומדי פעם מתסכל אותם או מציב להם גבולות, וכל איש מקצוע והורה יודע שגבולות הם חלק חשוב, כי הם נותנים ביטחון, מתוך הגבולת ורק באמצעותם ניתן ליצור קשר אמיתי עם אדם אחר, כי ללא גבולות מדובר באיזה סוג של סימביוזה, שאינה אפשרית בטיפול, גם במצביו הרגרסיביים ביותר. הגבולות חשובים גם למטופל וגם למטפל, כדי לאפשר לו להיות זמין באמת למטופל ובאמת להיות לא שיפוטי כלפיו, הוא חייב שתהיה הפרדה, אותו סטינג מפורסם, שמאפשר לו את הפרטיות שלו, את תחושת הביטחון, ואז כשמגיעה השעה הטיפולית הוא יכול באמת להיות זמין למטופל באופן האופטימלי. כשאני התייחסתי לאהבה התייחסתי אליה במישור של התמסרות, חמלה, אמפתיה. האם חייבים ליזום תיסכול כדי לגרום לספרציה ולאינדוודואציה? הרי התיסכול מצוי בעצם הסיטואציה הטיפולית. בעצם העובדה שהמטפל יכול לההפך לאדם הכי קרוב ומשמעותי בשבילינו, אבל זה לוא דווקא הדדי, אנחנו "רק עבודה" בשבילו. התיסכול הוא בזה שהקשר הוא טיפול וזהו זה. כשמסתיים הטיפול מסתיים גם הקשר, למרות כמות האנרגיה העצומה שהושקעה בו, משני הצדדים. התיסכול הוא חלק אינהרנטי בתקשורת בין שני אנשים שונים, בעלי צרכים שונים, סגנונות תקשורת אחרים, אישיות נפרדת. מפגש עמוק עם נפש של אדם אחר- מטפל או מטופל- תמיד ייצור תיסכול. וכן, מהתיסכול אנחנו גדלים ומתפתחים. אבל אינני מסכימה איתך שצריך ליזום אותו באופן מכוון. אני אוהבת מטופל ולמרות שהוא מאד רוצה, לא מזמינה אותו לביתי. אני מתסכלת אותו כמו שאני מתסכלת את ביתי הקטנה שרוצה עוד סוכריה. אבל הגבול הזה שאני שמה- כדי להגן על פרטיותי, משרת את הקשר הטיפולי ואם הוא פוגע במטופל- זה לא כדי לפגוע בו, אלא כדי להגן עלי ואולי גם עליו וכמובן על הקשר הטיפולי. המטפלת שלי אהבה אותי מאד ובכל זאת לא היתה מסוגלת לחבק אותי. כי יש לה קושי עם מגע. וזה כאב לי כי אני מאד זקוקה למגע פיזי, אבל היה לי ברור שהיא לא עושה את זה בשביל איזה עיקרון של לתסכל אותי בכוונה, אלא כי היא לא תרגיש נוח, כי זה גבול הנתינה שלה. המטפל הקודם שלי אהב אותי, ובכל זאת היה פורמליסט מאד בסגנון העבודה שלו, ולא סיפר לי כמעט כלום על עצמו. למרות שאני אדם מאד פתוח וחשיפה מאד עוזרת לי אצל אחרים. הוא עשה את זה כי זו דרכו המקצועית. וכו' וכו' וכו'. אהבה אין משמעותה ויתור על מי שאנחנו בשביל האחר, כי בוויתור כזה אנחנו לא יכולים ממש לעזור למישהו אחר. אבל אני בהחלט חושבת שצריך להיות מאד עדינים בעמודה הזאת, לא מסכימה עם עמדתך הרואה במניפולציות תקיפות מכוונות משהו שיכול לשרת תהליך טיפולי בצורה רצינית. אני כעסתי על מטפלי לא פעם אחת. הם לא נבהלו מהכעס שלי ולא התקפלו כתוצאה ממנו. החוויה הנפלאה היתה שהם לא שפטו אותי על הכעס הזה. קבלו אותי באהבה גם אז. וזו אהבה אמיתית בעיני- היכולת הזאת לקבל את השני בלי לשפוט אותו, בחמלה, באמפתיה. מכאן ניתן לצמוח. מכאן צמחתי גם אני. ומכאן אני מקווה שגם מטופלי יצמחו. תמי.

23/08/2005 | 19:28 | מאת: אבישג

קטונתי מלנסות אפילו להסביר את שאלת השאלות, שגדולים וחכמים ממני התחבטו בה במשך אלפי שנים. אני עומדת להגיד משהו שיש לי הרושם שלא יתקבל בהבנה על ידי רבים כאן... (הנה אני נושמת עמוק וקופצת למים !) ההשוואה בין אהבה הורית לבין אהבה בטיפול נפשי לא מסתדרת אצלי בראש. אני חושבת שקשר הורי ללא אהבה בין הורה לילדו נדון לכישלון חרוץ והוא הרסני והורס. (והוא בוודאי אחת הסיבות להגיע בסופו של דבר אל חדרו של הפסיכולוג..) לעומת זאת, אני לא חושבת שהכרחי שתהיה "אהבה" בין המטפל למטופל (או להיפך), על מנת שהטיפול יהיה יעיל ומוצלח. כן, אני בהחלט חושבת שיש מספר אלמנטים שהם הכרחיים לחלוטין בטיפול נפשי וביניהם אפשר למנות את החמלה, האמפתיה, הגבולות עליהם דיברה תמימי, הסבלנות, יכולת ההכלה של המטפל את המטופל שלו ועוד ועוד. אבל... אהבה ? האם המטפל חייב לפתח רגשות אהבה אל המטופל שלו ? ומה קורה אם הוא לא מצליח בכך ? האם עליו "להתפטר" מתפקידו כי לא הצליח לחוש אהבה כלפיו/כלפיה...? בהחלט איני סבורה שתפקידו של המטפל לעסוק אך ורק ב"פוצי מוצי" כפי שכתבת, צביאל, ומניסיוני האישי אני יכולה להעיד שהמטפל (המקסים) שלי הציב מולי לא אחת מראה דרכה ניבטה אלי השתקפותי שלא נעמה לי כלל באותן סיטואציות... המקצועיות, הניסיון ושיקול הדעת של המטפל הן אבני היסוד של הטיפול בהקשר הזה. הוא צריך לפסוע מאוד בזהירות על מנת לא להציף את המטופל שלו בחוויות מכאיבות מדי, יותר ממה שהוא יוכל לשאת. בעיניי זה מן סוג של ריקוד בין המטפל למטופל, לפעמים המטפל מכתיב את הקצב ו"דוחף" את המטופל עוד קצת קדימה, בוחן את גבולות ההכלה שלו, ובהתאם לתגובות מהמטופל הוא יכול לדעת האם הוא בכיוון ובקצב הנכונים או לא. במקרים אחרים זה דווקא המטופל שמכתיב את הקצב, בוחן את הגבולות שלו מול המטפל, בודק ומשנה את הקצב ואת התנועה ובוחן את תגובותיו של המטפל... כל זמן שהכל נעשה מתוך רצון כן ואמיתי לעזור ולהתקדם למקום טוב יותר, ובהרבה מאוד זהירות - אני חושבת שהסיכוי להזיק הוא קטן.

23/08/2005 | 16:12 | מאת: אינסה

השאלה האם זה כמו "כאשר אימא מסרבת לתת לבנה הקט ממתקים", או יותר כמו "כאשר אימא מכה את בנה שלא יהיה פחדן (או תוקפן, או יעזוב את הרגליו הרעים)"...?

23/08/2005 | 16:31 | מאת: צביאל

את באמת שואלת אותי שאלה טובה. אולי באמת עלי לתת דוגמה יותר טובה (אם כי יתכן שמבחינת התסכול והסבל שחווה הילד הקטן אין הבדל משמעותי בין שני המקרים). אבל עכשו עולה בדמיוני אותו עול ימים עדין וילדותי מעט, שהגיע לגיל 18 ומתגייס לגולני ועובר 3 שנים מפרכות בלשון המעטה (מי שלא מכיר לא מבין עכשו). ואני שואל: מה "שעוללו" לבחור - האם לא נעשה מתוך גישה חיובית ומתוך מטרה לפתחו ולחזקו? ויותר מכך: האם בעיקרון מישהו יכול להציע דרכים אחרות לחשלו כך שיתפתח ויהיה לחייל ולגבר כמו במסלולו הקשה "והאכזרי" בו העבירו אותו? דרך אגב, אינסה, נראה לי שהראש שלך עובד יותר טוב משלי...

23/08/2005 | 12:55 | מאת: מודאגת

האם עקב היותי סובלת מחרדה/ דיכאון יש לי סיכוי גבוה יותר ללקות במחלת נפש מסוג אחר? אודה להסברך בנושא

23/08/2005 | 15:58 | מאת: אינסה

אותם הבעיות. התשובה היא - לא. מההפרעות האלה לא נוצרות מחלות נפש. אך לפעמים כשיש מחלה כזאת, החרדה או הדכאון יכולים ללוות אותה.

24/08/2005 | 01:14 | מאת:

אני חושב שהמחשבה הזו שלך, והדאגה הזו מקורה מחרדה. בהחלט אין קשר בין חרדה ומחלות נפש, כמו שמי שסובל ממחלת כבד לא יפתח בעיה אורטופדית.... אפשר להרגע כל טוב דר' גיורא הידש

23/08/2005 | 10:54 | מאת: הריונית

שלום רב, בת 32, בהריון חודש רביעי. אני נוטלת ציפרמיל לאחר שנאמר לי במרכז הטרטולוגי שהוא בטוח בהריון. האם ידוע משהו על בטיחותו בהנקה? תודה!

24/08/2005 | 01:12 | מאת:

שלום, הציפרמיל עובר בחלב האם, במספר מחקרים לטווח של מספר שנים לא נמצא שהוא גורם נזק לתינוק, אבל כיוון שהוא עובר בחלב האם ההמלצה היא לא להניק או להפסיק את הציפרמיל. אבל כל מקרה וכל אשה באופן אינדיווידואלי, צריך לבדוק את הסיבות לנטילת הציפרמיל וגם את חשיבות ההנקה בעינייך. כל טוב דר' גיורא הידש

שלום אני לוקח 3 כדורים ביום אדרונקס, בשבוע האחרון התחלתי לקחת 3 פעמים ביום כל 8 שעות כדור אחד, האם זה נכון? האם אדרונקס עובד רק ל-8 שעות? או שיותר טוב לקחת פעמיים ביום? לכמה שעות אדרונקס עובד? ואם פעמיים ביום מה צריך כדור וחצי בבוקר כדור וחצי בערב? שמא כדור בבוקר 2 בערב? או הפוך?

23/08/2005 | 11:46 | מאת: נדחפת

שלום לך אחד לי אמרו לקחת שניים בבוקר ואחד אחר הצהריים או צהריים מכיוון שזה כדור מעורר. אני שוכחת לקחת פעמיים ביום אז אני לוקחת שניים בבוקר - וזה עדיין עוזר תרגיש טוב

אכן צריך ליטול שלוש פעמים ביום, אבל כיוון שהתרופה מעוררת מקובל ליטול בבוקר ובצהרים ולישון טוב בלילה. כל טוב דר' גיורא הידש

23/08/2005 | 01:22 | מאת: מאיה

תודה רבה דר הידש ותודה גם לך מיכל. איך ואיפה אני יכולה לאבחן את הבעיה??? מה ההליך הראשוני?? לאן עליי לפנות???? תודה רבה , מאיה.

24/08/2005 | 01:09 | מאת:

למאיה כדאי לפנות לפסיכיאטר, או דרך קופת החולים או בבית החולים הכללי הקרוב לאזור מגוריך או באופן פרטי. כל טוב דר' גיורא הידש

23/08/2005 | 00:59 | מאת: נוטל סרוקסט

לדוקטור היתיחסותך http://news.walla.co.il/?w=//767116

23/08/2005 | 15:54 | מאת: דעה

כמו שנאמר תוצאות המחקרים בד"כ משקפים מה שהחוקר רצה להוכיח. רבות מהתוצאות יכולות להיות מוטות על ידי ניסוח השאלות, חתך האנשים אותם אתה בודק וכו'. אפילו הפסיכיאטרים עדיין לא ממש סגורים על מה גורם לאנשים מסויימים להתאבד ולאחרים לא. אז מחקר קטן ודבילי יכול לקבוע שכדור זה או אחר גורם (!) להיתאבדות ?? ועוד משהו , הרי חלק ממי שלוקח את התרופות האלה יש לו נטיות אובדניות מלחתחילה , אז במקרה הגרוע אפשר להגיד שהתרופה לא עזרה אבל לקבוע שהיא הגורם להיתאבדות זה מגוחך. זהו שוב מחקר שבא לאשש כל מיני דעות קדומות נגד תרופות פסיכיאטריות

כיוון שבכל מקרה מדובר על תופעה די נדירה מהבחינה הסטטיסטית ורבים נוטלים סרוקסט קשה מאוד להוכיח בצורה חד משמעית שהסרוקסט גורם לעליה בסיכון האובדני. מצד שני גם סיכון קטן מצריך נקיטת אמצעי זהירות ולכן ההגבלות לגבי הנוער. ההגבלות לגבי הנוער קיימות למרות שלא הוכח שקיימת בעיה, כלומר משנה זהירות, וטוב שכך. כל טוב דר' גיורא הידש

22/08/2005 | 23:42 | מאת: חיים ב.

מישהו מטופל בסימבלטה אני רוצה לדעת יותר. תודה

23/08/2005 | 18:21 | מאת: יעקב

אני השתמשתי לדכאון ווחרדה וזה לא עזר כל כך , ממה אתה סובל ?

22/08/2005 | 23:04 | מאת: קנדשוב

היתי שמח אם תוכל לעזור לי בנושא תכתוב לי בבקשה כיצד זה יעשה למסור לך את המיל שלי או שתיתן לי את כתובת המיל שלך בברכה יעקב

לצערי איני ממליץ על רופאים בפורום, ברצון אעזור לך אבל תצטרך למצוא דרך להתקשר אלי, זה לא כל כך מסובך. כל טוב דר' גיורא הידש

22/08/2005 | 22:43 | מאת: מני

אני פונה דוקא אליך משום שנתקלתי בתשובתך לשאלות דומות: 1. SUPER SAME ובכנות! יכול לטפל בהפרעות חרדה עם השלכות פיזיות כגון: רעד, כווץ החזה וכו'? 2. בונסרין 30 מ"ג - בנטילה של רבע כדור עד מקסימום חצי כדור עדיין יש צורך בספירת דם כל חודש בחודשים הראשונים לטיפול ? או שבמינון כזה אין צורך? מהי יעילות התרופה לדיכאון חרדה ובעיקר הרגעה והעלאת מצב רוח? תודה

22/08/2005 | 23:59 | מאת: דור

1) סופר סאם נבדק לדיכאון ולא לחרדה. עפ"י מס' מחקרים יעילותו זהה לזאת של הטריציקלים. לדיכאון קל אפשר לקחת אותו לפני שמנסים את התרופות. 2) לגבי בדיקות דם בזמן נטילת בונסרין- תשאל את הרופא שרשם לך. המינון המינימלי לדיכאון הוא 30 מ"ג ליום. התרופה לא מיועדת לחרדה אבל יש לה השפעה מרגיעה ואפילו מרדימה.

23/08/2005 | 17:07 | מאת: מני

תודה ויש ל עוד מס' שאלות: 1. באתר ביה"ח גהה רשום שבונסרין מיועד גם לחרדה? 2. לגבי הSAME מדוע פסיכיאטרים לא ממליצים בתרם רושמים מרשם לטריציקלים? 3. הכי חשוב - לאחר כמה זמן משפיע הבונסרין?

מה היא הבדיקה הטובה ביותר לאיבחון הפרעות קשב וריכוז למבוגרים? מבחן TOVA- האם מומלץ, או לא? כיצד ניתן לדעת מבדיקות דם וא.ק.ג. על הפרעות קשב וריכוז?

לפי דעתי האיבחון הטוב ביותר הוא ע"י פסיכיאטר. אצל מבוגרים, בגלל שהבעיה לא אובחנה בילדות יש הרבה פעמים הפרעות נילוות שנולדו מתוך ההפרעה, ולפעמים יש הפרעות אפקטיביות שיש להם סימפטומים של איבוד קשב וריכוז ולכן מתחזות להפרעה אמיתית. פסיכיאטר מוכשר לעשות אבחנה מבדלת בין ההפרעות השונות (בניגוד לנוירולוג שיודע לבצע איבחון לבעיות נוירולוגיות ולא פסיכיאטריות). מבחן טבה בודק אספקט אחד של הפרעת קשב- בעיות בקשב המתמשך. הבעיה היא הקיימות 4 מערכות קשב וזו רק אחת מהן. מבחן טובה מתבצע הרבה ע"י נוירולוגים תחילה רגיל ואח"כ עם ריטאלין כדי לבדוק האם התרופה יעילה להפרעה. בדיקות דם נועדו כדי לשלול הפרעת קשב מסיבות אחרות : אנמיה, חסר B12, חסר בויטמינים ובעיות אחרות. בדיקת א.ק.ג נעשית בדר"כ כדי שאם יידרש טיפול תרופתי, יש לשלול בעיות בלב שכן הריטאלין הוא אמפטמין וגורם לעלייה בקצב לב כך שלמי שיש בעיות שלב אסור לקחת.

כפי שצינתי ההמלצה הייתה ללכת לפסיכיאטר מומחה להפרעות קשב וריכוז אצל מבוגרים. קיבלתי המלצות על פסיכיאטר, אך הוא מומחה לילדים ונוער- הוא מבצע בדיקת TOVA(יש לו מרפאה לאבחון וטיפול בהפרעות קשב) לעומת זאת שמעתי גם על פסיכיאטר אחר המומחה במבוגרים, אך הוא אינו דוגל בשיטת הTOVA, אלא בבדיקות הדם והEEG. מה כדאי??? האם יש מישהו מומלץ שעושה את כל הבדיקות יחד? האם יש לך המלצות על לפסיכיאטר מומחה להפרעות קשב וריכוז אצל מבוגרים? תודה!

22/08/2005 | 20:43 | מאת: הגר

האם פאקסט ורסיטל דומות בהשפעתן על בעיות חרדה?הפאקסט גורם לי לתיאבון מוגבר אך עוזר לי עם החרדות השאלה אם לרסיטל תהיה השפעה דומה בלי להגביר תיאבון או האם קיימים חסרונות לרסיטל לעומת הפאקסט? תודה הגר

23/08/2005 | 12:25 | מאת: דו?רו?ן

מנסיון גם רסיטל הגביר אצלי את התאבון ולעליה במשקל, אי אפשר לדעת איך את תגיבי כל אחד מגיב קצת שונה, אבל שמעתי שפרוזק אצל חלק מהאנשים מוריד את התאבון .

23/08/2005 | 23:34 | מאת:

להגר מדובר על שתי מולקולות שונות הפועלות בדיוק על אותה הנקודה במוח, כך שגם ההשפעה החיובית וגם תופעות הלוואי דומות. הרסיטל כנראה מעט יותר מדוייקת ולכן סטטיסטית יש לה פחות תופעות לוואי, אבל בסך הכל גם תופעות הלוואי דומות, מדובר יותר על השפעה אינדיווידואלית על כל אחד. אם תרופה אחת אינה משפיעה או גורמת לתופעות לוואי מקובל להחליף אותה לתרופוה אחרת מאותה הקבוצה. דרך אגב שתיהן פועלות על הסרוטונין ושייכות לקבוצת ה SSRI כמו הפרוזק. כל טוב דר' גיורא הידש

22/08/2005 | 19:35 | מאת: שמוליק

יכול להיות ששימוש בקונצרטה מגביר אצלי חרדות ודיכאון. אני לוקח כבר שבועיים קונצרטה 18 ומרגיש שהחרדות מתגברות לפני זה לקחתי קונצרטה 36 במשך חודשיים ולדעתי זה ממש הגביר לי את החרדות והדיכאון. כשהפסקתי (בגלל מגרנות שזה עשה) , זה עבר . הפסיכאטר שלי אומר שאין קשר , אבל לא נראה לי שהוא צודק מה דעתך?

23/08/2005 | 23:24 | מאת:

לשמוליק הקונצרטה אומנם מעוררת אבל בדרך כלל מרגיעה ואינה גורמת לדיכאון. הגיוני שהפסיכיאטר צודק, אבל בדרך כלל איני מתווכח עם עובדות כאשר בדקת מספיק פעמים את השפעת הקונצטה עליך. כל טוב דר' גיורא הידש

22/08/2005 | 15:21 | מאת: מאיה

אני בת 28 בדרך כלל בחורה בריאה קצת יותר עצבנית מהרבה אנשים שאני מכירה אבל בריאה. מלפני כבערך חודש הפכתי להיות עצבנית במיוחד חסרת סבלנות ואף תוקפנית. אני מתעצבנת מכל דבר קטן ומגיבה בחריפות. אני ממש מרגישה את העצבים "זורמים " לי בגוף. התופעה הזו ממש מוקצנת ואני לא מצליחה להשתלט עליה מה גם שהיא ממש מחריפה. אני עובדת במשך היום, לוקחת ויטמינים (צנטרום פרופורמנס) שותה כוס קפה אחת ביום . מה שאני רוצה לדעת זה איך אני נפטרת מהתופעה הזו אחת ולתמיד. יש כדורים טבעיים לרגיעה.?? רגיעון של הדס לא עזר לי וגם התמצית באך???? אני מאוד אודה לכם על תשובה מהירה.....

22/08/2005 | 16:34 | מאת: מיטל

מאיה אני ממש מבינה לליבך , כי גם אלו התחושות שלי לאחרונה , רק שאני חושבת שזה מלווה בעוד דברים קשים . לגבי תרופות טבעיות שמרגיעות ? אני לא כ"כ מכירה . אבל ממליצה טיפולי ביופידבק ויש גם טיפולי תנועות עיניים אני חושבת שקוראים לזה , טיפולים אלו מסובסדים דרך קופות חולים. ספורט יכול לעשות טוב , יוגה , מדטציה , רפלקסולוגיה , תזונה נכונה אכן יכולה לשפר. אולי תלכי לדבר עם מישהו כדי שיוכל לעזור לך להבין את מקור הבעיה והטיפול בה ? וכמובן הפיתרון המהיר והקל ביותר כדורי הרגעה בנזודיאזפינים למניהם. רק טוב ,מיטל

22/08/2005 | 23:31 | מאת:

למאיה תודה למיטל ואני מצטרף לדבריה, הייתי מוסיף שקודם כל כדאי להגיע לאבחון מלא למקורות ה"עצבנות" ולקחת בחשבון אפשרות של הפרעת קשב מהילדות. כל טוב דר' גיורא הידש

23/08/2005 | 00:38 | מאת: רזי

תבדקי אם יש בעיות בבלןטת התריס או שזו הפרעה לפני מחזור

22/08/2005 | 15:18 | מאת: יובל

שלום לכולם, אני נכה צה"ל, בן 27, קיבלתי תרופות 7 שנים בערך, לפני 7 חודשים החלטתי להספיק עם התרופות, כרגע אני לוקח רבע כדור ב-10 ימים, כשאני אמור לקחת בערך 10 כדורים ליום...הפסקתי על דעת עצמי,, אני מבין שכשנותנים משהו למוח מבחוץ הוא מספיק לייצר את זה, את החומר ואז כשמפסיקים נוצר חוסר איזון במוח .... כרגע אני מתוסכל מהחיים, אין לי הזיות או מחשבות רעות, פשוט מתוסכל... האם יש אלטרנטיבה למצב כזה? כי לתרופות אני לא רוצה לחזור, הם מרדימות אותי ל15 שעות ביממה ביום.. איזה אלטרנטיבה אתם מציעים תודה יובל

22/08/2005 | 18:43 | מאת: אינסה

יובל, אם מדובר בתרופות אנטי-דכאוניות, אז אתה לא צודק בקשר להבנת המנגנון של יחסי גומלין בין התרופה הזאת למוח. אך אתה צודק מאוד לגבי הישנוניות שיש לפעמים. לכן גם אני מצטרפת לנושא: אני לוקחת עכשיו ויפאקס 150 כבר כמה ימים, אך גם עכשיו וגם כשהייתי יותר מחודש במינון קטן יותר, אני לא יכולה להפטר מרצון קיצוני לשון רוב הזמן של יממה! יש כוח רק לישון, ובכלל לוקח לי עד 7 בערב כדי להתעורר, כאשר אני מתעוררת ב11-12 ב"בוקר"... מה עושים ומתי זה יעבור????

22/08/2005 | 20:17 | מאת: שרון

יובל, לא כתבת מדוע לקחת תרופות ואיזה, כך שקשה לענות לך. דיברת על כך שאתה בלי הזיות כרגע, האם הייה לך התקף פסיכוטי? אם תכתוב מה האבחנה שלך אוכל אולי לעזור... אני.

22/08/2005 | 14:49 | מאת: נג

שלום רב, אני נמצא במצב דיכאון ומטופל תרופתית לאחרונה אני לא מריח (עשן סיגריות , בשמים, ריחות כימיכלים וכו') וגם חוש הטעם הולך ומדרדר (רק חריף מאוד חמוץ מאוד וכו') האם התופעה הזו קשורה בסמפטונים של חרדה או אלו תופעות לואי של התרופות.

22/08/2005 | 23:27 | מאת:

שלום, יתכן שאלו תופעות של דיכאון (לא מהתרופות), אבל כדאי להבדק אצל נאורולוג, לראות באופן אובייקטיבי האם ישנה ירידה בחושים וגם לבדוק האם אין בעיות אורגניות-גופניות נוספות. כדאי להבדק אצל נאורולוג. כל טוב דר' גיורא הידש

22/08/2005 | 14:22 | מאת: מרין

שלום אני בת 32 מהרבה שנים יש התקפי חרדה לפעמים קשים הייתי אצל פסיכולוג שנה אבל זה לא עזר החלטתי היום לקחת כדורים למרות שהייתי נגד התרופות אבל הגעתי למצב שאני מרגישה שאני מאבדת החיים שלי כל הזמן אני מפחדת שיהיה לי דפיקות לב היום דיברתי עם מרפאה שיש בה פסיכיאטר ואמרו לי שהתור אולי יהיה בעוד חודש וחצי עד חודשיים עד הזמן הזה המליץ רופא המשפחה על תרופה בשם לוריוון 1mg ואמר שהתרופה הזו לא ממכרת ולקחת אותה כדור אחד ביום עד שאגיע לפסיכייאטר רציתי לשאול האם באמת התרופה הזו לא ממכרת והאם אני יכולה לקחת אותה כל יום רצוף ומה ההשפעות שלה והאם יש תופעות לוואי וגם רציתי להגיד לך שאני מקבלת נורמוטין 25mg כדור אחד ביום האם אפשר לקחת עמה לורווין כי אני מפחדת מנטילת תרופות ומכל דבר בחיים מה לעשות תעזור לי???????????? והאם התוצאות שלו מיידיות??

22/08/2005 | 23:25 | מאת:

למרין אכן הלוריוון היא תרופה בטוחה אשר פועלת מיידית על הדיכאון (אפילו תוך כדי כחצי שעה), וניתן לשלב אותה עם נורמיטן. הבעיה היחידה אתה שהיא ממכרת, אומנם ממכרת חלשה אבל כן ממכרת, לכן בשלב הראשון ההמלצה היא לא ליטול אותה באופן קבוע (לעשות הפסקה אחרי כמה ימים), וכך עוקפים את הבעיה של ההתמכרות. כל טוב דר' גיורא הידש

22/08/2005 | 11:58 | מאת: חן

מהו המינון המקסימלי של למיקטל כמייצב יחיד? כתבתי לפני כמה ימים שאני נוטלת 350 מ"ג, בדרך ל- 400 מ"ג. תודה, חן

22/08/2005 | 23:23 | מאת:

לחן 400 הוא המינון הגבוה ביותר שנבדק במחקרים ולא הוכח באופן חד משמעי שהוא טוב יותר מ 200. יחד עם זאת אין סכון רב במינונים גבוהים יותר כפי שהנאורולוגים נותנים לעתים. כל טוב דר' גיורא הידש

22/08/2005 | 11:46 | מאת: רונית

מצטערת שאני כותבת בהצתה מאוחרת. בסרט הוסבר ע"י ד"ר רוזן - הפסיכיאטר - שסכיזופרניה זאת מחלה ניוונית, דהיינו, ניוון של המח. זה היה מסר מאד לא אופטימי - האם הדבר נכון? האם בסכיזופרניה יש תהליך מתמשך של ניוון המח - כמו בטרשת נפוצה? אם כן, כיצד אפשר למנוע או לעכב את התהליך? האם מצבים של התקפים פסיכוטיים מגבירים את תהליך הניוון אם קיים? מתי נעצר התהליך - אם הוא נעצר?

22/08/2005 | 19:14 | מאת: שרון

היי רונית, עד כמה שידוע לי בסכיזופרנייה יכולה להיות התדרדרות ביכולות החשיבה (איבוד הגמישות המחשבתית), הידרדרות רגשית (-במובן של שטיחות ודלות רגשית) והתדרדרות תיפקודית, חוסר יוזמה. או בלשון אחרת סימפומים שליליים. ועד כמה שזכור לי ניתן לראות הבדלים במבנה החללים במח כאשר אצל הסובלים מסכיזופרנייה הם מוגדלים מעט, אם כי אני לא בטוחה שדבר זה קשור להתדרדרות. הדרך לעצור את ההתדרדרות היא ע"י לקיחת תרופות באופן קבוע, יש תרופות שמשפיעות טוב יותר על הסימנים השליליים מאחרות. כמו כן לשים לב גם להיבט השיקומי - בניית מסלול ושגרת חיים עם עבודה, פנאי, חברה וכו' (מה שטוב לבני אדם באופן כללי ולא רק לאנשים עם סכיזופרנייה). כמובן ישנם אנשים עם סכיזופרנייה שמתפקדים טוב כל עוד הם בטיפול תרופתי מתאים, ושאין להם את הסימנים השליליים. מקווה שעזרתי, שבוע טוב, אני.

22/08/2005 | 19:52 | מאת: אינסה

שרון, אולי תוכלי לעזור לי בבקשה....? העניין הוא שההתדרדרות הקוגניטיבית החריפה שלי שנמשכת מזמן כל כך שאני כבר לא זוכרת מתי הייתי במיטבי, - כל כך מתרידה ומפחידה אותי והיא לא עוברת (כמו כן גם בעית הזיכרון והריכוז), שאני התחלתי לחשוש האם זה לא ביטוים של סכיזופרניה סמויה והדרגתית? איך ניתן להבחין שכל זה ביטויי הדכאון וזה הפיך ולא סימני הסכיזופרניה?? תודה!

22/08/2005 | 19:45 | מאת: דור

התקפים פסיכוטים נוספים בהחלט מגבירים את ההדרדרות השכלית שנחשבת לבלתי הפיכה. גם התרופות שהחולים נוטלים גורמים להם לעיתים קרובות לירידה בתפקוד השכלי. השאלה עד כמה החולה היה אינטיליגנטי לפני פרוץ המחלה? בסכיזופרניה מהסוג הפרנואידי לא תמיד יש סימנים שליליים משמעותיים בין ההתקפים וחולה במחלה עשוי להראות נורמלי לחלוטין עבור הסובבים אותו. מכאן גם הסיכון הגדול שירצה להפסיק לקחת תרופות. אבל התקף פסיכוטי יכול לפרוץ גם אם החולה לוקח תרופות...

22/08/2005 | 20:36 | מאת: רונית

אני משערת שהתקף פסיכוטי יכול לקרות עם נטילת תרופות, כאשר החולה חשוף ללחץ - הן פנימי או חיצוני. מתסכל מאד, שהתרופות האנטי פסיכוטיות עלולות לגרום לירידה קוגנטיביתת, משום שהם בעצם אבן הבנין עליה מתבסס אדם שלוקה במצב פסיכוטי או סכיזוופרניה. אני לתומי חשבתי, שאם מסירים את התסמינים החיוביים, אדם שהיה מאד אינטליגנטי לפני פרוץ המחלה - יוכל להמשיך לתפקד אם לא כמקודם בתחילת הדרך, אז בהמשך, כי מה שבעצם הפריע לתיפקוד באופן ניכר, אלה התסמינים החיוביים, והם בעצם התסמינים העקשניים ולא התסמינים השליליים. אך, מסתבר,כנראה, שבגלל שבסכיזופרניה יש איזה שהיא בעיה מוחית, שעדיין לא יודעים מהי,ובעקבות זה יש האטה בקצב של המח. אני רוצה להאמין שהדברים יכולים להשתנות, אם אדם יעבור תהליך שיקומי, ואני נוטה להסכים עם המסר האופטימי של שרון - ששיקום מקצועי וחברתי, עם שעות פנאי - יכול למנוע את ההתדרדרות מודה שהחכמתם אותי רונית

22/08/2005 | 20:59 | מאת: מדען צעיר

רבים מאזורי המוח ומערכות המוח פועלים באופן משובש בסכיזופרניה, כמפורט להלן: א. גנגליונים בסיסיים (basal ganglia): בבסיס המוח הגדול ממוקמים צברים של עצבים הידועים כגרעיני הבסיס או גנגליוני הבסיס המשתתפים בתאום ביצוע תנועות חלקות ורצופות, וכן הם חיוניים לתאום היציבה. אך בנוסף מעורבים גרעיני הבסיס בתפקוד רגשי וגם באינטגרציה של מידע תחושתי (סנסורי). תפקוד לקוי של גרעיני הבסיס בסכיזופרניה עלול לתרום להופעת פרנויה והלוצינציות. הדופאמין הוא הנוירוטנסמיטור העיקרי של הגנגליונים הבסיסיים, וחסימת-יתר של הקולטנים לדופאמין באזור זה בטיפולים המסורתיים על ידי תרופות אנטי-פסיכוטיות גורם לתופעות לוואי מוטוריות. ב. מערכת השמיעה (auditory) המאפשרת לשמוע ולהבין מלים ודיבור. בסכיזופרניה פעילות-יתר של אזור השמע (הידוע כאזור ו?רניק?ה) עלולה לגרום להלוצינציות שמיעתיות, המתבטא בכך שנוצרת אשליה שמחשבות פנימיות הן למעשה קולות המגיעים מבחוץ. ג. האונה המצחית (frontal lobe) שולטת בהנהגות התנועתית המיומנת, כמו דיבור, מחשבה, מצב-רוח, פתרון בעיות, כושר הבחנה, תכנון לעתיד. אונת המצח השמאלית חיונית ברוב האנשים לשליטה בשפה. הפרעות בסכיזופרניה באזור מוחי זה מביאים להפרעות בתכנון מהלכים ובארגון מחשבות. ד. המערכת הלימבית-מעורבת ברגשות (emotions). הפרעות עלולות לתרום להתרגשות הנצפית לעתים קרובות בסכיזופרניה. ה. היפוקאמפוס-האזור המוחי המתווך בלמידה וזיכרון, ובשילוב של תפקודים חשיבתיים-כל אלה נפגמים בסכיזופרניה. ו. האונה העורפית (occipital lobe)- בה נעשה עיבוד המידע של מערכת הראייה. הפרעות באונה זו בחולי סכיזופרניה גורמות להם לקושי בפענוח תמונות מורכבות, בהבנת תנועה, בקריאת רגשות והבעות פנים באחרים, אם כי מקובל שבחולי סכיזופרניה הלוצינציות הן יותר מהטיפוס של שמיעת קולות מאשר של ראיית מראות-שווא.

לרונית אכן יש ירידה קוגניטיבית בסכיזופרניה וכנראה שישנה ירידה כזו עוד לפני ההתקף הפסיכוטי הראשון והירידה הקוגניטיבית היא חלק מהסמנים השליליים. כפי שנאמר לא חייבת להיות ירידה קוגניטיבית אצל כל אחד וגם הבדיקה של נפח המוח עדיין לא מספיק מהיימנה. התרופות אינן גורמות לירידה קוגניטיבית והתרופות הא-טיפיות מהדור החדש אפילו משפרות את המצב הקוגניטיבי. כעת מדברים יותר ויותר על טיפולים ביכולת הקוגניטיבית אבל עדיין אין טיפול מספיק ומתאים. בזמנו אני התעניינתי בטיפולים שונים של ילדים הסובלים מהפרעות קשב או בעיות אורגניות, אבל לא פתחו זאת לסכיזופרניה (עדיין), כנראה שבכללי כל פעילות מחשבתית עוזרת, כמו פתרון סודוקו, קריאה, וכל מאמץ מוחי. כל טוב דר' גיורא הידש

22/08/2005 | 23:45 | מאת: צביאל

לא מעט ידוע על מחלת הסכיזופרניה ועל השלכותיה הקשות והמפחידות. רציתי רק ליידע את כל הכותבים כאן בממצאים סטטיסטיים בדוקים ומוצקים הידועים זה לא מכבר בעולם הפסיכיאטרייה. ממצאים אלה מכונים בקיצור: שליש, שליש, שליש. כלומר: * שליש מכל המוגדרים יסבלו קשות מאוד מחוליים ולא מתפקדים כמעט כליל. * שליש אחר, מתפקד ומתמודד עם חוליו אך חייהם מלווים בהתקפים חוזרים. * השליש השלישי הם אנשים שהוגדרו היטב וללא טעות אך מחלימים מחוליים ומתפקדים כאחד האדם. "היזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה"

23/08/2005 | 16:59 | מאת: ג

יש לך סכיזופרניה? לאיזה שליש אתה שייך?

22/08/2005 | 11:01 | מאת: צביאל רופא - מל"מ

הפתגם אומר: "חוזקה של השרשרת נמדד על פי חולייתה החלשה". אני חושב שאין ספק שנפגעי הנפש בישראל הם החוליה החלשה ביותר בחברה הישראלית (מבין הנפגעים שאמורים לדאוג לעצמם). אם כך, האם מכאן נובע שחוזקה של החברה הישראלית נמדד על פי חוסנם של נפגעי הנפש בישראל? הרי לכאורה, אין שום קשר בין מצבם של נפגעי הנפש בישראל לבין חוסן החברה הישראלית, האם מכך ניתן להסיק שהפתגם אינו פתגם אמת? לפי פשוטו אכן הפתגם אינו קולע למטרה. ברם, אחרי הפשטה ופירוש מתאים אולי בכל זאת יתקון הפתגם גם יתקון. כי מי הם "נפגעי הנפש בישראל" אם לא חריגים בעיני החברה? ומי בחברה שאינו חריג - בנושא זה או אחר - שיקום! הן כולנו, נפגעי הנפש כ"בריאים" כולנו חריגים! אך היום החברה הינה סטיגמטית מבזה ודוחה את נפגעי הנפש ומחר היא תבזה ותדחה את אחד מבניה "הבריאים". כי מצווה גוררת מצווה ועבירה גוררת עבירה". אכן, בכל רגע בעתיד החברה עלולה לא לקבל מישהו בגלל מוצאו, לאומיותו, דתו, מינו, צבע עורו, עיסוקו, מצבו הכלכלי, נכותו הפיזית, מראה פניו, סגנון דיבורו או כתיבתו והרשימה היא אינסופית. כי מחד - החברה אינה יכולה לעצור את תהליכי הדחייה הסטיגמטיים ולשים להם גבולות ברורים וחותכים, ומאידך - הפרט בחברה חש (לעתים באופן תת-מודע) חוסר ביטחון קיומי בתודעתו: "היום בזים לנפגעי הנפש - מחר יבוא תורי מסיבה זו או אחרת". לכן, כל עוד קיימת סטיגמה כלפי "החוליה החלשה" הלא הם נפגעי הנפש בישראל, חוסנה של החברה כולה הוא על כרעי תרנגולת. אכן צדק הפתגם!

22/08/2005 | 13:34 | מאת: נינה

צביאל אנשים שסובלים ממחלה נפשית לא נמצאים כול הזמן במחלה, רוב הזמן הם מתפקדים ותורמים לחברה. היכולת לתרום היא בעצם הדבר החשוב ביותר. יש אנשים שאינם סובלים ממחלה נפשית אך הם מזיקים מאוד לחברה והם בעצם "החוליה החלשה" של החברה. לגבי סטיגמות, גם פה יש התפתחות, החברה עוברת שינוי, אומנם איטי ובכל זאת... אגב, קצת באיחור ירד לי האסימון, אני קראתי את סיפרך , הראשון...( אם אינני טועה הספר פותח בתאור אישפוזך הראשון במסגרת הצבא...) הספר שלך היה בספרייה שלי עד שחברה לקחה לי אותו. בימים אלו אני עושה מאמצים להחזירו... נינה

22/08/2005 | 19:34 | מאת: אינסה

אני רק רציתי להוסיף לגבי עוד צד. אולי זה יישמע לכם מוזר, אך נראה לי שהכי סובלים אנשים עם הפרעות יותר קלות ולא עם מחלות נפש, סכיזופרניה או מאניה-דפרסיה. למה? כי הם גם סובלים מהסטיגמות בחברה, אך גם, לעומת הראשונים, בכלל לא מוגנים לפחות רשמית, על-ידי המדינה או קופות החולים. נוצר המצב, כאשר מצד אחד גם מתיחסים עליך כל"משוגע" בגלל ה"מוזרויות" הלא מובנות ל"נורמליים", אך מצד שני כאשר האדם שמטופל פסיכיאטרית, לא מתפקד בכלל ולא מסוגל לפרנס את משפחתו בפרט, צריך עזרה ממשית או קיצבה, הוא לא יקבל כלום בגלל ש"זה לא ממש מחלת נפש". ידוע לי, שלחולי נפש "רשמיים" לפחות יש עזרה, יש מרכזים, מתנדבים, תמיכה ואירגונים, כמו כן יש עכשיו גם הלוחמים כמו צביעל למען זכויותם ונגד הסטיגמות החברתיות נגדם, "חולי הנפש הרשמיים". וזה נפלא וטוב כמובן. אך מה לגבי ה"שגעיונות הקטנים" של ה"נורמליים הרשמיים"? הם עוד יותר פגיעים כי אין להם הבנה ועזרה לא מבחינת הסטיגמות ולא מבחינת המנגנון הרשמי. אדם סכיזופרן לעיתים יכול לתפקד, לעבוד, לצאת מן הבית, לעשות קניות, ואדם עם "הפרעות נורמליות", כמו אגורפוביה - לא יוכל אפילו לחלום לתפקד כך. או כאשר אדם סובל מדכאון "בשכיבה" הקשה - הוא לא יוכל לתפקד גם בתוך ביתו. גם לטפל בעצמו שלא לדבר על ילדיו. ברור שכל הסובבים אותו האדם הדכאוני או האגורפובי או הסובל מהתקפי אימה, כשרואים או שומעים על אורך חייו (ולעיתים גם בני הזוג!), תופסים את אורך חייו כלא נורמלי ואותו - כ"קו-קו". יחד עם זאת ש"ברור" לכולם שהאדם "לא נורמלי" ונמצא במצב מאוד קשה, לפי חוקים של מדינה זה לא נחשב כראוי לתמיכה רשמית, חברתית-קהילתית או כלכלית. וכדי לקבל את היחס אני צריכה לעשות מניפולציות, להתאשפז או להעמיד פנים שיש סכנת התאבדותי. אני אישית לא מסוגלת ללכת בדרך הלא ישרה - למרות הסבל, הכאב, המצוקה הכלכלית והחוסר תפקוד, אני עדיין מכבדת את עצמי. ומה אני אשמה שאני באמת רוצה להבריא, כלומר, להגחע לרמיסיה, ולא רוצה להתאבד?? האם יכול להיות, שמה שקורה זה פספוס זמני בגלל שההפרעות שהוזכרו זכו להתיחסות רפואית ורצינית יותר רק בשנים אחרונות וכי עוד לא מזמן לא ידעו על החלק הביולוגי שלהם, מה שגרם ולפעמים גם עכשיו גורם לתפוס את אותם דברים כ"חולשת אופי", "חוסר כוח רצון", "עצלנות", "המנעות מאחריות", "מניפולציות" וכו...??

22/08/2005 | 22:20 | מאת: צביאל רופא - מל"מ

כדברייך, ההתקפים החולניים אינם תופסים את רוב חיי נפגעי הנפש אלא בממוצע % קטן יחסית. אבל פגיעתה הרעה של המחלה היא הרבה מעבר לפרקי הזמן בו היא פעילה. ואת גם צודקת שכפרטים הם מתפקדים ועשויים להועיל לחברה. אך מה מצבם כקבוצה באוכלוסייה? זוהי קבוצה שמכילה 140,000 איש ואישה (2% מהאוכלוסיה) אשר רומסים את זכויותיהם השכם והערב וגם בצהריים ולאור היום ובטח שגם במחשך - כן, שם בתוככי המחלקות הסגורות שאיש לא יודע בדיוק את אשר קורה שם... ואשר אפילו בין קירות הקליניקה פוגעים בזכויותיהם הבסיסיות... ובכל אשר תפני ותמצאי נפגעי נפש תמיד תמצאי גם קיפוח ועוולה ופגיעה וחוסר תקצוב כרוני ומשווע וכל זאת על לא עוול בכפם, אלא רק משום שהם... כן, ניחשת: "חלשים". ולמה זה קורה? כי הם חלשים מאוד והם מפוחדים עד מוות והם לא נחשפים לתקשורת (שיכולה לסייע להם מבחינה ציבורית) והם גם לא מאורגנים (בוודאי לא אלה החזקים שיש להם מה להפסיד והם מתחאים היטב). לכן הם לא מסוגלים להילחם ולא יכולים גם להוות קבוצת לחץ מינימלית אשר תוכל לדרוש ולקבל את זכויותיהם הלגיטימיות. נינה, במדינת ישראל הנאורה, אם נפגעי הנפש לא יצליחו להיות טיפ טיפה חזקים, הם ימשיכו להיות הכי חלשים!

22/08/2005 | 10:59 | מאת: מירי

שלום ד"ר הירש לאחרונה אני חשה שאני חסרת חשק, די מדוכאת (אני לא עובדת וקשה לי לחפש עבודה כי אני חשה חוסר חשק) אני גם רוצה לנסות להתקבל ללימודים אבל אני מלאת חרדות מהמבחנים שצריך לעשות ועוד אח"כ לעבור ועדת קבלה רציתי לדעת אם פרוזאק יכול לעזור במקרה כזה? כדי שאני ארגיש טוב יותר ויחזרו לי הכוחות לחפש עבודה ולעבור מבחנים. האם זה נכון שהיום רופא המשפחה נותן מרשם לבעיה כמו שלי? (האם נדרש לעבור גם אצל פסיכיאטר או שמספיק רופא המשפחה?) והאם מבחינת חסיון זה "מסוכן" שמי שירצה להסתכל בתיק הרפואי (כמו מקומות עבודה שמבקשים ויתור על סודיות) יכולים לדעת על זה? אודה לך מאד אם תוכל לענות לי.

22/08/2005 | 14:59 | מאת: דורון

רופא משפחה ממוחה לרפואת משפחה יכול לתת כדורים כגון פרוזק , אבל עדיף לפנות לפסיכיאטר , מבחינת חסיון זה לא משנה לאיזה רופא פנית ועם חתמת על ויתור יוכלו להגיע למידע.השאלה היא כמה זמן את במצב של חוסר החשק, אם זה המצב בשבועות האחרונים יכול להיות שתצאי מהמצב לבד או בעזרת יעוץ פסיכולוגי או בהתיעצות עם חברים וכו' אבל אם המצב קיים די הרבה זמן בהחלט אפשרי להעזר בכדורים.

22/08/2005 | 16:42 | מאת: מיטל

אני מסכימה עם דורון רק רציתי להוסיף לדבריו שאם החוסר חשק שלך באמת מלווה בחרדות , אני מניחה שהפסכיאטר ימליץ לך לקחת תחילה סורקסט ולא את הפרוזאק משום שהוא ניתן יותר לדיכאון בלבד ולתופעות קדם ווסתיות , הסורקסט ומשפחתו לעומתו , יטפלו גם בדיכאון וגם בחרדות הנלוות , הסורקסט ניתן בין היתר לטיפול בocd ופוביות למניהן כמו חרדה חברתית וכו. רק טוב מיטל

22/08/2005 | 17:09 | מאת: דור

רופא משפחה איננו מומחה בפסיכיאטריה אבל חלק מהם רכשו ידע וניסיון לא מבוטלים באיבחון וטיפול בבעיות נפשיות שאינן חמורות או מורכבות ובהחלט יכולים לסייע לך לתקופה מסויימת. כמובן שסוג התרופה והמינון יקבעו ע"י הרופא, עפ"י שיקול דעתו ונסיונו בתחום, ולכן אל תנסי להכתיב לרופא איזה תרופה לרשום לך. אם רופא משפחה מתמצא בתחום אז סביר להניח שהוא מכיר בעצמו את האפשרויות הטיפוליות. במידה ורופא משפחה איננו בקיא בתחום, או שאין לו זמן להקדיש לנושא, אז הוא יפנה אותך לבדיקה והערכה פסיכיאטרית, ללא תשלום מצידך. הסודיות הרפואית היא שלך ואת זאת שמחליטה אם לוותר עליה או שלא.

אם רופא משפחה רושם תרופה פסיכיאטרית אז אין השתתפות של הקופה. כלורמ המרשם פרטי. חלק מהתרופות זולות, אבל חלקן לא. אם פסיכיאטר רושם אז זה מסובסד ע"י הקופה ואז אפשר לבקש מהפסיכיאטר לתת לרופא המשפחה אישור להמשיך לתת מרשמים - ואז זה מסובסד גם כן.

22/08/2005 | 10:19 | מאת: מאיה

שלום דר' הידש, כתבת לפני כמה ימים שהפרידה זה אחד השלבים החשובים בטיפול, ושזה תפקיד המטפל להתחיל את התהליך. אבל יכולים להיות טיפולים מאד ארוכים, שיש הרבה תקופות שנראה בהם כאילו שהכל בסדר, אבל לא פתרנו שום דבר באמת, רק הצלחנו לדבר על הבעיות, אבל במציאות אין כל כך שינוי בהתנהגות. למשל אני בטיפול כבר מעט שלוש שנים,אבל המחשבה על סיום מלחיצה אותי מאד, וכל פעם שאני חושבת על זה אני נתקעת בטיפול למשך חודש בערך. זה מלחיץ שאמרת שהמטפל יוזם את הפרידה. ואם אני עדיין לא מוכנה? ואם אני מרגישה צורך להישאר עוד והוא פתאום יחליט שלא?

22/08/2005 | 23:06 | מאת:

למאיה כמובן שאחד המרכיבים של סיום טיפול הוא הפחד או נכון יותר הפחדים. הפחדים מלאבד את המסגרת, התמיכה, הקשר וכמובן תמיד ניתן לשאול האם זה הזמן הנכון. כתבתי שהמטפל הוא היוזם אבל הוא לא המחליט. כאן צריכים שניים, הוא יוזם את השיחה על פרידה, מעלה את ההצעה, אומר שלדעתו את מוכנה וזה הזמן המתאים. אבל להחלטה ומעשה יש צורך בשניים. כל טוב דר' גיורא הידש

23/08/2005 | 10:53 | מאת: מאיה

ואיך אתה חושב שאני אלך למטפל שלי אחרי שהוא יגיד לי שהוא רוצה לסיים את הטיפול?? שהוא יחשוב שאני ל כולה להסתדר בלעדיו? אם הוא יגיד לי את זה אני אבין וזהו, אני לא אחזור יותר. זה ממש לא נעים שהוא ירצה לגמור את הטיפול ואני אהיה כמו איזה אובססיבית שלא יכולה בלעדיו. גם ככה אתם מסבכים לנו את החיים עם זה שמתאהבים בכם ואתם בטח מרוצים מזה אז עוד אחרי שתחשבו ש"אני מוכנה" אני ישאר?? אני מסכימה עם כל מה שצביאל כותב , זה רק עוד ועוד מניפולציות. מאיה

22/08/2005 | 09:51 | מאת: קרן

דר' הירש שלום הנני כבת 29 נשואה + 2 ילדים. לאחר לידת ביתי הבכורה, חשתי לראשונה רע מבחינת נפשית ובהמלצת הפסיכאטר ורופא המשפחה, התחלתי טיפול בלוסטרל (כדור ביום) ואלפרליד 1 מיליגרם ( 1 עד 2 ביום) ושוב חשתי בטוב וחשבתי שהכל מאחורי. לאחר זמן קצר נקלטתי שוב להריון ובמהלך ההריון הפסקתי כל טיפול תרופתי. לאחר הלידה שוב חשתי ברע פניתי לפסיכיאטר וחזרתי לאותו הטיפול (לוסטרל, כדור ביום ואלפרליד 1 מיליגרם כדור עד 2 ביום). לעיתים בהתקפי החרדה אני חשה כי אני "עומדת למות" אני מזיעה, מפוחדת (לא ברור ממה) ויודעת לזהות זאת כהתקף חרדה/פחד. שאלתי היא וזאת למען הסר ספק מליבי: האם ישנה אפשרות למוות מנטילת תרופות אלו במינון שציינתי ??? האם הפסקה (בעקבות ההריון) בלקיחת התרופות המצויינות וחזרה לנטילתם יכולה לגרום למוות ??? האם יכול להיות שהמינון שאני נוטלת "מוגזם" ? ברצוני לציין כי בדיקות דם שערכתי לאחרונה תקינות לחלוטין, רק מצב רוחי משתנה לעיתים לדיכאון וחוזר למצב רגיל ושוב.... (עליות וירידות) אינני שותה אלכוהול בזמן הטיפול. אנא כוון אותי אם יכול להיות שאני גורמת לעצמי סיכון כלשהו. אשמח ואודה לקבלת תשובתך וחוות דעתך.

22/08/2005 | 23:04 | מאת:

לקרן התקפים של פאניקה נותנים את ההרגשה שעומדים למות. אבל לא מהתרופות שציינת. התרופות הללו לא גורמות לנזק בגוף, וחשוב יותר להזהר בנהיגה ובדרכים. כל טוב דר' גיורא הידש

22/08/2005 | 09:36 | מאת: ליהודית

בהמשך לשאלה שלך, אני אמא למתבגר שקיבל רספרידל,תקופה ארוכה,לאחר חצי שנה הוא החל לקבל עוויתות, ותיקים, בתחילה בחלק העליון של הגוף בפנים צואר, וראש, א"כ בגב,והידיים נזרקו לכל עבר, היה קשה מאוד, הוא הזיע מאוד כתוצאה מהויבראציות הרבות, לדעתי,(הרופאים לא ידעו חד משמעית)זה כתוצאה מהרספרידל, הלכנו לנוירולוג, היינו בטיפול פסיכיאטרי ונוירולוגי משותף, לאחר ארבע שנים,חלפו ועברו הרעידות,בכל הגוף, כתוצאה מהפסקת הכדור, ונסיונות בהתאמת כדורים חדשים, קשה לי לקרא את מה שרשמת, אני ממליצה בחום על הפסקת הכדור(בתאום עם הרופא) עברנו תקופה מאוד קשה, אולי תוכלו לעצור זאת בהתחלה......

22/08/2005 | 20:40 | מאת: רונית

על איזה תרופה חלופית את ממליצה? הרי יש מצבים שאין ברירה - המצב הפסיכוטי קשה, ואי אפשר לחיות ללא תרופה. מה התרופה שהנוירולוגים ממליצים? רונית

22/08/2005 | 03:55 | מאת: ר

היום היתה לי בחינה ולקחתי ריטלין 20 מ"ג כמדומני, אשר פעיל למשך של כ12 שעות. זה לא עזר לי בכלל, ישבתי במבחן ואמנם לא התעסקתי בכל מיני שטויות, אבל היה לי בלאק אאוט נוראי והתחלתי את המבחן כעבור חצי שעה... לא כי הבלאק אאוט נעלם אלא כי ניסיתי בכל זאת לכתוב מה שאני יכולה. המבחן לא היה טוב, היו לי מילים בראש שרציתי לכתוב וברגע שרציתי לכתוב אותן הן נעלמו! הייתי צריכה לנסח משפטים ונעלמו לי מילים מאוד בסיסיות. כאילו הכל היה ריק בראש. כל הזמן נזכרתי בדברים אחרים לא קשורים. למה הריטלין לא עזר לי? ובקשר לבלאק אאוט - לפני המבחן, לא הרגשתי שום לחץ, וגם מספר ימים לפני זה, הייתי מאוד נינוחה ורגועה, כך שלא היתה סיבה שאלחץ. הבלאק אאוט פשוט הגיע באופן כזה שלא ידעתי מה לכתוב שם ושכחתי הכל. היתה תחושה רגועה יחסית גם בזמן הבלאק אאוט, כמובן שברגע שהבנתי שאני לא זוכרת כלום התחלתי קצת להלחץ אבל שוב, ברוגע, הרגשתי כאילו אני עומדת לבכות. זו פעם ראשונה שאני לוקחת ריטאלין הפעיל לטווח ארוך יותר, אולם כשלקחתי ריטאלין "רגיל" - של 2-3 שעות בפעם הראשונה, הוא מאוד עזר לי. כך שלא יתכן שהגוף שלי צריך להתרגל לריטאלין של טווח ארוך. אולי זה לא מתאים לי? ומה הקשר לבלאק אאוט? היינו צריכים להתחיל מבחן חדש - ויזואלי יותר וגם שם הרעיונות באו לי באיחור כמו תמיד, עד שהבנתי מה אני רוצה לעשות שוב עברה לה חצי שעה. נמאס לי.

22/08/2005 | 15:42 | מאת: דור

ריטלין SR יותר חלש מריטלין רגיל. קודם כל הציפוי גוזל 4 מ"ג אז מדובר למעשה ב-8 מ"ג ל- 3-4 שעות, כפול שתיים (סה"כ 6-8 שעות). וגם זה לא בתפזורת אחידה!! בארה"ב התרופה הנ"ל ירדה מהמדפים. במקומה נכנסה ריטלין LA. אבל כדאי לנסות קודם את הקונצרטה שהוא יותר חזק ומשפיע ליותר שעות. עם תרופה חדשה תמיד מנסים כמה ימים בבית ולא פעם ראשונה במבחן כי יכולה להיות גם תגובה לא טובה!!

22/08/2005 | 22:59 | מאת:

תודה לדור, ואני מסכים שלא מנסים תרופה חדשה ב"שעת האמת". דרך אגב אפשר ליטול את שני סוגי הריטלין ביחד, כך מונעים את ה"נפילות" בסיום השפעת הריטלין הרגיל. איני יודע מה הסיבה לבלק אאוט אצלך, האם היו אירועים כאלו בעבר? בדרך כלל מצבים כאלו קשורים בכל זאת למתח וחרדה. כל טוב דר' גיורא הידש

22/08/2005 | 03:11 | מאת: דוד

שלום רב דר' האם זה נכון שקלונקס יכול לעזור גם לכאבי גב , ומה היא השפעתו לדוגמה בסובלים מחרדות על כאבים בחזה ? אם אני לוקח 1 מ"ג ליום האם קלונקס יכול לפגוע בכבד ? תודה על תשובותיך.

22/08/2005 | 14:34 | מאת: דור

קלונקס מרפא שרירים ולכן יכול לעזור אבל אם כבר אז עדיף וואליום=אסיוול שלעניין זה הוא הרבה יותר יעיל וגם פחות ממכר. תופעות הלוואי במינון טיפולי אינן כוללות פגיעה בכבד אבל ייתכנו עייפות, דיכדוך, ירידה בריכוז, ירידה בקואורדינציה, חוסר יציבות בהליכה. בשימוש ממושך תיתכן התפתחות של תסמונת של תלות והתמכרות. מצב זה עשוי להיות מאד מסוכן והוא מוגדר כבעיה המרכזית של שימוש בבנזודיאזפינים.

22/08/2005 | 22:56 | מאת:

תודה לדור ואני מצטרף לדבריו כל טוב דר' גיורא הידש

22/08/2005 | 01:45 | מאת: יפית

האים כדרי לוסטראל מטפלים גם בחרדות בנוסף לדיכאון?או כדי לקחת כדור נוסף כדי לטפל בחרדות?בתודה מראש

22/08/2005 | 22:50 | מאת:

ליפית בהחלט צפויה הקלה בחרדות ויתכן מאוד שהן יעלמו. רק בתחילת הטיפול עלולה להיות עליה בחרדות ואז אפשר ליטול תרופה נוגדת חרדה כמו לוריוון או וואבן לפי הצורך. כל טוב דר' גיורא הידש

22/08/2005 | 00:11 | מאת: קנדשוב

בתי לוקחת 3.5 מ"ג רספרירל כרגע מתפקדת בצורה סבירה פחות או יותר בזמן האחרון התחילה תופעה של עיוות בתנועת היד תוך כיפןף כף היד אחורה אנחנו חוששים מקיבעון של התופעה מה ניתן לעשות? בברכה יעקב

ליעקוב מדובר כנראה בתופעה שנקראת דיסטוניה שהיא עלולה להיות קשורה לבעיה נאורולוגית אבל כנראה שקשורה לרספרידל. הייתי מתייעץ עם נאורולוג אשר מכיר היטב את ההפרעות והטיפולים הפסיכיאטריים. אם לא תמצא משהו כזה תפנה אלי במייל. כל טוב דר' גיורא הידש

21/08/2005 | 23:47 | מאת: יעל

סבלתי מדכאון ויש לי משהו לומר- דכאון =גועל נפש !!!!!!!

22/08/2005 | 01:17 | מאת:

דיכאון היא הפרעה קשה וכנראה שהיא עתיקה כמו התרבות האנושית. היכן נזכר דיכאון בתנ"ך?? הידש

22/08/2005 | 07:17 | מאת: תמימי

שאול סבל מדיכאון, לא? היו לו נדודי שינה ושלחו את דוד לנגן לו ולהקל על נפשו. אתה גם הזכרת פעם את הנביאים שהיו הולכים למדבר להתבודד ואולי סבלו מדיכאון, אבל מתוך התקופות הקשות האלה חלה טרנספורמציה באישיותם. בתנ"ך מתייחסים גם לנביאים ולהתנהגות מוזרה שלהם שיכולה להתפרש כפסיכוזה בת ימינו. רק שלהבדיל, אז התייחסו הרבה יותר בכבוד למשוגעים מאשר היום :"הנבואה ניתנה לשוטים". ראו בתהליכים הכמו פסיכוטיים האלה סוג של נבואה והתגלות. ואכן, מה הקשר בין פסיכוזה לחוויות רוחניות ומה ההבדל בינהם? אולי המידה של הסבל של האדם שחווה את אותם תהליכים, ויכולתו להכיל חוויות שאינו מבין ועדיין להישאר באיזה מגע יותר מסודר עם המציאות הגשמית? ואיך מתייחסים השמנים והאינדיאנים לחוויות כאלה? האם קיימים בתי משוגעים בתרבויות כאלה? מעניין אותי מה אתם יודעים על התחומים הללו. תמי.

22/08/2005 | 12:23 | מאת: אחת

אולי שאול המלך? שרוחו הייתה רעה עליו?

22/08/2005 | 13:52 | מאת: מפעם

שלום וצהרים טובים, זו אינה פעם ראשונה שאתה מזכיר את שאול המלך :-) גם לא שנייה, זכרתי שהוא "היה" פה מספר פעמים, הסתקרנתי, בצעתי חיפוש בפורום ומצאתי שהיו עוד פעמים רבות מזה. אבל העיקר הוא שבאותה ההזדמנות נפגשתי עם הודעות ותיקות. הודעות של פעם. וואי, היו ימים. שרק נהיה בריאים

23/08/2005 | 00:52 | מאת: מיכל

1. ל?א י?ב?א פ?צו?ע? ד??כ??א ו?כ?רו?ת ש??פ?כ?ה ב??ק?ה?ל ה': ס 2. ישעיהו פרק נז פסוק טו כ??י כ?ה א?מ?ר ר?ם ו?נ?ש???א ש??כ?ן ע?ד ו?ק?דו?ש? ש??מו? מ?רו?ם ו?ק?דו?ש? א?ש??כ?ו?ן ו?א?ת ד??כ??א ו?ש??פ?ל רו?ח? ל?ה?ח?יו?ת רו?ח? ש??פ?ל?ים ו?ל?ה?ח?יו?ת ל?ב נ?ד?כ??א?ים: 3. תהלים פרק צ פסוק ג ת??ש??ב א?נו?ש? ע?ד ד??כ??א ו?ת??אמ?ר ש?ו?בו? ב?נ?י א?ד?ם: 4. תהלים פרק קמג פסוק ג כ??י ר?ד?ף או?י?ב נ?פ?ש??י ד??כ??א ל?א?ר?ץ ח?י??ת?י הו?ש??יב?נ?י ב?מ?ח?ש??כ??ים כ??מ?ת?י עו?ל?ם: 5. רש"י ישעיהו פרק נז פסוק טו ד"ה (טו) מרום (טו) מרום וקדוש - אני שוכן ומשם אני עם דכא ושפל רוח שאני מרכין שכינתי עליו: שפלים - נדכאים סובלי עוני וחליים: 6. רש"י תהלים פרק ט פסוק י ד"ה (י) ויהי (י) ויהי ה' משגב לדך - לשון דכא אילאמינשי"ה בלעז לעתיד כשיכונן למשפט כסאו יהי משגב לישראל שהם דכים: לעתות בצרה - עתים של צרה: 7. רש"י תהלים פרק צ פסוק ג ד"ה (ג) תשב (ג) תשב אנוש עד דכא - מביא אתה יסורין על האדם עד שאתה מחזירו להיות תשוש כח וקרוב למות, ותאמר לו ביסורין שובו בני אדם מדרככם הרעים: 8. רש"י תהלים פרק צג פסוק ג ד"ה (ג) נשאו נהרות ה' - לשון צעקה וקובלן הוא זה אהה ה' הנה האומו' השוטפים כנהרו' נשאו קולם יהמיון ואת דוך עמקי נבכיהם ישאו ויגביהו תמיד להתגאות נגדך, כל לשון דכא לשון עומק ושפלות: 9. רשב"ם דברים פרק כג פסוק ב ד"ה (ב) פצוע (ב) פצוע דכא [וגו'] - מיני סריסים ומפורשים ביבמות: 10. אבן עזרא תהלים פרק צ פסוק ג ד"ה (ג) תשב (ג) תשב - אתה אל ולא אדם תקיף כי תשב אנוש בימי הזקנה עד היותו דכא: ותאמר שובו בני אדם - אל העפר אשר לקחתם ממנה: 11. אבן עזרא תהלים פרק קמג פסוק ג ד"ה (ג) כי (ג) כי, דכא - רמז לבוז ולקלון וטעם במחשכים שהוא נחבא מפניו או ידמה צרת הלב ליושב חשך שאיננו רואה: כמתי עולם - שיש להם זמן רב שמתו: 12. רד"ק ישעיהו פרק נג פסוק ה ד"ה ומדכא - מן (ה) והוא מחולל פעל מן המרובע - מענין חיל כיולדה ומשרשו: ומדכא - מן דכא לארץ חיתי: מוסר שלומינו עליו - שלומינו כמו כלנו, כמו הגלת שלומים, כמו גלות שלומים כלומר גלות שלמה, היסורים שהיו ראוים לבא עלינו כולם באו עליו, ויש מפרשים שלומינו מן שלום, כלומר כשהיינו בשלום והיה ראוי המוסר לבא 13. רד"ק ישעיהו פרק נז פסוק טו ד"ה ואת דכא ית' שוכן עד לפי שמתמיד השגחתו בנבראים: וקדוש שמו - כמו ששמעתי שהיו קוראים אותו השרפים קדוש ה' צבאות מה יאמר האל מרום וקדוש אשכון: ואת דכא ושפל רוח - ואף על פי שאשכון עם מרומים וקדושים והם הגלגלים והמלאכים כן אשכון עם התחתונים עם מי שהוא בהם דכא ושפל רוח להחיות רוחם ולבם אעפ"י 14. רד"ק ישעיהו פרק נז פסוק טו ד"ה ואת דכא יאמר האל מרום וקדוש אשכון: ואת דכא ושפל רוח - ואף על פי שאשכון עם מרומים וקדושים והם הגלגלים והמלאכים כן אשכון עם התחתונים עם מי שהוא בהם דכא ושפל רוח להחיות רוחם ולבם אעפ"י שהם בצרה פעמים לא תחשבו שאיני משגיח עליהם, וכן ישראל שעתידין להיות זמן ארוך בגלות והם שפלים ונדכאים אני 15. רד"ק הושע פרק יד פסוק ט ד"ה אני כברוש בעת רצון הפך והסתרתי פני מהם ומה אומר לו: אני כברוש רענן - אני אהיה לך כמו הברוש רענן שכופפין ראשו אצל שרשיו כן אני מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח, ואם תאמר הברוש אינו עושה פירות ממני פריך נמצא בכל עת ובכל זמן: 16. מצודת דוד תהלים פרק קמג פסוק ג ד"ה דכא וגו' (ג) כי רדף - ר"ל והנה תפלתי היא על אשר רדף אויב נפשי: דכא וגו' - כתת חיי להורידה לארץ: הושיבני - האויב הושיב אותי במקום חושך כמו המתים אשר מעולם השוכנים בחשכת הקבר: 17. מצודת דוד איוב פרק לג פסוק טז ד"ה ובמוסרם יחתום ישובו לה' אז יגמור ההודעה במה שישלח עליהם יסורים הראוים להם הדומים אל פשעיהם להשכיל מהם ולשוב לה' ואלה הם האמירה לגבוה וכמ"ש תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם (תהלים צ): 18. מצודת ציון ישעיהו פרק יט פסוק י ד"ה מדוכאים - ענין (י) שתותיה - ענין יסודות כמו כי השתות יהרסון (תהלים י"א): מדוכאים - ענין כתיתה כמו דכא לארץ חיתי (שם /תהלים/ קמ"ג): שכר - ענין סתימה כמו ויסכרו מעיינות תהום (בראשית ח): אגמי - כן יקראו מים מכונסים כמו לאגם מים (תהלים ק"ז): 19. מצודת ציון ישעיהו פרק נז פסוק טו ד"ה דכא - כתות (טו) עד - ענינו נצח וכן בטחו בה' עדי עד (לעיל /ישעיהו/ כו): דכא - כתות ומשובר: ושפל רוח - כן נקרא העניו: נדכאים - כתותים: 20. מצודת ציון תהלים פרק צג פסוק ג ד"ה (ג) דכים (ג) דכים - מלשון דכא ושברון והם הגלים הקרואים משברים כמ"ש וכל משבריך (לעיל /תהלים/ פח) ע"ש שמשברים מי הים: 21. מצודת ציון תהלים פרק קמג פסוק ג ד"ה (ג) דכא (ג) דכא - ענין שבר וכתיתה: חיתי - היא הנפש כמ"ש ויהי האדם לנפש חיה (ברא' /בראשית/ ב): 22. מצודת ציון איוב פרק מ פסוק יב ד"ה והדוך - ענין (יב) הכניעהו - מל' הכנעה: והדוך - ענין כתישה כמו תשב אנוש עד דכא (תהלים צ):

23/08/2005 | 10:08 | מאת: מיכל

1. דברים פרק כג פסוק ב ל?א י?ב?א פ?צו?ע? ד??כ??א ו?כ?רו?ת ש??פ?כ?ה ב??ק?ה?ל ה': ס 2. ישעיהו פרק נז פסוק טו כ??י כ?ה א?מ?ר ר?ם ו?נ?ש???א ש??כ?ן ע?ד ו?ק?דו?ש? ש??מו? מ?רו?ם ו?ק?דו?ש? א?ש??כ?ו?ן ו?א?ת ד??כ??א ו?ש??פ?ל רו?ח? ל?ה?ח?יו?ת רו?ח? ש??פ?ל?ים ו?ל?ה?ח?יו?ת ל?ב נ?ד?כ??א?ים: 3. תהלים פרק צ פסוק ג ת??ש??ב א?נו?ש? ע?ד ד??כ??א ו?ת??אמ?ר ש?ו?בו? ב?נ?י א?ד?ם: 4. תהלים פרק קמג פסוק ג כ??י ר?ד?ף או?י?ב נ?פ?ש??י ד??כ??א ל?א?ר?ץ ח?י??ת?י הו?ש??יב?נ?י ב?מ?ח?ש??כ??ים כ??מ?ת?י עו?ל?ם: 5. רש"י ישעיהו פרק נז פסוק טו ד"ה (טו) מרום (טו) מרום וקדוש - אני שוכן ומשם אני עם דכא ושפל רוח שאני מרכין שכינתי עליו: שפלים - נדכאים סובלי עוני וחליים: 6. רש"י תהלים פרק ט פסוק י ד"ה (י) ויהי (י) ויהי ה' משגב לדך - לשון דכא אילאמינשי"ה בלעז לעתיד כשיכונן למשפט כסאו יהי משגב לישראל שהם דכים: לעתות בצרה - עתים של צרה: 7. רש"י תהלים פרק צ פסוק ג ד"ה (ג) תשב (ג) תשב אנוש עד דכא - מביא אתה יסורין על האדם עד שאתה מחזירו להיות תשוש כח וקרוב למות, ותאמר לו ביסורין שובו בני אדם מדרככם הרעים: 8. רש"י תהלים פרק צג פסוק ג ד"ה (ג) נשאו נהרות ה' - לשון צעקה וקובלן הוא זה אהה ה' הנה האומו' השוטפים כנהרו' נשאו קולם יהמיון ואת דוך עמקי נבכיהם ישאו ויגביהו תמיד להתגאות נגדך, כל לשון דכא לשון עומק ושפלות: 9. רשב"ם דברים פרק כג פסוק ב ד"ה (ב) פצוע (ב) פצוע דכא [וגו'] - מיני סריסים ומפורשים ביבמות: 10. אבן עזרא תהלים פרק צ פסוק ג ד"ה (ג) תשב (ג) תשב - אתה אל ולא אדם תקיף כי תשב אנוש בימי הזקנה עד היותו דכא: ותאמר שובו בני אדם - אל העפר אשר לקחתם ממנה: 11. אבן עזרא תהלים פרק קמג פסוק ג ד"ה (ג) כי (ג) כי, דכא - רמז לבוז ולקלון וטעם במחשכים שהוא נחבא מפניו או ידמה צרת הלב ליושב חשך שאיננו רואה: כמתי עולם - שיש להם זמן רב שמתו: 12. רד"ק ישעיהו פרק נג פסוק ה ד"ה ומדכא - מן (ה) והוא מחולל פעל מן המרובע - מענין חיל כיולדה ומשרשו: ומדכא - מן דכא לארץ חיתי: מוסר שלומינו עליו - שלומינו כמו כלנו, כמו הגלת שלומים, כמו גלות שלומים כלומר גלות שלמה, היסורים שהיו ראוים לבא עלינו כולם באו עליו, ויש מפרשים שלומינו מן שלום, כלומר כשהיינו בשלום והיה ראוי המוסר לבא 13. רד"ק ישעיהו פרק נז פסוק טו ד"ה ואת דכא ית' שוכן עד לפי שמתמיד השגחתו בנבראים: וקדוש שמו - כמו ששמעתי שהיו קוראים אותו השרפים קדוש ה' צבאות מה יאמר האל מרום וקדוש אשכון: ואת דכא ושפל רוח - ואף על פי שאשכון עם מרומים וקדושים והם הגלגלים והמלאכים כן אשכון עם התחתונים עם מי שהוא בהם דכא ושפל רוח להחיות רוחם ולבם אעפ"י 14. רד"ק ישעיהו פרק נז פסוק טו ד"ה ואת דכא יאמר האל מרום וקדוש אשכון: ואת דכא ושפל רוח - ואף על פי שאשכון עם מרומים וקדושים והם הגלגלים והמלאכים כן אשכון עם התחתונים עם מי שהוא בהם דכא ושפל רוח להחיות רוחם ולבם אעפ"י שהם בצרה פעמים לא תחשבו שאיני משגיח עליהם, וכן ישראל שעתידין להיות זמן ארוך בגלות והם שפלים ונדכאים אני 15. רד"ק הושע פרק יד פסוק ט ד"ה אני כברוש בעת רצון הפך והסתרתי פני מהם ומה אומר לו: אני כברוש רענן - אני אהיה לך כמו הברוש רענן שכופפין ראשו אצל שרשיו כן אני מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח, ואם תאמר הברוש אינו עושה פירות ממני פריך נמצא בכל עת ובכל זמן: 16. מצודת דוד תהלים פרק קמג פסוק ג ד"ה דכא וגו' (ג) כי רדף - ר"ל והנה תפלתי היא על אשר רדף אויב נפשי: דכא וגו' - כתת חיי להורידה לארץ: הושיבני - האויב הושיב אותי במקום חושך כמו המתים אשר מעולם השוכנים בחשכת הקבר: 17. מצודת דוד איוב פרק לג פסוק טז ד"ה ובמוסרם יחתום ישובו לה' אז יגמור ההודעה במה שישלח עליהם יסורים הראוים להם הדומים אל פשעיהם להשכיל מהם ולשוב לה' ואלה הם האמירה לגבוה וכמ"ש תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם (תהלים צ): 18. מצודת ציון ישעיהו פרק יט פסוק י ד"ה מדוכאים - ענין (י) שתותיה - ענין יסודות כמו כי השתות יהרסון (תהלים י"א): מדוכאים - ענין כתיתה כמו דכא לארץ חיתי (שם /תהלים/ קמ"ג): שכר - ענין סתימה כמו ויסכרו מעיינות תהום (בראשית ח): אגמי - כן יקראו מים מכונסים כמו לאגם מים (תהלים ק"ז): 19. מצודת ציון ישעיהו פרק נז פסוק טו ד"ה דכא - כתות (טו) עד - ענינו נצח וכן בטחו בה' עדי עד (לעיל /ישעיהו/ כו): דכא - כתות ומשובר: ושפל רוח - כן נקרא העניו: נדכאים - כתותים: 20. מצודת ציון תהלים פרק צג פסוק ג ד"ה (ג) דכים (ג) דכים - מלשון דכא ושברון והם הגלים הקרואים משברים כמ"ש וכל משבריך (לעיל /תהלים/ פח) ע"ש שמשברים מי הים: 21. מצודת ציון תהלים פרק קמג פסוק ג ד"ה (ג) דכא (ג) דכא - ענין שבר וכתיתה: חיתי - היא הנפש כמ"ש ויהי האדם לנפש חיה (ברא' /בראשית/ ב): 22. מצודת ציון איוב פרק מ פסוק יב ד"ה והדוך - ענין (יב) הכניעהו - מל' הכנעה: והדוך - ענין כתישה כמו תשב אנוש עד דכא (תהלים צ):

21/08/2005 | 21:29 | מאת: צביאל

לשרון ולתמימי, לפני כל דיון, אני מבקש להגיד לכן שאני לא יודע אם וכמה אתן פצועות אבל מה שברור לי לחלוטין זה שאתן מרפאות. כי ממצב בו הייתי בודד בעולם - ביחס לכאב העצום שתפס כל פינה בתוכי ולא נתן לי מנוח כמה וכמה שנים - הפכתי לאדם שיש לו לפחות שתי פרטנריות לתחושות ולרגשות שזעקו להכרה ותמיכה. אני יודע שאתן לא מסכימות לכל הטענות שאני מעלה, אבל זה לא משנה, רגשית - אני מחובר לחברה האנושית ולמציאות באמצעותכן. אשר לענייני הטיפול. אולי הגיע השעה להבהיר את עמדתי באופן מסודר. כל טיפול אמור להתחלק ל-3 שלבים לפחות: 1. שלב החוזה הטיפולי – בו יש לומר רק את האמת למטופל על פי סעיף 13חוק זכויות החולה. כל החסרת נתון או דבר שקר, יהפכו את החוזה ללא חוקי, כי לא תוכל תיתכן הסכמה אמיתית מדעת על סמך מידע חסר (להלן קישור לחוק זכויות החולה-1996). לדעתי, שלב זה חייב להתבצע בכתב אחרת אין בו כל תועלת! http://www.hilan.co.il/moked_yeda_lesachar/Lawsgroup.asp?no=75 2. שלב הטיפול עצמו – בו לדעתי, לא חייבים להגיד תמיד את האמת למטופל ולפעמים אפילו יש צורך לבצע במסגרתו "מניפולציות". כל זה אפשרי ומוסרי כל עוד שלב 1 בוצע כנדרש וכל עוד יש צורך לסטות לאמצעים אלו לטובת הטיפול ובלבד שמאחורי כל זאת עומדת מול עיני המטפלים אך ורק טובתו של המטופל. 3. שלב הסגירה אחרי הטיפול – בו יש להגיד רק את האמת למטופל. אסור להכחיש התערבויות ולא להסתיר מהמטופל את כל אשר נעשה בו. כל הביקורת שלי כלפי טיפולים שעברתי וטיפולים שעברו חבריי לסבל הן כלפי הסעיף ה-1 וכלפי הסעיף ה-3. ואולי כאן מישהו ישאל: איך אתה לא מתקומם אל מול ההתערבויות "הזוועתיות" שבוצעו כלפיך בשלב הטיפול גופא? ראשית, אני סבור שאם בשלב 1 מכינים אותך היטב לקראת הבאות ע"פ סעיף 13 הנ"ל ואתה חותם ומאשר בכתב... אז לצורך עניין זה אין הבדל בין טיפולים פסיכולוגיים לבין ניתוחים פיזיים, ואם נראה לנו שקיים הבדל בעניין זה, זהו הבדל שנמצא רק בראשנו המורגל לניתוחי אזמל ופחות מכיר ומודע לניתוחי נפש בהן מהות "האזמל" הן חוויות שהמטפל מזמן לפני המטופל. ואסיים במשל קטן מתוך "מישהו מטפל בך": "תארו לעצמכם חייזר, רואה ובלתי נראה, שאינו מודע למהות הרפואה האנושית, הנקלע לכדור הארץ ומוצא את עצמו בחדר ניתוח. הוא רואה שלוקחים אנשים וחותכים אותם לחתיכות בעוד דמם ניגר... החייזר אינו יודע כי הדברים נעשים לטובת החולה". ולכן בוודאי סבור שבעלי החלוקים הלבנים הם סדיסטים איומים או לכל הפחות אנשי רפואה שאינם מנתחים על פי הכללים... כך גם מי שלא מסוגל לראות-טיפול – אין שום אפשרות שיראה את "הקוסם" החבוי היטב מתחת "לזאב". בברכה, צביאל

22/08/2005 | 07:10 | מאת: תמימי

צביאל היקר אני מסכימה איתך לגמרי לגבי שלב 1 ו-3. שלב 1 לא במובן הפורמליסטי, כי קצת קשה לי לדמיין סיטואציה בה אדם נכנס לחדר הטיפולים וכולו כואב, ואז מחתימים אותו על טופס שמן הסתם אינו קורא באותם רגעים ועצם האקט יכול להתפס אצלו כמשהו של כיסוי תחת. ואם רוצים לכסות את התחת- אולי מוטב להחליף בגד ים... שלב 1 במובן שאני מאמינה שצריכה להיות מידה סבירה של שקיפות גם בטיפולים הפסיכולוגיים. המטופל צריך לקבל הסברים על מה שקורה לו בטיפול, על החוויות החזקות שהוא חווה בקשר הזה שהופך להיות הקשר המשמעותי בחייו. על התלות הגדולה שהוא מפתח במטפל. על ההעברה של רגשות ומערכות יחסים מן העבר לדמות של אדם שהוא כמעט אנונימי בשבילו. על ההתאהבות שקורית הרבה פעמים בטיפול, גם כשהמטפל הוא בן אותו מין של המטופל (ככה זה קרה לי עם המטפלת שלי, והרגשתי הרבה מבוכה ואשמה על כך עד שפתחתי את זה בפגישות). על כך אותן תופעות שקורות והן לא שיגרתיות לחיים. אני חושבת שכשהתופעות האלה קורות, המטופל זכאי לקבל עליהן הסבר. כי התופעות האלה מטרתן להיטיב, אבל לפעמים יש תופעות לוואי. והמטופל הוא לא איזה תינוק מטומטם או חייזר שלא מבין איפה הוא נמצא, והוא זכאי לקבל הסברים, גם תיאורטיים, על הנפש, על פסיכותרפיה, כפי שאדם שנמצא בטיפול פסיכיאטרי זכאי לקבל הסבר על מחלתו, על פעולת התרופות בגופו על תופעות הלוואי- וגם בתחום הזה הרופאים הרבה פעמים מפקששים- ולא בצדק- מסתירים אינפורמציה חשובה כל כך מהחולים ובכך גורמים לנו לבורות ולהרבה סבל. אני אישית לא קיבלתי אבחנה מדוייקת על מחלתי עד למשבר האחרון. ובמשבר הלפני אחרון הייתי בטיפול אצל פסיכיאטר- פסיכואנליטיקאי ידוע ומפורסם בתחומו, והוא לא הסביר לי כלום על התרופות, על חוסר האיזון הכימי שקשור להפרעות הפסיכיאטריות, ואפילו טען שהמשברים הפסיכוטיים שעברתי- מקורם בעיקר בבעיות הפסיכולוגיות שלי- מה שגרם לי להמון סבל מיותר וגם להרבה רגשות אשמה. כך שאני איתך בעניין של ליידע מה זה הטיפול. וכמובן שבשלב 3 - ודאי שהמטופל זכאי לשקיפות מוחלטת לגבי מה קרה בטיפול. הטיפול הוא הרי בשביל המטופל ועבורו, הוא זה שמשלם עליו, וגם אם זה נעשה במסגרת ציבורית- עדיין- זה הטיפול של המטופל ולא של המטפל ואיזה זכות יש למטפל להסתיר את השיקולים המקצועיים שלו ואופן הטיפול- כשהטיפול מסתיים? כל הטיפול שייך למטופל. הווכוח שלנו הוא לגבי שלב 2. אני כן חושבת שיש דברים שאולי המטפל לא צריך להגיד למטופל תוך כדי הטיפול. אולי הוא רואה דברים שאמירתם למטופל בשלב הזה רק תזיק למטופל, תציף אותו ותגרום לו לסבל מיותר. אבל אני מתנגדת לשיטה טיפולית שיוזמת מניפולציות מכאיבות לצרכים טיפוליים. ועל כך כבר כתבתי קודם, אבל אולי אפרט שוב. טיפול בעיני דומה ליחסים בין הורים וילדים. בטיפולים דינאמיים נוצר קשר מאד עמוק בין המטפל למטופל, קשר כמו עם אמא או אבא, קשר ראשוני שמטרתו לבנות את ההורות הפנימית של המטופל, דרך חוויות חיוביות עם המטפל. כלומר- אם המטופל חווה נטישה על ידי הוריו- הוא לא יחווה זאת על ידי המטפל אלא להיפך, תהיה כאן חוויה מתקנת ואחרת של קשר מיטיב ורציף עם דמות "הורית" מיטיבה, ואז יוכלו להיבנות מבנים פנימיים שיפצו על אותם מבנים שלא נבנו בצורה מספיק טובה בילדות. בכך אני אולי מצדדת בגישה של קוהוט. מכיר? בהדרגה המטופל גדל, נהיה עצמאי כמו שילד קטן הופך פחות תלותי בהוריו עם השנים. חלק מהגדילה קשורה גם אולי לכעסים על המטפל ובמרד מסויים בסמכותו, אבל המטפל לא יוזם סיבות לכעס, אלא נמצא שם בצורה מקבלת ולא שיפוטית בשביל המטופל ובשביל צרכיו ההתפתחותיים בכל פעם ופעם. כמו, להבדיל, שהחיילים שלנו היו מסוגלים לעמוד מול הכעס והכאב של המפונים- מגורשים- מתנתקים- כעס וכאב שגרם להם גם להגיד דברים איומים לחיילים ולהתנהג בצורות שיכלו היו מאד לפגוע בהם אבל החיילים תודרכו להכיל את הכאב הזה בלי להגיב באופן שלילי. אבל זו דוגמא לא טובה במובן שבטיפול אין גירוש אלא ליווי. את הקצב של הגדילה וההתפתחות קובע תמיד המטופל. גם אם הטיפול נמשך הרבה מאד שנים. יכולות להיות קונפרונטציות או התערבויות פרדוקסליות, אבל וודאי וודאי לא אמירות ברוטליות, ותסלח לי שאני חוזרת לדוגמא שהבאת וכל כך זיעזעה אותי- של לכנות אותך היטלר? הטיפול חייב להיעשות בעדינות מירבית, כי בדיני נפשות אנו עוסקים, ומילים יכולות לפעמים כל כך לפצוע. עכשיו, קוהוט מדבר על כשל אמפטי ועל זה שממנו יש גדילה. קיימים הרבה מאד מצבים כאלה בטיפול- שהמטפל מאכזב אותנו, ואלה אולי נקודות המפתח בכל תהליך כזה. חלק מהכשלים נובעים מעצם העובדה שהמטפל שלנו הוא לא באמת האמא שלנו- המאהב וכו'. וגם נושאים הקשורים לגבולות- אנחנו היינו רוצים יותר, ומקבלים רק את השעה הטיפולית. ולפעמים המטפל גם אומר משהו שלא מתאים לנפש שלנו, ומכאיב לנו בזה. אבל זה לא אמור להיות בכוונה. בשום פנים ואופן אני לא מסכימה עם עמדה שהתערבויות צריכות להיות פוגעות בכוונה. ולסיום, התייחסות אחרונה שקשורה לביטוי שהזכרת- הרואה במטפל קוסם. המטפל בעיני אינו קוסם. הטיפול הוא קסם, אבל הטיפול זו האינטראקציה בין המטפל והמטופל. יש כאן שני אנשים בתהליך, ואחריותם לתהליך היא הדדית- לא סימטרית, כי המטופל הוא המטופל, אבל הדדית. טוב, כתבתי המון. עד כאן לבינתיים. רק רציתי להגיד שאני מאד נהנית להתייחס לנושאים שאתה מעלה כי הם מחדדים אצלי המון נקודות הקשורות למה זה טיפול, נקודות שחשבתי עליהן המון בעבודה שלי אבל בעיקר בטיפולים שאני עברתי. שיהיה רק טוב, תמי.

22/08/2005 | 13:46 | מאת: צביאל

תמימי, העלית מגוון של נושאים רציניים וכבדי משקל. אני מסכים לרוח הדברים ההומניים שלך אבל לצערי הרב זה הרצוי ולא המצוי בטיפול בחולי הנפש בישראל. אם תעייני בסעיף 13 בחוק זכויות החולה תמצאי שהוא אינו קובע בדיוק זמן שבו יש ליידע את המטופל בשלל האינפורמציות המפורטות (בסעיף ב'). אבל (בסעיף א') הוא כן תוחם את זמן היידוע והוא קובע שלא ינתן טיפול אלא אם נתקבלה הסכמה מצד המטופל לקיים את הטיפול (אחרי יידוע כנדרש). עקרונית, כל עוד לא התחיל טיפול זה יכול להיות גם אחרי תקופה ארוכה של ביקור בקליניקה, ובדרך כלל זה לא מתרחש עד שיש אבחון ותוכנית טיפול. כלומר, זה לא מתרחש מיד. צר לי לכתוב שאני חושב שרובם הגדול מאוד של המטופלים הם בדיוק כאותו חייזר שהבאתי במשל בבחינת הכרותם והבנתם את הפסיכותרפיה - הם כמובן מבינים מה שקורה במציאות שעל פני השטח אך הם אינם מבינים לחלוטין מה באמת מתרחש בחדר הפסיכותרפיסט. וכאשר הם מגלים שהמטפל הכאיב להם (כי בלי כאב אין התפתחות, ובוודאי לא התפתחות כל כך מעוכבת ומאוחרת) הם לפעמים רואים את "הזאב" - את המטפל הרע שחרג ממנהג "המטפלים הטובים". אילו ראו יותר טוב מהחייזר היו מבינים שהכל נעשה לטובה... אם כי טוב עשו שנטשו את הטיפול לפני שההתערבויות תהיינה עוד יותר אגרסיביות... ההשוואה לילדים אינה מתאימה לדעתי. אצל הילדים ישנה התאמה בין גילם הכרונולוגי וגילם ההתפתחותי, פחות או יותר. אין פיקסציות עקשניות שיש לעקור/לשחרר. לא כן בקרב נפגעי הנפש בעלי הפרעות אישיות, על כל ההשלכות המשתמעות מכך. קוהוט הוא קוהוט. ואני לא מומחה במשנתו המעניינת והאמפתית למטופל. אבל בעיניי המציאות הישראלית בתחום הפסיכותרפיה העמוקה וארוכת הטווח העוסקת למשל בטיפול בהפרעת אישיות גבולית - היא לא בדיוק יונקת מתורתו ורוח דבריו. בברכה, צביאל

21/08/2005 | 20:26 | מאת: דנה ג.

המשוררת דליה רביקוביץ' התאבדה הערב, אחרי שנים של מלחמה בדיכאון. יהיה זכרה ברוך גאווה (אפילו סלעים נשברים)/ דליה רביקוביץ' אפילו סלעים נשברים אני אומרת לך ולא מחמת זקנה. שנים רבות הם שוכבים על גבם בחום בקור, שנים כה רבות, כמעט נוצר רושם של שלווה. אין הם זזים ממקומם וכך נסתרים הבקיעים. מעין גאווה. שנים רבות עוברות עליהם בציפייה. מי שעתיד לשבח אותם עדיין לא בא. ואז האזוב משגשג, האצות נרגשות, והים מגיח וחוזר, ודומה הם ללא תנועה. עד שיבוא כלב ים קטן להתחכך על הסלעים יבוא וילך. ופתאום האבן פצועה. אמרתי לך, כשסלעים נשברים זה קורה בהפתעה. ומה גם אנשים. עצוב, דנה

21/08/2005 | 20:34 | מאת: תמימי

כמה נוראה הבדידות שמביאה אנשים להתאבד. לא למצוא נפש בודדה שתושיט יד, שתציל מהמוות שמשתלט. רק לאחרונה נודע לי שדליה רביקוביץ סבלה מדכאונות. שמעתי גם שלא הצליחה להתפרנס, שעם כל כשרונה חיה בדלות נוראית. באמת עצוב. אין מילים. תמי.

21/08/2005 | 20:57 | מאת: אבישג

היא הלכה באותה דרך בה פוסעות הרבה נפשות מיוסרות של אמנים גדולים. לא יודעת אם זה נכון שלאמנים נפש רגישה ונוטה להיפצע יותר מהאנשים ה"רגילים" אבל ההיסטוריה מלאה בסיפורים כדוגמת דליה רביקוביץ'. אנשים בעלי נפש יפה ורגישה, מלאי יופי ועושר פנימי, שלא מצליחים כנראה למלא את החלל הבלתי נגמר בתוך נפשם. עצוב מאוד מאוד. מקווה שאולי בתוך השקט הנוכחי שאחרי היא הצליחה למצוא את מה שחסר לה במשך חייה. היא השאירה אצלנו חלק ממנה. יחד עם תחושה של החמצה. אבישג

21/08/2005 | 21:48 | מאת: צביאל

רק פעם אחת דליה נכנסה לקבוצה שלנו בתל אביב. היא לא רצתה לבוא יותר. אמרה בקולה הנמוך והנעים שהיא בדיכאון, שאינה מצליחה לקבל משהו מאיתנו. "אולי פעם אחרת", הוסיפה כדי לנחם אותנו... אולי אם היינו משתדלים יותר... היא היתה איתנו? אולי אם היינו מצליחים לגעת באותם מקומות שחורים משחור...? אולי. יהא זכרה ברוך.

21/08/2005 | 21:57 | מאת: אבישג

תודה רבה על השיר המקסים. מצאתי עוד אחד, שנראה לי מתאים לעכשיו. האהבה האמיתית אינה כפי שהיא נראית. ------------------------------------------ "כל האנשים אהבו את יונה, האנשים בחדר אהבו את יונה, ועם שהשיחה נסבה על ספרות, אמרו, זאת יונה זכרונה לברכה, וזכרונה של יונה הלך והתמעט כי אולי לא אהבנו אותה באמת, גם טבעי הדבר שיתכרסם הזיכרון כמו שהעפר מכרסם בגוויה. האם אנחנו אוהבים את חברינו ? אנחנו לא ממש אוהבים את חברינו. והאם אנחנו אוהבים את ילדינו ? לפעמים אנחנו אוהבים את ילדינו, ולרוב גם זה במידה מצומצמת כמו שעץ הדר אוהב את התפוז, ומעבר לזה שורת אי הבנות האוכלת בכל פה באהבה האמיתית. האם אנחנו אוהבים את עצמנו, ממש כאהבת יהונתן את דוד ? מוטב שנאמר דיבור של אמת ולא כפי שקונן דוד על יהונתן. את עצמנו אנחנו אוהבים במסירות קשובים לעצמנו קשב מוחלט. ואף זאת בבחינת שיפור ממשי שאך לפני חודשים מעטים נתקף גופנו כמיהה חזקה להשליך את עצמו בדחיפות מן הגג. " וכנראה שהכמיהה החזקה שלה גברה עליה.

21/08/2005 | 22:41 | מאת: יעל רונן

כמה עצוב.

21/08/2005 | 22:42 | מאת: נינה

בית מתוך שיר: "כישופים" היום אני גבעה, מחר אני ים. כל יום אני תועה כבאר של מרים, כל יום אני בועה אובדת בנקיקים. מתוך ספרה: חורף קשה. יהי זיכרה ברוך.

21/08/2005 | 20:10 | מאת: שרון

היי נינה, דיברתי עם קרובת המשפחה שלי לגבי הויפאסנה, היא אומרת שלפני הסדנא מבקשים 3 פעמים להתחייב להישאר לפחות 10 ימים. שואלים גם לגבי עבר של בעיות נפשיות וגם לגבי סוג העיסוק (מי שעוסק במקצועות בהם הוא מפעיל מניפולציות על אנשים אחרים וכרוך בהם סוג של "ניצול" של האחר, יהייה לו יותר קשה במהלך הסדנא). במשך הסדנא אין השגחה של פסיכולוג או פסיכיאטר. מי שרוצה לעזוב מנסים לשכנע אותו להישאר עוד יום ועוד יום, מתוך מחשבה שבויפאסנה "פותחים" את הנפש (כמו בניתוח) וצריך להישאר מספיק זמן בשביל לעשות גם את התהליך של "סגירת הפצע" והריפוי. הסדנא עצמה כרוכה בהרבה התעסקות פנימית ו"חיטוט" עצמי, במהלכה לומדים לקבל בהבנה ובאהבה כל מחשבה שעולה בראשך. היא סיפרה שכל מי שסיים את הסדנא הייה עם חיוך גדול על הפנים, כאילו חווייה של "נולדתי מחדש". לאנשים שנמצאים במצב נפשי עדין הויפאסנה יכולה להוות טריגר להתדרדרות לדבריה. מי שקשה לו יש לו אפשרות להיעזר במנחים של הסדנא בשיחות אישיות שמבטאים גישה מאוד תומכת ואוהבת, אך לא עזרה אחרת. מי שמתעקש לעזוב - עוזב, אי אפשר להשאיר בנאדם בכח בסדנא, אך לדברי המנחים זו טעות (מהסיבה שפירטתי לעיל של "פתיחת פצע וסגירתו"). הכי טוב לדעתה זה לקרוא על הויפאסנה מראש, ישנו ספר שמתאר את הסדנא בקצרה. ואז להחליט אם ללכת ממקום של ידע והבנה לקראת מה אתה הולך. ונראה לי שאם יש לך ספק לגבי היכולת שלך לשתוק 10 ימים ולא להיות באינטראקצייה עם אנשים (כולל היישרת מבט), דבר שגורם להמון מחשבות לעלות, אז אולי זה לא הזמן המתאים. אם מראש יש לך גישה מקבלת כלפי עצמך אז הויפאסנה תהייה יותר קלה לך ותוכלי להפיק ממנה יותר. אשמח לשמוע מה החלטת, אני.

21/08/2005 | 22:20 | מאת: נינה

היי שרון ראשית, תודה וחיבוק על שלא שכחת אותי... הדברים שסיפרת מענינים ועונים לי על שאלות ששאלתי את עצמי... מכל האינפורמציה שקיבלתי עד כה, הגעתי להחלטה שלא אעשה ויפסנה, לפחות לא בזמן הקרוב. יש בעיות בריאות במשפחה (לא על רקע פסיכיאטרי) ומצבי הנפשי לא הכי טוב... אני עצובה וחרדה... שרון אני קוראת את מה שאת כותבת בפורום. את כותבת מקסים. נינה

22/08/2005 | 03:05 | מאת: שרון

נינה, שולחת לך כח... תודה. אני.

21/08/2005 | 20:09 | מאת: דפנה

שלום. אני חיילת, לאחרונה החלו לי בעיות בצבא שגוררות איתן מתח נפשי עצום מבחינתי ועצב רב. הוצעה לי האפשרות להוריד פרופיל ל-45 נפשי, אבל אני פוחדת מכיוון שזה מאלץ שיחה עם פסיכיאטר או הסתכלות פסיכיאטרית (מה ההבדל?) ואני רוצה בעתיד ללמוד פסיכולוגיה. האם יש לי סיבה לחשוש? האם אני יכולה להוריד פרופיל נפשי למרות רצוני להיות פסיכולוגית?

לדפנה אם הפרופיל הנפשי המתאים למצבך הוא 45 אז כמובן שאת יכולה לפנות לוועדה הרפואית וסביר שהם יקבעו את הפרופיל המתאים. עם זאת ראיונות הקבלה הם די עמוקים ואין ספק שהוועדה תעמיק לחקור בנושא הפרופיל הנפשי. כמובן שההחלטה של וועדת הקבלה ללמודים תהיה לפי המצב ואינדיווידואלית לך, אבל בודאי שאין זה נחשב ליתרון ולא יעזור לך להתקבל ללמודים. בהצלחה דר' גיורא הידש

21/08/2005 | 18:59 | מאת: מיטל

מקווה שנגעתי בכמה לבבות , אני התחברתי לשיר הזה מאד . אישה לוויתן " עדין חולמת ועדין רוצה כבר כמה שנים שהיא לא מרוצה ויש לה הסכם עם עצמה תמיד כשנשברת עולה לקחת אוויר ומי זה אמר שאישה לוויתן , זה דבר לא שביר ואולי החום הוא יעשה את שלו ואולי הקור יגמור אותי...... ויש בעולם מקומות נפלאים הייתי רוצה להיות שם, למצוא את עצמי שוחה חופשייה, בעומקים מתאימים לי, כשלפעמים, מרגישה חזקה לפעמים מתפרקת בלי כוח לדחוף את עצמי , מהדחף שלי לשחות אל החוף ואולי החום יעשה את שלו ואולי הקור יגמור אותי ".... רק טוב מיטל

21/08/2005 | 20:40 | מאת: תמימי

זה שלך, מיטל? מקסים. מקסים גם לראות לאיזו חיה כל אחד מאיתנו מתחבר, ובאיזה תקופות של החיים. אני אהבתי נחש הרבה שנים. גם עכשיו- הגדילה, היציאה מנשל הנחש למשהו חדש, הארס שמשמש גם לריפוי. לעומתו תמיד פחדתי מעכבישים- מסתבכים תמיד בקורים של עצמם, מתוסבכים ולא יוצאים מזה. על לוויתן אף פעם לא חשבתי. מקסים. תמי.

22/08/2005 | 02:55 | מאת: שרון

מיטל, ניסיתי להוריד את השיר "אשה לוויתן", מעניין אותי איך הוא נשמע, אבל לא הצלחתי... בכל מקרה הנה שיר שאני התחברתי אליו בתקופות העצובות, אולי ידבר גם אלייך/כם (כשקראתי אותו כעת דווקא חשבתי על המדינה שלנו...): גבעול יעל לוי לחן: ורד קלפטר מילים: מאיר גולדברג על הגבעה שהיתה מלכותך את מרכינה מבטך לעפר כמו מעולם לא היית לבדך עד שנתת את ליבך לפרפר תמיד נשברת נותנת הכל הרוח עוברת קוראת לך גבעול כל כך מתאים לך לתת את הכל גבעול הם קוראים לך קוראים לך גיבעול כל השיחים לוחשים מסביב איך שהפכת לתמונה עצובה אין שורשים או פרחי אהבה איך תגדלי על אדמת מריבה על הגבעה שהיתה מלכותך ערב יורד כמו סיום או מסך מי שאמר שאינך לבדך טרם ידע עוד בדידות כמו שלך אבל אהבתי יותר את השיר שלך, יש בו גם הרבה כח בנוסף לשבריריות. כח שהוא גם היכולת "לחלום, לרצות, לעלות למעלה ולקחת אוויר" וגם היכולת "להישבר, להתפרק ולנוח" לפעמים. שבוע טוב, אני.

21/08/2005 | 18:45 | מאת: גילה

שלום לד"ר, לדור ולכל שאר החברים היקרים בפורום, יש לי התלבטות קשה. לפני ארבעה חודשים יצאתי מדיכאון מז'ורי קשה מאוד. לקח לי יותר מחודשיים להתייצב עם מינון תרופתי שטוב לי עד שהגעתי ל-2 פריזמה ו-1 אדרונקס ביום ויצאתי מהדיכאון. כבר חודש שאני ככה ככה. כלומר, אין לי ממש סימפטומים דיכאוניים לפי ההגדרה של דיכאון, אבל אני מרגישה חסרת מרץ וחיוניות (כמו שהרגשתי עד שהוסיפו לי את האדרונקס). יצויין כי התחלתי לאחרונה עבודה חדשה , אני לא מרגישה מתוחה בגלל זה אבל אולי משהו לא מודע??? ההתלבטות: האם לעלות במינון האדרונקס (כמובן אחרי התיעצות עם הרופא שלי) או לחכות. אני מפחדת שאם אחכה זה ידרדר. האם זה בכלל הגיוני שאחרי התייצבות המצב רוח פתאום תהיה נסיגה? ואם כן למה זה קורה? תודה לכל מי שימצא לנכון להגיב או לשתף מניסיונו ולעזור לי.

22/08/2005 | 08:21 | מאת: גילה

22/08/2005 | 14:21 | מאת: דור

תוספת של אדרונקס תעזור לך בלי קשר לשאלה מהו הגורם להדרדרות במצב. המינון הממוצע של אדרונקס הוא 8 מ"ג ליום בחלוקה לשתי מנות- בוקר ואחה"צ. אם התרופה לא גורמת לך לתופעות לוואי מיוחדות אז לדעתי כדאי לעלות במינון ולא לחכות יותר ממה שכבר חיכית.

22/08/2005 | 18:06 | מאת: גילה

.

21/08/2005 | 14:34 | מאת: יפעת

אני מבולבלת. יש תרופות שעובדות על עיכוב הסרטונין SSRI יש תרופות שעובדות על עיכוב הנוראפינפרין (אני לא יודעת מאיזו משפחה הן) יש את התרופות החדשות שמעכבות את שני המעבירים העיצביים כגון אפקסור והם ממשפחת SNRI הרופא שלי נתן לי ציפראלקס ואנדונקס שבעצם הבנתי שפועל כמו אפקסור בתגובה שלו. האם האפקסור היא תרופה יקרה? האם אפקסור מגבירה את כושר הריכוז? (הרופא אמר לי שזה יכול לעזור להפרעת הקשב שלי) איזו תרופה חוץ מריטלין ומשפחתו יכולים לעזור במקרה של הפרעת קשב וריכוז ביחד עם תרופות ממשפחת ה-SSRI? הידע חשוב לי, ואני לא יודעת מאיפה לקבל אותו. אודה לך מאוד אם תוכל להסביר לי ו/גם להפנות אותי לקרוא על הנושא. יפעת.

21/08/2005 | 21:49 | מאת: שירה59

אדרונקס הוא לא SNRI אלא מעכב רק את הספיגה החוזרת של נוראפינפרין. אפקסור הוא SNRI. האדרונקס היא תרופה שנותנים למי שסובל מהפרעות קשב וריכוז (מלבד הריטאלין) . יש גם תרופה שקוראים לה סטרטרה שהיא גם עוברת על הנוראפינפרין אבל מאוד יקרה - כ-700 ש"ח לחודש.ואינה בסל. הציפרלקס היא SSRI בלי קשר, אני חושבת אפקסור אינה בסל ויש לה תחליף גנרי בארץ בשם ונלה.

ליפעת- האם קיימת אבחנה נוספת מלבד הפרעת קשב? כי כל התרופות שציינת אמנם יכולות לעזור חלקית לבעיות קשב אך הן מיועדות בעיקר לבעיות מסוג דיכאון או חרדה. התרופות היחידות שמיועדות ספציפית לADHD הן- מתילפנידט (ריטלין, קונצרטה), אדרל וסטרטרה. מתוכם רק מתילפנידט רשום ומשווק בארץ בצורה סדירה. כיום קונצרטה היא תרופה של קו ראשון. אני לא יודע אם הסברים מורכבים בפארמקולוגיה יעזרו לך- אבל ניתן למצוא חומר רב ברשת או לגשת לספריה אוניברסיטאית ולעיין בספרים וכתבי עת מקצועיים.

22/08/2005 | 00:10 | מאת: דנה ג.

ליפעת, בלי קשר למה שאת שואלת, קצת צורם לי שהפסיכיאטר שלך לא נותן לך את האינפורמציה שאת צריכה/רוצה. את בטח יכולה לשאול כאן, ובטח למצוא את כל מה שאת רוצה לדעת, אבל זו נקודה אחרת. אני מציעה לך לבקש ממנו הסבר על אבחנה וטיפול שאת מקבלת. לפי הכותרת שבחרת, נדמה לי שזה קצת מפריע לך, ובצדק. לילה טוב, דנה

21/08/2005 | 14:33 | מאת: גלית

פניתי עכשיו לביטוח לאומי לשיקום והציעו לי עבודה שיקומית האם אפשר לקבל הסבר מהי עבודה שיקומית איפה אני אוכל לעבוד וכמה שעות אוכל לעבוד והאם השכר הוא יותר קטן משכר המינימום ובכלל האם כדאי לעבוד דרך שיקום תודה על התשובות

22/08/2005 | 00:57 | מאת:

לגלית עבודה שיקומית היא עבודה באופן לא מלא, כלומר עם הקלות מסויימות כדי להסתגל לעבודה וגם ללמוד את העבודה. כלומר משהו ביניים בין עבודה מלאה להקלות. כמובן שגם השכר נמוך יותר כי אינך עובדת מלאה, מצד שני את יכולה לרכוש מקצוע או להתקדם ביכולת לעבוד באופן הדרגתי. לכל אחד קובעים את הדרישות ואת השכר באופן אישי לפי מקום העבודה המתאים לו. כל טוב דר' גיורא הידש

21/08/2005 | 13:26 | מאת: דני

שלום רציתי לדעת האם יש אפשרות להעלות חשק מיני ירוד אצל בחורה שנוטלת סרוקסט 2 ליום עקב חרדות ולא מוכנה לרדת מהתרופה או להחליפה? והאם זהו מינון גבוהה?

לדני זה מינון לא נמוך אבל סביר. אין שיטה טובה לשפר את הרצון והתפקוד במין למי שנוטל סרוקסט. יחד עם זאת עם סיום הטיפול הכל חוזר לקדמותו ושום דבר לא התקלקל. כל טוב דר' גיורא הידש

21/08/2005 | 12:33 | מאת: גלית

שלום לך מזמן לא נכנסתי לפורום זה כבר אומר שההרגשה הרבה יותר טובה מבעבר אך שאלה לי אליך אני מתכוונת לצאת לעבוד מחוץ לבית עכשיו ברגע שאני נוטלת את המרוניל והקלונקס בצהרים אני מאד מתעייפת הרופא לא רוצה להוריד לי במינונים האם אפשרי לקחת בבוקר את המינון שלי ואת השאר בערב

21/08/2005 | 23:54 | מאת:

ללגלית יופי שאת מרגישה טוב יותר ואני שמח על כך. יחד עם זאת החרדות והדיכאון אצלך היו די רציניים ולכן אני מבין את הרופא שלא ממהר להוריד את התרופות. יחד עם זאת אפשר לשנות את הזמנים של התרופות במשך היום הכל עם התייעצות עם הרופא המכיר אותך. כל טוב דר' גיורא הידש

21/08/2005 | 12:12 | מאת: ליאור

שלום, אני בן 26, סטודנט ותמיד בחיי סבלתי מחוסר חשק תמידי בין אם זה לצאת לבלות או להכיר אנשים חדשים. אני חי חיים די נורמאליים, יש לי חברה כבר כמה שנים, משפחה אוהבת אבל אני תמיד במאבק פנימי מתמיד במלחמה עם חוסר החשק שמתבטא לא רק ביציאות אלא גם במציאת עבודה לחופש שאין לי חשק לעבוד בה וכו... הייתי רוצה להרגיש יותר נמרץ, יותר יוזם, בעל יותר חשק ומצב רוח מרומם יותר מאשר להיות במלחמות פנימיות קשות נגד המצב רוח שלי. האם ניתן לטפל בי? תודה ויום טוב.

21/08/2005 | 19:15 | מאת: מיטל

כן ליאור , אתה יכול להתחיל לטפל בעצמך . ישנם כמה שלבים .אתה תבחר את מה שמתאים לך. אני ממליצה דבר ראשון לעשות עבודה עצמית עם עצמך , לנסות לאמץ גישה חיובית ודברים שאתה נהנה מהם.אני נוכחתי על בשרי , נסיוני כי מחשבות חיביות מובילות לתחושה פנימית טובה יותר. העבודה הקשה ביותר זה לקבל את עצמך לטוב ולרע עם מצבי הרוח האלה .אז הדברים יתחילו להיות הרבה יותר טובים , כי תפסיק להיות עם המלחמה / הקונפליקט העצמי הזה שיכול לנכר ולחלחל בנו ולהרוס לנו. וזה מעגל כזה שקשה לצאת ממנו. כל זה אתה יכול לעשות גם בעזרת טיפול פסיכולוגי ואם תרגיש צורך גם תרופות אנידיכאוניות שיוכלו להקל. אני מניחה שתמיד יש פיתרון להכל . רק טוב , מיטל

21/08/2005 | 23:53 | מאת:

לליאור אני חושב שקודם כל כדאי להגיע לאבחנה כי חוסר חשק עלול להיות מסיבות רבות שהראשונות שצריך לחשוב עליהן הם דיכאון או מבנה אישיות. לכן כדאי להגיע לאבחון אצל פסיכיאטר ולשקול יחד אתו את הטיפולים האפשריים. כל טוב דר' גיורא הידש

21/08/2005 | 10:59 | מאת: נועה

שלום, אמי (70) מתלוננת על בחילות וחוסר תיאבון מזה חודשיים וחצי. לאחר כל הבדיקות האפשריות שיצאו תקינות הרופאים החליטו שכנראה מקור הבעיה נפשי . קשה לי לקבל דיאגנוזה זו שכן אני מכירה היטב את אמי, היא אינה דיכאונית, מעולם (גם כשאבי נפטר) לא נקלעה למשבר ולא קדמו לבחילות הללו כל אירועים חריגים שאנחנו כמשפחה והיא כפרט זוכרים... האם היה תקדים לדבר כזה? שאדם לפתע חש בחילות בעיקר בבוקר ותאבונו נעלם כמעט לחלוטין והוא אינו יכול להריח דברים חזקים ? והמקור לכך אינו אורגני? קשה לי לקבל זאת כבת וכבעלת תואר בפסיכולוגיה. מעולם לא שמעתי על סוג כזה של תסמינים ואני לא רוצה שהיא תיקח כדורים פסיכיאטרים שלא לצורך. אשמח לעצתכם

21/08/2005 | 23:51 | מאת:

לנועה בגיל המבוגר דיכאון יכול להופיע בכל צורה שהיא, ובמיוחד יכול להתבטא בצורה גופנית, כך שלשאלה העקרונית דיכאון עלול להתבטא גם באופן של בחילות וחוסר תיאבון. אבל אעשה את הדברים למורכבים קצת יותר. קורה ובמיוחד בבעיות של יתר חומציות, שכל הבדיקות הגופניות (אפילו גסטרוסקופיה) יהיו תקינות ותהיה בעיה בקיבה, וכך זה גם עם אבני מרה. כך שיתכן שכל הבדיקות תקינות אבל ישנה בעיה גופנית.... פעמים רבות אני מציע שבמקום להתעסק בסיבה לנסות טיפול תרופתי ולבדוק האם התרופה עוזרת. במקרה של תלונות על מערכת העיכול אני חושב על מודל שהיא תרופה שעוזרת לקיבה וגם מרגיעה ויש לה גם מרכיב קל נגד דיכאון. אבל צריך להכיר את אמך טוב יותר כדי להמליץ על תרופה מסויימת. כל טוב דר' גיורא הידש

21/08/2005 | 09:33 | מאת: נינה

ד"ר הידש שלום לאחרונה חלה ירידה במצבי הנפשי, אני מאוד דואגת וחרדה, עקב נסיבות של חולי של אדם יקר לי. בבוקר, כשאני מתעוררת, אני מרגישה את החרדה בשיא עוצמתה במהלך היום, העיסוקים השיגרתיים מפיגים מעט את התחושות הללו, אך עדיין אני מטלטלת בין עליות וירידות בעוצמת החרדה והדאגה... אני שוקלת האם להעזר בתרופות הרגעה כלשהן? אני יכולה להסתדר גם בלי, בידיעה שלתרופות יש תופעות לוואי ונזקים לגוף, אך גם לחרדות יש תופעות לוואי ונזקים לגוף... נינה

21/08/2005 | 19:21 | מאת: מיטל

נינה אם את יכולה בלי .אז עדיף כך ..אני חושבת שקשה מאד, הדרך להתמכרות היא מאד מהירה וגם אם לא, עדיף בלי תרופות . תנסי לעשות דברים שאת אוהבת ושמרגיעים אותך. כשאת קמה בבוקר חרדה תנשמי אוויר נשימות גדולות . ותנסי לזרוק "לים" את המחשבות השליליות, תחליפי אותן בחיוביות. עבודה קשה , אני יודעת. אבל זה אפשרי. בתקווה שתרגישי טוב יותר !!! רק טוב , מיטל

21/08/2005 | 22:27 | מאת: נינה

היי מיטל ייתכן שאת צודקת שכדאי בלי תרופות... אבל... כשיש חרדות שנובעות מנסיבות אוביקטיביות, החרדות יכולות לגרום לנזקים בריאותיים... למחלות גופניות... ומזה אני פוחדת. אני מאמינה שכול המחלות הגופניות נובעות קודם כול ממצב נפשי בעייתי... " גוף בריא בנפש בריאה" מיטל, הבנתי שאת פייטרית לא קטנה... כל הכבוד!!! נינה

21/08/2005 | 09:19 | מאת: ליאת

שלום ראיתי שנכתב כאן שפסיכיאטר יכול לשמש גם כפסיכותרפיטס (אם אני מבינה נכון, פסיכולוג) והשאלה שלי כיצד בכלל מתנהלת פגישה בין פסיכאטר למטופל? האם הפגישה מיועדת לצורך מתן כדורים בלבד ובכל פעם בודקים את ההשפעה שלהם ובזה "נגמר"? או שהשיחה מתנהלת כמו עם פסיכולוג ויש משוב, סיכום, ניתוח, יעוץ...? תודה על התשובות.

לליאת ישנם מספר סגנונות אבל כל רופא עם הגישה שלו. כך גם לטיפול פסיכולוגי ישנן גישות שונות וסוגים שונים של טיפולים. אבל בגדול. ישנם פסיכיאטרים שמתרכזים רק באבחון והטיפול התרופתי, בדרך כלל אחרי הפגישה הראשונה הפגישות קצרות יותר. ישנם פסיכיאטרים שלמדו פסיכותרפיה (טיפול בשיחות ולומדים שלוש שנים שלוש פעמים בשבוע) והם יכולים לטפל גם בשיחות. כמובן שישנם פסיכיאטרים שעברו פסיכואנליזה והם עושים אנליזות. ישנם גם כאלו שלמדו טפולים אחרים, ביופיידבק, היפנוזה, טיפולים התנהגותיים וקוגניטיביים. אבל אני חושב שאני מסבך אותך שלא לצורך, בכל אופן בדרך כלל פגישה אצל פסיכיאטר ארוכה יותר כי פרט להיבט התרופתי הוא רואה את כל האדם ומתייחס לכל האדם ולא רק להיבט התרופתי. כל טוב דר' גיורא הידש

21/08/2005 | 08:49 | מאת: מיטל

אתמול הרגשתי .... אתמול הרגשתי... איך סכין ננעצת בליבי ... חותכת את בשרי... באלגנטיות כזו... כאילו מכל מקום צועקת ..אתה..אתה.. בחוץ היה סוער ,רעש ילדים.. בפנים התחלתי כבר לשמוע את הדממה . לא יכולתי להכיל את עצמי.. אז חיפשתי משהו קהה שיכהה את חושיי ניסיתי , פעם ראשונה בחיי להכאיב לבשרי אבל לא , זו לא אני . אז ברחתי לסמים שמרגיעים ומכהים את החושים . ונרגעתי ...כן עוד בריחה קטנה .. ממה? שרון שואלת ? ממנו ...מעצמי ..מאהבה .מהמוות האישי שלי שם אני מתעצמת ואז שוב מתאכזבת ונסגרת , מכישלון חיי. מהמפלצת הזו שבי, שגורמת לי להיות מתה ולפעמים גורמת לי להיות כ"כ חיה .לוקחת אותי לשני כיוונים מקוטבים. וזה הכל רק בגלל האהבה. רק טוב מיטל

21/08/2005 | 14:17 | מאת: תמימי

מיטל היקרה נגעת בי בדבריך. "מהמוות האישי שלי שם אני מתעצמת ואז שוב מתאכזבת ונסגרת מהמפלצת הזו שבי, שגורמת לי להיות מתה ולפעמים גורמת לי להיות כל כך חיה לוקחת אותי לשני כיוונים מקוטבים" את מתארת בצורה כל כך חדה ונוקבת את מה שאת מרגישה. ובדבריך מזכירה לי חוויות שגם אני חוויתי בתקופת הדיכאון האחרונה שלי. תחושה של מוות פנימי, אבל המוות אינו רק מוות, כי שם את מתעצמת, ואז שוב נופלת לאכזבה ולסגירות. והמפלצת- כן, המפלצת הפנימית, בעלת שני הקטבים- המוות והחיים... מאד מוכרת לי החוויה של לעבור ממצב אנרגטי של כוח חיים רב ועצום שוב למוות וחוזר חלילה. את כותבת מקסים. אני לא יודעת אם זה עוזר לך במשהו- אני מרגישה היום יותר מאוזנת עם המפלצות הפנימיות שלי, למרות שהן לא נעלמות לגמרי. אבל למדתי לחיות איתן יותר בשלום ולזהות גם דמויות חיוביות אחרות בתוך נפשי. מאחלת לך שתמצאי את האהבה שתיתן לך מרגוע ושלווה ותקל על הסבל בתוכו את מצוייה. תמי.

21/08/2005 | 15:41 | מאת: שרון

למיטל, אני גאה בך שהחלטת שפגיעה עצמית היא לא את. אני מאוד מבינה את התחושה הזו של כאב הנפשי שבלתי ניתן לשאת אותו ואז לפגוע זה כאילו להמחיש ולעמעם את הכאב הזה בו זמנית... את חזקה שהצלחת לעצור את עצמך! במצבים כאלו הרבה פעמים מנסים למצוא משהו שישקיט, יכהה את הפצע, כי זה מרגיש בלתי נסבל. יש לי חברה שגם כמוך הייתה פונה לסמים כדי לעמעם. זה השפיע עליה גם בצורה לא טובה, היא הפכה להיות מאוד פאסיבית וחסרת מוטיבצייה לעשות דברים עם החיים שלה, זו חלק מההשפעה של הסמים (ולא רק של הדיכאון או הכאב). רק כשהיא החליטה לעזוב את הסמים היא הצליחה להרים את עצמה. אני מכירה את זה מעצמי, היו תקופות שגם לי מאוד כאב וחשבתי שאני הורסת הכל, ואת מתארת דברים שאני יכולה להתחבר אליהם. אני הייתי פונה אל אוכל כדי לעמעם את התחושות, וזה הייה מן מעגל כזה שמאוד קשה לצאת ממנו, מעגל של כאב והתמכרות. אני חושבת מה לכתוב לך כדי לעזור לך, מצד אחד אני רוצה להדגיש שאני מאוד מבינה איך את מרגישה, אבל יחד עם זה אני גם דואגת שאת אולי מכניסה את עצמך למעגל לא טוב של התמכרות. אני לא חושבת שאת תבוסתנית ובורחת, אני חושבת שיש תחושות שבאמת בלתי נסבל לשאת אותן, אבל שהפתרון של סמים הוא בעייתי (כמו שהפתרון של בולמייה הוא בעייתי). אני לא יודעת אם את מטופלת בתרופות פסיכיאטריות, אבל נראה לי שהן יכולות לעזור, לי הן עזרו והחיים שלי חזרו למסלול שפוי. הן יכולות להרגיע כמו הסמים (ובחלקן עושות פעולה מאוד דומה לסמים) רק שהן בפיקוח והסיכוי להתמכרות קטן וההשפעה יותר ממוקדת. אני מספרת לך מה עזר לי, אבל במה שלא תבחרי לעשות אני אשמח להמשיך לשמוע ממך. ממה שסיפרת עד עכשיו אני בטוחה שאת לא מפלצת, שאת לא הורסת כ"כ הרבה כמו שאת מרגישה, רק שהפחד שהרסת הוא גדול. שאת לא סומכת על אחרים שיכולים לאהוב אותך כמו שאת ולכן גם מרגישה שכל דבר קטן שתעשי יכול להרוס משהו (האם אני צודקת וזה מה שאת מרגישה?). אני חושבת שאולי היית סגורה בפני אנשים כ"כ הרבה, שהם לא יכלו ממש להכיר אותך, ולכן החוויות של "קשר טוב" לא נרשמו בפנים, והיום את עושה צעד מאוד אמיץ להיפתח. ולפעמים זה לא מצליח. אבל זה לא כי את מפלצת שהורסת, את לומדת ולפעמים זה לא הולך כמו שרוצים... הייתי במקום דומה, לפני הרבה שנים, והרגשתי כמוך, וגם היו תקופות של אלכוהול ובולמייה ופעם גם אני הכאבתי לעצמי (וזה גם לא הייה אני אז לא הלכתי עם זה). ויצאתי משם לגמרי! זה אפשרי, המלחמה שלך לא אבודה בכלל. פה את כותבת ומגיעה אליי ללב (וגם אל הלב של תמי ובטח של עוד אנשים שלא כתבו...), וזה בזכותך, בזכות מי שאת. ואת נשמעת לי כמו מישהי שנלחמת עכשיו על החיים שלה, וצריך המון אומץ בשביל לעשות את זה! וזה יכול להיות כואב לפעמים במהלך הדרך. אבל זה לא לשווא. אשמח להמשיך לשמוע ממך, מקווה שתרגישי טוב יותר אני.

21/08/2005 | 18:35 | מאת: מיטל

תמי היקרה !! תמיד מחמם לקרוא את מילותיך תודה רק טוב , מיטל

מכרי בן ה- 17 טוען שבאצמע שנתו הוא קם ומחזיק את הטוש של המקלחת. כששואלים אותו: "מה אתה עושה?" הוא אומר: "אני עומד להתקלח". אח"כ הוא חוזר לישון ולא זוכר מזה כלום. הוא הלך לנוירולוג, שנתן לו ואבן. האם לדעתך הוא סובל מאיזושהיא הפרעה נפשית/פסיכיאטרית?

זה נשמע לי כמו פאראסומניה- הפרעת שינה מסוג Sleepwalking Disorder אבל ההתנהגות שלו שמתבטאת בהענות לסביבה גורמת לי לחשוב שזה מסוג NOS. כתבתי לך את הקריטריונים לאבחון מתוך ה- DSM-IV-TR: This Parasomnia is characterized by recurrent episodes in which the individual while sleeping initiates complex motor behavior which may include arising AND walking. They exhibit diminished responsiveness AND alertness AND may have a blank stare. If they can be awakened, they may be confused AND their recall for the event is limited. Diagnostic criteria for 307.46 Sleepwalking Disorder A. Repeated episodes of rising from bed during sleep AND walking about, usually occurring during the first third of the major sleep episode. B. While sleepwalking, the person has a blank, staring face, is relatively unresponsive to the efforts of others to communicate with him OR her, AND can be awakened only with great difficulty. C. On awakening (either from the sleepwalking episode OR the next morning), the person has amnesia for the episode. D. Within several minutes after awakening from the sleepwalking episode, there is no impairment of mental activity OR behavior (although there may initially be a short period of confusion OR disorientation). E. The sleepwalking causes clinically significant distress OR impairment in social, occupational, OR other important areas of functioning. F. The disturbance is not due to the direct physiological effects of a substance (e.g., a drug of abuse, a medication) OR a general medical condition.

לסיגל תודה לרותם ואני מצטרף לדברים. הכי פשוט זה לשאול את הנוירולוג מה האבחנה שהוא הגיע אליך? כל טוב דר' גיורא הידש

21/08/2005 | 02:15 | מאת: יפית

יש לי הרגשה מאוד מוזרה שאני אסתכלת על אנשים מרגישה אותם כמו פסלים שזזים כאילו שאיו להם תחושות ומרגישה את אצמי כמו בבועה ומנותקת מכולם האם זה סוג של בעיה נפשית?ואם כו אך זה נקרא?בתודה מראש

21/08/2005 | 23:16 | מאת:

ליפית אכן מדובר בהרגשה לא רגילה ובמיוחד אם היא נמשכת זמן. בכל אופן כנראה שהתחושה הזו היא בטוי של חרדות אבל חרדות עלולות להיות בכל מיני הפרעות נפשיות. כך שתצטרכי להגיע לאבחון מסודר אצל פסיכיאטר כדי לקבל תשובה לשאלתך. כל טוב דר' גיורא הידש