פורום פסיכיאטריה

פורום זה סגור לשליחת הודעות חדשות.
23629 הודעות
11816 תשובות מומחה
21/08/2005 | 02:11 | מאת: פ.ר

שלום לך ד'ר גיורא הירש .מה הסימפטומים ,האם חייבים שכלם יהיו ע"מ לקבוע כי זו אכן הבעיה.מה המלצתך לדרך טיפול והאם ציפרלקס יכול לעזור.(בת 57 נוטלת ליויאל) עם הרבה תודה על התיחסותך

21/08/2005 | 23:15 | מאת:

שלום, כדאי לך להכנס לאתר של "זרות", יש שם הרבה מאוד חומר וקישורים על הפרעת אישיות גבולית. לצערי ההפרעה הזו מאוד מורכבת ונכתבו עליה אלפי ספרים, כך שאתקשה לענות לך בתשובה קצרה. כל טוב דר' גיורא הידש

21/08/2005 | 00:50 | מאת: יפתח

שלום רב, התחלתי טיפול בציפרלקס כדור שלם ביום. הפסיכולוג שלי אמר לי לא לבנות על כך שזה יעביר את התקפי החרדה(שכיום די מרוחקים אחד מהשני וגם לא בעצמה רבה,א בל זה גם כי אני לא במצבים שתרמו לכך). מצד שני הפסיכיאטרית טענה שהפסיכולוג פסימי. מה דעתך על כך?

21/08/2005 | 19:47 | מאת: דורון

הכדורים לדעתי ונסיוני יכולים לעזור מאוד ללא קשר לטיפול פסיכולוגי ,וטיפול פסיכולוגי יכול להסיף גם לטיפול כל עוד אתה מרגיש שיש לך על מה "לדבר" וישנה התקדמות בטיפול.

21/08/2005 | 23:11 | מאת:

ליפתח מבלי להכיר את הפסיכולוג, אני חושב שהניסיון שלו עם תרופות אינו רב...., בכל אופן התגובות הן מאוד אינדיווידואליות, ראיתי תגוובת מצויינות שאפשר היה להפסיק כל טיפול פסיכולוגי וראיתי גם כאלו שציפרלקס לא עזר כלל. כך שתצטרך לחכות ולראות את ההשפעה אצלך. כל טוב דר' גיורא הידש

לאחר כ8 שנים של לקיחת אפנוטין הורדתי בשנה האחרונה את המינון עד להפסקת התרופה לגמרי הבעיה שאני מפחד מהתקפים בעבר לקחתי סרוקסט והפסקתי לפני כחצי שנה האם כדאי לנסות לחזור לסרוקסט רק נגד החרדות

לאילן לא בדיוק הבנתי את הנקודה. אפנטואין היא תרופה נוגדת אפילפסיה ולא נוגדת חרדות?? ואם אתה סובל סובל מאפילפסיה צריך להזהר כי סרוקסט עלולה לגרום לפרקוסים...., לכן כדאי שתבהיר טוב יותר את השאלה. כל טוב דר' גיורא הידש

לי ולבעלי יש תחושה שלאחיו יש בעיה נפשית כלשהי. הוא יוצא עם בחורה שהוא יודע שהיא בוגדת בו, ברמה שהיא מתנשקת איתם למטה ואז עולה לישון איתו בבית שלו ואיכשהו הוא מנותק ממה שקורה. היא בחורה ברמה מאוד מאוד ירודה, ממש בחורת רחוב, וכל הדיבורים איתו כאילו עוברים לו ליד האוזן, הוא עונה תשובותביזאריות כמו מקנאים בי וכיוב. מה אפשר לעשות איתו? אנו פוחדים שהוא יגיע למצבים קיצוניים יותר?

לאירית איני יודע אם יש לו בעיה נפשית אפילו אם הדברים נראים לכם מוזרים. בכל אופן כדאי לנסות לדבר אתו ולא להתייאש, להמשיך ולדבר בעדינות כדי שהקשר ביניכם לא יתנתק, אבל להמשיך ולנסות להגיע להבנות. כל טוב דר' גיורא הידש

20/08/2005 | 21:15 | מאת: אילן

האם לאנפרניל יש השפעה נוגדת כפייתיות חזקה יותר מאשר התרופות מקבוצת הssri's?

21/08/2005 | 23:05 | מאת:

לאילן מקובל לחשוב שכן אבל זה לא הוכח בעבודות מחקריות. בסופו של דבר התרופות משפיעות באותה המידה אבל מדובר על התאמה אישית לכל אחד. כל טוב דר' גיורא הידש

20/08/2005 | 18:54 | מאת: שיר

אנחנו זוג שעומד בפני אימוץ, נודע לנו שאמא חולת סכיזופרניה ובמשפחת האם אין רקע נוסף איננו יודעים אם זה מולד או לא , לכן שאלתינו היא האם יש מצב שהילדה תקבל את הגנים של המחלה, מה הסיכונים שכרוחים בכך האם רק בגיל העשרה ניתן לדעת או שהיום כבר אפשר לעשות בדיקות? ידוע לנו ששני האחים הגדולים שהם בני עשרה במצב בריאותי תקין. לתשובתך אודה...

21/08/2005 | 01:25 | מאת: דור

יש סיכון של 10%, בהנחה שהאב הביולוגי בריא בנפשו. אצל נשים המחלה מתפרצת בין הגילאים 15 ל-45. לא ניתן לאבחן את המחלה לפני שהיא מתפרצת. בבי"ח הדסה בי-ם יש מכון לגנטיקה של סכיזופרניה ומניה דפרסיה.

21/08/2005 | 01:51 | מאת: שירה59

מחקרים מראים שבמשפחות בהן היה בן משפחה מלחיץ ולא תומך היו יותר התפרצויות, כך שחשוב לשמור על סביבה בריאה מבחינה נפשית בה הילד יתפתח, סביבה תומכת והתפתחות נורמטיבית בלי לחצים מיותרים. באוכלוסיה בריאה יש סיכוי של 1% ללקות במחלה. אמנם יש 10% עבור הילד שכן ילקה, אבל 90% שלא. אולי כדאי להסתכל על זה כך...

20/08/2005 | 17:48 | מאת: עמית

האם לסרוקסט בהשוואה לשאר הssri's יש השפעה מרגיעה יותר ולכן היא מתאימה יותר לטיפול בהפרעות חרדה מאשר שאר התרופות מקבוצה זו? תודה מראש.

21/08/2005 | 01:32 | מאת:

לעמית כן, הסרוקסט לא לגמרי "נקיה" בהשפעתה על הסרוטונין בלבד ולכן היא טובה גם נגד חרדה. אבל כך גם הציפרלקס והאפקסור. שבוע טוב דר' גיורא הידש

20/08/2005 | 15:47 | מאת:

היום בשעה 22.20 בערוץ 2 הסרט "נפלאות התבונה". מומלץ בחום הידש

20/08/2005 | 17:43 | מאת: רותם

וגם יש לי את הטלפון הישיר למשרדו, אדם מקסים המדבר באיטיות ולעיתים בבילבול, אבל איזה סיפור של איש!

לרותם ממש מעניין, ממתי אתה מכיר אותו? אני מבין שכיום הוא כבר די מבוגר. בכל אופן אשמח ואודה לך אם תספר עליו קצת יותר. שבוע טוב דר' גיורא הידש

21/08/2005 | 01:25 | מאת: סיגל

אני אמנם זכיזופרנית אבל אני ברמסיה. מעולם לא חוויתי דבר הדומה למה שמוצג בסרט. זה ממש מפחיד! הבמאי הפך את ההזיות למשהו ממש מציאותי, כדי לאפשר לצופים להרגיש קמצוץ ממה שמרגיש סכיזופרן. הרי עד לרגע מסויים בסרט הצופים חשבו שהוא באמת פועל למען ארגון חשאי! הסרט הזה היה יותר מידי בשבילי. קשה היה לי להכיל אותו. חבל שראיתי אותו. בטח עכשיו יהיה לי חלום בלהות בלילה.

21/08/2005 | 01:46 | מאת: שירה59

אני זוכרת כשהסרט רק יצא שמעתי ראיון ברדיו בו הביר פסיכיאטר כי הסרט לא לחלוטין מציאותי. הזיות ראייה הן נדירות הרבה יותר מהזיות שמיעתיות. מה גם שמי שסובל מהזיות לפעמים קשה לו ל"חיות איתן בשלום" כמו שנראה בחלק האחרון של הסרט. אני חושבת שעבור רוב האנשים שאינם מכירים את המחלה מתוך לימודים או מתוך ניסיון אישי עדיין אין חוויה עוצמתית כמו שאת חווית. גם אני , שלמדתי פסיכולוגיה לתואר 1 קיבלתי מושג רק בקורס בחירה שלקחתי בו הפסיכיאטר שהעביר את הקורס הביא הקלטה של קולות כפי שהם יכולים להישמע לחולה. רק אז פחות או יותר הבנתי מה זה אומר "הזיות שמיעתיות" , אחרת זו סתם כותרת. ברור גם שלשמוע את ההדגמה בהקלטה מספר דקות, זה לא כמו לשמוע אותה ימים ולילות עם התכנים השליליים שלה.זה לא מפתיע שכל כלך קשה להבריא מהמחלה, תעצומות הנפש הנדרשות מהחולה שנמצא גם כך במצב תפקודי לא מזהיר, להילחם גם בסימפטומים הן בלתי נתפסות. זה משהו שוב, שיכול באמת להבין רק מי שחווה זאת על בשרו. מה שכן, את יכולה בהחלט להרגיש גאווה גדולה שהצלחת להתגבר על המחלה והיא ברמיסיה מלאה. תסתכלי על חצי הכוס המלאה - יש לך כנראה הרבה כח. רק בריאות.

סיגל צריכה להיות חזקה ושמחה, הסרט בהחלט עשוי מעולה, וניתן דרכו ללמוד טיפה על העולם הכאוב של הקורבנות, צריך המון כח להבין את העולם הזה כדי להתמודד ואת לפי הבנתי עושה זאת מצויין, מצד שני גם השותפים לחיי הקורבנות צריכים להביו את הקשיים{הורים, בת זוג ילדים}, לגו'ן נאש יש היה מזל שהתברך בבת זוג משכמה ומעלה, , מי יתן ובתקופה הקרובה תהיה פריצת דרך חדשנית שתעזור לקורבנות ולהטיב את מצבם עד כמה שניתן

21/08/2005 | 08:22 | מאת: אבישג

תודה רבה על ההמלצה. ראיתי, התרגשתי, בכיתי וכאבתי ביחד עם הדמויות, הקושי הגדול היה להכיל את העובדה שמדובר באדם אמיתי ולא ב"סתם סיפור". קשה לי להשתחרר מהמשפט אותו הוא אומר בסרט, על כך שהסיוט הגדול שלו הוא ההכרה שחלק ניכר מהדברים אותם חווה, אנשים אותם פגש - הכל מעולם לא התרחש במציאות. אהבתי מאוד את הרעיון שהועלה לקראת הסוף, של "דיאטה לנפש", התעלמות מכל התשוקות והכמיהות שלו - שהוא יודע שאינן בריאות עבורו. דרך מעניינת מאוד להסתכל על הדברים. שוב תודה.

21/08/2005 | 15:18 | מאת: עע

הייתה עליו תוכנית לפני כמה זמן בערוץ 8 גם הבן שלו הוא גאון מתמטי וגם הבן שלו סובל מהמחלה - הם מטפלים בבן בבית . המצב של הבן הרבה יותר גרוע

20/08/2005 | 15:35 | מאת: הציל מבולבלת

שלום ,אני מנסה להבין מה ההבדל בין תקיפה מינית, הטרדה מינית, התעללות מינית, אונס. אולי נשמע קצת דבילי ואין לי מושג למה, פשוט מנסה למצוא את ההגדרה שאני נמצאת בה. חיפשתי כבר באינטרנט ולא מצאתי מקום שממש מסביר מהזה כל אחד ובטח שלא מה ההבדל בינהם. אשמח אם מישהו יסביר לי במלים שלו. תודה מראש הצילו מבולבלת

20/08/2005 | 17:42 | מאת: רותם

הגדרתי לא מקצועית אלא פשוט מהגיון תקיפה מינית- חשיפה לאדם אחד או יותר המנסים ליזום אקט מיני בעזרת חשיפת איברים או מגע במקומות אינטימים/לא אינטימיים ללא הסכמת הנתקף וללא עצירתו של התוקף מיוזמתו גם לאחר בקשה מפורשת להפסיק. (עלול להוביל לאונס) הטרדה מינית- עקיבה אחר המוטרד לצורך יחסי מין או לשם ההטרדה, שימוש במילים בעלות תוכן מיני פוגע ללא רצון המוטרד, או ליטופים עדינים במקומות אינטימיים ללא רצון המוטרד. (עלול גם להוביל לאונס) התעללות מינית- כל אונס הוא התעללות מינית אך לצורך דיוק- כאשר המותקף נאנס מעל פעם אחת ללא יכולת להגיב או לצאת מהמצב הקשה. אונס- קיום יחסי מין מלא ללא הסכמת הנאנס. לרוב זה מתרחש באופן ברוטלי,אך ידועים מקרים של אונס שקט שבו הנאנס נכנס למצב של הלם ראשוני ופשוט לא מגיב או מתנגד באופן פעיל לאירוע המתרחש. מקווה שזה נכון, ושזה עוזר.

20/08/2005 | 18:19 | מאת: דנה ג.

למבולבלת, קודם כל אני חייבת לומר לך שההגדרה ממש לא חשובה כרגע, אלא חשוב לדבר על מה שקרה, חשוב לצאת מהבילבול ומהמצוקה. ההגדרות חשובות בעיקר לעניינים משפטים וכך הלאה. בכל אופן- מילון מונחים מלא... http://www.macom.org.il/legal-dictionary.asp

21/08/2005 | 01:29 | מאת: הצילו מבולבלת

שמישהו מקצועי יוכל לענות לי. מכיוון שקיבלתי המון תשובות ואני קצת הרבה מבולבלת

20/08/2005 | 18:17 | מאת: שירה59

http://www.macom.org.il/definitions.asp

20/08/2005 | 15:01 | מאת: מיטל

אני עייפה. עייפה מלנסות . איפה הנחמה ? גם לה כבר לא נשאר כוח אליי ואי אפשר פתאום לקום וללכת.. כי אין גם אומץ לשים לזה סוף אז אפשר לברוח לכמה ימים עם כדורים לבנים..ולישון.. אבל תמיד בסופו של דבר קמים למציאות .אי אפשר לברוח ממנה היא לא תברח ממך. די..האכזבה מחלחלת בי כל פעם מחדש ..הורגת אותי לאט . אין לי כבר כוח ,לאגור שוב כוח מאסתי במלחמות המלחמה העצמית הזו המלחמה באנשים.. והם לא רואים ואני רוצה להראות.. אז אני הורסת ..הורסת כל פעם מחדש לעצמי הורסת לאחרים . וזה כואב כמו....די...כבר אין לי מילים... רק טוב , מיטל

21/08/2005 | 00:05 | מאת: תותי

מיטל יקרה, בימים כאלו קשים, ושומעים ממילותיך שאכן הם כאלו, אין לי שום דבר אופטימי אחר לומר לך מאשר לחכות. נכון שזה כואב ושאין כוח ושהכל נראה איום ונורא. אבל שמחכים קצת אז ההרגשה משתנה. זה לא אומר שפתאום הכל נפלא אך זה אומר שיש ימים אחרים בהם יהיה יותר כוח לטפל בזה ולהרגיש יותר טוב. אם דרך טיפול, אם דרך תמיכה של חברים, ואם בהתעוררות בבוקר והרגשת הקלה ללא סיבה מיוחדת. אני מאחלת לך ימים טובים יותר..

21/08/2005 | 00:06 | מאת: שרון

מיטל, מה קרה? למה את מרגישה מאוכזבת ומותשת עכשיו? אשמח אם תשתפי אותי/אותנו... אני.

21/08/2005 | 08:48 | מאת: מיטל

אתמול הרגשתי .... אתמול הרגשתי... איך סכין ננעצת בליבי ... חותכת את בשרי... באלגנטיות כזו... כאילו מכל מקום צועקת ..אתה..אתה.. בחוץ היה סוער ,רעש ילדים.. בפנים התחלתי כבר לשמוע את הדממה . לא יכולתי להכיל את עצמי.. אז חיפשתי משהו קהה שיכהה את חושיי ניסיתי , פעם ראשונה בחיי להכאיב לבשרי אבל לא , זו לא אני . אז ברחתי לסמים שמרגיעים ומכהים את החושים . ונרגעתי ...כן עוד בריחה קטנה .. ממה? שרון שואלת ? ממנו ...מעצמי ..מאהבה .מהמוות האישי שלי שם אני מתעצמת ואז שוב מתאכזבת ונסגרת , מכישלון חיי. מהמפלצת הזו שבי, שגורמת לי להיות מתה ולפעמים גורמת לי להיות כ"כ חיה .לוקחת אותי לשני כיוונים מקוטבים. וזה הכל רק בגלל האהבה. רק טוב מיטל

20/08/2005 | 14:29 | מאת: אסף

כמה זמן נהוג להיות בפגישה אצל פסיכיאטר? (זמן פגישה) והאם היתי אצל פסיכיאטר רק 20 דקות האם זה נהוג לשלם את כל הסכום? כ500 ש"ח (זה מה שהוא גובה) אני מרגיש דיי מרומה בהתחלה היתי אצלו לערך 45 דקות ובערך בפגישה ה 6 ואלך הזמן היה ממש מועט.

20/08/2005 | 15:51 | מאת: דור

לאסף- המחיר שאתה משלם לא קשור לשאלה אם היית אצלו 10 דקות או שעה שלמה. בטיפול פסיכיאטרי הרופא איננו מחוייב לתת 50 דקות בכל פגישה ולכל מטופל, אלא אם הטיפול הוגדר מראש כפסיכותרפיה ואז יש מסגרת זמן קבועה ומחייבת. גם כשאתה הולך לרופא עיניים פרטי אתה יודע שהתשלום הוא עבור הבדיקה, ללא קשר כמה זמן תמשך הבדיקה. יחד עם זאת, כדאי לברר את הנושא עם הרופא עצמו ואפילו להתקשר אליו לצורך כך, כדי להמנע מאי נעימות נוספת בהמשך.

21/08/2005 | 01:28 | מאת:

תודה לדור ואני מצטרף לדבריו. שבוע טוב דר' גיורא הידש

20/08/2005 | 14:13 | מאת: נילי

לגיורא הידש שלום, אתה יעצת לנו לפנות לאחד הפסיכיאטרים המובילים בארץ. יש אפשרות שנבוא אליך או שאתה מכיר מישהו מאזור נתניה? רק אנו צריכים בבקשה את הטלפון תודה ויום טוב

21/08/2005 | 01:27 | מאת:

לנילי בודאי שאין בעיה שתבואו לכל פסיכיאטר שאתם סומכים עליו וגם אלי. הנקודה היא שאיני מפרסם פסיכיאטרים בפורום וגם לא את עצמי, כך שתצטרכו להיות קצת יותר יצירתיים.... שבוע טוב דר' גיורא הידש

20/08/2005 | 13:27 | מאת: אד

אני בן 31 בעל מוגבלות פיזית משותק בחצי גוף ימין אך מתפקד עצמאית לגמרי (יש לי שיתוק ילדים ).אני טיפוס שורד שמציב מולו מטרות וכובש אותם .אך נוצרה בעיה שמעיבה על מספר תחומים .אני עדיין חי בבית הורי .היו לי קשרים זוגיים לא מוצלחים שהכישלון שלהם ניגרם כאשר אני הייתי חש שאני רוצה קשר רציני והצד השני רצה עוד קצת זמן אז תהיתי למה זה קורה ואז הצד השני עזב אותי .במקרה אחר אני קיבלתי רגלים קרוב לפני החלטה ונפרדנו מאז שני הקשרים ההלו פשוט לא מצליח לי קשר זוגי הלכתי לטיפול מקצועי לא וויתרתי לעצמי עליתי על הבעיה וחשבתי שפטרתי אותה .אני עובד אצל קבלן בעבודה והעובדה שאני לא מוצא את הזוגיות המתאימה לי פשוט מעיבה קצת על מקום העבודה ואפילו השבוע הבוס שלי זרק לי שתישקל האופציה למצוא שידרוג לעבודה שלי תוך כשי וויתור או העברתי ממקום העבודה העיניין עדיין ברעיון ראשוני אך זה מלחיץ אותי שעבודה שהשקעתי בא את חיי ומירצי הגדולים באמת תיתמוסס .יש אומרים לי לא לדבר על כך בשל העובדה כי יש פיתגם שנבואה מגשימה את עצמה אז לא לדבר על הנושא מה עושים במקרה כזה איך משפצים את חיי אשמח לתגובות רציניות מחבריי הפורום

21/08/2005 | 01:26 | מאת:

לאד הדברים שאתה כותב הם נכונים מאוד, לכל אחד קשה למצוא את הזוגיות המתאימה ובודאי שלך קשה יותר למרות שכמובן שהדבר אפשרי ואני מאחל לך שתמצא את בת הזוג מהר ככול שניתן. כמובן שהשאלה הזו מעסיקה אותך ואין בכך שום פלא. לכן ההמלצה היא שלמרות שהבעיה מטרידה אותך וכך גם משפיעה על עבודתך חשוב שתתן לגיטימציה לקושי הזה כי הנושא של בת זוג מאוד מאוד חשוב. יופי שאתה נלחם ולא מוותר לעצמך, כך גם עם הזוגיות ואנימקווה שגם עם מקום העבודה. תלחם ותשיג את שלך ומה שמגיע לך. שבוע טוב דר' גיורא הידש

20/08/2005 | 12:42 | מאת: יעל

מתי משתמשים בכדורי רסיטל ומה ההשפעה של כדור זה?

21/08/2005 | 00:01 | מאת: תותי

רסיטל היא תרופה נוגדת דיכאון ממשפחת חוסמי ספיגה חוזרת של סרוטונין (SSRI). שימושים נוספים לתרופה זו כוללים: טיפול בהפרעה כפייתית (obsessive-copulsive disorder), בהפרעת חרדה (panic disorder), ובתסמונת קדם וסתית. תופעות הלוואי העיקריות של ציטאלופראם כוללות בחילה, כאב ראש, יובש בפה, ירידה או עלייה בתיאבון, וקשיי שינה. למידע נוסף נסה את האתר הבא: infomed.co.il יש שם פירוט נוסף לגבי תופעות לוואי וכו'.

21/08/2005 | 01:22 | מאת:

תודה לתותי ואני מצטרף לדבריה שבוע טוב דר' גיורא הידש

20/08/2005 | 11:42 | מאת: רונן

שלום לך צביאל - אני בחור בן 27, סובל מחרדות, מטופל בכדורים, אני חושש לצאת עם בחורה על מנת שלא תדע שאני סובל מחרדות, ולוקח כדורים, מנסיונך האישי- מתי יש לספר לבחורה ,ואיך . אשמח מאוד באם תייעץ לי

21/08/2005 | 01:36 | מאת: סיגל

צביאל בדיוק ענה על שאלה דומה לזו בתאריך ה- 18/8/05. כותרת ההודעה של הבחורה ששאלה היא: "איך מתמודדים שההגנות נעלמות?" הבחורה שם מספרת שהכירה בחור ובאיזה שלב היא ספרה לו על בעיותיה הנפשיות וזה הסתיים לא לפי הציפיות שלה. צביאל הגיב על כך.

21/08/2005 | 11:33 | מאת: צביאל

לרונן, תשובתי התעכבה כי בשישי-שבת לא הייתי ליד אינטרנט... בכל אופן הנה התשובה שסיגל ציינה (תודה לך, סיגל). רק אציין שזוהי רק הצעה שכל אחד יכול לקחת ממנה מה שמתאים לו. זהו קטע שכתבתי לפני כמה שנים: למרות שאני נחשפתי בגדול, ועל אף שאני עומד וקורא לנפגעי הנפש לקום ולצאת מהארון ובכך להשתחרר פעם אחת ולתמיד מהסוד הנורא הרובץ עליהם... בכל זאת, אני מודע לעובדות היבשות, שבעידן זה, רק חלק קטן מאוד מנפגעי הנפש יעשה כן, ואילו רוב הנפגעים ימשיכו להסתיר את מצבם מפני הסביבה, שלפחות לכאורה, היא עוינת בדרך כלל. אבל גם אנשים שמסתירים את חוליים ואינם נחשפים קבל עם ועדה, מוצאים את עצמם בדילמות לא קטנות במעגלים הקרובים והצמודים אליהם. למשל ביחס לזוגיות: כבר שמעתי אנשים שהכריזו, בפסקנות, שהם מתכוונים להסתיר את מחלת הנפש שלהם מפני בני זוג שיכירו, עד עולם. ושמעתי גם על מקרים של אנשים שהסתירו גם הסתירו, אך אחרי החתונה קיבלו התקף הקשור למחלתם הנפשית וזה נגמר בגירושין סוערים (מפני שבן הזוג הרגיש מרומה, ולדעתי, בצדק רב!). לכן, למרות שאני תומך בחשיפה כללית באמצעות כלי התקשורת אל מול הקהל הרחב, אני מבין היטב, שהחשיפה מתחילה במעגלים הקטנים שיש לכל אדם מסביבו: משפחה, שכנים, קרובים, בני זוג פוטנציאליים. ובאמת, הרבה אנשים מ"כוחותינו" באים אלי להתייעץ ושואלים אותי מה לעשות? ואיך לנהוג? שהרי הם מבינים (ובצדק!) שמתישהו צריך לספר את האמת הקשה לבן הזוג הבריא... אז "מתי" לספר? ובייחוד "איך" יש לעשות כן? ואני שדוגל בחשיפה רבתי, שבעשרים השנים האחרונות אף פעם לא ניסיתי להסתיר דבר מאיש אודות מחלתי, הייתי צריך לייעץ לאנשים שנפגעו נפשית כיצד לנהוג בבליינד-דייט עם בן זוג שאינם מכירים. וידעתי שאם האיש או האישה לא יצאו בעבר מן הארון, אזי הרגע הכי לא מתאים לעשות זאת, הוא במהלך הפגישות הראשונות עם בן זוג. כי ברור שזה מיד יהרוס הכל. כי, מן הסתם, נדיר מאוד שאיש או אישה מבין "הבריאים", אשר ישמעו שהמיועדים להם הם "חולי נפש" פרופר, ולא יירתעו! הרי לא מדובר בקדושים נוצריים או בצדיקים מופלגים! לכן היה עלי לרדת ממרומי האידיאליזם שלי אל המציאות המרה, להיות גמיש (התכונה הכי חשובה של האישיות, הלא כן?) להיות קשוב לסביבה ולתת עצה טובה לאנשים שהם הרוב הגדול של פגועי הנפש בישראל. ככל שחשבתי על העניין, הבנתי שלשאלה "מתי" אולי צריך לענות: "לא בפגישות הראשונות ולא בפגישות אחרונות לפני החתונה". ואילו לשאלה "איך" אולי צריך לענות: "שצריך לדבר לבן הזוג בשפה שלו - שפה של 'בריאים', ובהדרגה לספר לו אודותינו". כי הרי גבר ואישה מתקרבים זה לזו בהדרגה, גם גופנית וגם נפשית. וכאשר קיימת ביניהם אהבה, הקשר נרקם ומסתרג ועולה ופורח בכל פגישה עוד קצת ועוד קצת. וכך, בהדרגה, צריך גם ליידע את בן הזוג. וכאשר מרגישים שמתחילה להתרחש קירבה נעימה אפשר כבר לספר "שעברנו משברים לא קלים", זה אמת, וזה בשפה של 'בריאים' (הרי לכולם יש 'משברים'). ואחר כך הקשר עוד יותר הדוק ואפשר גם להוסיף ש"במשברים נזקקנו לתרופות הרגעה", זה אמת, כי כל התרופות האנטי-פסיכוטיות גם מרגיעות במידה זו או אחרת. ולבסוף, כאשר כבר מרגישים מאוד קרובים ונאהבים אפשר להוסיף ש"אנו נעזרים מדי פעם באיש מקצוע ומשוחחים עמו". גם זה אמת. ועכשיו בן הזוג יודע: 1. שעברנו משברים לא קלים 2. שאנו נוטלים תרופות הפועלות להרגעה 3. שאנו נעזרים באיש מקצוע כמובן שעדיין לא "קראנו לילד בשמו", כי השתמשנו בשפה של 'בריאים', אבל בפועל לא הסתרנו דבר, והסיכויים שבן הזוג יישאר לצדנו הולכים וגדלים... כמובן שבשלב מאוחר יותר, לא תהיה ברירה ונאלץ לדבר "ברחל ביתך הקטנה" אם ברצוננו למנוע מראש קטסטרופה בן זוגית כוללת: קרי, שעברנו התקפים, אך למדנו להתמודד... שהיינו מאושפזים, אך עתה אנו מקווים שנהיה מסוגלים להימנע מהם... שאנו חולים, אך רוב הזמן אנו ברמיסיות (הפוגות) וכו'... לפיכך, אם בנינו את הקומה הראשונה - הכנו את בן הזוג, אזי כאשר נגיע לקומה השנייה - לחשיפה המקסימאלית, הקרקע תהיה כבר מוכשרת, וסיכויינו לשמור על הקשר גדלים באופן משמעותי. בהצלחה!

מה ההבדל בין הפרעת אישיות פרנואידית לבין Delusional Disorder הרי בשניהם אין לרוב הלוציונציות והדלוזיות הן לא ביזאריות, אז מה ההבדל? תודה

לא. בהפרעת אישיות אין מחשבות שווא, ישנה גישה של חשדנות ולעתים פרוש של מעשים כאלו הם נגד, אבל עם מאמץ אפשר לשכנע את האדם שאין שום דבר נגדו. בהפרעה דלוזיונית ישנן מחשבות שווא מאוד ברורות, ודווקא האישיות לא חייבת להיות פרנואידית. כלומר יתכן אדם חביב ונוח ואוהב בריות, אבל הוא בטוח שאשתו בוגדת בו, או שהשב"כ עוקב אחריו וכך הלאה. בעוד אשר באישיות כל הדברים וכל החיים הם בגוון של רדיפה. שבוע טוב דר' גיורא הידש

20/08/2005 | 11:27 | מאת: רמי

בבקשה התייחסו לשאלתי מיום 18.8.05 מחפש כדור הרגעה לא ממכר לא ממשפ' הבנזו... שמעתי על אטרקס של טבע ודומיו?

21/08/2005 | 01:17 | מאת:

לרמי היום כבר עניתי במקום של שאלתך המקורית. שבוע טוב דר' גיורא הידש

20/08/2005 | 10:48 | מאת: יעלי

סבלתי מאוד מדכאון לאחרונה, ואני מטופלת (לא תרופתית). לאחרונה, עקב כאבים בכתף, קיבלתי במשך שבוע תרופה בשם:"סלקוקס 200", שזה משהו נוגד דלקת (כמו וולטרן). התרופה פתרה את בעיית הכתף, אבל שמתי לב שמרגע שהתחלתי לקחת אותה לא הייתי בדכאון. מוזר, לא? האם ייתכן קשר כזה? לא נראה לי שההקלה בכאבים בכתף היא שגרמה להבדל, כי הדכאון הוא הרבה מעבר לזה, והיה גם לפני הכאבים בכתף. אשמח אם מישהו יוכל להתייחס לשאלת הקשר בין הדברים. תודה יעלי

20/08/2005 | 22:22 | מאת: שרון

היי יעלי, לא יודעת אם זה יעזור לך לשאלת הקשר אבל בכל-זאת. אני לקחתי תקופה מסויימת סלקוקס והיא לא גרמה אצלי לשום שינוי במצברוח... מה שכן, סלקוקס מעלה את רמת הליתיום בדם, אולי זה קשור... מה אומר ד"ר הידש? שבוע טוב, אני.

21/08/2005 | 01:10 | מאת:

ליעלי צר לי שראיתי את השאלה רק כעת כי כבר מאוחר לבדוק ואיני בטוח אם יהיה לי זמן במשך השבוע. בכל אופן איני מכיר את מנגנון הפעולה של התרופה ועל איזה חומרים במוח היא משפיעה?? אולי את יכולה לבדוק? אבל מה שחשוב יותר, האם כאשר סיימת את הטיפול בתרופה מה קרה לדיכאון? שבוע טוב דר' גיורא הידש

20/08/2005 | 02:21 | מאת: יפעת

ד"ר שלום, אני סובלת מדיכאון מג'ורי, מחשבות אובדניות, הפרעת מצב רוח, הפרעת קשב וריכוז וטריכוטילומניה. במשך שלושת החודשים האחרונים קיבלתי ליתיום במינונים שונים, כיוון שבמינון נמוך התרופה לא השפיעה עליי והתקפי מצב הרוח הרעים חזרו ונישנו, ובמינון קצת יותר גבוה (600 מ"ג), סבלתי משינת יתר של למעלה מ-15 שעות ביממה. הרופא החליט לאחר טענות חוזרות ונשנות שלי להפסיק את התרופה, לאחר שגם עם מינון גבוה של הדרונקס שאני נוטלת בחודש האחרון, אני ישנה כל כך הרבה שעות. סבלתי הרבה מלבד הדיכאון בחודשים האחרונים, מעודף שינה, הרגשת קהות חושים חזקה, טשטוש, חוסר ריכוז כבד וכאבים חזקים בגרון והתנפחות בלוטות בצוואר. האם ידוע לך על תופעת העייפות של הליתיום כתופעה מוכרת? או שהתופעות שתיארתי בנוסף לעייפות נשמעות כמו תופעות נדירות? בנוסף אציין שאני נוטלת ציפראלקס, והרופא כבר ניסה לשלב מינונים שונים בין הציפאלקס לליתיום אך עודף השינה המשיך. לפני לטילת הליתיום, כאשר נטלתי רק ציפראלקס, לא היו לי בעיות של עודף שינה. תודה, יפעת.

21/08/2005 | 00:02 | מאת: תותי

אני ממליצה לך על האתר הבא: www.trichotilomania.info בנוסף למאמרים וסיפורים אישיים יש שם פורום ובו פסיכולוגית שעונה בו. בואי לבקר אותנו..

21/08/2005 | 01:04 | מאת:

ליפעת עם עובדות איני נוהג להתווכח, אם את משוכנעת שקיים קשר בין הליטיום והשינה המרובה, כך שגם אם זה נדיר בטח שאיני יכול להתווכח עם עובדות. במקום ליטיום אפשר לנסות למיקטל או דפלפט שיש להן השפעה דומה מהבחינה של עזרה לנוגדי הדיכאון. כיוון שמדובר בהפרעת קשב הייתי חושב גם על טיפול בהפרעת הקשב קודם כל ואחר כך התוספת של נוגדי הדיכאון?? אולי השינוי הזה בגישה עשוי לעזור שבוע טוב דר' גיורא הידש

21/08/2005 | 07:23 | מאת: יפעת

היי תותי, האמת היא שאני ניסיתי בעבר לטפל בטריכוטילומניה ללא הצלחה. קראתי מחקרים בנושא, והבנתי שלא כל החולים מגיבים לטיפול התרופתי+טיפול קוגניטיבי, ואחרי שנה וחצי של טיפול בפאקסט במינון גבוה של 60 מ"ג ליום, הבנתי שאין לתרופות שום השפעה לכאן או לכאן על המצב. לכן מבין כל המעגלים שאני סובלת מהם, הדיכאון יותר חשוב לי לטיפול, כי היו חודשים שלא יכולתי לצאת מהמיטה מרוב כאבים בכל הגוף. הטריכוטילומניה היא בשבילי "תת הפרעה", למרות שאני תולשת את שערות ראשי מגיל 16 והיום אני בת 25, ויש לי הרבה חלקים ריקים בשיער שאני מצליחה להסתיר כי יש לי שיער עבה ונפוח. תודה על ההפנייה. חבל שרק אחוז קטן מהחולים בטריכוטילומניה מגיב לטיפול תרופתי.

20/08/2005 | 01:14 | מאת: מאירה

שלום רב. אני בת 30. לפני כחצי שנה הלכתי לפסיכיאטר כיוון ששיעמם לי בבית והרגשתי בדידות, ריקנות, והרגשה מאוד לא נעימה. אז לא עבדתי והייתי כל היום בבית. כיום אני עובדת. אני בן אדם בודד ואין לי חברים. לא ידעתי איך להסביר את הרגשתי לפסיכיאטר כיוון שזה הפעם הראשונה שהייתי אצל רופא, הוא החליט לתת לי זיפרקסה במינון 10 מ"ג. חצי שנה אני נוטלת אותה. בנוסף אליה אני נוטלת כדורי הרגעה מסוג קלונקס, לאחר שהומלצו לי על ידי בני משפחה. אני רוצה לומר שהקלונקס מאוד עוזר. רציתי לדעת אם ישנה אפשרות שאני לא צריכה לקחת את הזיפרקסה ושזה מיותר, (האם ישנה תרופה אחרת כנגד שיעמום וריקנות בחיים?), כיוון שלא הסברתי את הרגשתי טוב לפסיכיאטר, ורציתי לשאול מישהו שמבין האם החומר הכימי שמצוי בזיפרקסה יכול להזיק לי באיזשהוא אופן מכיוון שאני חושבת שאני לא זקוקה לו. ואם כן - מהם הנזקים שיכולים לנבוע מהכדורים? ואיך להסביר זאת לרופא בפעם הבאה שאני אצלו? תודה.

20/08/2005 | 14:15 | מאת: מיכאל(מיקי)

הי מאירה, זיפרקסה היא תרופה אנטי פסיכוטית, שמשמשת היום גם בתור מייצב מצב רוח. זו בהחלט לא תרופה נגד שעמום בבית והרגשת בדידות. אין לה הרבה תופעות לואי מלבד נטייה להשמנה. אין תרופה נגד שיעמום וריקנות בחיים. אין לי שום ספק שאף תרופה פסיכיאטרית לא פותרת את זה. איך אפשר לפתור את זה? אין לי מושג...גם אני מרגיש שעמום וריקנות בחיים וגם בדידות, ולמרות שנטלתי ארסנל של תרופות פסיכיאטריות אף אחת מהן לא ממש שינתה את זה. את בטוחה שכל מה שהתלוננת עליו היה שעמום ובדידות? אגב, הקלונקס היא תרופה שלא מומלצת לטיפול ארוך טווח בגלל הפוטנציאל הממכר שלה. גם אני נטלתי אותה לאחרונה והפסיכיאטר שלי המליץ לי לא להשתמש בה בכלל. אגב, גם אני נוטל זיפרקסה. עוד משהו מוזר הוא שבדר"כ נותנים את הזיפרקסה כטיפול שני אחרי שתרופות מהדור הישן לא עוזרות בטיפול במצבים פסיכוטיים. אני מניח שדור והדו"ר יפרטו יותר... בברכה מיכאל(מיקי)

20/08/2005 | 22:26 | מאת:

למאירה אם אני מבין טוב בין השורות אז יתכן מאוד שהסברת היטב לפסיכיאטר והוא הבין מה עובר עליך. קודם כל חשוב לשאול את הפסיכיאטר מה האבחנה שלו? האם מדובר בהפרעת אישיות מסויימת או בבעיה אחרת? הזיפרקסה אמורה לעזור לך ואחרי חצי שנה כדאי לחזור לרופא כדי לבדוק את השפעת הטיפול שהוא המליץ עליו. נזק אפשרי מזיפרקסה היא עליה במשקל והתפתחות של סוכרת אבל כמובן שתופעות אלו לא קורות אצל כולם ויתכן שאת משוחררת מהן. שבוע טוב דר' גיורא הידש

21/08/2005 | 01:07 | מאת: דור

מאירה- אם אין לך מחלת נפש- אל תקחי את הזיפרקסה, חד משמעית!!! תרופות נועדו לטפל במחלה ולא בשיעמום של עקרת בית ובמיוחד כאשר מדובר בתרופה חזקה כמו זיפרקסה. מידע רציני, אמין ומלא על התרופה אפשר לקרוא באתר RXLIST.COM

21/08/2005 | 14:31 | מאת: דור

אשר קשורים להשמנה, עלית סוכר בדם ועלית שומנים בדם. ביצוע בדיקות ומעקב רפואי יכולים למנוע סיבוכים לטווח הארוך. הסיבוכים יכולים להיות מסכני חיים. באזהרות של התרופה מופיעים גם שבץ מוחי וטרדיב-דיסקינזיה (נזק שקשור למערכת המוטורית). פירוט מלא ומקצועי בקישור הבא: http://www.rxlist.com/cgi/generic/olanzapine_wcp.htm מידע בעברית: http://www.miok.co.il/medicine.asp?n=7709 ועוד- באותו נושא: http://www.tevalife.com/article.asp?id=1843 התרופה ניתנת לחולים בסכיזופרניה או במניה חריפה. אין אישור לתת אותה לאינדיקציות אחרות מלבד מצבים פסיכוטיים או מצבים מאניפורמיים. כעיקרון ברפואה- לא רצוי לקחת תרופה אם אין אינדיקציה רפואית מתאימה לנטילתה.

19/08/2005 | 20:26 | מאת: ערן

שלום שאלתי היא האם יש תרופה נוגדת דיכאון/חרדה שאינה בעלת תופעת לוואי על חשק מיני? אני נוטל סרוקסט שהיא תרופה שטובה לי אבל יש לה תופעות לוואי על החשק המיני שלי? היש כזאת תרופה בעלת השפעה כמו סרוקסט רק ללא הירידה בחשק?

20/08/2005 | 22:23 | מאת:

לערן כל התרופות הפועלות על הסרוטונין עלולות לעשות את אותן תופעות הלוואי פרט לכך שיתכן שאצלך תהיה תופעת לוואי אחת עם תרופה אחת ועם תרופה אחרת היא לא תהיה. לכן צריך לבחור תרופה מקבוצה אחרת שגם לה עלולות להיות תופעות לוואי אבל שאינה פוגעת במין. הרמרון היא בחירה טובה, כך גם הקסנקס שהיא טובה לדיכאון וחרדה רק עלולה לגרום להתמכרות. שבוע טוב דר' גיורא הידש

19/08/2005 | 17:52 | מאת: יואב

אני נוטל סרוקסט 7 שנים ,בתחילה במינון של 3 כדורים ועד לפני שבועיים 2 כדורים,הכדור עזר לי בחלקו,יש נפילות של מצבי רוח ,עצבנות,ומתח. פניתי לפסיכיאטר שהחליט להחליף את הכדור לאיקסל,הוא אמר לי לרדת בהדרגה מהסרוקסט כל 4 ימים חצי כדור,ורק לאחר סיום הירידה להתחיל באיקסל. לפני יומיים הפסקתי עם הסרוקסט,ואתמול התחלתי עם איקסל,יש לו תופעות לוואי כמו עייפות,עצירות,וקצת בחילות,אני מרגיש בימים אחרונים ירידה במצב רוח ועלייה בעצבנות ומתח,ואי שקט נפשי. האם התחושות האלה הם עקב הפסקת הסרוקסט ? האם תחושות אלה הם של האיקסל בהתחלת הטיפול ויחלפו עם הזמן? תוך כמה זמן האיקסל מתחיל להשפיע ולעזור במצב הנפשי ולדעת שהוא עושה את העבודה? אשמח לקבל תשובות מהד"ר,וכן מדור .

19/08/2005 | 19:53 | מאת: דור

התופעות הגופניות שתיארת קשורות לאיקסל. התופעות הנפשיות יכולות להיות קשורות לשניהם. ההשפעה מתחילה תוך שבועיים אך לפעמים צריך לחכות חודש וחצי. המינון המקובל הוא 100 מ"ג ליום במחולק לשתי מנות. בהמשך ניתן לקחת יותר אם לא תהיה הטבה משמעותית. ניתן להיעזר במקביל בכדורי הרגעה לתקופה זמנית של ההסתגלות לתרופה החדשה.

20/08/2005 | 22:21 | מאת:

ליואב טוב שהרופא החליט להפסיק תרופה שאינה "עושה את כל העבודה", הייתי מייחס את רוב התופעות (אולי פרט לעצירות ולעייפות) לסרוקסט והפסקתו. אפשר ליטול את שתי התרופות יחדיו והייתי עושה את הורדת הסרוקסט באופן הדרגתי יותר. שבוע טוב דר' גיורא הידש

19/08/2005 | 17:37 | מאת: דב

שלום! אני בן 28 ומטופל מזה שנתיים אצל פסיכיטרית בקופת חולים, בשל בעיות חרדה ודיכאון. ניסיתי מספר רב של תרופות הכוללות: סרוקסט, פלוטין, ציפרלקס ,אפקסור. כל התרופות שציינתי לא עזרו , ולאחרונה רשמה לי הרופאה מרוניל. הייתי רוצה לדעת תוך כמה זמן אמורה להשפיע התרופה, מה המינון המקסימלי לבעייתי , והאים מקובל לנסות תרופות מהדור הישן בזמן שתרופות החדשות לא עוזרות. תודה.

19/08/2005 | 19:59 | מאת: דור

מתחילים ב-25 מ"ג ליום ועולים בהדרגה. תיאורטית ניתן להגיע עד 300 מ"ג ליום. מדובר בתרופה מקבוצת הטריציקלים. מקובל לחשוב שטריציקלים יותר חזקים מ-SSRI אך יש להם גם הרבה יותר תופעות לוואי. התרופה מסוג SRI כלומר גם היא משפיעה בעיקר על הסרוטונין, בדומה לכל שאר התרופות האחרות שלקחת עד היום. מתחילה להשפיע תוך 4 שבועות בממוצע.

20/08/2005 | 22:17 | מאת:

תודה לדור ואני מצטרף לדבריו שבוע טוב דר' גיורא הידש

שלום, אובחנתי כבורדרליין לפני כשנתיים, היום אני בת 25. לפני כחודש שוחררתי מאשפוז של חצי שנה בשלוותה. כיום אני מטופלת ב: 300 מ"ג אפקזור 300 מ"ג סרוקוול 350 מ"ג למיקטל (המינון אמור לעלות ל 400 מ"ג בשבוע הבא) 0.25 מ"ג בונדורמין 2 מ"ג קלונקס גלולותלמניעת הריון מסוג מינולט. לאור החמרה בתנודתיות מצבי הרוח שלי מאז השחרור, אנו שוקלים הוספת מייצב נוסף. אני יודעת שטגרטול מונע את ספיגת הגלולות בדם ולכן איני רוצה להשתמש בו. אני חשבתי על טופמקס, אך לא מצאתי אינפורמציה לגבי השפעתו על ספיגת הגלולות. אשמח לקבל אינפורמציה זו, כיוון שאני חיה עם בן-זוגי וזהו אמצעי המניעה העיקרי שלנו. תודה רבה, שבת שלום ובריאות לכולם, חן.

לחן תודה על השאלה כי לא רבים מודעים לנקודה זו. לצערי טופמקס כמו שאר התרופות מייצבות מצב הרוח עלולה לגרום לירידה בהשפעת הגלולות מונעות ההריון. צר לי. שבוע טוב דר' גיורא הידש

19/08/2005 | 16:46 | מאת: XX

חזק מידי ואין בעולם כולו נחמה. זר לא יבין. קרוב לא קיים. שלא יגידו שלא הודעתי...

19/08/2005 | 22:56 | מאת: יצחק

נכון הודעת. אבל לא הסברת. אז אנחנו לא מבינים ולא יודעים כלום. אז זה כאילו שלא הודעת. רוצה לספר לנו מה קרה לך?

20/08/2005 | 13:22 | מאת: :-(

נראה לי שזו את, ואנחנו מכירים אותך אם רק תתני להתקרב יש מי שמבין בהכי כאב שיש ועוד איך יש האם בכך ניתן למצוא נחמה? :-(

19/08/2005 | 16:20 | מאת: ש.

שלום לך , אני נשואה לבעל שלוקה בסכיזופרניה.כיום בעלי נמצא במסגרת שיקומית.ואני אמא לילדה בת 7. אנו נפגשנו במוסד פסיכיאטרי בו אושפזתי עקב דיכאון שחלף לאחר סדרת שיחות. בימים האחרונים אני חשה בלבול נוראי , ועיתים נדמה לי שאני חווה דברים לא מציאןתיים כמו תמונות בטלווזי\ה לא הגיוניות, יש בי תחושה מאד לא טובה אני פשוט מרגישה משונה בעלי טוען שאני בסדר גמור , אני לא יודעת מה לעשות

20/08/2005 | 20:28 | מאת:

לש. חשוב מאוד להגיע לפסיכיאטר לבדיקה ואבחון ושהוא יעריך את מצבך הנוכחי. אם את מתוחה מאוד ולחוצה תמיד אפשר להגיע לחדר מיון של בית החולים הכללי הקרוב לאזור מגוריך ולקבל עזרה מיידית. שבוע טוב דר' גיורא הידש

19/08/2005 | 16:09 | מאת: ג'ק ונועם דוייב

שלום לכולם אנו , ג``ק ונועם דוייב (בעל ואישה) , ג``ק-מנהל הגלריה בגדרה נועם - ציירת שמחים לעניין אתכם במיזם מבורך שהתחלנו להפעיל. מיזם, ששם לו למטרה -קידום אמנים נפגעי נפש בישראל ושילובם בקהילה. אם אתה אמן יוצר בתחומים- ציור, פיסול , מוזיקה , כתיבה או צילום נשמח אם תכנס לקישור הבא לראות פרטים נוספים על המיזם. http://www.noamd.allbiz.co.il/Page8025.asp תודה ושיהיה לכולנו יום נפלא מלא אור אושר ואהבה ג``ק ונועם 054-7432346

20/08/2005 | 20:27 | מאת:

כל הכבוד, שיהיה בהצלחה ותמשיכו לעדכן אותנו שבוע טוב דר' גיורא הידש

20/08/2005 | 23:22 | מאת: ג'ק ונועם דוייב

המון תודות על קבלת הפנים החמה והמזמינה. נשמח לחזור ולעדכן . שיהיה לכולנו שבוע נפלא של אור אושר ואהבה ג'ק ונועם

19/08/2005 | 12:54 | מאת: נינה

היי. מה יכולה להיות הסיבה לראייה שלילית וביקורתית כלפי אחרים? אני כאילו מזלזלת וטוענת לראייה ייחודית שלי על פניהם אך לא עושה כלום עם עצמי. כאילו צופה מהצד ויודעת לתת משוב לכל אחד אך עם עצמי איני מסתדרת ולא שלמה בכלל!!!!! לדוג' אוכל להעיר על מנהל כזה או אחר אך כשאני מקבלת את התפקיד אני כאילו לא רוצה לקבלו מפחד שלא אתמודד. האם יתכן שכל הביקורת וההתנשאות הזו דווקא באה ממקום של חוסר בטחון עמוק? הכיצד חסר בטחון יכול לשחק אותה כלפי חוץ כ"כ חזק? באיזה מנגנון משתמשים בשביל זה .זה כ"כ סותר אחד את השני. אני משחקת אותה הכי טובה בעולם ומרגישה הכי גרוע בעולם. על פניו נראה שאני מאושרת ובפנים רקבון טוטאלי. אף פעם לא מסוגלת לגלות קושי או פחד תמיד הכל בסדר כלפי אנשים וחלילה שיידעו או יכלו את האמת עליי. כ"כ קשה לחיות כך.חוסר אמונה טוטלית כלפי העולם. חוסר צדק. אני לא מצליחה להתמווד עם זה יותר...ולכן מתחילה לחשוש שאיני יכולה להסתגל יותר לחיים האלה. אני כאילו מסתכלת מחוץ לגופי על דברים כי כ"כ הרבה ניגודים בבן אדם לא יכולים להתיישב יחד. איך אוכל להביא ילדים לעולם כך? לא רוצה להנחיל להם יצר רע שטמון בי כ"כ עמוק. מרגישה אי שלמות בכל,לא אוהבת את עצמי ותמיד מבקרת כל פעולה שלי גם אם מרגישה צודקת בגלל תחושת חוסר הערכה תמיד אומרת "אולי אני לא בסדר.." אני חושבת שמשהו לא תקין אצלי לחלוטין. לא מצליחה להתגבר על כך. כשמדברת עם אנשים והם מספרים לי שגם להם רע אני מתנחמת רק מעצם הידיעה שאני לא משוגעת ולכולם בעיות. האם אמא שתמיד מטאטטאת האמת מתחת לשטיח ואכפת לה רק מהחיצוני והנורמטיבי יכולה לגרום לבעייה כזו אצלי? חשוב לה תמיד מה יגידו...ושנהיה במסגרת כדי שכאילו הכל יראה בסדר חיצונית אני כועסת כי בן אדם שרע לו לא יכול לנצח לשחק לפי כללי החברה. זה לא הגיוני להילחם נג...תחושות הגוף. זה לא מסוכן לעשות זאת ד"ר או שזו דרך הסתגלות פשוט להיטמע בין כולם? אני משוכנעת שאתה יורד לסוף דעתי בנושא אבל תמיד הרהרתי האם כדאי להתעמק בדברים או לנסות לראותם כפי שהם בלי פענוח. למה אני כ"כ עמוקה? מתה לא להתייחס לכל דבר. פשוט לחיות בשקט. זה אפשרי? הכיצד?

20/08/2005 | 09:27 | מאת: ורדה

אני ממש מזדהה איתך, גם אני ככה. מרגישה שאצלי הכל משחק. שאני לא אמיתית, למרות שאנשים בחוץ אומרים לי שאני אמיתית ועמוקה... לא שלמה עם עצמי ואותם דברים שהזכרת-חלים עליי. ונמאס לי כבר לחיות בשקר כזה. ביי בינתיים

20/08/2005 | 20:33 | מאת: נינה

שבוע טוב אודה לך אם תחליפי את הניק או תוסיפי אות\סימן שנבדיל בין שתי "הנינות"... שבוע נפלא נינה

19/08/2005 | 11:08 | מאת: צביאל

לשרון ולתמימי, מה אתן בעצם מנסות למכור לי? שאין בפסיכותרפיה שיטות טיפול מובנות כלל? שלא מנסים לטפל בהפרעות אישיות? שלא מסתירים את שיטות הטיפול האלה?שאין שיטות שחותכות בבשר החי? שאין שיטות שמטרתן היא לקרב את המטופל ככל האפשר לריפוי מוחלט? ואולי גם תכחישו ותטענו שאין שום שימוש במניפולציות? ואולי יש גם לכן עוד מה ללמוד? כי מה המציאות מספרת לי בקול גדול ונורא מהשטח: - ששני חבריי שהתאבדו אחרי שדווחו פעמים אינספור על מניפולציות ולחצים קשים מצד מטפליהם, טופלו בעדינות? - שעשרות מחבריי שהתאשפזו עקב החמרה במצבם כתוצאה מהתערבויות טיפוליות, התאשפזו ב"מקרה"? - שהמקרים החמורים שהגיעו לתקשורת (למשל, הסיפור הטראגי מקריית יובל על איתן מור שרצח 4 מטפלות ונחשף לרבים ב"עובדה") אינם משקפים? - שאחוז מקרי הגירושין העצום בקרב המטופלים הנשואים שבטיפולים פסיכודינמיים ארוכי טווח העומד על כמעט 80%, הוא גם מקרה? - שהמטפל שהיה אהוב עלי מכל, ואמר לי בפנים חמורות סבר: "צביאל, אתה רוצה להיות כמו היטלר?" אולי לא היה באותו רגע בהכרה? - שהקטע המדהים, בו לחדרו של המטפל שהיה נערץ עלי מכל נכנס פסיכיאטר אחר באמצע פגישה טיפולית בלי לדפוק על הדלת והתיישב מאחורי המטפל שלי לדקות ארוכות, היה ממש טעות? וזהו רק מקבץ מאוד מאוד קטן מרשימה ארוכה וכואבת שבאמתחתי (כידוע כתבתי ספר שלם על כך)... ואני חושב שהטעות של אנשי מקצוע כמותכן היא, שעדיין לא הפנימתן שיש להם עסק עם אדם בעל אוסף נכבד ורב עד מאוד של "מקרים" אשר הוא הבין שממש אינם "מקרים"... אלא תופעות יזומות (התערבויות בטיפולים כבדים, עמוקים וממושכים שאינם מייצגים טיפולים קלים יותר). ולא זו בלבד, אלא שהוא גם התעקש וחקר ומצא מה מטרת המניפולציות וכיצד הן פועלות לטיפול ולריפוי משמעותי (אם כי אולי לא מוחלט). כן מטפלים יקרים, כבר מזמן מצאתי את הרציונל הנכסף. והיום איש לא ימרח אותי בדברי חלקות ואיש לא יסיגני אחור, חזרה אל עבר חשכת הבורות (כי זה בערך כמו לנסות להחזיר את האפרוח לביצה ממנה בקע). ואפילו לא צמד "מרפאות פצועות" מקסימות, שכל כך אמפתיות ותומכות, וכל כך קרובות ונעים לי להידבר עמן, בכל אופן, תודה רבה לכן שניסיתן, אשמח להמשיך ברב השיח איתכן ואם כל מי שיחפוץ. צביאל

19/08/2005 | 11:49 | מאת: ענבר

התכתבנו פעם בפורום אחר והתרשמתי ממך כבר אז . אני פסיכולוגית במקצועי וכמוך- ניצולת המערכת הפסיכיאטרית/פסיכולוגית. אני תומכת בדיעותיך ומתרגשת כל פעם מחדש להיזכר בעזרתך בעוולות שהמערכת גרמה לי. לשמחתי אני מעבר לזה היום. חזקה, מתפקדת וטוב לי. אני יודעת שרבים וטובים לא הצליחו להשתקם כמוני. שלא כמוך, אני לא מעיזה להילחם במערכת, מחשש שאפגע שוב. אבל אני כן משתדלת לעזור לנפגעי נפש במסגרת עבודתי- כמיטב יכולתי. אני מעוניינת לקרוא את הספר שכתבת. מה שמו והיכן אפשר להשיג אותו? מחזקת את ידיך.

19/08/2005 | 14:24 | מאת: צביאל

שלום לך, אתן - תמימי, שרון ואת הנכן המטפלות המרפאות שממשו את החלום הענק של חיי אותו אני לא הצלחתי לממש. ואני שמח בשבילכן ובטוח שאתן מטפלות נהדרות ואם אי פעם אזדקק לטיפול אבוא רק אליכן... אשר לספר שמו: "מישהו מטפל בך". הוא נדפס ב-2003 בהוצאת עוף החול ב-700 עותקים. עד כמה שידוע לי כנראה כבר אין להשיגו בחנויות גם יקשה להשיגו באינטרנט. אצלי נשארו כמה עשרות עותקים. אם תבקשי לרכוש אנא פני אלי לאי-מייל ונסגור טכנית. מזל וברכה צביאל

19/08/2005 | 12:10 | מאת: אינסה

לא רוצה לפגוע באף אחד אישית, אך גם לי יש נסיון, במלים עדינות, לא מוצלח עם פסיכולוגיה ופסיכותראפיה.. ולגבי האימפטיה וההבנה - זה נחמד, אך אני לא רוצה לרחם על עצמי, אני רוצה להבריא, חוץ מזה יש לי המון אמפטיה בחינם מחבריי ומבעלי... ו"לקחת את עצמי בידיים וכו" אני יודעת על העצות המקוריות האלה כבר 10 שנים....ועל זה שאני לא נלחמת או לא מספיק רוצה להבריא, או שנוח לי כנראה לחיות כך....בבקשה,לא כדאי.... עוד פעם, זה לא היה אישי, רק חלק החוויות האישיות.

19/08/2005 | 12:20 | מאת: תמימי

צביאל היקר רק על עצמי לדבר ידעתי. אין אני מנסה לייצג את מקבץ המקרים שהזכרת, שנראים לי לא תקינים ולגמרי לא רגישים וגובלים אף בעבירות אתיות חמורות: מטפל שלך שקורא לך היטלר? הפרעה כל כך חמורה בזמן פגישה טיפולית? ועוד מקרים שאתה מכיר ומזכיר שנראים לי לגמרי לא תקינים. אני לא מתכוונת לייצג בדברי את הפסיכותרפיה בכללותה, כי זה תחום נרחב מאד ובסופו של דבר כל מטפל מוצא לעצמו את הגישה הטיפולית שלו, את התיאוריה שמדברת אל נפשו, ואת האופן בו הוא עובד. אני לא מסכימה עם העמדות של המטפלים שהצגת, שכדי לרפא ריפוי מוחלט צריך לפגוע במטופל, לעשות עליו כל מיני מניפולציות. האמת היא שאני גם לא כל כך בטוחה שיש דבר כזה ריפוי מוחלט. מה, הפצעים שלנו יפסיקו אי פעם לכאוב? אולי המטרה היא לדעת לצאת מהבורות, לא להישאב לאותם מקומות כואבים, לדעת איך להשתמש בפצע ולגדול ממנו. נראה לי שלמרות שהמטפל שלך היה לא לעניין, לפחות משני המקרים שתיארת, אתה עצמך ידעת לרפא את עצמך ומאד מאד לצמוח מהמחלה שלך. להיות השראה להרבה חולים לצאת מהארון ופחות להתבייש במחלתם. חבל לי רק שאתה כל כך כועס על מקצוע הפסיכותרפיה בכללותו. קשה להכליל. כמו שלא כל החולים הם אותו דבר, אותו כנ"ל על המטפלים. יש תמיד מקום לביקורת ואני שמחה לשמוע את דעותך שמעוררות מחשבה. אבל שוב- רק על עצמי לדבר ידעתי. לא לימדו אותי סודות ומניפולציות שעלי להפעיל כדי לרפא לגמרי את המטופל. ומרגיז אותי שפגעו בך וזה נתפס אצלך כניסיון לריפוי. לפגוע בכוונה כדי לרפא? נשמע שרלטני ואכזרי. לא נראה לי. לא רוצה להיות חלק מהסיפור הזה. שבת שלום, תמי.

19/08/2005 | 13:57 | מאת: צביאל

לתמי שלום רב, תגובתך מעוררת בי הרבה רגשות ומחשבות: ראשית, מצד אחד - גם אני לא חושב לרגע שכל האסכולות בפסיכותרפיה נוהגות באופן מניפולטיבי ותוקפני וגם לא התכוונתי לטעון כך (זה לא היה משתלם להם כל כך - היו נשארים ללא מטופלים :-). מצד שני – לא מדובר כאן במקרים חריגים או "בעשבים שוטים" אלא בתופעה רחבה ונפוצה (יחסית למספר הטיפולים הכבדים) שמהווה להערכתי אסכולה או זרם. כמי שמצוי בטבורו של צומת גדול אליו מתנקזת המון אינפורמציה, יש לי יותר מדי נתונים מכדי שאסיק מסקנות שונות. שנית, את כותבת על מה שעברתי שהם "נראים לי לא תקינים ולגמרי לא רגישים וגובלים אף בעבירות אתיות חמורות" וגם שאת לא מסכימה עם עמדות אלו ולבסוף ש"לפגוע בכוונה כדי לרפא? נשמע שרלטני ואכזרי". לפי דעתי את עושה קצת עוול לסוגיה הדשנה הזו. היא פי כמה וכמה יותר מסובכת ממה שנראה על פני השטח. כי נגיד שההתערבויות האלה אינן אתיות לחלוטין, אבל מה דינן, אם בכל זאת באיזושהי דרך "מוזרה ונפתלת עד מאוד", הן כן מצליחות בשורה התחתונה לעזור למטופל ואפילו בגדול! קרי, הן אכן מביאות בבירור תוצאות טובות ואפילו כאלה שללא תחליף? (יש לזה מינוח ביהדות: "מצווה הבאה בעבירה"). האם גם ביודעך זאת - תפסלי אותן מכל וכל? שלישית, את שואלת: "האמת היא שאני גם לא כל כך בטוחה שיש דבר כזה ריפוי מוחלט. מה, הפצעים שלנו יפסיקו אי פעם לכאוב?". אבל לא דייקת בשאלך אלי, כי אני כתבתי קצת אחרת על השיטות: "שיטות שמטרתן היא לקרב את המטופל ככל האפשר לריפוי מוחלט". יש הבדל. רביעית, אני מביא לך בזה משל קטן מתוך ספרי "מישהו מטפל בך": "לפני שנים רבות חי נער אחד. מאז היותו רך בשנים הורגל לצאת לאחו לרעות את הכבשים. הנער אהב את הכבשים בעלות הצמר הצחור והרך, ותמיד חשב שהן נאות וטובות מאוד. יום אחד הבחין כי מתחת לצמר אחת הכבשים מבצבץ כתם שחור ומבריק. תחילה לא האמין למראה עיניו, אך בהדרגה גילה כתמים שחורים נוספים מתחת לצמר הצחור של הכבשה. סבו סיפר לו פעמים רבות את האגדה על ה"זאב בעור של כבש", אך הוא סירב להאמין למראה עיניו. הרועה הצעיר ניסה לשכוח את מה שראה והמשיך לאהוב ללא סייג את כבשיו, כולל הכבשה המשונה. יום אחד נוכח בתדהמה ובפחד כי הכבשה פשטה את צורתה המקורית (נותרו שרידים מעטים שהעידו כי זו הכבשה) ולבשה את דמותו של זאב שחור ואימתני להחריד. כעת לא היה יכול עוד להכחיש את המטמורפוזה שהתרחשה בכבשתו האהובה, והתחיל להיאבק בדמות הזאב. פה לכאורה מסתיים הסיפור, ויש נטייה לתעב ולשנוא את הזאב הטורף שהתחפש לכבשה תמימה, אך בחינה מדוקדקת הייתה מעלה כי גם דמות הזאב היא תחפושת בלבד. מתחתיה קיים הקוסם אשר רצה ללמד את רועה הכבשים הצעיר לגדול בעולם שבו כולם הם תערובות שונות של כבשים וזאבים - אפילו הילדים הנחמדים ביותר. הקוסמים המוכשרים מתחפשים לעתים לכבשים צחורות, או לזאבים מאיימים, או לשניהם גם יחד". ועתה רק שתי שאלות קטנטנות: האם אותה שאלה בוטה ופוגעת בה המטפל (הקוסם) השווה אותי לצורר הגדול בהיסטוריה, לא הייתה מעין "כתם שחור" שצבע המטפל האוהב (כן, הוא מאוד אהב אותי!) על "דמותו הצחורה ללא רבב בעיניי" עד לאותו יום? והאם לא ייתכן ששאלה קשה זו שנשאלה במיקרו (ביחד עם עוד התערבויות דומות) הביאה בסופו של דבר לצמצום הפער בין "השד הטוב" ל"שד הרע" במקרו - כלומר לשינוי כולל, מאזן, מהותי וחיובי בעמדתי כלפי הטוטליות של מציאות חיי? (ואני שואל אותך על ההתערבות הזו, ולא על כך שיש גם דרכים אחרות, יעילות יותר או פחות).

שלום לך! אני משתמש בפרוזק, ובמסגרת עבודתי(לא עבודה בטחונית) אצטרך לעבור סיווג בטחוני לצורך גישה לחומרים מסווגים לפרויקט שמקום עבודתי אמור לעבוד בו. בתור אחד שעשה שירות צבאי מלא אך עם פרופיל נפשי, וכאחד שלוקח פרוזק, האם אתה ממליץ לי ללכת לפסיכיאטר / פסיכולוג מראש ולפני הסיווג ולהביא מכתב אשר מאשר שאני בסדר גמור (בכל זאת בין הסטיגמה לבין המציאות יש מרחק עצום) ? (או שאולי זה רק יכול להזיק יותר...) האם זה יכול לעזור כדי לעבור את הסיווג הבטחוני? האם יש קשר בכלל ? כלומר אני לא מנסה להתקבל לארגון בטחוני אלא לעבוד בפרויקט שבו תהיה גישה לחומרים מסווגים, ולכן השאלה אם זה מעניין אותם בכלל שאני לוקח פרוזק, ובעל פרופיל נפשי מהצבא (לא על מחלת נפש, אלא על כביכול "קשיי הסתגלות" וכדומה) המון תודה מראש, ובכלל אני חושב שאם אגיד תודה בשם כל השואלים בפורום הזה, זה ייצג מאוד, שכן התשובות שאתה מספק כאן מביאות להרבה רוגע להרבה אנשים, ועל כך באמת, תודה ענקית.

לעמיר תודה על המילים החמות. בקשר לשאלתך, השאלה מי עושה את התחקיר? מניסיוני עם "משרד ראש הממשלה" כפי שמכונה השב"כ, בדרך כלל אין בעיה כאשר מדובר בעובד במערכת הבטיחותית והוא החל בטיפול נפשי. פעמים רבות עובדים במשרדים בטחוניים כמו רפא"ל לדוגמא מדווחים על הטיפול שמקבלים אצלי. בדרך כלל מגיע חוקר מהשב"כ ועד היום לפי ידיעתי אף אחד ממטופלי לא נפסל כאשר לא היה צורך בכך. כלומר כאשר אני הערכתי שאין בעיה בשיקול הדעת, וכאשר מדובר על מצבים של הסתגלות/חרדה/דיכאון שטופלו בהתאם, הסיווג הביטחוני שלהם לא נפגע. בקשר לשאלתך, לא הבנתי האם אתה מטופל אצל פסיכיאטר ומי רשם את הפרוזק? בכל אופן אם אתה מטופל אצל רופא, תתן את השם שלו ויחד עם ויתור על סודיות רפואית הם כבר יפנו אליו. שבוע טוב דר' גיורא הידש

21/08/2005 | 00:45 | מאת: עמיר

שלום ד"ר, ותודה על תשובתך. מי שנתן לי את התרופה הוא רופא משפחה. כמובן שאין כל בעיה עם שיקול דעתי, אני עובד בעבודות ובעל תואר גבוה וכו', ובהחלט יציב. השאלה, האם סיטואציה שכזו אינה מעכבת קבלת סיווג ? כלומר האם זה אומר שעד שיאשרו לי את הסיווג יקח זמן רב יותר? כלומר אשאל זאת כך, נניח ובא אדם ללא שימוש בפרוק ואדם שכן משתמש בפרוזק, האם לאדם השני יקח זמן רב יותר (בצורה משמעותית) עד שיאשרו לו את הסיווג ? המון תודה מראש

21/08/2005 | 00:52 | מאת: יוני

שלום ד"ר! אז אתה בעצם אומר שבמידה ואין כל עבר פלילי, סמים, אלכוהול או קשר לאנשים עם סמים וכו', הדרך היחידה שלא לעבור סיווג בטחוני היא אם מוכח ששיקול הדעת שלך אינו במקום ? כלומר פרופיל נפשי מהצבא או נטילת פרוזק , כאשר הרופא המטפל מבהיר מעל לכל צל של ספק כי שיקול הדעת צלול (...) אינם פוסלים סיווג בטחוני? תודה

18/08/2005 | 23:23 | מאת: נתנאלה

לילה טוב האם יש תרופה לאהבה אובססיבית? תודה

19/08/2005 | 13:45 | מאת: דור

ראי דיונים קודמים בנושא.

20/08/2005 | 20:21 | מאת:

לנתנאלה פסיכותרפיה כמובן עשויה לעזור, אבל תמיד צריך לראות את כל האדם. שבוע טוב דר' גיורא הידש

18/08/2005 | 22:20 | מאת: רמי

ישנם מס' כדורי הרגעה שאינם ממכרים מה שמם? ידוע לי שהשפעתם היא איטית יותר משל משפ' הבנזו..

18/08/2005 | 22:34 | מאת: רמי

ישנם כדורים בשם פרומטזין=פנגרן או הידרוקסיזין=אוטרקס(טבע). האם ישנם נוספות מה הכי מוכר (נסיון) ומומלץ כדי שלא להתמכר לשימוש רק בעת הצורך?

20/08/2005 | 20:19 | מאת:

לרמי תודה לרמי שענה קודם ואני מצטרף לדבריו. הייתי מוסיף גם את התרופות הישנות והחדשות נוגדות הפסיכוזה שאינן ממכרות. כך הזיפרקסה, מלריל=רידזין, נוזינן לרגקטיל. אבל כל אלו לעתים רחוקות ובמינונים נמוכים. שבוע טוב דר' גיורא הידש

18/08/2005 | 22:02 | מאת: מיטל

כל חיי בניתי לעצמי הגנות , כדי לא להפגע . מערכות יחסים בינאישיות היוו עבורי דבר קשה , גרמו לי חרדות גדולות , תמיד בסופו של דבר הייתי הורסת לעצמי בדרך זו או אחרת . בחצי השנה האחרונה דברים השתנו ונתתי לעצמי הזדמנות להתקרב לאנשים , ושאנשים יתקרבו אליי. הכרתי בחור לפני שבועים וזה הרגיש כ"כ טוב , אפילו בטוח . נתתי לרגש לסחוף אותי והתוודיתי בפניו , על כל מה שאני על הדיכאונות , הפחדים החרדות , קיוותי שזה ירגיש טוב אחרי זה ,שזה ירגיש מוגן . אבל במקום זה הרגשתי שנפתחתי כ"כ , שלא נשאר דבר . כאילו חשפתי את עצמי כל כך ששום דבר לא מוגן יותר . וזה מפחיד משהו שקשה לי להכיל . חשבתי שהתגובה שלו תגן עלי , שהוא יקבל אותי ויעריך אותן. אבל לא התגובה שלו היתה ההפך ממה שציפיתי לא כל אדם מסוגל לקבל או להכיל אינפורמציה מסוג זה , הבעיה היא שאנחנו לומדים ביחד וצריכים להפגש אז אין לי לאן לברוח. ואני כ"כ רוצה לברוח מעצמי , ממנו מהחיים האלו , ואין לאן ? למה אני כותבת בעצם ? כי אני רוצה כוח , או למצוא דרך שתעזור לי לצאת מזה. היה לנו טוב ביחד ואני מרגישה שמכאן אני רק אהרוס , נמאס לי להרוס לעצמי דברים טובים אני פשוט לא יכולה להכיל אהבה ,כי כל פעם שאני מרגישה ככה אני פוחדת שזה יגמר וזו כמו נבואה שמגשימה את עצמה אולי אני צריכה להשלים עם זה שלא נועדתי לאהבה ? רק טוב , מיטל

18/08/2005 | 23:59 | מאת: שרון

למיטל, ברור שנועדת לאהבה! את בנאדם כמו כל אחד אחר, כולנו זקוקים לה ובמשך החיים אפשר ללמוד איך להתקרב, מתי ועד כמה. נראה לי שההגנות שלך לא נעלמו, אלא שהסרת אותן לרגע ואח"כ הן יחזרו. נשמע שאת עושה תהליך אמיץ של ללמוד להיפתח יותר ולהסיר הגנות בכדי להתקרב באמת אל מישהו. זה נשמע לי כמו דרך נכונה, וכיוון שהיא חדשה עבורך אז את כרגע עדיין לא יודעת עד כמה בדיוק מתאים לך להיפתח, מתי ואל מי. אני באופן אישי לא מספרת למישהו שאני יוצאת איתו על המשבר שהייה לי כ"כ מהר אלא נותנת לו להכיר אותי קודם הרבה זמן. אולי גם לך יותר נכון לחכות יותר זמן לפני שאת נפתחת. התחושה של מתי נכון להיפחת ועד כמה - זה בטח יבוא לך עם הזמן ואת תלמדי להסיר קצת הגנות אבל לא יותר מידיי. אני יכולה להבין את זה שקשה לספר למישהו על הקשיים שיש לנו, ואת הציפייה הזו שמישהו יקבל אותי כמו שאני, וגם את האכזבה כשזה לא קורה. ומניסיוני אז גם אם סיפרתי למישהו שלומד איתי על משבר נפשי שהייה לי ואותו בנאדם קצת התרחק בגלל זה או שלא התקרב, אז אם אני לא עשיתי מזה סיפור - גם הוא לא עשה. אנשים לא עסוקים באנשים אחרים כל הזמן, הם בדרך כלל עסוקים יותר בעצמם. אם תניחי לזה גם הוא בטח ישכח את זה קצת ויתייחס אלייך לפי איך שאת מתנהגת אליו עכשיו ולא לפי מה שסיפרת לו (לא כולם ככה, אבל בד"כ זה ככה מהניסיון הפרטי שלי). ואם כרגע זאת את, עם הדיכאונות והחרדות, והוא לא מסוגל לקבל אותך כמו שאת, אז נראה לי שהוא במילא לא מסוגל להיות חבר שלך ולא הפסדת חבר או הרסת משהו שהייה טוב (כי הוא לא הכיר אותך ממש). את לא עשית שום דבר שנשמע לי כמו אסון גדול! גם אם לך זה מרגיש מפחיד וגם אם כרגע נדמה לך שאת הורסת הכל. את מתנסה במשהו חדש, בלהיפתח, וכשלומדים דברים חדשים לא תמיד הכל הולך חלק (וגם כשכבר מיומנים לא תמיד הכל הולך חלק). אולי לא הרסת אלא את לומדת מתוך ניסוי וטעייה? ובטח יש גם קשרים שהצלחת בהם ויצרת יותר קירבה עם אנשים... אני מקווה שתרגישי רגועה יותר, כי נשמע לי שזה לא נורא מה שעשית ושבסך הכל את עושה תהליך טוב וחשוב. תרגישי טוב, אני.

19/08/2005 | 11:53 | מאת: אינסה

לדעתי אם תתיחסי להפרעותיך לא כלסוד נורא ומבייש אלא כלסתם בעיה בריאותית, אז לא תהי כזאת פגיעה ולא תהיה דילמה כזאת דראמתית, האם ומתי לספר. נגיד אם היה לך אסטמה או אלרגיה, זה לא כל כך היה נורא אם היית מספרת על כך? תסירי את הסטיגמות קודם כל מעצמך, ואז לפי איך שאת עצמך מתייחסת למשהו, האחרים יתייחסו לזה באותה צורה. ואם לא - אז יש להם בעיה, ולא לך:-)

19/08/2005 | 11:59 | מאת: צביאל

למיטל שלום, כמי שיש לו ניסיון עשיר בחשיפה תקשורתית, אני מצטרף לדעתה של שרון. כמו כן, אני מצרף קטע שכתבתי לפני כמה שנים. חשבת שאולי יעניין אותך... למרות שאני נחשפתי בגדול, ועל אף שאני עומד וקורא לנפגעי הנפש לקום ולצאת מהארון ובכך להשתחרר פעם אחת ולתמיד מהסוד הנורא הרובץ עליהם... בכל זאת, אני מודע לעובדות היבשות, שבעידן זה, רק חלק קטן מאוד מנפגעי הנפש יעשה כן, ואילו רוב הנפגעים ימשיכו להסתיר את מצבם מפני הסביבה, שלפחות לכאורה, היא עוינת בדרך כלל. אבל גם אנשים שמסתירים את חוליים ואינם נחשפים קבל עם ועדה, מוצאים את עצמם בדילמות לא קטנות במעגלים הקרובים והצמודים אליהם. למשל ביחס לזוגיות: כבר שמעתי אנשים שהכריזו, בפסקנות, שהם מתכוונים להסתיר את מחלת הנפש שלהם מפני בני זוג שיכירו, עד עולם. ושמעתי גם על מקרים של אנשים שהסתירו גם הסתירו, אך אחרי החתונה קיבלו התקף הקשור למחלתם הנפשית וזה נגמר בגירושין סוערים (מפני שבן הזוג הרגיש מרומה, ולדעתי, בצדק רב!). לכן, למרות שאני תומך בחשיפה כללית באמצעות כלי התקשורת אל מול הקהל הרחב, אני מבין היטב, שהחשיפה מתחילה במעגלים הקטנים שיש לכל אדם מסביבו: משפחה, שכנים, קרובים, בני זוג פוטנציאליים. ובאמת, הרבה אנשים מ"כוחותינו" באים אלי להתייעץ ושואלים אותי מה לעשות? ואיך לנהוג? שהרי הם מבינים (ובצדק!) שמתישהו צריך לספר את האמת הקשה לבן הזוג הבריא... אז "מתי" לספר? ובייחוד "איך" יש לעשות כן? ואני שדוגל בחשיפה רבתי, שבעשרים השנים האחרונות אף פעם לא ניסיתי להסתיר דבר מאיש אודות מחלתי, הייתי צריך לייעץ לאנשים שנפגעו נפשית כיצד לנהוג בבליינד-דייט עם בן זוג שאינם מכירים. וידעתי שאם האיש או האישה לא יצאו בעבר מן הארון, אזי הרגע הכי לא מתאים לעשות זאת, הוא במהלך הפגישות הראשונות עם בן זוג. כי ברור שזה מיד יהרוס הכל. כי, מן הסתם, נדיר מאוד שאיש או אישה מבין "הבריאים", אשר ישמעו שהמיועדים להם הם "חולי נפש" פרופר, ולא יירתעו! הרי לא מדובר בקדושים נוצריים או בצדיקים מופלגים! לכן היה עלי לרדת ממרומי האידיאליזם שלי אל המציאות המרה, להיות גמיש (התכונה הכי חשובה של האישיות, הלא כן?) להיות קשוב לסביבה ולתת עצה טובה לאנשים שהם הרוב הגדול של פגועי הנפש בישראל. ככל שחשבתי על העניין, הבנתי שלשאלה "מתי" אולי צריך לענות: "לא בפגישות הראשונות ולא בפגישות אחרונות לפני החתונה". ואילו לשאלה "איך" אולי צריך לענות: "שצריך לדבר לבן הזוג בשפה שלו - שפה של 'בריאים', ובהדרגה לספר לו אודותינו". כי הרי גבר ואישה מתקרבים זה לזו בהדרגה, גם גופנית וגם נפשית. וכאשר קיימת ביניהם אהבה, הקשר נרקם ומסתרג ועולה ופורח בכל פגישה עוד קצת ועוד קצת. וכך, בהדרגה, צריך גם ליידע את בן הזוג. וכאשר מרגישים שמתחילה להתרחש קירבה נעימה אפשר כבר לספר "שעברנו משברים לא קלים", זה אמת, וזה בשפה של 'בריאים' (הרי לכולם יש 'משברים'). ואחר כך הקשר עוד יותר הדוק ואפשר גם להוסיף ש"במשברים נזקקנו לתרופות הרגעה", זה אמת, כי כל התרופות האנטי-פסיכוטיות גם מרגיעות במידה זו או אחרת. ולבסוף, כאשר כבר מרגישים מאוד קרובים ונאהבים אפשר להוסיף ש"אנו נעזרים מדי פעם באיש מקצוע ומשוחחים עמו". גם זה אמת. ועכשיו בן הזוג יודע: 1. שעברנו משברים לא קלים 2. שאנו נוטלים תרופות הפועלות להרגעה 3. שאנו נעזרים באיש מקצוע כמובן שעדיין לא "קראנו לילד בשמו", כי השתמשנו בשפה של 'בריאים', אבל בפועל לא הסתרנו דבר, והסיכויים שבן הזוג יישאר לצדנו הולכים וגדלים... כמובן שבשלב מאוחר יותר, לא תהיה ברירה ונאלץ לדבר "ברחל ביתך הקטנה" אם ברצוננו למנוע מראש קטסטרופה בן זוגית כוללת: קרי, שעברנו התקפים, אך למדנו להתמודד... שהיינו מאושפזים, אך עתה אנו מקווים שנהיה מסוגלים להימנע מהם... שאנו חולים, אך רוב הזמן אנו ברמיסיות (הפוגות) וכו'... לפיכך, אם בנינו את הקומה הראשונה - הכנו את בן הזוג, אזי כאשר נגיע לקומה השנייה - לחשיפה המקסימאלית, הקרקע תהיה כבר מוכשרת, וסיכויינו לשמור על הקשר גדלים באופן משמעותי. בהצלחה!

19/08/2005 | 15:22 | מאת: מיטל

שרון תודה .עודדת אותי מעט . רק טוב , מיטל

18/08/2005 | 21:20 | מאת: אודי

האים הפרוזק נחשב לאחד הכדורים שמשפיעים על מחשבות כפיתיות נסיתי רסיטל וסרוקסט ןזה לא השפיע עלי האים יכול להיות שהפרוזק כן יעזור

18/08/2005 | 23:22 | מאת:

לאודי יתכן שפורזק יעזור. בכל אופן מה שמקובל יותר הוא להוסיף תרופה מקבוצת נוגדי הפסיכוזה במינון נמוך כדי ל"המריץ" את התרופה נוגדת הדיכאון. כיום התרופה המקובלת ביותר היא להוסיף רספרידל במינונים נמוכים. כל טוב דר' גיורא הידש

19/08/2005 | 09:39 | מאת: אודי

תודה על תשובתך אבל לא הבנתי מה מקובל לקחת רספידל עים סרוקסט או רסיטל או פרוזק למחשבות כפיתיות

18/08/2005 | 20:41 | מאת: אורנה

אני יודעת מינסיון קודם שבהתחלה שלוקחים פלוטין יש בחילות תופעות קשות יותר של חרדה שמאוד קשה לעבור אותם האים הפעם התחיל בחצי כדור ליותר זמן ואחר כך לעלות לשלושת רבעי כדור ורק אחר כך לשלם האים זה יכול להפחית את תופעות הלוואי ההתחלתיות

18/08/2005 | 23:15 | מאת:

לאורנה עליה הדרגתית במינון בהחלט אפשרית ומפחיתה את תופעות הלוואי. הפלוטין היא קפסולה וקשה לחלק אותה. אפשר לעשות זאת עם פריזמה הזהה לפלוטין אבל מופיעה בצורה של כדור שניתן לחתוך אותו. כל טוב דר' גיורא הידש

המלצות ל- פסיכיאטר מומחה לאבחון מבוגרים עם הפרעות בקשב ובריכוז.

למרותש כל פסיכיאטר ונוירולוג יודעים לאבחן הפרעות קשב וריכוז, יש מעטים שזו ההתמחות שלהם. אנילא יודעת על מישהו שעובד בקופת חוילם מסויימת, כולם עובדים פרטי, על החלק אפשר לקבל החזר על ייעוץ מקופת החולים. תרשום באיזה איזור בארץ, יכול להיות שאוכל לעזור

עדיף באיזור הצפון אבל חשוב מאד שיהיה טוב ומומחה בתחום(פסיכיאטר מומחה לאבחון מבוגרים עם הפרעות קשב וריכוז). לא חייב להיות מקופ"ח. תודה!

18/08/2005 | 18:33 | מאת: דנה ג.

היי, קראתי את הדברים שכתבת למטה בנוגע לתרמית שבפסיכותרפיה. אני מבינה את דברייך לגבי ההתערבויות, אבל האם אתה מוכן קצת לפרט למה אתה מתכוון? נראה לך שהתערבויות כאלה יכולות להתבצע (ומתבצעות) מבלי שהמטופל יהיה ער לכך? תודה, דנה

18/08/2005 | 20:43 | מאת: צביאל

אני לא איש מקצוע גם לא מומחה והדברים שאני כותב לך כאן הם פרי לימוד עצמי בעיקר מהמציאות וגם מעט מהספרות. התערבות - היא פעולה כלשהי שמבצע המטפל כדי לקדם את המטופל לעבר המטרות הטיפוליות שקבע. לפיכך, המטופל חייב לחוות את ההתערבות אבל כמעט תמיד אינו מבין את משמעותה הטיפולית (אלא אם הוא רואה-טיפול). למשל - המטפל פתאום צועק על המטופל במהלך שיחה טיפולית (ובעיקר בנושא שהמטופל אינו סבור שראוי הוא שיצעקו עליו בגינו). במקרה זה המטופל חווה את הצעקות ומרגיש את אשר הוא מרגיש, אבל הוא כלל אינו מבין מדוע באמת המטפל פתאום צועק עליו. ואילו המטפל יזם את הצעקות - לא מפני שבאמת הייתה סיבה מוצדקת - אלא מפני שזה משרת את מטרות הטיפול... אלו יכולות להיות קשורות ליחסי המטופל הלא בשלים עם "דמות האם" (שהיא כבר לא האם הביולוגית בכלל). התערבות שכזו על מטופל, שעד לאותו יום הרגיש שהמטפל הוא "כליל השלמות", עשויה לאזן במעט את הקיצוניות (ספליט) שביחס ל"דמות האם" = היחס לכל העולם! על אודות הההתערבויות שאני עברתי במסגרת טיפול פסיכו-דינאמי במשך עשר שנים רצופות כתבתי את ספרי השני: http://www.mitos.co.il/Book/BookFocus.asp?ID=139337

18/08/2005 | 22:28 | מאת: דנה ג.

לצביאל, תודה רבה, נתת לי המון חומר למחשבה דנה

18/08/2005 | 16:34 | מאת: nir

שךום דוקטור שוב תודה עך הקשבתך ועצותיך אתה אל אז ככה אני נוטל פקסט וקלונקס פקסט זה חדש קלונקס 3 שנים אני משתדך לא לקחת אותו כל יום אובחנתי כסובל גם מocd ככה דוקטור 2 שאלות שניהם חשובות 1 האם יש דרך kmt, מהocd ו2 הכי חשובה אני בשנה האחרונה כל הזמן מרגיש שאני מאבד את ההכרה וסחרחורות ואי שיווי משקל ממש כמו אפליפסיה וזה מכל ההפרעות הכי מפריע לי הייתי לפני שנתיים אצל אורולוג הוא עשה לי איז סריקה של המח ובדיקות דם ואמר תקין דוקטור אני היפוכונדר אני חרד אולי זה הקלונקס לא מתאים אולי זה מלחץ אבל לחץ יכול לגרום עד כדי כך לעלפון ורדימות ברגליים אם תוכל לעזור לי תודה nir

18/08/2005 | 23:13 | מאת:

לניר אולי לא הבנתי את השאלה הראשונה, בכל אופן אפשר לצאת מ OCD, סרוקס=פקסט הוא בהחלט טיפול מומלץ שעשוי לפתור את הבעיה, לעתים יש צורך במינונים גבוהים ב OCD אבל ההקלה עשויה להיות משמעותית מאוד. התופעות שאתה מתאר - סחרחורת, חולשה, הפרעה בשיווי המשקל וכך הלאה עלולות להיות מחרדה אם הנוירולוג או רופא המשפחה קבעו שהכל תקין מהבחינה הגופנית. כל טוב דר' גיורא הידש

18/08/2005 | 16:31 | מאת: מרב

אני מדריכת שיקום. אחת מדיירות הדיור המוגן, בת 68. אני מסדרת לה את הכדורים בקלמר. יש לה רשימת כשורים שהכין רופא המשפחה. הכדורים הנמצאים בפועל,אותם אני מסדרת לא תואמים תמיד את הרשימה. אני מבקשת לדעת אם ישנה חפיפה בין הרשימה אותה אכתוב: osmo apalat, laxadin,smovil, simvacor, atzirutx,ניפדיפין,סימבאסטאטין, אנאלפריל. תודה

18/08/2005 | 23:08 | מאת:

למרב התרופות אינן שייכות לתחום הפסיכיאטריה, כך שתצטרכי לשאול את רופא המשפחה או בפורום של רפואה פנימית. כל טוב דר' גיורא הידש

18/08/2005 | 13:46 | מאת: יוחנן

-האם אחת מתופעות הלואי יכולה להיות חרדה? -מה הסכנות במינון יתר? (פגיעה בכבד? במערכת העצבים? סכנה לחיים?) אני חולה או. סי די. תודה מראש על התשובות.

18/08/2005 | 23:06 | מאת:

ליוחנן למזלנו פרוזק היא תרופה מעוררת ולכן אחת מתופעות הלוואי שלה שהיא מעוררת ויתכן גם חרדה, לעתים קרובות התופעה חולפת והיא פחותה כאשר מעלים במינון בהדרגה. הפרוזק אינה פוגעת בכבד או בכל מערכת אחרת. כל טוב דר' גיורא הידש

19/08/2005 | 17:51 | מאת: יוחנן

אבל אולי יש אינפורמציה על מינון יתר.ההדגשה על יתר.תודה ושבת שלום.

18/08/2005 | 13:10 | מאת: מאיה

אם מישהו היה אומר לי לפני הטיפול שיש דבר כזה העברה והתאהבות במטפל בחיים לא הייתי הולכת לטיפול. אז תיזהרו, זה מאד מאד כואב מאיה

18/08/2005 | 18:53 | מאת: שרון

למאיה, זה גם יכול להפסיק לכאוב באישהו שלב ולהישאר זכרון דיי מתוק/נוסטלגי שלוקחים הלאה לחיים... (מניסיון) תחזיקי מעמד... אני.

18/08/2005 | 23:16 | מאת: מעין

אני כל כך מבינה אותך אני כבר שנתיים במצב הזה סיוט שלא נגמר בחיים לא הייתי מכניסה את עצמי למצב כזה במודע הכי נורא שאני לא אממש את האהבה הזאת בחיים אין לה סיכויי כואאאאאאאב

18/08/2005 | 13:08 | מאת: המשותקת

היום , אחרי שהתקשרתי ואמרתי שאחרי 4 שבועות של ויפאקס 37.5 כפול 3 ביום מצבי החרדתי והדכאוני ממש לא זז, הרופא אמר לי בטלפון מעכשיו להגדיל את המינון היומי לעוד כדור, כלומר לקחת 150 ויפאקס ביום, ולדווח בעוד שלושה שבועות.... מה לדעתך הוא רוצה לעשות, אולי להגיע עד 300 ואם לא יעזור, לשנות עוד ועוד תרופות? האם יש סיכוי שלמרות שלפני כחצי שנה טופלתי כשנתיים באפקסור 300 ליום עם הצלחה של כ60-70 אחוז, באמת פשוט לא סיימתי את הטיפול ולכן עכשיו יש אפשרות שויפאקס יפטור את ההפרעה ב100 אחוז, כמו שפעם הציל אותי סרוקסט לפני כמה שנים?.. במיוחד מדאיג אותי הדכאון וחוסר יכולת להתרכז ולחשוב, אני חייבת ללמוד..... תודה! ומשהו לצביאל... קראתי כל מה שכתבת... אתה יודע, אף פעם - אף פעם הפסיכיאטר שלי לא דיבר איתי על אישיותי......עליי בכלל. הדבר היחיד שהיה, זה כשלפני שנים פניתי עליו לטיפול, הוא ביקש ממני לכתוב לו קצת על עצמי, על משפחתי וילדותי. כשהבאתי לו את הדף, הוא קרא אותו, צירף לטיק שלי (ליתר דיוק, קרטיס כזה), וראיתי שהוא כתב שם, חוץ מתאור ההפרעות שלי, שהיה לי "חוסר אווירה מעודדת במשפחה". זהו. אז לפי דבריו, כל מי שהיה לו חינוך ביקורתי או לא מספיק עידוד, סובל מאגורפוביה, הפרעת החרדה והדכאון?? לדעתי ככה רוב האנשים בכדור הארץ צריכים לסבול כמוני. לא מוזר? ואיך להסביר, כאשר אנשים עברו טריגרים ודברים דרמטיים הרבה יותר, או התעללות פיזית או מינית, חוו קטסטרופות, ראו מלחמות - ומתפקדים גם אחרי זה?? משהו לא מסתדר כאן. אז ככה הגיוני יותר לי להבין (לפי איך שפועל הפסיכיאטר שלי), שהמחלה שלי הוא ביולוגית בעיקר ואין צורך לנתח אישיותי. ואנחנו מדברים רק בעניין תרופות וסימפטומים. והרופא שלי ידוע מאוד... האם כך צריך להיות, מי יודע? או שכך זה אצלנו, כי אין לי כסף לממן פסיכוטרפיה אצלו, כי זה כבר לא במסגרת של קופת חולים, ואז אין טעם לדבר איתי על נושאים מחוץ לתרופות? תודה..

18/08/2005 | 18:07 | מאת: דור

היי משותקת, דבר ראשון- בקופ"ח מכבי הפסיכיאטר שלך יכול לבקש עבורך אישור לויפאקס XR אשר אותו לוקחים פעם ביום והוא עדיף על הויפאקס הרגיל. כדאי לשאול אותו על כך. דבר שני- עפ"י המלצת היצרן רצוי להגיע עד 225 מ"ג ליום ולא מעבר לכך. במצבי דיכאון מאד קשים, בעיקר אצל מאושפזים, לעיתים נותנים 300 ואפילו 375 אבל בד"כ ההמלצה לא לקחת יותר מ-225 מ"ג ליום. הוא יכול להוסיף לך סרוקסט לויפאקס אבל לא מומלץ לקחת במקביל שתי תרופות נגד דיכאון. אם כבר אז עדיף לעלות במינון ל-225 מ"ג ליום בקצב יותר מהיר ממה שמתוכנן. ביי, דור.

18/08/2005 | 18:19 | מאת: צביאל

חייב להגיד לך, שאני מצטער אבל אני ממש לא יכול לקרוא לך "משותקת". זה פשוט מנוגד וסותר את התפיסה שלי שאדם מושפע רבות ועמוקות מהאופן בו הוא מגדיר את עצמו... לפי התרשמותי את מגיבה יפה וטוב בפורום, אז אולי תשקלי בחיוב החלפת כינוי...? אני העלתי את עניין האישיות כחלק מחוזה טיפולי שחייב להתבצע לפני טיפול פסיכולוגי על פי חוק זכויות החולה מ-1996. אבל אני בהחלט סבור שלא יזיק לפסיכיאטר היבש שלך קצת להיות אנושי, קצת להתעניין, לתת טיפ טיפת חום ואמפתיה... זה ממש לא בזבוז זמן... למעשה, אני יכול לשער עד כמה זה יועיל לך, אבל, לא פחות מזה, אני בטוח שהשינוי המרענן יועיל לו עצמו.

18/08/2005 | 19:11 | מאת: א?ינ?ס?ה (המשותקת לשעבר)

צביאל, תגלה סוד, תגיד מי אתה? כי קלעת בול לגביי - קראתי לעצמי משותקת רק כדי לחדד ההרגשה, אבל אתה צודק לגמרי, המושג מנוגד לגמרי לאישיות שלי! אז אני אשתמש בשם האמיתי שלי.שמתי לב שאתה אדם לא רגיל ומאוד אנטלגנטי, האם אפשר לשאול במה אתה עוסק ומאיפה הידע הרחב?

18/08/2005 | 19:28 | מאת: דור

למשותקת, אני חושב שכדאי לך לשלב טיפול שיחתי יחד עם הטיפול התרופתי. עצם ההשתתפות שלך בפורום מעידה על כך ששיחה עם אנשים אחרים עוזרת לך. לדעתי פסיכולוגים קליניים מבינים ומיומנים בפסיכותרפיה הרבה יותר מפסיכיאטרים שכן הם לומדים רק את הנושא הזה בהכשרה שלהם לעומת פסיכיאטרים שלומדים בעיקר רפואה וביולוגיה ורק מעט מאד נושאים שקשורים לפסיכולוגיה ולאישיות, למרות שהערכת אישיות צריכה להיות חלק מאיבחון פסיכיאטרי ולא משנה שהטיפול הוא רק תרופתי. כיום המגזינים המקצועיים בפסיכיאטריה מתמקדים כמעט אך ורק בצד הביולוגי של המחלות וההפרעות הנפשיות והטיפולים הביולוגים שניתנים לסובלים מהם. אין שום התיחסות בספרות הפסיכיאיטרית העכשווית לנושאים של פסיכותרפיה, אנליזה וכיוצ"ב. מבחינה כלכלית- פגישה עם פסיכיאטר עולה לפחות כפול לעומת פסיכולוג קליני וחבל לבזבז את הכסף אצל מישהו על סוג טיפול שאיננו המומחיות העיקרית שלו גם אם הוא גאון בתחום אחר.

18/08/2005 | 18:56 | מאת: המשותקת

דור, תודה לך על התשובות הברורות והמלאות! לוקח לי חודשים ושנים להוציע מילת הסבר מהרופא שלי, הוא פשוט לא מדבר. רושם לו משהו ומזרז בגלל התור שיש לו, וחבל, אני כבר מתביישת לשאול שאלות כי מבחינתו זה לא לסמוך עליו ולא לכבד... נסיתי למצוא פעם רופא דברן יותר, אך נתקלתי בקיצוניות השנייה - הוא צעק ולחץ עליי ולא הקשיב לי בכלל, לא נתן להכניס מילה, רק דיבר שהתרופות לא יפתרו לי את הבעיות ושאני צריכה לקחת את עצמי בידיים ולתפקד למרות אגורפוביה - "ומי אמר שהחיים קלים??" אמר גם ש60-70 אחוז תפקוד שנתנו לי אז הכדורים זה המקסימום שהתרופות יכולות לעשות, לא לצפות יותר מזה, והשאר - עבודה עצמית. חזרתי לשתקן שלי. והוא אומר דווקא שכן אפשר להגיע בפסיכיאטריה לאיכות חיים של 100 אחוז...

18/08/2005 | 22:46 | מאת:

תודה למשיבים ואני מצטרף לדברים שנאמרו. הידש

18/08/2005 | 09:54 | מאת: ערן

שלום אני בן 27 חברתי נוטלת סרוקסט שתי כדורים 20 מ"ג ביום. היא נוטלת אותם כבר שנים . הבעיה היא שיש אצלה דפוס שהיא מאבדת חשק מיני לאחר תקופת התחלת הקשר. הבעיה חוזרת אצלה ואני לא הראשון שזה קורה לה איתו. חשוב לציין שהיא נוטלת את הכדורים לפני שהייתה פעילה מינית ולכן אין לדעת איך היא ללא הכדור. השאלה שלי אם המצב יכול להיגרם עקב השימוש בסרוקסט? לדעת הפסיכיאטרית שלה אין קשר בין סרוקסט לחשק מיני ואם כן האם הורדת מינון יכולה לעזור? ואם לא החלפת תרופה שזאת אופציה פחות עדיפה מכיוון שהסרוקסט היא טובה לה בשאר התחומים ? מה אפשר לעשות? תודה רבה אשמח מאוד לקבל תשובה אני ממש לא יודע מה לעשות.

18/08/2005 | 13:11 | מאת: המשותקת

מנסיוני. סרוקסט גם הוריד חשק וגם השמין.

18/08/2005 | 16:35 | מאת: nir

תיקון הייתי אצל הנירולוג

18/08/2005 | 22:34 | מאת:

לערן הסרוקסט בהחלט עלול לפגוע בחשק המיני וגם בתפקוד במין. לכן צריך להתייעץ עם הפסיכיאטר המטפל לגבי הצורך או החלפת התרופה. כל טוב דר' גיורא הידש

17/08/2005 | 22:11 | מאת: אלון

לגיורא ולמבקרים באתר שלום, אני מעוניין לבקר אצל פסיכאטר, באופן פרטי, אך אינני יודע כיצד לאתרו בעיר שבה אני מתגורר - חיפה. אשמח לקבל המלצות. בתודה מראש.

18/08/2005 | 09:14 | מאת: יואב

אם אתה שייך לקופ"ח כללית ויש לך מושלם אז התקשר ל *2700 והם יתנו לך רשימה של פסיכיאטרים מומחים {ראשי מחלקות בבתי חולים} ,התשלום 100 ש"ח לביקור בלבד{במקום 400} ואם אתה רוצה בדרך אחרת אז פתח דפי זהב בערך פסיכיאטרים ותמצא רשימה גדולה של פסיכיאטרים מומחים בחיפה.

18/08/2005 | 14:01 | מאת: דור

איזה סוג בעיה? איזה סוג טיפול? יש לך יכולת כספית לטיפול פרטי?

19/08/2005 | 19:07 | מאת: ניצה

פסיכיאטרים טובים בחיפה- ד"ר מיכאל פוירובסקי- טל' 0522488677 ד"ר דוד רבינוביץ- טל' 04-8342629 ד"ר דוד ליבה (טבעון)- טל' 04-9830796

20/08/2005 | 19:28 | מאת: אלון

ט

17/08/2005 | 20:00 | מאת: א'

שלום, אני לא יודעת אם זה המקום המתאים, אבל חיפשתי ולא מצאתי, אז אולי תוכלו לעזור לי. אני מחפשת את הטלפון או הכתובת של הקליניקה של יורם יובל, ("סערת נפש") הפסיכיאטר והפסיכואנליטיקן. לא מצאתי באינטרנט / דפי זהב / 144. מחכה לתשובה, א'.

17/08/2005 | 20:33 | מאת: סתם

רק שתדעי שרוב הסיכויים שלא יהיה לו זמן וחוץ מזה יש עוד הרבה פסיכאטרים טובים .. בכל זאת זה המספר לקליניקה שלו 025790911

17/08/2005 | 20:59 | מאת: שרון

לא' מצורף קישור של החברה הפסיכואנליטית ובו הפרטים של ד"ר יורם יובל (אם זה אכן אותו אדם אליו התכוונת...) http://www.psychoanalysis.org.il/memb/memb9.html בהצלחה, אני.

17/08/2005 | 18:19 | מאת: ברכה

שלום הדברים הבאים או חלק מהם מתאימים להפרעה בזהות? א - כשמישהו לא מבחין בין הרצון שלו לרצון של מישהו אחד אחר , למשל ילד שעושה דברים שאבא שלו רוצה , ולא כדי לרצות אותו. האם זאת הפרעה בזהות ב - מישהו שתמיד היו לו הדעות של אחיו ומעולם לא גיבש דעה משל עצמו ג - מישהו שכשהוא רואה מישהו אחר סובל הוא סובל איתו , מרגיש פיזית ונפשית את הרגשות של מי שלידו ולא חשוב אם הוא מכיר אותו או לא תודה

18/08/2005 | 01:04 | מאת:

לברכה בהחלט יתכן אבל לא הייתי מאבחן בלי ייעוץ וביקור אצל מומחה. צריך לזכור שאצל ילדים מדובר בתופעה נורמלית הכל לפי הגיל, לילדים לוקח זמן לגבש זהות עצמית. כך שתצטרכי להתייעץ עם פסיכיאטר מומחה לילדים ונוער כל טוב דר' גיורא הידש

18/08/2005 | 01:13 | מאת: ברכה

דוקטור , תודה על התשובה, לא מדובר בילד קטן אלא בביתי הבוגרת אין גיבוש עצמי - זה חלק מהפרעת אישיות גבולית? תודה

17/08/2005 | 18:14 | מאת: אנונימית

שלום אני בת 24. אני חושבת שאני חולה במחלת ocd, רציתי לשאול אם יש קו מסוים שמיועד לנפגעי נפש, כי אני מרגישה שאני צריכה לדבר על זה עם משהו לפני שאני מדברת על זה עם משפחתי, מאחר וזה יהיה לי קשה לדבר איתם על כך.

18/08/2005 | 01:05 | מאת:

לאנונימית תנסי למצוא בטלפונים החשובים בצד שמאל של הפורום. בנוסף, ישנם מספר מוקדים גם באינטרנט כמו "ערן" באינטרנט. כל טוב דר' גיורא הידש

18/08/2005 | 01:32 | מאת: שרון

לאנונימית, מצורפים שני קישורים של סה"ר ושל ער"ן של עזרה נפשית באינטרנט. בקישור של סה"ר ישנה גם רשימה ארוכה של ארגונים וקווי חירום המסייעים בבעיות שונות. סה"ר: http://www.sahar.org.il/help.asp ער"ן: http://www.1201.org.il/main.asp בהצלחה, אני.

17/08/2005 | 17:05 | מאת: לאה

שלום, האם חופשה ש"מנתקים קשר מהעולם" עשויה לסייעה בהפגת מתחים ולחץ? כלומר, האם הוכח שזה אכן מועיל או שזו רק סברה? בתודה.

18/08/2005 | 01:02 | מאת:

ללאה בהחלט עשויה להקל, במיוחד עם נוסעים למקום אקסוטי לנוח, מוסיפים מסג' טוב וגם מספיק זמן כדי "לנקות את הראש" כל טוב דר' גיורא הידש

17/08/2005 | 16:26 | מאת: מזל

בני אובחן על ידי ניצן והן על ידי רופאה ונמצא שהוא סובל מבעיות קשב וריכוז ובבעיות למידה .... לאחר מחשבות רבות ושיחות עם המחנכת שלו {אותה מורה שלוש שנים} נגשתי לרופאה המאבחנת ןהוחלט על ידי הרופאה להתחיל בלקיחת כדורי רטלין. ראיתי ואני מכירה הורים לילדים שנוטלים את כדורי נרטלין....כולם בלי יוצא מהכלל אומרים שחל שינוי ושיפור הן בדפוסי התנהגות והן בלמידה לחיוב. אני לאומת זאת מאוד מבולבלת כי הדעות חצויות וקשה לי להחליט... כולי תחינה ובקשה אנא יעצו לי מה עלי לעשות ...האם לתת רטלין או לנסות משהו אחר ואם לתת רטלין אז האם ישנם השלכות עתידיות ובריאותיות או אפילו מסוכנות בלקיחת הרטלין או לא והכל בסדר. האם רטלין הוא תרופה כימית\טבעית , ומה קורה בעתיד האם היא עלולה לפגוע באיבר כל שהוא. ואם הוא בכל זאת יקח רטלין , האם ישנו מצב שבגיל מסויים הוא כבר לא יצטרך אותו ואם מפסיקים את נטילת התרופה האם זה מסוכן\ממכר ואי אפשר להפסיק

17/08/2005 | 16:48 | מאת: דור

יש בריטלין סכנות (התרופה כלולה בפקודת הסמים המסוכנים) ולכן תמיד יש לשקול עם רופא מומחה את הסיכון מול התועלת ולהחליט בהתאם. שימוש בתרופה אצל ילדים מחייבת בדיקה של מומחה אחת לחצי שנה. בעבר היה מקובל שניתן לתת את התרופה עד גיל 14. כיום הגישה יותר ליברלית וגם מתבגרים ואפילו מבוגרים (בעיקר סטודנטים) מקבלים את התרופה לשיפור ריכוז או הרגעה במצבים של התנהגות היפראקטיבית או אמפולסיבית. שימושים נוספים לריטלין הם- נרקולפסיה (הפרעת שינה) והשמנה (אנשים מאד שמנים).

18/08/2005 | 01:01 | מאת:

למזל לא אכנס לפרטים כיוון שאיני פסיכיאטר ילדים אלא למבוגרים. רק נקודה אחת, גם אי שקט של ילד, נזיפות מהמורים בגלל האי שקט והיותו תלמיד "חלש" והפרעות בריכוז והבתנהגות בחברה (כמובן במידה והם קיימים אצל הבן) עלולים לגרום לבעיות רגשיות לא קלות. כל טוב דר' גיורא הידש

אני פחדתי נרא מהיום הזה ניסיתי לא לחשוב עליו כאילו לעולם לא יגיע... אבל הוא בא... היום שבו נגמר לי הכוח לחלוטין. אמרתי הרבה פעמים אין לי כ והמשכתי להלחם. אמרתי שאני לא יכולה יותר והמשכתי עוד קצת ועוד קצת עוד יום ועוד יום... אבל אני לא יכולה יותר להמשיך נגמרו הסיבות. היום נגמר לי הכוח. אבל באמת... זה מוזר... להשאר בלי תקווה... באמת היו לי ימים רעים אבל הייתה ברקע תקוה. היום... אני לא מקווה אני יודעת שלא יקרה כלום. בטח לא לי... אלוהים אוהב להשתעשע איתי.. הוא מראה לי משהו טוב... ואומר את רואה כמה טוב זה יכול להיות? טוב לך נכון? יופי עכשיו נ-ג-מ-ר. ולוקח את זה חזרה... וכל החיים שלי ככה. זה ככה עם עבוד זה ככה עם גברים זה ככה עם כל מצבי החיים שלי. אין לי שום סיבה להתעורר ואין לי שום סיבה לחיות. שום סיבה.. אני בת 23 כולה וכן כללללל החיים לפני ובלה בלה בלה... מי צריך חיים כאלה? כל פעם שמשהו היה אומר לי את זה יכלתי רק לחשוב תביני הכל עוד לפניך יש עוד הרבה סוגים של סבל שעוד לא עברת יש עוד מלא דברים רעים שיכולים לקרות לך יש עוד כל כך הרבה דמעות שנשאר לך לשפוך כל כך הרבה זמן להיות לבד! הכל לפני נכון. הכל... נמגר לי הכל... ואין לי מושג מה נשאר לי... רק למות.... רק להפסיק לנשום... רק להפסיק לסבול... מה אני עושה? מה... אני כל כך לבד... אפילו בין כולם... אני כל כך לבד... אין לי כוח מה אני עושה? מישהו יכול להגיד לי מה לעשות כשאין כוח יותר? אני מוכנה להכנע... זה הדבר הנכון לעשות?

חבובה, הייתי שם. לפי דעתי את לא צריכה כרגע להיאבק, אבל את צריכה להתחמש אל מול המאבק. לטווח הקצר - לקבל עזרה רגשית ו/או תרופתית שקצת תרים לך את הראש. לטווח ארוך - להיכנס לטיפול פסיכולוגי שברבות הימים ייתכן שיעשה לך שינוי באישיות ובכך יחזק ויבגר אותך וישים אותך במקום משופר ביחס ללחצי המציאות. זה אפשרי!

אל תיתייאשי! אני כותבת לך כי הייתי במצב דומה של יאוש מהחיים ובדיכאון. זה יכול להשתנות, גם אם כרגע זה לא נראה לך ככה. זה חלק מהדיכאון שלא מאפשר לראות דברים באור חיובי. נראה לי שכדאי שתיפני לעזרה מקצועית, לטיפול פסיכיאטרי תרופתי שיוציא אותך מהיאוש ולטיפול פסיכולוגי נפשי בכדי לשפר דברים לטווח הארוך יותר. לי תרופות מאוד עזרו, החיים התחילו להיראות אחרת אחרי שלקחתי אותן, והטעם לחיות חזר ואז גם הכוחות לבנות את החיים שלי כפי שאני רוצה שהם ייראו. העתיד יכול להיות לא רק "עוד דמעות" אלא דברים טובים שיכולים לקרות לך. אם את מרגישה שאת ממש על הקצה של לפגוע בעצמך אז אולי כדאי שתישקלי ללכת לאישפוז, או להיות במקום עם מישהו שיודע מה מצבך וישגיח עלייך ויהייה איתך גם כשקשה לך. תישמרי על עצמך! ואל תיתייאשי אפשר לצאת מזה. אני.

17/08/2005 | 23:28 | מאת: המשותקת..

זה כל כך מוכר לי.... כרגע אני ממש משותקת מהדכאון. אך לעומתך עמוק בפנים אני אף פעם לא איבדתי תקווה, אני בטוחה שנצא מזה!!! אני בת 31, ולפעמים נראה לי שהחיים עברו כמעט, אך השכל אומר שזה רק הסימפטום של המחלה, הדכאון - ושאני כן שווה ושהחיים כן נפלאים ושאני כן עוד אכבוש את העולם! למרות הכל. כרגע אני לא מתפקדת, אך אני יודעת שזאת לא חולשת האופי או העצלנות או האישיות שלי, סוף-סוף אין לי רגשות אשמה (חוץ מאולי בעיה כלכלית שזה גורם) ואני יודת שברגע שאחזור לעצמי אהיה אפילו חזקה יותר מהרבה אנשים רגילים, אשמח לעבוד, ולא משנה העבודה עצמה, הרבה יותר חשוב לתפקד, לחיות, לחשוב ולשמוח. יהיה בריאות - נשיג כבר את השאר, זאת לא הבעיה בגילנו, נכון? העיקר השקט הנפשי, הכוחות והחופש! עוד נראה לכולם כמה אנחנו שוות וחזקות!