פורום פסיכיאטריה

שלום: אני סובל מOCD עמיד לתרופות הרופא המטפל שלי הציע לי לעבור ניתוח לטיפול הבעיה רציתי לדעת איזה סיכונים יש בניתוח ואשמח אם תוכלו לצרף לי קישורים של אתרים בנושא של הניתוח של OCD

לעמיר אני מכיר את הנושא רק באופן תיאורטי לגמרי ואיני יודע על דברים חדשים שבטח קיימים בניתוחים ל OCD. אכן מדובר בטיפול אחרון כאשר כל מוצו כל האפשרויות התרופתיות. לצערי איני מבין בנושא זה מספיק כדי שאוכל לעזור לך. שבוע טוב דר' גיורא הידש

על איזה ניתוח אתה מדבר? אם הכוונה ל-DBS אז הניתוח בארץ מאושר ע"י משרד הבריאות רק לטיפול בהפרעות תנועה נוירולוגיות כמו פרקינסון או תסמונת טוראט. אין אישור לבצע DBS עבור הפרעות פסיכיאטריות כמו OCD. ייתכן שאפשרי בחו"ל, כחלק ממחקר. ישנם מרכזים בחו"ל שחוקרים את הנושא. בארץ לא מאושר [עבור בעיות פסיכיאטריות] אפילו לא כמחקר.

1) הסבר על השיטה עצמה: http://www.clevelandclinic.org/neuroscience/techniques/dbs.htm 2) השיטה של DBS עבור חולים ב-OCD: http://www.aans.org/Library/Article.aspx?ArticleId=9698 3) אתר שלם בנושא ("כל מה שרצית לדעת ולא העזת לשאול"): http://www.neuro.jhmi.edu/DBS

היי למה כוונתך שזה עמיד בפני תרופות? האם נוסו סוגים שונים של תרופות? האם אתה מטופל גם אצל פסיכולוג?

לפני שאתה הולך לעשות ניתוח כדאי לך לעבור סידרה של שיחות קוגנטיביות עם פסיכאטר, אולי דרכו תצליח לצאת מהמצוקה בה אתה שרוי, לא ממהרים לעשות ניתוח

Early Trials Show Deep-Brain Stimulation Holds Promise as Potential Treatment for Most Severe Cases of Obsessive-Compulsive Disorder But investigators point out that results are preliminary AND further study is required SAN DIEGO (April 28, 2003) -- Deep-brain stimulation (DBS), a proven therapy for advanced stages of movement disorders such as Parkinson's disease, shows promise as a potential treatment for the most severe cases of obsessive-compulsive disorder (OCD), according to preliminary results of a clinical research trial presented this week at the 71st Annual Meeting of the American Association of Neurological Surgeons (AANS). People with OCD suffer from a cyclical pattern of repetitive thoughts AND behaviors that are usually senseless AND often distressing. According to the National Institute of Mental Health, OCD affects 2 percent to 3 percent of the population (5 million to 8 millions Americans alone), making this anxiety disorder more common than other psychiatric illnesses including schizophrenia, bipolar disorder OR panic disorder. OCD affects men AND women equally, as well as all ethnic groups, AND spans a spectrum of mild to severe. When severe AND left untreated, it can destroy a person's ability to function at work, at school OR even at home. An estimated 20 percent of OCD patients are unresponsive to medical AND behavioral therapy, AND half of this group is severely disabled by the condition. These patients have historically had few viable treatment options. Some are so severely disabled that they must be institutionalized. As part of the trial, 15 severely disabled OCD patients -- 7 men AND 8 women, all of whom were refractory to prolonged medication AND behavioral therapy -- received DBS. These patients, some of whom are institutionalized because of the severity of their condition, would usually be considered candidates for surgery in which a portion of the brain is lesioned. Unlike lesioning, though, brain stimulation has the advantage of being adjustable AND reversible. Based upon standardized clinical tests that measure OCD symptoms, as well as evaluation of the patients' overall functional levels: 6 patients improved by more than 50 percent 6 patients improved by between 25 percent AND 50 percent 3 patients improved by less than 25 percent Overall, the patients taken as a group showed an average improvement of 36 percent in the Yale Brown Obsessive Compulsive Scale (YBOCS). Improvements attributed to deep-brain stimulation included "elevated mood, decreased anxiety, improved interpersonal connections AND improved functionality," according to the investigators. None of the patients in the trial experienced permanent complications. "We're encouraged by the preliminary results, but recognize the need for further study before drawing any definitive conclusions," said Ali R. Rezai, M.D., a neurosurgeon at The Cleveland Clinic Foundation AND one of the trial's investigators. "Deep-brain stimulation, which has the advantage of being reversible AND adjustable, has been routinely applied to refractory movement disorders for the past several years. Based on our work, it now shows promise in the treatment of intractable obsessive-compulsive disorder." Patients in the trial, which began in 1998, exhibited symptoms that included checking/incompleteness, touching, contamination fears, perfectionism, pervasive rituals, arranging, washing, counting, fear of harming AND intrusive obsessions. The average age of onset of OCD in this group was 14 years old, with DBS implantation occurring at an average age of 36 years. Patients received treatment at the University of Leuven in Belgium, Brown University/Rhode Island Hospital AND The Cleveland Clinic Foundation. The treatment involved the implantation of deep brain stimulation systems made by Medtronic. The stimulating electrodes were implanted in the part of the brain known as the anterior limb of the internal capsule. An interdisciplinary team with expertise in psychiatry, neurosurgery, neuropsychology, neurology, neuroradiology, physiology AND ethics are collaborating on this ongoing trial, which is designed to evaluate the use of DBS of the anterior limb of the internal capsule for medically intractable OCD. Each of the medical centers involved in the study obtained approval from their Institutional Review Boards AND an Independent Review Committee comprised of healthcare professionals. Study authors include Ali R. Rezai, MD, The Cleveland Clinic Foundation; Gerhard Friehs, MD, Brown University; Bart Nuttin, MD, University of Leuven; Scott Rauch, MD, Massachusetts General Hospital; Donald Malone, MD, The Cleveland Clinic Foundation; Paul Cosyns, MD, University of Leuven; Steven Rasmussen, MD, Brown University; AND Benjamin Greenberg, MD, Brown University.

שלום רב, רציתי לשאול האם וונלה היא תרופה יעילה לטיפול ב ocd, ומה המינון המקובל לתת (אני לוקחת וונלה 75 מ"ג) תודה חגית

לחגית תיאורטית וונלה=אפקסור עשויה להיות יעילה ל OCD. התרופה אינה רשומה לטיפול ב OCD ואיני מכיר עבודות מדעיות התומכות ביעילותה. אבל בטח יש כאלו. שבוע טוב דר' גיורא הידש

שלום מהם הנזקים האפשריים בטיפול בדיכאון ע"י נזעי חשמל? תודה

לשלי הסיכון העיקרי בנזעי חשמל הוא הסיכון בהרדמה. בכל הרדמה ישנו סיכון מעצם התהליך ללא קשר לנזעי החשמל. כמובן שהרפואה המתקדמת מקטינה סיכון זה. הבעיה השניה בנזעי חשמל היא הפרעות בזיכרון ומצב של בילבול בעיקר בסמוך לטיפול. אחר כך הזיכרון חוזר והבלבול פוחת. שבוע טוב דר' גיורא הידש

היי דר' הידש ושאר חברי הפורום - יש שאלות בהמשך לבעיות ההירדמות שיש לי: יש לי כמה שאלות על התרופות החדשות הללו ובעיות שינה: אני כאמור סובל מבעיות שינה עקב מובמיד במינון 225 מ"ג שאני לוקח. עכשיו רציתי לשאול: 1.בתור אחד שעובד במשמרות ולפעמים אני צריך ויכול לישון רק שעתיים או שעה בין לבין העבודה - האם לקיחת תרופות המשרות שינה ל-7-8 שעות כמו הנוקטורנו זה חכם? כשאני יקום היא לא תמשיך לעשות אותי עייף לעוד איזה 5 שעות עד שתפוג השפעתה? 2. האם יש תרופות שעזרות להירדם והשפעתם קצרה ככה שהם עוזרות רק בהירדמות ולא במהלך השינה כולה?

ניתן לקחת כדורי שינה אם יש לך 6 שעות לפחות ולא שעתיים. סטילנוקס=זודורם משפיע פחות שעות מהנוקטורנו. גם הלציון משפיע למעט שעות. שתי התרופות הנ"ל פעילות בממוצע למשך 4 שעות.

לרז תודה לדור ואכן אם אין לך שש שעות שינה אל תיקח תרופות. בכל אופן עבודה במשמרות עלולה לגרום להפרעות בשינה וגם לקשיים רגשיים בלי קשר לפסיכולוגיה. מדובר על שינויים רבים מדי בשעון הביולוגי של שינה/ערנות. שבוע טוב דר' גיורא הידש

אני מאובחן ככזה נוטל זיפרקסה 20 מ"ג לידול טגרטול דקינט ווליום. אשמח לתשובה ממצאת. כי לא הבנתי כלום מהרופאה שלי למרות שהסבירה לי כמה פעמים .תודה

שלום, לפני כשבועיים שלושה היה כאן דיון מעמיק בשאלה של מחשבות שווא. תכנס בסרגל הכלים ל"חפש" ותרשום - מחשבות שווא. מכאן נתקדם. פרנויה או סכיזופרניה פרנואידית מתאפיינת על ידי קיום של מחשבות שווא. מחשבות שווא שמשמעותן, אמונה בדברים שלא קיימים ובעיקר פירושים לא נכונים של המציאות. כך אדם יכול לפרש שרודפים אחריו (מחשבות שווא של רדיפה), או מחשבות שווא של גדלות, או של השפעה - מטלוויזיה משפיעים עליו להתנהג כך או אחרת, או שהוא יכול להשפיע על הטלוויזיה או גורמים אחרים על ידי מחשבתו. מצב של מחשבות שווא נקרא מצב פסיכוטי. התרופות שאתה נוטל הן בעיקר נגד המצב הפסיכוטי - זיפרקסה והלידול. הדקינט היא נגד תופעות לוואי של ההלידול והוואליום להרגעה. שבוע טוב דר' גיורא הידש

אני אמא של בן 25 - חולה סכיזופרניה , מלווה אותו 5 שנים בכל התופת והסבל המהולים בכעסים והתפרצויות וכל מה שאנו מכירים ולא מכירים. אני גם עוקבת כאן בפורום אחר השאלות, התשובות, התגובות ולומדת המון. בני החל לפני שבוע טיפול ב - 1. פרפנאן 2. דקינט 3. סמאפ - כדור של אחת לשבוע. אני יודעת שתרופות משפיעות על כל אחד בצורה שונה ובכל זאת, אני מבקשת מאוד מאוד ממי שמטופל באחת מן התרופות הללו - לשתף אותי . לכתוב לי כל מה שמרגישים, על מה זה משפיע, תופעות לוואי, איפה זה כן עוזר ומקל, ממה סובלים, הכל הכל. כל אות שתכתבו תוסיף לי עוד תובנה שתתן לי את הכוח להמשיך. תודה. המון תודה מראש. נורית.

נורית היקרה אני טופלתי פעם בפרפנאן- זה כדור אנטי פסיכוטי שפועל גם ברמה של הרגעה. לא זוכרת שהיו תופעות לוואי מיוחדות. אני יכולה להגיד באופן כללי שהתרופות האנטי פסיכוטיות "מגרשות" את הפסיכוזה, שזה חשוב אבל גם קשה כי יש בחוויה הפסיכוטית המון עוצמה, לצד הכאב הגדול. בטח קראת את הדברים שכתב כאן מיקי על החוויות הפסיכוטיות שהוא עבר. יחד עם זאת להתעורר למציאות אחרי פסיכוזה זה הרבה פעמים קשה מאד, ויש געגוע לחוויה הפסיכוטית, שבה לכל דבר יש משמעות, הכל מלא כוח ואתה מרכז העולם. ואז הרבה פעמים מופיע דיכאון פוסט פסיכוטי או חוויה של ריקנות, בושה, ירידה בערך העצמי, תחושה של פדיחה על הדברים שיצאו פתאום בלי שליטה במהלך המשבר. הרבה מהתופעות שאת קוראת אצל בנך הן לא רק תופעות לוואי של התרופה אלא לדעתי תופעות לוואי של המחלה ושל החזרה מהפסיכוזה למציאות של מחלת נפש. קשה מאד ללוות בן משפחה עם מחלת נפש ואני מציעה לך לפנות לעזרה- קיימות קבוצות להורים של ילדים עם מחלות נפש, הרבה פעמים במועדוני אנוש, תתענייני באזור מגוריכם על אנוש, זה שירות ציבורי ולא עולה הרבה כסף, אם בכלל. שיהיה לך הרבה כוח, תמי.

התרופות עשויות לעזור לבן שלך שכן הן תרופות אנטי פסיכוטיות ופסיכוזה היא הבעיה המרכזית בסכיזופרניה. עם פרפנן אפשר להגיע עד 32 מ"ג ליום אצל חולים שאינם מאושפזים. הסמאפ הוא למעשה הלידול בשיחרור מושהה. בד"כ מעדיפים לתת זריקת הלידול פעם בחודש ולא כדורים כל יום. תופעות הלוואי כוללות בעיקר עייפות רבה, עליה במשקל ותופעות לוואי נוירולוגיות-תנועתיות (כמו פרקינסוניזם, דיסטוניה, אקטיזיה, דסקינזיה מאוחרת ועוד). אם נתנו לו דקינט סימן שיש כבר תופעת לוואי של תנועות לא רצוניות. צריך לציין שהטיפול מהסוג שהוא מקבל לא עוזר לכולם ולכן יש סיכוי לא קטן שבסופו של דבר יצטרכו לעבור לתרופה מהדור השני כמו ריספרידל או זיפרקסה. כל הכבוד שאת ממשיכה לתמוך בבנך למרות הסבל הרב שהוא גורם לך. בהמשך את תצטרכי להחליט מה הגבול שלך מבחינת המשך התמיכה בילד (שאיננו כבר ילד) שכן מדובר במחלה כרונית ולעיתים קרובות ישנה הידרדרות במצב במהלך השנים למרות הטיפול או עקב הפסקת הטיפול ע"י החולה.

שלום, רציתי לדעת על איזו ספרים תמליצו כדי להרחיב את הידע בנושא מחלות נפש וטיפולים פסיכיאטריים. קראתי את ספריו של יורם יובל והייתי רוצה לקרוא עוד ספרים בנושאים: - הפרעות אכילה - הפרעות חרדה - פציעה עצמית - דיכאון ידוע לי שלמחלות אלה קיימים טיפולים תרופתיים והייתי רוצה לקרוא עוד בנושא, מתוך סקרנות והתעניינות בנושא. הכוונה שלי היא לספרים עיוניים שמפרטים על הטיפולים התרופתיים. תודה!

היי אופק, ספר אחד טוב שעולה בראשי בנוגע להפרעות אכילה וטיפול פסיכולוגי (לא תרופתי, אם זה מעניין אותך...) בגישת פסיכולוגיית העצמי הוא "הפחד לתפוס מקום" של איתן בכר. בנוגע לטיפול תרופתי, שמטפל גם בהפרעות אכילה, גם בדיכאון, גם בחרדה ולמיטב הבנתי יכול להשפיע כתוצאה על פציעה עצמית, נדמה לי שהטיפול המקובל הוא בתרופות נוגדות חרדה ודיכאון ממשפחת ה-SSRI. אם מדובר באנורקסייה נוטים לתת תרופה המגבירה את התיאבון, כגון סרוקסט. אם מדובר בבולמייה ובהתקפי זלילה נהוג לתת תרופה שיש לה השפעה של דיכוי התיאבון - הידועה כפרוזאק (שם החומר הפעיל הוא: פלואוקסטין, ויש אותה תחת שמות מסחריים שונים כגון פרוזאק, פלוטין, פריזמה...). אינני יודעת על ספרים בנושא הטיפול התרופתי, אך אני מצרפת לך קישור של מנוע חיפוש תרופות לפי שם המחלה (אם תחפשי שם "בולמיה" "הפרעות אכילה" "חרדה" כו'... תמצאי את שמות התרופות המתאימות להפרעות אלו, משם תוכלי להמשיך חיפוש לפי שם התרופה בגוגל). http://www.infomed.co.il/search.asp מקווה שזה עוזר לך, אני.

ישנם מספר ספרונים בנושאים של מחלות נפש וטיפולים תרופתיים (פסיכופארמקולוגיה) בהוצאת האוניברסיטה המשודרת. נכתבו בעיקר ע"י אברהם ויצמן. כמו כן יש ספר עבה בשם "פרקים נבחרים בפסיכיאטריה" בסטימצקי (או חנויות מקבילות אחרות) שמסביר בעברית בשפה פשוטה את רוב הנושאים שקשורים למחלות נפש. אם את קוראת אנגלית אז תמצאי מבחר רב בכל ספריה אוניברסיטאית.

דורון היי... אמנם רצית את תגובת הד"ר וקיבלת, ובכל זאת ברצוני לספר על עצמי שעברתי סדנאת ויפאסנה (של חמישה ימים) כשהייתי במקום הכי קשה עם עצמי שהייתי בחיים, ובהתחלה החרדות והמצוקה רק גברו, אך שיחה טובה עם אחת המדריכות, שהייתה חכמה ומקבלת ולא נבהלת, ויחד עם זאת נתנה לגיטימציה לכל החלטה שאחליט, כי פנית אליה בבכי, עם לחצים וכאבים בחזה ועם תחושה שאני עומדת להשתגע, לאחר השיחה החלטתי לנסות ולהמשיך ונתתי לעצמי לא לפחד מהפחד ולהתבונן בתחושות הגוף, לפתע התחלתי להרגיש את הברכה, והיו רגעים של שקט מבורך, לקראת סוף הסדנא הרגשתי איזו שלמות ורגיעה שמעולם לא חוויתי. אציין רק שלפני כן תרגלתי מדיטציה ללא שיטה ספציפית. חזרתי מהסדנא עם בהירות מחשבה ותוך כדי החלטתי עם עצמי את אחת ההחלטות החשובות בחיי, שבלעדי הויפאסנה לא הייתי מעיזה לחשוב שאעז ואעשה צעד שכזה. נכון, החרדות לאט שבו וחזרו, אך אני יודעת, שתרגול עקבי עוזר, ומיטיב כלכך עם עצמינו.

ראשית רציתי להודות לך על השיתוף בחוויה . האם עשית את זה בארץ ? ואם כן איפה אפשר או האם יש אתר אינטרנט ? והאם את יכולה לספר לי עוד חוויות אולי ממה שחווית. זה מאד מעניין אותי במיוחד כשאני סובל מחרדות ואת גם כן . תודה לך

שלום לך מירי - הייתי שמח באם היית מפרטת יותר על הסדנא , היכן היא מתקיימת והיכן אפשר לשמוע פרטים יותר. אשמח באם תפרטי או תיצרי קשר למייל שלי.

לדורון ולרמי, http://www.il.dhamma.org/

מזה כשבועיים אני משתמש בבונסרין 7.5 מ"ג ומודאל 50 מ"ג. בימים האחרונים אני סובל מנפיחות בבטן עם כאב בצד ימין בקו הטבור + עצירות. 1. מה בקשר להמשך נטילת התרופות? ידוע לי שהמודאל מטפל בהפרעות עיקול מסויימות ומאידך תופעת לוואי אפשרית היא עצירות! ידוע לי שלא רצוי להפסיק טיפול מה לעשות? היום יום שישי. 2. איך משתלבים תוספי התזונה הבאחם עם התרופות הנ"ל? והאם יש סכנה בנטילתם? אומגה 3, B קומפלקס, אנטיאוקסידנטים (נוגדי חימצון) זהו קומפלקס - אבץ, ויטמין C ... 3. למה מתכוון הרופא שהמליץ על המרשם שתרופה אחת משלימה את השניה? הבונסרין נגד דיכאון וחרדה . מדוע צריך גם מודאל?

לעמיחי איני יודע מה האבחנה שלך וכן מדוע הרופא בחר בשילוב זה של התרופות. השילוב הזה עשוי להיות טוב אבל הוא יוצא דופן מהבחינה שאין הוא מקובל ושכיח. בדרך כלל כמדיניות אני מעדיף תרופה אחת ולא שתי תרופות. גם המודל וגם הבונסרין עלולות לגרום לעצירות אבל המינונים שאתה נוטל הם נמוכים. לכן אם כאבי הבטן ממשיכים יש מקום לשאול את רופא המשפחה. איני חושב שיש בעיה לתרופה כלשהי עם תוספי המזון. שבוע טוב דר' גיורא הידש

אני בת 56 וסובלת מנדודי שינה כ 10 שנים שמתבטאים בכך שבאופן קבוע בסביבות השעה 3:00 אני מתעוררת , לא חשוב מתי הלכתי לישון, ואינני מצליחה להירדם עד הבוקר, או נרדמת לשינה טרופה. לפני כחודשים גם הפסקתי לעשן (לאחר עישון של 30 שנה קופסה ביום) והמצב רק החמיר. כל הבדיקות שבצעתי (בדיקות דם) הראו תוצאות מצויינות לגילי ורופא המשפחה אמר לי שכנראה 4 שעות שינה מספיקות לגופי, אמנם אני פעילה מאוד במשך היום ולא סובלת ממשקל עודף או תת משקל. אני לא צורכת שום תרופה - לא טבעיות ולא כימיות לטיפול בהפרעות שינה הייתי מעוניינת לקבל עצה ידידותית או מקצועית ממישהוא שמוכן לעזור.

מדוע פנית דווקא לפורום פסיכיאטריה ?

לא ציינתאת הפרט החשוב ביותר- מה מפריע לך? האם את עייפה במהלך היום? התפקוד שלך לקוי. כדאי בכל מקרה להקפיד על שעת הכניסה למיטה, וכם אם את לא נרדמת לא להישאר במיטה סתם. כמו כן, להשתדל לשמור את המיטה רק לשינה 0 לא לקרוא או לראות לויזיה תוך שכיבה במיטה. אולי כדאי לבקש מהרופא הפנייה לבדיקה במעבדת שינה.

לרות אכן השאלה מורכבת והשאלה הראשונה היא על איזה רקע ההפרעה בשינה. יתכן שאין מדובר בהפרעה בשינה, ישנם אנשים שמסתפקים בפחות שעות שינה במשך היום וטוב להם, וישנם כאלו שזקוקים לעשר שעות ויותר. אבל יתכנו הפרעות שינה מסוגים וממינים רבים ולעתים יש צורך גם לאבחן במכון לבדיקת השינה. כמובן שאפשר גם לנסות ולטפל מבלי שיודעים את הסיבה לקושי בשינה. טיפול התנהגותי או טיפול תרופתי. כל טוב דר' גיורא הידש

לפני כ 10 שנים נהרג בני בלבנון. רופא משפחה אז, נתן לי מודל ואמר שעלי לקחת את זה כל הזמן. 1 ביום 50 מ"ג. לפני שבועיים הייתי אצל רופא משפחה אחר שהתחלף בינתיים והוא היה המום שאני מקבלת מודל והורה לי להפסיק מיד. מאד הגוף נמצא בבלאגן אדיר. גם התקפי חרדה גדולים, גם דיכאון, מערכת הורמונאלית משתוללת עם גלי חום ודופק מועץ, גם בחילות, גם סחרחורות ועוד. חזרתי לרופא והוא הגיב כמו רופא "צעיר": מה כל זה מכדור אחד שלקחת? אחרי בקשה שלי נתן לי קסנקס. הקסנקס עוזר לי קצת להתיצב, אבל אני עדיין במצב מאד שביר. מה אתה ממליץ לי לעשות? אודה על תשובה מהירה.

האם המודאל עזר לך בתרם הפסקת אותו? מתי נטלת בבוקר/ערב? חשוב לי לשמוע תגובה היות ואני רק בתחילת שימוש

רמי, אכן התרופה עזרה ולכן לקחתי אותה 9 שנים. ההפסקה המיידית היתה בהוראת רופא המשפחה. היו תקופות שלקחתי את התרופה לפעמים בבוקר ולפעמים בערב. תודה לדורון ולדר' גיורא הידש על ההתיחסות. ידוע לי שקסנקס יש בו מההתמכרות ואין בכוונתי להתמיד בו. מה שאני מבקשת לדעת האם מותר להפסיק מודל אחרי 9 שנים מיידית ולא בצורה מבוקרת ומדורגת. האם הפסקה מידית יכולה להזיק?

לחזור למודל בנתיים (עוד כמה שבועות לא יגרמו כל נזק לאחר שנים של שימוש) וללכת לרופא פסיכאטר ממוחה לבדיקה/יעוץ להמשך טיפול .

שלום, אכן קודם כל לחזור למודל ולהרגיש בסדר. אם צריך "לבחור" בין המודל לקסנקס לדעתי המודל עדיף כיוון שהוא אינו גורם להתמכרות. אבל אני מצטרף לדבריו של דורון שכדאי להגיע ולהתייעץ אצל פסיכיאטר אחרי השנים של נטילת המודל. כל טוב דר' גיורא הידש

שירה וד"ר הידש שלום, תודה רבה על התשובה המהירה! אתמול דיברנו עם קופ"ח כללית ונאמר לנו שבגיל של קרובת משפחתי (53) ריספדרל אינו כללו בסל התרופות. לצורך ערעור על החלטת הרופא שלא אישר את התרופה יש ללכת לפסיכיאטר שמחזיק תקן של מנהל מחלקה (אין זה משנה אם הוא עובד עם קופ"י כללית או לא). האם הדבר הגיוני? מה הסיבה שלגיל הנ"ל ריספדרל אינו בסל התרופות? קרובת משפחתי נורא מפחדת ללכת לפסיכיאטר, היה נורא קשה לשכנע אותה ללכת לרופא פרטי שכנראה הצליח לבנות אמון כלשהו איתה. לכן, ללכת לעוד רופא יהיה מאוד בעייתי במצבה. האם יש דרך אחרת לנסות ולהפוך את ההחלטה לא לממן את הריספדרל? תודה, אנדריי

ניתן לאבחן סכיזופרניה עד גיל 44, כולל. אצל גברים סכיזופרניה פורצת בד"כ בגילאים 15-25. אצל נשים זה יכול להתאחר במס' שנים אך לא מעבר ל-44. המכתב של הפסיכיטר הפרטי שהצגתם פשוט לא התאים למה שדרוש באיבחון סכיזופרניה ולכן הם דורשים איבחון נוסף ע"י רופא בכיר.

שלום, אכן הגיל מכניס גורם נוסף שמסבך את הדברים. כיוון שרספרידל מאוד טובה לאנשים מבוגרים הסובלים מפסיכוזות והיא לא מאושרת להם הקופה חוששת שרבים יתחילו לטפל במבוגרים שגם אינם חולים בסכיזופרניה. לכן מקשים כל כך. איני זוכר במדוייק את שאלתך הראשונה אבל צריך לבדוק מספר דברים. ראשית האם מדובר בסכיזופרניה? אם לא אז אין מקום לטיפול ברספרידל. אם הסכיזופרניה פרצה בגיל מוקדם אז אפשר אולי לשכנע והרופא הפרטי יכול לנסות ולסדר את הדברים. אם מדובר בהתקף ראשון של סכיזופרניה בגיל מבוגר (ויש לעתים הפרעה כזו), אז המצב מאוד מורכב וצריך "התאמץ" ולהוכיח שמדובר בסכיזופרניה ולכן הם דורשים בדיקות נוספות. לצערי הדברים מורכבים. כל טוב דר' גיורא הידש

שלום רב ד"ר הידש ! ברצוני לדעת האם טיפול ב- 10 מ"ג אלטרולט ליום יכול סייע לטיפול בדיכאון אצל אדם מבוגר בגיל 85 ?? תודה רבה?

שלום, אני חושב שזה מינון נמוך מדי לטפול בדיכאון ומצד שני עלול לגרום לתופעות לואי. אולי ישנה סיבה מיוחדת שהרופא בחר דווקא את התרופה הזו? כל טוב דר' גיורא הידש

שלום רב ד"ר ותודה רבה על התשובה, סבתא שלי קיבלה את האלטרולט 10 מ"ג מרופא אא"ג לטיפול בטינטון. בנוסף, היא גם סובלת מדיכאונות ולזה מעולם לא קיבלה טיפול, לכן חשבתי שאולי התרופה יכולה לטפל גם בטינטון וגם בדיכאון. תודה רבה, אביעד.

שלום, השאלה מאוד מורכבת ולכן התעכבתי בתשובתי. כמובן שאדם בדיכאון עיניו נראות עצובות, כך גם אדם שנמצא במאניה ואוהב את כל העולם. התרופות החדשות בדרך כלל אינן גורמות לשום שינויים בעיניים, כך נוגדות הפסיכוזה החדשות, נוגדות הדיכאון והמייצבות. אני חושב שקיים דבר חשוב שלא דיברתם עליו. המצב הנפשי עלול לגרום לאדם לחשוב שעיניו מגלות הכל, כפי שנאמר-העיניים הן ראי הנפש. בטחון עצמי נמוך, דיכאון, או חרדות גורמות לאדם להאמין שרואים בעיניו שהוא לא בסדר ולכן אותו האדם הוא נבוך. כך שבקיצור, לדעתי רואים את הרגשות והמצב הנפשי בעיניים הרבה יותר טוב מאשר השפעה של תרופות. כל טוב דר' גיורא הידש

כמה זמן יכול להימשך דיכאון שבא ארבעה חודשים לאחר התקף פסיכוטי של מאניה?כרגע הפסקתי את הריספרדאל כמעט לגמרי (חצי מ"ג פעם בכמה ימים לפי הצורך)אבל הפסיכיאטרית שלי אמרה שתרופות אנטי דכאוניות יכולות לעורר את המאניה.אני לא מבינה כ"כ איפה אני נמצאת עכשיו:דיכאון אמיתי או דיכאון כתוצאה מתרופות?כמה זמן זה ימשך והאם אפשר יהיה לצאת מזה בלי תרופות?זה היה התקף חד פעמי,לא היה לי מאניה או דיכאון קודם.

לרותם אכן האבחנה המבדלת אינה קלה ואולי אוסיף עוד אפשרות. ישנו דיכאון הנקרא - דיכאון אחרי פסיכוזה. אין זה דיכאון אמיתי, זה מעיין התרוקנות האנרגיות ומצב של חוסר חשק ומוטיבציה. אין זה דיכאון רגיל אלא התרוקנות אחרי כל האנרגיות שיצאו בפסיכוזה, לכן הדיכאון הזה אינו מגיב כל כך לתרופות נוגדות דיכאון...., הדיכאון הזה חולף, אבל בהחלט יתכן שישאר במשך כמה חודשים. לעתים תרופות נוגדות דיכאון כן עוזרות, אבל במצב של הפרעה דו-קוטבית אסור לתת אותן בלבד ויש צורך בהגנה בפני המאניה. כל טוב דר' גיורא הידש

אתם כבר מכירים אותי ויודעים על הזהות הכפולה שלי- פסיכולוגית ומשוגעת לשעבר. מתוקף תפקידי הכפול הזה בעולם הייתי הרבה שנים בקונפליקט מקצועי ואישי: האם הפצע שפערה בי מחלתי הביפולרית הוא משהו שיפריע לי בעבודתי עם חולים, או שמא יהווה יתרון? במשבר הדכאוני ממנו סבלתי לאחרונה במהלך ההתמחות שלי, היו בי מחשבות רבות שעלי לפרוש, שאני משוגעת מדי בשביל לטפל באנשים אחרים. למזלי לא עזבתי, כי המחשבות האלה היו בעלי גוון דיכאוני, וכולנו יודעים שבדיכאון החשיבה מעוותת לשלילה. לאחרונה הייתי בסדנה באומנות שנושאת את השם המרפא הפצוע. זו שהעבירה לנו את הסדנה, מטפלת באומנות עם אוריינטציה יונגיאנית, סיפרה לנו איך ידעו בשבטים מי נולד להיות שמאן. שמאן הוא המרפא השבטי. בדרך כלל זה היה נער שבגיל ההתבגרות עבר משבר מפרק, פסיכוטי. כשהשמאן טיפל בו הוא התייחס אליו לא רק כאל חולה אלא כקנדידט פוטנציאלי להפוך להיות מטפל בעצמו, אם יוכיח שיש בו את הכוחות לחזור אל הפצע בעבודתו עם אנשים אחרים, ולעבוד מתוכו, בלי להישאב לגמרי לכאב האישי שלו, ועם כוחות ללוות אחרים במסע שהוא עצמו כבר השלים. התפיסה של יונג ואחרים את הארכיטיפ של המרפא הפצוע היא שגם במטופל וגם במטפל קיימים שני קטבים- הקוטב הפצוע והמרפא הפנימי. אם המטפל נמצא בנתק מהפצוע שבו, הוא מעורר את המטופל להגיב רק כפצוע, כאילו הריפוי יגיע אליו רק מהמטפל. המטפל מציג עצמו כמושיע וגואל, חצי אלוהים מנותק לגמרי מהפצעים של עצמו. לעומת זאת אם המטפל מחובר רגשית לפצע של עצמו, זה עובר למטופל גם אם בלי מילים, וגורם לברית בין החלק המטפל הפנימי שלו לבין זה של המטפל, לטיפול בפצע של המטופל, מתוך הניסיון והעומק של המטפל בטיפול בפצע של עצמו. נשמע מסובך? אולי. אבל אני חשתי תמיד חוסר נוחות כלפי מטפלים שהציגו עצמם כבריאים בלבד, לא בגובה העיניים, לא אנושיים. ובניסיון שלי עם מטופלים, הפצעים שלי היו מקור רב עוצמה של יכולות לחיבור אמפתי ולריפוי. אני רק חשבתי לעצמי כמה עצוב שכפסיכולוגית מתמחה אני צריכה להסתיר את הפצע מהמערכת בה אני מתמחה, מתוך חשש שאם זה יתגלה, לא יתנו לי להמשיך בהתמחות. יש לי ידיד פסיכולוג מתמחה כמוני שעבר משבר דיכאוני קשה בזמן ההתמחות, הפסיקו לו את ההתמחות, וגם עכשיו, למעלה משנה אחרי המשבר, כשהוא טיפל בעצמו, התחתן, שיקם עצמו, לא נותנים לו לחזור ולהשלים את ההתמחות. אפרופו הנאורות של הפסיכיאטריה בישראל, עליה דיבר צביאל בהודעתו מאתמול. צריך להסתיר, אבל אולי מתוך מקומי מאוחר יותר כפסיכולוגית מומחית, אוכל יותר לשנות ולהשפיע, לעזור גם למטופלים וגם למטפלים פצועים כמוני. תמי.

שאלה אישית לתמי- את מטופלת של דר' הידש או שיש לך סתם קשר אישי איתו?

אני לא מטופלת של דר' הידש, לא נפגשתי איתו בחיים, וההיכרות שיש לי איתו היא מעל גבי הרשת, בפורום הזה ובפורום הסגור שלו. איך זה קשור לנושא שהעליתי? תמי.

לתמימי, אני חש הרבה אמפתיה למצבך. לא רק אובייקטיבית - בגלל הסיטואציה הבלתי אפשרית בה את מצוייה, אלא גם סובייקטיבית - כי אני הייתי שם במשך שנתיים... בין השנים 94'-95' למדתי בבר אילן במסגרת ביה"ס לעבודה סוציאלית. זה לא בדיוק לימודי פסיכולוגיה, אני מודע לכך, אבל ברגעים רבים הרגשתי היטב כמו השאמנים, כמו המרפאים הפצועים. רק שבנוסף ללימודיי ועבודתי, באותן שנתיים הייתי נתון לעשרות התערבויות אגרסיביות ומסוכנות (שהתבצעו גם ע"י סגל הבי"ס! וכתבתי על כך בספר שהוצאתי לאור) שנועדו לבגר ולחשל אותי, ולהפוך אותי לאדם חזק יותר שיוכל לעמוד בלחצי המקצוע בפרט ולחצי החיים בכלל. אני לא עמדתי בכך, אמנם לא התאשפזתי אבל הייתי חייב לעזוב בתום השנה השנייה. כמובן, שהיה זה משבר נוראי בשבילי, אבל מסתבר שהעולם לא התהפך, ושיש חיים אחרי... וגם תפקיד ייחודי למי שניצב מחוץ למערכת וביכולתו לבקר על מנת לתקן.

תמי, אני קוראת את ההתחבטויות שלך, את הלבטים ואת הדילמה המתמשכת הזאת מזה זמן מה בפורום הזה ובפורום השני. כפי שכבר אמרתי לך בעבר בנושא הזה, העובדה שאת מתלבטת בכך מעידה יותר מכל על המוסר הגבוה שלך, על היושר הפנימי ועל המקצועיות הרבה בה את מתייחסת לעבודתך. לדעתי, אלה הן בדיוק חלק מאותן תכונות נפלאות שמעשירות אותך הן כאדם והן כפסיכולוגית-מטפלת ! אין לי ספק שהיכולת האמפתית שלך והמסוגלות שלך להבין עם מה מטופלייך מתמודדים - שתיהן גדלו לאין שיעור בזכות/בגלל (תלוי באיזה יום אנחנו מדברות...) המחלה שלך. אני שמה לב שאת תמיד בוחרת להתייחס אל מחלתך כאל "מתנה" שהעניק לך הטבע, משהו שאפשר לך ללמוד על עצמך ולהתחבר לעצמך ממקומות שונים. זה נפלא בעיניי, צורת ההסתכלות הזו מעוררת קנאה באופטימיות שבה, באופן בו את פשוט מקבלת את הדברים ומתעקשת להבחין במחציתה המלאה של הכוס. חבל לי שאת עדיין בהתלבטות הזו, חבל לי שטרם הגעת לנקודה בה נגמרה הדילמה, ונשארה רק תחושת הבטן הברורה לחלוטין: "אני פסיכולוגית מצויינת, יש לי הרבה מה לתרום למטופליי וכל התפאורה מסביב אינה רלוונטית לעניין". אני באמת מקווה שההכרה הזו תגיע אליך במהרה, כי אני משערת שההתלבטויות הבלתי פוסקות הללו מתישות באיזה שהוא שלב, והדילמה הזו גובה מחיר מהנפש שלך. את אישה מיוחדת ומקסימה, אין לי מושג אם זה בגלל או בזכות מחלתך אבל התוצאה עדיין זהה: את אישה מיוחדת ומקסימה, נקודה. ברור לי כשמש שמטופלייך יצאו מורווחים ונשכרים מטיפולך, הן בתחום המקצועי והן בתחום האישי, כי האישיות שעולה מבין מילותייך מוכיחה זאת. שבת נעימה אבישג

הי תמימי, אין ספק שה"מחלה" שלנו יכולה להוות יתרון במקצוע טיפולי. ראשית, מטפל צריך שתהיה בו הרבה אמפתיה, ומי יכול להביע יותר אמפאתיה באשר מישהו שעבר בעצמו והתמודד עם מה שהמטופל שלו עבר. שנית" אין חכם כבעל ניסיון", הידע של אדם שעבר משבר מסוים לגבי המשבר הזה לא תסולא בפז. אני די משוכנע שרוב הפסיכיאטרים והפסיכולוגים שעובדים עם אנשים בפסיכוזה אין צל של מושג ירוק על מה שהאנשים האלה באמת עוברים. ההתיחסות היא רק להתנהגות החיצונית ולא למהות הפנימית. בכל מקרה, אם אני צריך לבחור בין מטפל שהוא בעצמו מתמודד, לכזה שלא עבר מעודו שום "אי שפיות", לא הייתי מהסס לרגע והייתי בוחר בראשון. טוב, אני מניח שאת יודעת את כל מה שכתבתי. מאוד מעניין מה שכתבת על השאמנים. אחת הסיבות אולי שלא היה לי קשר טוב עם הפסיכולוג שלי ושלבסוף נפרדו דרכנו, היא שהוא לא חשף כמעט בכלל את הפצע שלו, שהוא לא הביע בכלל את הרגשות שלו. ובכלל, אילו הוא היה בעצמו חולה ב"מאניה דיפרסיה", אני בטוח שהוא לא היה מעלה את הרעיון האווילי שיהיה לי חונך, שלמרבה המזל הפסיכיאטר שלי לא מזכיר אותו. ולו מתוך כך שהיה לו ברור שתהיה לי לכך התנגדות חריפה. ורק לידיעתך מאמרים בנושא של "הארה", מיסטיקה ומצבים פסיכוטיים יש למכביר. אני מצאתי כמה וכמה כאלה במאגר המידע של האוניברסיטה. אני לא זוכר מה מילות החיפוש שהקשתי, אולי פסיכוזה ומיסטיקה. האמת היא שאפילו הפסיכיאטר שלי עצמו שהוא במקרה גם פרופסור כתב על הנושא הזה מאמר. (אני לא ממש יכול לדון איתו בשיחות הקצרות שלנו בעניין הזה). אני אפילו המלצתי על מאמר כזה בפורום הזה לפני יותר מחצי שנה. (אין לי סבלנות לחפש את ההודעה, ואני לא מוצא את הצילום של המאמר, שלא הייתה לי סבלנות לקרוא). בכל מקרה, נכתב על הנושא הזה לא מעט, אבל אני חושב שרוב מה שנכתב, אם לא כל מה שנכתב, הוא מנקודת מבט אקדמית מקצועית. מעניין אותי אם מישהו כתב את החוויה הפסיכוטית האישית שלו כמשהו "מיסטי". אני מניח שיש גם ספרים כאלה אם כי לא נתקלתי. ולסיום, מי הלואי שנזכה שהפסיכולוגים שלנו בארץ יהיו קצת יותר נאורים ושלא תצטרכי להסתיר מאיש את דבר "מחלתך". בברכה מיכאל(מיקי)

תמי היקרה, אני "עוקבת" אחריך מזה זמן מה בפורום זה. תמיד את זמינה, תמיד נותנת את המיטב שבך, תמיד קוראת היטב - בין ומבעד למילים - למה הפונה נצרך, לאיזו רמת דיון ולאיזה סוג של מענה. החיישנים שלך פועלים באופן מעורר קנאה וכתיבתך מצליחה לשזור בתוכה רגישות ותחושה של ליטוף קרוב, של מבע עיניים, של נוכחות חיה. כשאני מדברת עם ילד אני משתדלת מאד לטרוח לכופף את ברכיי על מנת להתאים עצמי לגובה שלו, או לשבת על הארץ לשחק עמו. זה מה שאת עצמך עושה כאן: בוחנת כיצד הדברים נראים מנקודת מבטו של הפונה, תוך שאת נושאת בחובך את הידע על מראיתם מגבהים שונים. המחלה/מתנה שלך הקנתה לך רפרטואר עשיר של תחושות ומצבי הווייה אשר לטעמי יכולים רק לתרום ליכולות הטיפוליות שלך ולעומק ההבנה והעיבוד של התכנים שמעלים מטופלייך. מהמקום בו אני עצמי נמצאת (בהחלט לא בסוף המסע, בשנים האחרונות דומה כי אף נסוגתי לתחילתו) לא ברור לי כיצד ניתן לגייס כוחות להעלאת הפצע הפנימי בכל פעם מחדש ויחד עם זאת להשאר מוגן מפניו (תוכלי לענות לי כיצד את מתמודדת עם עשיה זו?). אני מדמה בנפשי כי השילוב המורכב הזה מצריך מיקוד יוצא דופן ונכונות עזה. באמת כל הכבוד לך [בנוסף, כל הכבוד על כך שאת מצליחה להחזיק בתוכך התלבטות כה בעייתית לגבי המקום הראוי לך (מחוץ/בתוך הקהיליה הטיפולית) ועדיין לחתור אל היעד. אינני יודעת אם במקומך הייתי מגלה את מידת החוסן שלך]. אמה

לתמי אני מאוד שמח שהשתתפת בסדנא והעמקת בנושא חשוב זה. לדעתי מטפל אמיתי יכול לדבר רק מהמקום של הפצע אחרת הוא הופך למטפל טכני. מצחיק, ישנם ניסיונות שהמחשב יחליף את הפסיכותרפיסט, כלומר המחשב יגיד אהמממממממ, אז מה המשמעות של מה שאמרת, לאן זה מתקשר, וכך הלאה, כל השאלות הרגילות של המטפל. כמובן שהדבר הזה לא צלח, אבל יש מי שניסה לעשות זאת כבר. אין גבול לדימיון האנושי. הידש

תמי יקרה קראתי בעניין רב על הטיפול מזווית ראייה של השמאניזם. גם הסדנה נתנה לך אישור לכך שלהיות מרפא פצוע זה יתרון. תמי, כמו שכבר כתבו לך, אני חושבת שיש לך יכולות טיפוליות מדהימות. לדעתי גם אם לא היה לך עבר של דיכאון היית מתלבטת האם את ראויה להיות מטפלת... (תקני אותי אם אני טועה) .יש אנשים שהמצפון שלהם עושה "שעות נוספות". אני בטוחה שיש לך כושר שיפוט בריא ואת רואה ויודעת באיזו מידה את תורמת למטופלים שלך. אני גם סומכת עליך שאם וכאשר תהיה לך בעיה תדעי כיצד להתנהל מבלי לפגוע במטופלים. תמי לחיים יש דינמיקה וחוקים משלה - "החיים לא צודקים אבל הם מדייקים" (ציטוט מספרה של סנאייה רומן)- המשוב שתקבלי בעבודה יתן מענה להתלבטויות שלך. תמשיכי בעבודתך בתחושה של שלמות וגאווה עצמית, אני בטוחה שיש הרבה מטפלים טובים עם עבר של דיכאון , שעושים את מלאכתם נאמנה, ואיש לא יודע על עברם. ( כולם עושים פיפי בבריכה, הבעיה כשעושים זאת מהמקפצה...) בהערכה רבה נינה

לא הייתי מתנגדת להיות מטופלת אצל מישהי עם עבר פסיכיאטרי ופסיכולוגי בדימוס. מאחר וזה מקנה לה הרבה נקודות זכות, אמפטיה ורגישות ואני מבכרת זאת על אנטיפטיות ועל טיפול קר ומנוכר. אך אני מסתייגת ואומרת שבשום פנים ואופן לא הייתי מוכנה להיות מטופלת אצל מי שהיא כרגע באיבה של המחלה הנפשית שלה. מאחר והיא אינה יציבה כרגע. בדיוק כפי שלא היתי מטפלת אצל רופא אורגני שמצוי בשיא מחלתו הגופנית! וזאת בשל שיקול של סיכון בלבד. שהרי אני מטופלת מאחר ואני לא מיוצבת באישיותי/בדעתי/במחלתי וכדומה ואני זקוקה לדמות מייצבת, דמות טיפולית קבועה שתיצב ותעצב את אישיותי/מחלתי ואת דרכי.

לגילה שלום, לא כל כך הבנתי את השורה התחתונה. האם היית מתחילה טיפול אצל מי שיש עבר פסיכיאטרי אבל כרגע ההווה שלו יציב לחלוטין? כי אם כן, אז איך תוכלי למנוע מצב בו תהיי נתונה לטיפול אצל מישהו שמצוי באיבה של המחלה? הרי לא בטוח שהוא יתן לך הודעה מראש... וגם לא בטוח שתרגישי בתהליך שלפעמים הוא עלול להיות די מהיר...

לגילה אני מסכימה שהזמן של המחלה הוא לא הזמן האופטימלי לטפל באנשים. המחלה אצלי- מאניה דיפרסיה. בוודאי שמצבים מאניים או פסיכוטיים מוציאים אדם מאיזון ואינו יכול לטפל באחרים. גם במצבים דיכאוניים קשה מאד לגייס את האנרגיות לאמפתיה ולמחוייבות כלפי המטופלים. מעבר למצבים האלה, רוב חיי אני "נטולת" משברים. בין המשברים אני מתמודדת עם בעיות פסיכולוגיות שדומות לבעיות של כל חברי המתמחים והפסיכולוגים. כי לגלות לך סוד- לכולם יש בעיות, גם למטפל שנראה לך בשעה הטיפולית הכי יציב ו"נורמלי", גם הוא עובר תקופות קשות, סובל משברים וקונפליקטים שלרובם איננו נחשפים כמטופלים. כשם שכל פסיכולוג שעובר משבר נפשי קשה יכול להחליט שבתקופות קשות במיוחד הוא יוצא לחופשה ולא מטפל באחרים אלא בעצמו, כך גם מטפל שסובל ממחלה נפשית. קשה להגיד מתי אני בעיצומה של מחלה ומתי היא לגמרי היסטוריה בשבילי כי הרי לכל חוויה נפשית יש השלכות וצלקות וכאבים שעדיין צריך לעבוד עליהם בטיפול האישי. אני רק יכולה להגיד לך שבזכות המחלה שלי אני מטפלת בעצמי הרבה יותר שעות מפסיכולוג מן השורה, ולכן יש לי הרבה ידע ונסיון בתחום המקצועי שנובע מההתנסות שלי כמטופלת שהיא לא פחות משמעותית מכל הכשרה אחרת כאיש מקצוע, אולי אפילו יותר. השאלה אם לחשוף את עובדת מחלתי בפני מטופלי היא שאלה אחרת. בדרך כלל אני נמנעת מלחשוף פרט זה לגבי כי זה באמת יכול להציף ולפגוש את המטופל במקום לא בטוח. אני מודה לך על התייחסותך הכנה לדברי. שנהיה כולנו בריאים ויציבים בנפשינו. תמי.

לתמי החמודה את מכירה את הסרט הצילו את המציל?? אשמח לקבל תשובה

למגי- לא, אני לא מכירה את הסרט הזה. נשמע מעניין. על מה זה? ולגילה- אני מבינה את עמדתך. אין לי הרבה מה לענות עליה כי יש מידה של הגיון בשאיפה שהמטפלים שלנו יהיו יציבים ומאוזנים. גם אני שואפת להיות יציבה ומאוזנת- בשביל המטופלים שלי, ובשביל עצמי. כשהטיפולים שאני עושה מעמיקים במקרים מסויימים אני מספרת למטופלים על המחלה שלי, אבל רק במקרים מסויימים. עלי לציין שאני מטפלת בילדים ובנוער, אין לי הרבה התערבויות טיפוליות שנמשכות שנים ממושכות, במסגרת המרפאה שבה אני עובדת. אני לא מנסה להצדיק את עצמי או לתת הצדקה לעבודתי כמטפלת עם מחלה נפשית. רק מציגה כאן עמדה שהיא מעבר לסיפור האישי שלי, עמדה על איך אני רואה את הטיפול ואת הריפוי, ומהי מהות הקשר בעיני בין מטפל למטופל. אני לא מרגישה שאני לכודה כרגע בתוך המחלה. אבל אין הנחתום יעיד על עיסתו. אולי הבוחנים הטובים ביותר למצבי ולתפקודי בשטח הם המטופלים שלי. שם אני באה לידי ביטוי, ושם זה המבחן האמיתי למקצועיות וליציבות שלי. תמי.

ד"ר הירש,שלום רב רציתי לשאול אני נכנסתי למצב של חרדה מלווה בדכאון ואני בנוסף לטיפול פסיכותראפויטי מקבל גם טיפול תרופתי-קסאנקס וסיפראלקס-.במצב הזה אני כבר בחודש השלישי.שאלתי היא שאני מרגיש שינויים בחוש הטעם והריח .האם שינויים אלה כתוצאה מהמצב הנפשי או תגובת הסתגלות למרכיב התרופתי למרות שלאחרונה בשבועיים האחרונים הינני חש הקלה ויציבות בחרדות ובעוצמות התחושות הדכאוניות.אשמח מאוד אם תעזור לי בשאלה זו.

שלום התרופות שציינת אינן משפיעות על חושי הטעם וריח. ידוע שבדיכאון הכל תפל ומרגישים פחות, ומרגישים פחות גם טעם וריח. שבת שלום דר' גיורא הידש

שלום דר' רציתי לדעת מה היא דעתך על סדנת שתיקה , האם לדעתך היא יכולה לעזור לחרדות או לדיכאון ולנפש בכלל ? תודה על תשובתך.

לדורון האם אתה מתכוון לויפסנה? ממה ששמעתי הויפסנה מאוד עוזרת לנפש ואנשים עוברים תהליכים טובים ומורכבים בעזרתה. החשש שלי הוא דווקא בדיכאון. בדיכאון פעמים רבות ישנן רגשות אשם וביקורת עצמית רבה, לכן לפי הבנתי (ואין מדובר על ידע אלא מחשבה), סדנה שבה האדם כל הזמן עסוק בביקורת עצמית ורגשות האשם (דיכאון), עלולה בסיכון גבוה להחמיר את הדיכאון. שבת שלום דר' גיורא הידש

ראשית רציתי להודות לך על תשובתך , אכן הכוונה היא לויפאסנה , לדעתך לגבי חרדות זה יכול לעזור ? ( לא דיכאון )

שלום רב, כדי לטפל בחרדות ובמחשבות טורדניות, אני לוקח 800 מ"ג דפלפט(כדי לא להיות במאניה) ביום ביחד עם 225 מ"ג מובמיד. ועכשיו אחרי בערך 3 חודשים שאני על המינונים הללו. אני מתחיל להרגיש פחות מרוכז בדברים. כל דבר מסיח את הדעת שלי וקשה לי להתרכז כשיש סביבי אנשים או רעש - מה שפעם לא הפריעה לי בכלל. בנוסף - אני מוצא את עצמי חושב המון במשך כל היום... וגם הלילה... מבלי שליטה אם אני רוצה לחשוב או לא... אני מנסה לקחת קלונקס שיעזור לי להירדם בלילה אבל הוא לא ממש עוזר.... מה קורה לי? ומה אני אמור לעשות?

לרז כיוון שהתופעות החלו רק לאחרונה ואתה נוטל את הטיפול התרופתי הזה כבר מספר חודשים אז סביר להניח שאין מדובר בתופעות לוואי של התרופות אלא הרעה מסויימת במצב הנפשי שעלולה להתבטא כפי שאתה מתאר. הקלונקס אינה תרופה לשינה, היא תרופת הרגעה וכאשר רגועים יותר ויש פחות חרדות אפשר להרדם. תנסה אולי תרופה לשינה כמו נוקטורנו או סטילנוקס. שבת שלום דר' גיורא הידש

הבנתי מקריאה באתר INFOMED שלא רצוי או שלא נהוג לקחת את התרופות הללו מעבר לשבוע רצוף.... זה נכון?

החיים היו יכולים להיות יפים. אבל הם נוראיים. שלי. כל הזמן סבל. כל תרופה והבעיות שלה. שום דבר לא באמת עוזר. כל דבר טוב שקורה לי מתגמד מול הסבל של הכאבי ראש, קשיי הנשימה, הרעד, העצבנות, העייפות - שמלווים אותי כל הזמן. ניסיתי כבר כל-כך הרבה כדי לעזור לעצמי.אני מנסה כבר שנים. זה לא עוזר. האם נגזר על לסבול כל חיי?! אני צעירה - איזה מין גורל זה?? לא מגיע לי קצת אושר והנאה או פשוט סתם "להיות" ולא "להתמודד" כל הזמן ?? החרדה הסיוטית הזאת גזלה ממני את חיי. זה לא היה צריך להיות ככה. זה היה אמור להיות אחרת... אני רוצה פשוט לחיות. כמו אחרים. כמו שאני במקור, בלי הסיוט הזה. אני כ"כ רוצה, ולא יכולה... לעזאזל !!! אוף !!!!!! הצילו !!! אלוקים, תתעורר !!!!!

כשקראתי את הכתבה שלך הבנתי שיש עוד אנשים שסובלים כמוני, גם אני צעיר וסובל מחרדות , הכדזרים לא עוזרים, אשמח באם תירצי לדבר להתכתב איתי במייל שלי

בחורה יקרה! אני לא רופאה ואולי מה שאגיד לך לא ישכנע אותך,אבל אני אנסה בכל זאת לעזור:מה לעשות שבעולמינו אנחנו לא בוחרים את הסיטואציות שאנו נכנסים אליהן ,כי הסיטואציות מוכתבות על ידי החיים ובזה אין לנו שליטה.אבל אנחנו כן בוחרים איך להתמודד איתן.כל אחד מתמודד עם הסיטואציות שלו,וגם את,למרות שכבר נמאס לך ואין לך כוח,את מתמודדת!בסביבה שלי אני רואה סיטואציות שונות ולא קלות,ועל אותה סיטואציה מתמודדים כמה אנשים,כל אחד בדרכו.את רוצה שאלוקים יתעורר אז עוררי אותו,או יותר נכון התעוררי,שני גישה (זה קשה מאד,מניסיון!)לחיים,נקודת מבט אחרת ,ואולי זה יעזור.אני אישית קראתי וחקרתי גישות שונות והבנתי את הכיוון שלי.אל תאשימי את עצמך,ואל תוותרי.באהבה,רינה.

שלום, לצערנו הרבה מההפרעות הנפשיות הן דווקא אצל צעירים. כמובן שגם מבוגרים סובלים אבל בכל זאת יש הבדל בין אדם צעיר שכל החיים לפניו ובין אדם בגילי שהימים היפים ביותר בהם לא ביקרתי אף פעם אצל רופא כבר מאחורי. אבל הנקודה העיקרית היא שונה. בנוסף לכאב הרב, פעמים רבות הבדידות והלבד הן בעיות לא קלות שצריך להתמודד גם איתן ובנוסף. אני מקווה שהחברה כאן יעזרו קצת לפחות בנקודה הזו ולא תהיי כל כך לבד. שבת שלום דר' גיורא הידש

שלום לך , אני מקווה שאנחנו נצליח לעבור את זה למען האמת אני בטוח שנצליח לעבור את זה הרי אם חושבים על זה אנחנו יוצרים לנו את כל המצב הזה . אומנם זה מאד קשה לצאת מזה לבד אבל זה אפשרי , וכשאני אומר לבד אני אומר בעצם שזאת העבודה שלנו לבד , אף אחד אחר לא יכול לעשות זאת בשבילנו , הם יכולים לעזור בזה שהם רק לצידנו ואנחנו יודעים שהם שם זה נותן לנו הרבה תקווה . אז מה שאני אומר לך נערה מקסימה , זה שהכל בסדר , תחשבי על זה ותראי : אנחנו יכולים לשלוט בזה וזה לא אמור לשלוט בנו , תראי כמה כוח יש לך תנסי לתפוס זאת בצורה הרבה יותר עמוקה ותביני על מה אני מדבר

היה לי ממש צורך להוציא את זה החוצה, וממש שמחתי לקבל את התגובות של כולכם. בתקווה לטוב ... אני.

כתבת שאולי הגיע הזמן להפסיק עם הציפרלקס.... הייתי מאד רוצה להפסיק. אך מנסיוני הקודם כשהפסקתי עם סרוקסט חזרה רגישות יתר ודכאונות. למרות שאני חושבת שהדכאונות הם תגובתיים, ופסיכותרפיה מאד עוזרת לי, אני חוששת שוב לסבול ממצבי רוח קשים והתקפי חרדה. הפסיכאטר שלי אומר שכנראה אצטרך לקחת כל חיי כדורים, בהתחלה מחשבה זו דיכאה אותי ולימים כאילו השלמתי איתה. אשמח אם תתייחס. מירי.

למירי נראה שהפסיכיאטר שלך דוגל באסכולה הבריטית שאומרת שאם ישנם שני התקפים או יותר של דיכאון אז הסבירות להתקף חוזר מאוד גדולה ומומלץ ליטול תרופות כל החיים. אכן יש גישה כזו והיא די מקובלת. בנוסף, כאשר מחליטים על משך הטיפול צריך להכיר את כל האדם, גם תורשה (האם יש נטיה לדיכאון במשפחה), גם את המצב המשפחתי, לחצים משפחתיים, לחצים תעסוקתיים וכלכליים וכך הלאה, רק הראיה הכללית תביא אותנו להחלטה נכונה על משך הטיפול. בנוסף, אעלה השערה נוספת. לעתים עם הפסקת הסרוקסט במיוחד (אבל כל התרופות מקבוצה זו), כאשר ההפסקה חדה מדי ומהירה מדי ישנן תופעות של סיום טיפול והתופעות דומות לתופעות שבגללן הטיפול ניתן. התופעות הללו חולפות עם הזמן ואפשר למנוע אותן עם הפסקה איטית של התרופה. מה שאני רוצה לאמר הוא, האם בזמן הפסקת הסרוקסט סבלת מתופעות של הפסקת התרופה או מהתקף חוזר של דיכאון? אני חושב שלנקודה זו יש משמעות רבה עבורך. שבת שלום דר' גיורא הידש

שלום ברצוני לדעת האם מצב נפשי כמו לחץ פתאומי או מחשבה פתאומית אולי חרדה יכול להוביל לחום? בזמן האחרון יש לי חום רק לרגע ולאחריו הוא עובר. אני מרגישה ע"י מגע שלי חום חזק בגוף ואז יש לי הרגשה שאני חולה, מודדת חום ויש לי חום.אוסיף עוד שלפני שנתיים בערך היה לי חום נמוך מאוד אפילו הגעתי ל-34.9 אולי עכשיו בדיעבד זה מסביר הכל. יכול להיות דבר שכזה?? תודה מראש.

שלום, לא שמעתי על כזה דבר, אבל באופן עקרוני הנפש יכולה לחקות כל תופעה גופנית כולל חום. בכל זאת ישנן מספר מחלות גופניות אשר גורמות לחום גבוה מלבד זהומים ואף להתקפים של חום. כדאי קודם כל להבדק אצל רופא המשפחה. שבת שלום דר' גיורא הידש

האם יש מבט מיוחד בעיניו של מי שלוקח כדורים פסיכיאטריים? האם עין מקצועית יכולה להבחין אם אדם לוקח כדורים ? או שזה סתם מיתוס? מה דעתכם?

לדעתי זה ממש "קשקוש בלבוש"... אף אחד וגם לא עין מקצועית יכולים לדעת מהמבט שמישהו לוקח כדורים פסיכיאטריים... אם מישהו נהיה "מסומם" מהתרופות שהוא לוקח , אז אולי אפשר שלחשוב שהוא לוקח סמים .... או אם מישהו מתנהג מוזר אז אולי אפשר לחשוב שיש לו איזו בעיה פסיכולוגית / פסיכיאטרית ... אבל להבין ממבט שמישהו לוקח כדורים ? קשקוש ! אני לוקחת כדורים פסיכיאטריים כבר זמן מה , ואף אחד שלא גיליתי לו לא חשד בכלל בכך ( אם זה בעבודה או גברים שאני יוצאת איתם ואפילו כמה אנשים שעובדים בתחום ...) ... מבט מוזר שיכול להיות למישהו שלוקח כדורים כאלה - הוא מבט של חוסר ביטחון עצמי , ואז פשוט מהחוסר ביטחון אפשר לחשוב שמשהו איתו לא בסדר ..

מצטרפת למ. בכל מילה שאמרה!

בניגוד לדיעותיהם של קודמיי, אני יכולה לספר שכאשר ניסיתי לפני כמה שנים לקחת כדור בשם פקסט, אחת מתופעות הלוואי הבלתי נסבלות היתה הגדלת האישונים באופן משמעותי. מכיוון שיש לי עיניים בהירות מאוד התופעה היתה בולטת במיוחד - כמעט כל העין היתה אישון, הצבע היה כמעט בלתי נראה... העיניים נראו מוזר כתוצאה מכך, וזכיתי להערות מכמה אנשים בשל כך. הכדור לא היה לי טוב באופן כללי (הרגשתי מסוממת לחלוטין והפסקתי אותו לאחר כשבוע בלבד) כך שיכול להיות שזו היתה הסיבה. כשעברתי לאפקסור לא היתה שום השפעה על העיניים או על המבט.

דוקטור הידש ושאר תושבי הפורום שלום כבר יותר משנתיים שאני בדיכאון חמור מאוד . יש תקופות שאני "יוצאת" ממנו ולמדתי לזהות את היציאה , תמיד הדבר הראשון שקורה זה שחוזר לי הריכוז ואחריו הדימיון ואני ישנה שעות שינה נורמליות (בדרך כלל אני ישנה רוב היום בשבועות האחרונים אני מרגישה מוזר , ולא בטוחה אם זה יציאה מדיכאון.. אז כל המנוסים והמנוסות , אנא דעתכם... אני כמעט ולא ישנה , יש לי יותר מידי מחשבות בראש , רובן טובות ,לא בוכה בכלל , בכלל שזה נדיר אצלי. יש לי הרגשה מוזרה בגוף , כמו נמלים בדם , לא הרגשה רעה , אבל לא מוכרת. כמו אדרנלין . זה מראה על יציאה מדיכאון? תודה מראש לכל המשיבים והמשיבות

נולי היי, אינני יודעת לומר בודאות אך נראה שמחשבות טובות, והפסקת הבכי מעידים על כך שאת בדרך למעלה. בקשר לשינה קצת קשה להבין מדברייך למה אינך ישנה. 'האנדרנלין ' שאת מתארת או תחושה של אנרגיה מתחדשת גם מעידות על משהו טוב. את יודעת מה? נצלי את ההזדמנות והתחילי לעשות פעילות גופנית אירובית כלשהי. אני גיליתי שזה דבר נפלא נגד דיכאון, ומקום טוב לפרוק בו אנרגיות של התרגשות, חרדה או סטרס. אחרי ספורט טוב ישנים יותר טוב בלילה בכל מקרה. אני משלבת ספורט עם טיפול תרופתי ואיכות חיי שונה לחלוטין. תרגישי טוב, מירי.

לנולי אני המאושפז הכי וותיק בפורום והכי כרוני כאן.... אבל ברצינות. לעתים היציאה מדיכאון היא לא אופיינית, אנחנו מכירים את התבניות אבל גם לכל אדם יש יוצא מהכלל. התופעות שאת מתארת הן בהחלט לא של דיכאון ונקווה שהפעם תצליחי להרחיק את הדיכאון לפרק זמן ארוך יותר. שבת שלום דר' גיורא הידש

שלום רב, אני נוטלת כבר חודש ימים איקסל 100 מ"ג ביום בשילוב של קלונקס ללא כל הטבה , נהפוכו , אני מדוכאת חלשה עם התקפי חרדה מידי יום ודופק מהיר כמעט כל היום. הרופא לא ממהר לשנות לי את התרופה ומבקש להמתין עוד פרק זמן ע"מ לבחון אולי התרופה תתחיל להשפיע. בשל תלונותי הוא הוסיף לי קסנקס ליטול במצב חריף והורה לי ליטול כל ערב כדור אחד של 200 מ"ג depakin שהוסב בקופ"ח לדפלפט(נמסר לי שזה אותו דבר). שאלותי: 1. אחרי כמה זמן להערכתך ניתן לקבוע שהתרופה אינה מתאימה לי? 2.האם שילוב של כל התרופות נראה לך סביר? 3.האם אכן התרופות שלעיל אותו דבר. תודה.

ליעל לאט לאט. נכון שמקובל לנסות תרופה במשך כשישה שבועות לפני שמחליטים שהיא אינה עוזרת. לכן בהחלט יש טעם לחכות עם האיקסל עוד כשבועיים. הצירוף של תרופות הרגעה עד להשפעת התרופה (קלונקס קסנקס), בהחלט מקובל ומטרתו להקל על החרדה ועל ההרגשה הקשה. אחר כך מפסיקים עם התרופות הללו. כאשר אדם לא מגיב לתרופות נוגדות דיכאון, ישנה אפשרות להוסיף דפלפט (=דפקין) כדי לעודד את השפעת התרופה. כך שהשילוב הוא מקובל, אני הייתי מחכה עוד קצת כדי לתת לאיקסל את ההזדמנות המלאה להשפיע ורק מאוחר יותר מוסיף את הדפלפט. אבל השילוב הזה מקובל ועשוי להיות טוב. שבת שלום דר' גיורא הידש

אני בחורה צעירה הסובלת מחרדות. לדוגמא החלטתי סוף סוף להרשם לחדר כושר. אני מטופלת על ידי פסיכיאטר (מקבלת רסיטל), בנוגע לחששותי ללכת בפעם הראשונה לחדר הכושר, אמר לי הפסיכיאטר שאם ארצה , הוא יכול לעשות לי הפנוזה , שהשפעתה לשבוע ימים. שאלתי: האם זה מקובל. מה דעתכם על אפשרות זו. תודה רבה מראש. לי

היפנוזה יכולה להתאים לטיפול בחרדות, בד"כ כחלק מטיפול נפשי יותר רחב. בהחלט טיפול מתאים. אני מניח שהמטפל שלך מורשה לבצע היפנוזה ואם את סומכת עליו כמטפל אז לא צריכה להיות בעיה מיוחדת.

שלום לי, אם מדובר בפסיכיאטר שמוסמך לעסוק בהיפנוזה אז אני לא רואה בכך שום דבר פסול. היפנוזה, בניגוד לחלק מהשמועות הנפוצות, לא יכולה לאלץ בנאדם לעשות משהו שהוא לא רוצה ולא ניתן להפנט בנאדם שלא רוצה להתהפנט. כמו כן מצב היפנוטי הוא מצב טבעי שקורה לנו ברמה מסויימת גם בחיי היומיום. לדעתי, אם היפנוזה יכולה לסייע לך להישאר רגועה במצבים שאחרת היית נתקפת בהם בחרדות אז למה לא?! אני מכירה אשה שלמדה בצעירותה היפנוזה, ובמהלך החיים השתמשה בהיפנוזה עצמית, במקרים בהם הייה לה קשה להתמודד עם משהו ספיציפי, ומאוד נעזרה מכך למשך תקופה מסויימת. באישהו שלב היא הרגישה שהיא לא מספיק מתמודדת עם דברים באופן ישיר, אלא מוצאת "פתרון קל" בהיפנוזה ולכן הפסיקה. אבל איש איש ונסיבותיו האישיות...! אני רוצה להדגיש כי אני לא מכירה היפנוזה באופן אישי, אלא רק מספרות ומניסיון של אשה הקרובה לי. בהצלחה בכל דרך שתיבחרי, אני.

תודה לדור ולמשתפרת (שם זמני? את כבר מרגישה טוב?), ואני מצטרף לדבריהם. שבת שלום דר' גיורא הידש

ד"ר הידש שלום, אומנם ענית חלקית על שאלתי, אך לא ממש הסברת האם יש רישום כלשהו בתיקי האישי במקרה שרופא אחר (לא רופא המשפחה) רושם את המרשם לתרופה,האם בית-מרקחת או בקופ"ח מיידעים את רופאת-המשפחה לגבי זה? בתודה מראש מזדהה

יש הבדל בין רישום ידני לעומת רישום ממוחשב. רישום ממוחשב מאפשר יותר בקרה, גם אם כיום האפשרויות מוגבלות. צריך לזכור שיש לך חיסיון מלא גם אצל הרופאים וגם אצל הרוקח כל עוד לא וויתרת על החיסיון עבור צד ג' למטרה ספציפית. רופא משפחה אמור לרכז אצלו את כל המידע על כל מטופל ולכן הגיוני שבעתיד ירצו שהמערכת תעביר אליו מידע רלבנטי, גם אם הטיפול ניתן לך ע"י רופא מקצועי, כמו פסיכיאטריה, אורתופדיה, אא"ג וכו'. כיום המצב הוא שאנשים יכולים לפנות ישירות לרופא עצמאי מכל התחומים ולקבל מרשמים ללא ידיעת רופא המשפחה. ייתכן שבעתיד זה ישתנה באמצעות המערכת הממוחשבת, כדי שחולה לא יסתיר מהרופא שלו מידע שיכול להיות קריטי, לדוגמה- שילוב של תרופות מסויימות יכול להיות מסכן חיים!!! אגב, אין בקופ"ח כללית פסיכיאטרים עצמאיים, אלא רק במרפאה לבריאות הנפש.

שלום, אנסה להבהיר, במידה והולכים לפי הסדר המקובל, פונים לרופא המשפחה, הוא כותב את הדברים בתיק ואחרי יום כבר אי אפשר למחוק מהמחשב (כן, אי אפשר למחוק דברים מהמחשב, יש לכך סיבות רבות). כמובן שאם אתה מוצא דרך עקיפה, מוצא רופא שמוכן לרשום לך את המרשם בלי לרשום את הדברים במחשב (אפילו רופא חבר-גניקולוג או מקצוע אחר העובד בקופ"ח) והרופא מסכים, אז הדברים אינם נרשמים. כלומר גם אם המרשם מגיע לבית המרקחת אז אין הזנה של התיק הרפואי שלך, למרות שבודאי הדברים רשומים היכן שהוא בנבכי המחשב, הם לא מצטרפים לתיק. בקיצור, אם תלך בדרך הרגילה הדברים ירשמו. אם תמצא דרך עוקפת מסוג כלשהו הם לא ירשמו. שבת שלום דר' גיורא הידש

מי יודע מה קורה במחלקות הסגורות ב-02:00 למשל? ואיך אפשר יהיה לדעת כאשר הצוות הוא בדרך כלל קליקה שלא זולג ממנה דבר (וכשיוצא משהו, אז מריחים זאת למרחקים). והמטופלים, פיזית לא יכולים להגיש תלונה... והפיקוח הוא של החתול ששומר על השמנת... והוא גם הנחתום המעיד על עיסתו. ואחר כך עוד מנסים לספר לנו שישראל זו מדינה דמוקרטית ומפותחת שמתקיימת בה פסיכיאטרייה נאורה ומתקדמת ושאנו לא שייכים לעולם השלישי...

צביאל היקר למרות זאת, גם למטופלים יש את הקול שלהם, ואם קורים דברים לא תקינים, אני מאמינה שאפשר וחייבים להוציא את זה החוצה מהמחלקה הסגורה- לעולם. כי לא יתכן שיש פגיעה בחולים - פגיעה מכל סוג שהוא. מה קרה? למה אי אפשר להוציא את זה החוצה? חשבת לערב את התקשורת? כבר היו דברים מעולם. וגם אם ישראל היא לא מדינה נאורה מספיק בתחום הפסיכיאטריה, אולי הגיע הזמן שנעשה משהו ונשנה? אני משוכנעת שיש בארץ מספיק אנשי מקצוע ישרים ואתיים שיקשיבו לתלונה ולא ישאירו את החולים פגועים ללא יכולת להוציא את כאבם מחוץ למחלקה הסגורה. המחלקה הסגורה אמורה לתת שירות לחולים ולא לצוות או לאלוהים. ואם החולים מרגישים פגועים- מוטב להוציא את הדברים החוצה, אפילו דרך הפורום הזה. תמי.

סלחי לי תמימי היקרה, איני מתכוון חלילה לפגוע בך, אבל אני באמת חושב שאת באמת קצת תמימה ו/או לא כל כך מכירה את המציאות בתחום זה. כי ברוב המקרים הבודדים בו הגיע מידע פלילי למשטרה או לתקשורת, הוא הגיע מהצוות (שהיה מסוכסך בינו לבין עצמו) ולא מהמאושפזים עצמם. האחרונים - כמובן אינם מסוגלים להתלונן בזמן אמת, ומפחדים פחד מוות להתלונן גם לאחר שחרורם מפני שהם יודעים היטב שהם יאולצו לחזור לאותו בית חולים ולאותה מחלקה ולאותו צוות. במו אוזניי שמעתי עשרות נפגעי נפש שדווחו כך. ואשר לאנשי המקצוע הישרים והאתיים. דעי לך שמחלקה סגורה בבית חולים פסיכיאטרי היא מקום קטן יחסית בו הצוות מגובש ומאוחד ואוי ואבוי למי שילשין ויוציא את הכביסה המלוכלכת החוצה... לפיכך, קיים קשר של שתיקה!

בארה"ב סגרו לא מעט בתי חולים פסיכיאטרים. כתוצאה מכך החולים הסכיזופרנים, שהיו מאושפזים במשך שנים, נזרקו לרחוב ונהפכו להומלסים ואלכוהוליסטים. ברגע שחולה נפש הופך להיות הומלס אז האחריות עליו יורדת ממשרד הבריאות ועוברת למשרד הרווחה. ייתכן שבעתיד גם בארץ, בגלל אילוצים כלכליים, חלק מחולי הנפש יעברו לסטטיסטיקה של משרד הרווחה ואז בכלל יהיה לפסיכיאטרים פחות עבודה. לטווח הארוך זה יוצר בעיה חברתית הרבה יותר קשה.

לדור שלום, למה שחור/לבן? ללכת לקיצוניות? האם לדעתך האפשרות היחידה היא לסגור בתי חולים? מדוע לדעתך אי אפשר לשפר את המצב הנוכחי תוך שמירה על הקיים? מה דעתך, יש לך רעיון כיצד ניתן לעשות זאת?

לצביאל (רופא?) אני חושבת שבתוך הדברים שלך מובלעת הנחה בסיסית שיש מה להסתיר ושיש מציאות מקבילה שאף אחד לא מודע לה והיא משרתת אינטרסים של אנשים מסויימים. לי באופן אישי קשה מאוד עם הדברים שכתבת. לא בגלל שאני יודעת אחרת, ולא בגלל שאני לא יודעת אחרת. אלא בגלל הנימה הספקנית מצד אחד, אבל פסקנית מצד שני למרות סימני השאלה לכאורה. התשובה הפשוטה היא שאף אחד לא יודע. אבל למה להניח שהחתול שומר על השמנת? האם יש כאן בכלל נחיצות במטאפורה הזו? בתי החולים הפסיכיאטרים ובתוכם המחלקות הסגורות אמונים על בריאותם הפיזית והנפשית של החולים, הם שומרים על החולים ולא על השמנת. אולי זו נשמעת לך תפיסה נאיבית אבל אני יכולה להבטיח לך שנאיביות היא לא הצד החזק שלי. נדמה לי שאחד הפרמטרים שצריך לבדוק הוא ההקשר של הדברים שלך והסיבה שבגללה אתה כותב אותם. אני לא משוכנעת שבמחלקה סגורה לא מתבצעים בחסות החשכה מעשים שלא ראוי להם להתבצע, אבל אני כן משוכנעת שאין זה במקום בכלל לומר משפט כל כך פסקני שבישראל לא מתקיימת פסיכאטריה נאורה. הפסיכיאטרים, כמו כל הרופאים, מחוייבים לבריאות המטופלים שלהם, ולעקרון ה"ראשית אל תגרום נזק" , והאמירות שלך טומנות בחובן ביקורת קשה על ציבור שלם של רופאים ויותר ממרמזות על נזקים שנגרמים במודע לאוכלוסיה חלשה וחסרת אונים. נדמה לי שאחד העקרונות הבסיסיים של הטיפול ואחד מעמודי התווך שלו הוא האמון במטפל וביושרו המקצועי, בין אם מדובר בטיפול פסיכיאטרי או בכל טיפול אחר, כל עוד אמון זה אינו קיים, אין כל אפשרות לטיפול מוצלח, אבל יש מרחק גדול מאוד בין זהירות מתבקשת לבין שפיכת התינוק יחד עם המים. דנה

צביאל זרקת "פצצה" לאוויר... אולי תסביר למה אתה מתכוון? נינה

לדנה שלום, לדעתי, את בהחלט יכולה להעיד שאת אינך יודעת מה מתרחש במחלקות, אך מאין את קובעת בפשטות אך בפסקנות שאיש לא יודע מה קורה שם? אבל אם כבר קראת תגר, הרשי לי לפרט את לך את מקורות המידע שלי: * אני עצמי הייתי מאושפז פעמיים במחלקות סגורות * הוריי היו מאושפזים במחלקות סגורות * עד היום אני מבקר את חבריי במחלקות הנ"ל ומקבל הרבה מידע מהם ומבני משפחות * בעשר השנים האחרונות אני מנחה חמש קבוצות לעזרה עצמית (קבוצות פתוחות שכל חבריהן הם נפגעי נפש) במסגרת עמותת אנוש. בקבוצות עוברים בחודש בממוצע כמאה חברים והמידע שעולה מרבים מהם בנושא זה הוא קשה וכואב. מחד - אומרים שמדינת ישראל היא מקום קטן בו בלתי אפשרי לשמור סודות, קל וחומר מחלקה סגורה ששטחה הוא לכל היותר 500 מ"ר. מאידך - המקרים שהגיעו לתקשורת (כגון ההתעללות המצמררת של סמיון חיוט האיום באברבנאל) הראו שהפשעים התרחשו במשך תקופה ממושכת אבל איש במחלקות, כולל מנהל המחלקה, לא פצה והתלונן... זה כלל לא מפליא - יש לכידות צוות שכובלת במקומות שכאלה וזו יוצרת קשר חזק מאוד של שתיקה .... (ראי גם תגובתי לתמימי).

צביאל היקר אני לא הייתי במחלקות הסגורות בשתיים בלילה. לא כמטופלת ולא כמטפלת- אני נושאת זהות כפולה לצורך דיוננו זה- התוודעתי אליך בפורום אחר, אולי אתה זוכר. בכל מקרה, בעיני אם יש תלונות לאנשים, בהחלט צריך להוציא אותן לאור ולפעול לשינוי המצב, ואני התרשמתי שאתה בהחלט מקדיש את חייך לכך. אני כן מכירה אנשי צוות שעובדים במחלקות פסיכיאטריות. וכמו בכל מקום גם במחלקות פסיכיאטריות יש אנשים כאלה וכאלה. יש אנשי צוות מסורים שעובדים מכל הלב ומקדישים עצמם לחולים, ויש כאלה שסורחים. אני חושבת שתפקידינו להעלות את הרמה של הטיפול וההתייחסות לחולי הנפש בארץ. שתפקידינו הוא לא רק להתלונן אלא גם לפעול לשנות את המצב, הן כמטפלים והן כמטופלים. האחריות על רמת הפסיכיאטריה מוטלת בעיני לא רק על הרופאים והמטפלים אלא גם על החולים. כי אם אנשים כמוך וכמוני וכמו אחרים כאן בפורום ישאו את דברם ויפעלו, כל אחד בדרכו, אפשר יהיה לתקן את הדורש תיקון ולהעלות את הרמה של הפסיכיאטריה הציבורית בארץ. יישר כוח על פועלך בנושא. תמי.

לאנשי המקצוע: כיצד ניתן להצדיק שקרים או חצאי אמיתות שנאמרים למטופלים השכם והערב על מנת להיטיב עימם? האם זה מוסרי? האם זה הכרחי? האם אין דרך אחרת להגיע לאותן מטרות?

יצחק היקר מסכימה איתך ששקר הוא דבר לא מוצדק. המטופלים הם אנשים שזכאים לתקשורת ישרה והוגנת. האם באמת השקרים מטיבים איתם או מגינים על המטפלים? לדעתי יש לאמר את האמת למטופלים. יש את חוק החולה שמחייב לתת לחולה את האינפורמציה הקשורה למחלתו. וכנ"ל בטיפול. הטיפול הוא של המטופל וסביבו, והמטפל אינו פטרון או חצי אלוהים שבסמכותו להחליט ששקר או חצי אמת יטיבו למטופל. זו דעתי וכך אני נוהגת עם מטופלי. וכשחשתי בחוסר כנות מצד המטפלת שלי- לא וויתרתי לה עד שהגענו ונגענו באמת, כואבת כמה שהיתה. תמי.

החוק שהזכרת, חוק זכויות החולה, הוא אכן החוק שמחייב את המטפל לתת מידע מפורט ומקיף לפני כל טיפול נפשי גם אם המטופל לא שואל ולא מבקש! האם את מכירה מטפל אחד בכל הארץ שנותן את המידע שהחוק מחייב בפירוש לתת? אשמח להיות מטופל אצלו. להלן, ניסיוני להעביר לך קישור של חוק זכויות החולה. נא עייני בעניין הזה בסעיף 13(ב). http://www.hilan.co.il/moked_yeda_lesachar/Lawsgroup.asp?no=75

יצחק שלום, אישית אני לא מצדיקה שקר בקשר טיפולי. אני חושבת שאמון וכנות הם ערכים בסיסיים ביחסים טיפוליים. ערך יחיד שאולי נמצא מעל ערכים אלו הוא ערך חיי האדם, וגם במקרה שערכים אלו מתנגשים הייתי מאוד מאוד מאוד מתלבטת מה לעשות, והייתי מנסה בכל מקרה לשמור גם על האמון והכנות וגם על חיי האדם בו זמנית. יחד עם זאת נראה לי שלפעמים צריך לדעת איך לאמר דברים, לדבר ברגישות מתוך מחשבה על ההשפעות של הדברים שתאמר. אולי לכך אתה מתכוון כשאתה מדבר על "חצאי אמיתות"... לא ברור לי בדיוק למה אתה מתכוון. למה התכוונת כשכתבת "שקרים או חצאי אמיתות שנאמרים למטופלים השכם והערב"? האם בדבריך אתה מתכוון למקרה ספיציפי שקרה לך? לקרוביך? אשמח להמשיך את הדיון אם אבין יותר למה כוונתך, אני.

למשתפרת, נעים לי להיחשף לגישה שלך לנושא. הייתי רוצה שבאמת העולם הטיפולי יתנהג על פיה. אבל המציאות אינה עולה בקנה אחד עם התאור האופטימי שלך. ויש הרבה מאוד דוגמאות מהרבה מאוד תחומים. אבל אני אצמד לדוגמה אחת שחוזרת על עצמה בכל טיפול וטיפול בתחום ברה"נ בישראל. הבאתי אותה לפני דקות אחדות בתגובה לקודמתך "תמימי". ובכל זאת תקצירה: טענתי היא, שכל המטפלים בישראל עוברים על חוק (הרבה פעמים בשנה). כי הם מסתירים את האמת מהמטופלים על אודות הטיפולים הפסיכולוגיים כפי שחוק זכויות החולה מ-1996 דורש ובכך אינם מאפשרים בחירה חופשית של טיפול זה או אחר. לנוחיותך אני מביא קטע מסעיף 13 בחוק זה: 13 (א) לא יינתן טיפול רפואי למטופל אלא אם כן נתן לכך המטופל הסכמה מדעת לפי הוראות פרק זה. (ב) לשם קבלת הסכמה מדעת, ימסור המטפל למטופל מידע רפואי הדרוש לו, באורח סביר, כדי לאפשר לו להחליט אם להסכים לטיפול המוצע; לענין זה, "מידע רפואי", לרבות - (1) האבחנה (הדיאגנוזה) והסכות (הפרוגנוזה) של מצבו הרפואי של המטופל; (2) תיאור המהות, ההליך, המטרה, התועלת הצפויה והסיכויים של הטיפול המוצע; (3) הסיכונים הכרוכים בטיפול המוצע, לרבות תופעות לוואי, כאב ואי נוחות; (4) סיכויים וסיכונים של טיפולים חלופיים או של העדר טיפול רפואי; (5) עובדת היות הטיפול בעל אופי חדשני. (ג) המטפל ימסור למטופל את המידע הרפואי, בשלב מוקדם ככל האפשר, ובאופן שיאפשר למטופל מידה מרבית של הבנת המידע לשם קבלת החלטה בדרך של בחירה מרצון ואי תלות.

זאת שאלה פילוסופית מורכבת. תפקידו העיקרי של הרופא זה כידוע לרפא ולהציל חיים. אם אדם דכאוני עומד לפני קפיצה מהגג- מותר לפסיכיאטר לשקר לו כדי להציל את חייו? כלומר, האם הערך של אמירת דברי אמת בכל מחיר ובכל תנאי קודם לערכים ערכים, כמו הצלת חיים? או ריפוי? עפ"י חוק זכויות החולה מגיע למטופל לדעת גם את הפרוגנוזה שלו. האם לדעתך פסיכיאטר צריך להגיד לחולה פסיכיאטרי שמחלתו כרונית וחשוכת מרפא? האם אמירה כזאת לא תזיק לחולה? כלומר עדיף להזיק למטופל ובלבד שלא לסטות מהאמת המוחלטת?

יצחק השאלה שלך מאוד כללית, כול סיפור לגופו של עניין . האם אתה יכול להיות יותר ספציפי? נינה

דור יקירי, תמהני! בסעיף 13 בחוק זכויות החולה יש חובה מפורשת ובלתי ניתנת לאינטרפטציה כלשהי לתת גם פרוגנוזה לפני פסיכותרפיה... האם אתה מציע בזה לכל ציבור המטפלים לרמוס את החוק בריש גלי וברגל גסה? למעשה, אתה לא צריך אפילו להציע להם זאת, הם ממילא עושים זאת בפועל! אבל אם תמשיך ותקרא את סעיף 13 ותגיע לסעיף קטן (ד) תמצא שיש פיתרון לבעייתיות שאתה מעלה באמצעות וועדות אתיקה. רק חבל שהוועדות הנ"ל מעלות אבק בגין אי שימוש בנושאים אלה...

שלום רב, אני מטופלת בציפרלקס מזה חודש וחצי התחלתי במינון של חצי כדור והיום אני נוטלת 3 כדורים ביום עד לפני שלושה ימים הרגשתי מעולה. בשלושה ימים האחרונים אני מרגישה שההתקפים חוזרים אני מרגישה זרמים בכל הגוף, לחץ בראש, תחושה שאני עומדת להתעלף, וקושי להירדם בלילה. האם זה מוכר? האם יש טיפול שיתאים לי יותר? האם זה מעיד שהציפרלקס לא מתאים לי פתאום? תודה על עזרתכם

לנטלי הייתי מחכה עוד קצת לפני שמסיקים מסקנות. עדיין לא הוכח שציפרלקס 30 מג' יעיל וטוב יותר מ-10 מג' ביום. כך שמינון כזה גבוה טוב כמו כדור אחד ורק עלול לגרום ליותר תופעות לוואי. שבת שלום דר' גיורא הידש

שלום רב, קרוב משפחתי נמצא במצב פסיכוטי פעיל ואבחנה מוערכת היא שהוא סובל מתהליך סכיזופרני. פסיכיאטר פרטי שבדק אותו המליץ על טיפול בריספדרל 2 מ"ג עם עליה במינון במקרה הצורך. אנו הגשנו בקרה לאישור למימון התרופה כמומלץ ע"י הפסיכיאטר דרך רופאת המשפחה. לפני מספר ימים קיבלנו תגובה כי התרופה אינה מאושרת. מה יכולים להיות הסיבות לא אי אישור התרופה? ידוע לי כי התרופה מאושרת למימון לחולים שאובחנו כסכיזופרנים. איזה דרכים לערער על ההחלטה עומדים לפנינו? תודה, אנדריי

לכו לפסיכיאטר של הקופה, סביר להניח שאז לא תהיה בעיה לקבל. כשמדובר ברופא פרטי, הקופה לא מחוייבת למלא את המלצותיו הטיפוליות. האם הוא עדיין פעיל או מטופל בתרופות אחרות בינתיים? תמיד קיימתה אופציה לקנות את התרופה באופן פרטי בינתיים עד שתקבלו אישור.

שלום, אכן כפי ששירה כתבה סביר ביותר שהתרופה תאושר אבל צריך לעבור אצל פסיכיאטר של הקופה שימליץ על התרופה בפעם הראשונה. אחר כך כבר אפשר להמשיך עם הפרטי בלבד. כעת אלו ההוראות שלהם כל טוב דר' גיורא הידש

שלום: אני סובל מחרדה חברתית קשה ורציתי לדעת איזה תרופות מתאימות ביותר מתאימות לבעיה

ראשית צריך לציין שטיפול תרופתי שאיננו מלווה בנוסף בטיפול פסיכולוגי מתאים (פרטני או קבוצתי) יעזור רק בצורה חלקית. האפשרויות הטיפוליות התרופתיות כוללות בנזודיאזפינים, בעיקר קלונקס וקסנקס; נוגדי דיכאון וחרדה, בעיקר סרוקסט ואפקסור XR אך גם לוסטרל וציפרלקס יכולים להתאים .לעיתים גם חוסמי MAO -במקרים קשים ועמידים בלבד!! כמו כן, דרלין-פרולול יכול לעזור בסיטואציות ספציפיות, אך השימוש בו למטרה זאת שנוי במחלוקת.

לאמיר לדעתי כל התרופות מקבוצת נוגדי החרדה יעילות, למרות שמחקרים נעשו על האנפרניל, נרדיל, סרוקסט ואני חושב שגם ציפרלקס. כל טוב דר' גיורא הידש

שלום: רציתי לדעת אם יש מצב כזה שהגוף מסתגל לכול תרופות פסיכיאטריות כי כבר לקחתי שתי תרופות שונות טופמקס ונרדיל וכמעט לאחר שנה בערך ההשפעה של התרופות ירדה מאד{לקחתי כול אחת לחוד בהתחלה ואחר כך את שנהם ביחד לחיזוק אבל זה לא עזר}

לאמיר לשתי התרופות שציינת אין הסתגלות או התמכרות. כל טוב דר' גיורא הידש

שלום ד'ר הידש, אני מטופלת בציפרלקס קרוב לשנה. (לפני כן גם נטלתי תרופות) וסובלת מאד מהעדר חשק והנאה מינית. הפסיכיאטר שלי הציג לי כמה אפשרויות, ביניהן ליטול כדור אחד זייבן ביום בנוסף לציפרלקס. לטענתו נשים מסויימות מרגישות חשק מיני בעזרת זייבן, והשילוב בין שתי התרופות הוא טוב. הוא אמר שיש גם אפשרות לקחת ויאגרה.... (אוי...) לפני מגע מיני, או לקחת טסטוסטרון תוך התייעצות עם גניקולוג. מאד נבהלתי מהאפשרות של נטילת הורמון שצריך לתת במינון מאד מדוייק , ומי יודע מה הנזקים ארוכי הטווח. בחרתי בזייבן. האם שמעת על כך? מה דעתך שלך? הרבה תודה באם תשיב לי.

למירי- נראה שהרופא שלך מתמצא בתחום אך מה שכתבת זה רק חלק מהאפשרויות הטיפוליות ולא כולן. לדעתי דווקא האפשרות הפחות מורכבת היא תוספת של סורבון-בוספירון ואפשר להתחיל ממנה. היא יכולה לעזור. זייבן (בופרופיון) אכן עוזר לבעיות חשק מיני נמוך אצל נשים- אגב גם כאלה שלא לוקחות תרופות מהסוג של ציפרלקס או תרופות אחרות!!! אם לוקחים אותו עם SSRI הוא יכול להפחית קצת את ת.ל. המיניות אבל יש לו השפעות נוספות שאולי לא יתאימו לך. אפשר לנסות ולראות אך עדיף לחשוב עליו כתחליף ולא כתוספת. כמו כן, הרבה תרופות שהן אגוניסטיות לדופאמין יכולות לעזור- ניתן למנות את התכשירים אמנטדין (100-200 מ"ג), דקסטרואמפטמין, מתילפנידט (ריטלין) ופמולין. גם ציפרוהפטדין (תרופה אנטי-היסטמינרגית) שיש לה תכונות אנטי-סרוטונרגיות בקולטן 5HT 2 יכולה לנטרל ת.ל. מיניות שנגרמות עכב שימוש ב-SSRI. אפשרות אחרת, שאיננה רלבנטית לכולם, זה להחליף את ה-SSRI בתכשיר נוגד דיכאון מקבוצה אחרת כמו נפזדון=סרזוניל, זייבן=בופרופיון, רמרון ואדרונקס- לתכשירים הנ"ל בד"כ אין פגיעה במין. לאיקסל יש מעט מאד ת.ל. מיניות. סרזוניל-נפזדון הוא נוגד הדיכאון היחידי שאין לו בכלל, באופן מובהק, עפ"י מס' מחקרים גדולים, שום פגיעה בתפקוד המיני- אך לא משווק יותר בארץ אלא רק ביבוא אישי מחו"ל. יש לו תופעת לוואי נדירה אך מסוכנת של פגיעה בכבד.

דור היי, ראשית תודה על התשובה הנרחבת. רציתי לשאול מהיכן הבקיאות, ובכלל אני רואה שאתה מגיב כאן הרבה ואשמח לדעת איזה קשר יש לך עם התחום. בכל אופן 'הותקפתי' באינפורמציה ואין ספור שמות של תרופות שאולי מתאימות, משפחות וכו'... נותרתי עם איזו החלטה לנסות בכל זאת זיבן וציפרלקס ולראות מה ילד יום. תודה, מירי.

למירי אני מסכים עם הזייבן בזהירות המתבקשת. לא שמעתי שויאגרה טובה לנשים וגם לא שהטסטוסטרון נמצא יעיל להעלאת הרצון למין אצל נשים. הלוואי והיה כבר פתרון לנשים כמו הויאגרה לגברים, לצערי גם כאן יש קיפוח וחוסר שיוויון. נקווה לטוב. אבל אולי הגיע הזמן לסיים את הטיפול עם הציפרלקס? כל טוב דר' גיורא הידש

הי לכולם, תודה לכן על התגובות...אני אולי אנסה לקרוא את סאניה רומן למרות שיש לי ניסיון לא טוב עם ספרי הארה למניהם. בימים האחרונים אני מרגיש שהאיזון חוזר... אני מקווה שאני אצליח להיכנס לרמיסיה איכותית שתמשך שנים רבות. אולי אני אפילו אפסיק לפקוד את הפורום הזה? ;-) למרות שאני יכול סתם לכתוב על החיים גם אם אני לא בחששות מהיפומאניה, או בדיכאון. התכוונתי כבר פעמיים לכתוב המשך לסיפור השיגעון שלי, אבל העיבוד של המאורעות ההן ושל הרעיונות שהיו לי אז אחרי האירוע באוטובוס קשים לי למדי, וגם דורשים חשיפה רבה. אני מצטער אם השארתי אתכן במתח. האמת היא שאת עיקר הרעיונות שהיו לי אז כבר ביטאתי במה שכתבתי, אחרי זה היה עוד פלא והייתה שמחה, אבל החל גם סבל בל יתואר, שקשה לי להיזכר בו או לחשוב עליו. אני עדיין תוהה למה אני חי? ומה המשמעות של האשליה הזו שאני נמצא בתוכה... נדמה לי שרוב האנשים דווקא חיים את החיים מבלי לחשוב שהם רק אשליה חולפת, אבל אני דווקא רואה בהם בעיקר את האשליה ולא כל-כך מכיר בהוויה כמציאות מוחלטת. למה אני צריך לחיות בכלל? האם למדתי מכל הסבל והאושר הפלאי האלה משהו שילווה אותי הלאה, כמו ששאלה משתפרת? האם אני צריך איכשהוא להגיע בעתיד לתחום טיפולי כמו שהציע ירון? האמת היא שלא עניתי לכם כי אני פשוט לא יודע. עדיין לא עבר מספיק זמן כדי שאני אוכל לעבד את הדברים במלואם. אני עדיין תוהה ביני לבין עצמי אם לא אכן הגעתי לימים ספורים שבהם אכן פשוט הייתי "מואר" ופשוט לא יכולתי לשלוט בחוויה הזו. בכל מקרה, כרגע לא נותר לי הרבה מלבד להמשיך לחיות. זה סך הכל לא כל-כך נורא. אולי אני אגשים את החלום האירופאי ולא את האמריקאי...אולי אני לא אגשים חלומות, כי מה הטעם בניסיון להגשים חלומות כשהחיים שלי נראו לי כחלום אחד גדול. מה שמדהים הוא שהמציאות למרות הכל מתנהלת בסדר כמעט מופתי. אנשים אמנם מקטרים הרבה על האי סדר, כי הם מאוד לא אוהבים אי וודאות, אבל בתכלעס החיים שלנו אפילו במדינת ישראל מתנהלים באיזשהוא מחזוריות החוזרת על עצמה בצורה כמעט מדויקת. כל בוקר זורחת השמש, ואנחנו לא מעלים בדעתנו שאולי מחר היא לא תזרח למרות שאין בזה שום וודאות. האטובוסים מגיעים בזמן, המכונית מתניעה, אנשים הולכים לעבודה או ללשכת התעסוקה, לומדים את אותם הדברים שנלמדו מאז ומעולם. מה אני מנסה לומר כאן? אני מנסה להסביר מה אולי למדתי מההתקף הפסיכוטי החריף שהייתי בו, שכל הסדר הזה שבסופו של דבר העולם מתנהל בו לא יכול לנבוע אלא מדיכוי חריף של השמחה הגדולה שיכולה להיות בנו. (אמרו את זה רוסו ומרקס ופרויד וניטשה, אבל גם לי מותר להגיד את זה שוב פעם). של האינסטינקט, של הטבע. החברה שלנו היא דיכוי מתמשך של הטבע שלנו, שהמאניה היא פשוט התפרצות וסערה של הטבע. לא יודע מי ברא את הכלא הזה? אולי אנחנו בראנו אותו ואף אחד לא רוצה להשתחרר ממנו ואלא שמשתחררים ממנו בעל כורחם מהווים איום חמור על הסדר הזה ולכן אין ברירה אלא לכלוא אותם. או שמה הסדר כה מושרש שהתפרצות כזו היא פשוט סכנה חמורה לעצם החיים. טוב, מקווה שלא הלאתי אותכן... בברכה מיכאל(מיקי) שאולי עוד יכתוב המשך אבל לא מסוגל כרגע

היי מיקי, טוב לשמוע ממך שוב, וגם טוב (וגם קצת לא מבחינתי האישית כי נעים לי שאתה פה) לשמוע שאתה לוקח חופש מהפורום - אולי זו תהייה מנוחה בשבילך מההתעסקות העצמית שלפעמים יכולה להיות קשה, מטרידה ומעייפת. בקשר למה שכתבת היום על המציאות והסדר שמדכאים את את ההתפרצות של האושר והסערה של הטבע - חשבתי על נקודת הסתכלות אחרת על הדברים שאולי תעניין אותך. נראה לי לפעמים שהפסיכוזה באה (לפחות אצלי) אחרי תקופה קשה בחיים. איבדתי עבודה שמאוד אהבתי ולא הצלחתי להתאושש מזה ולחזור לעמוד על הרגליים, וקרו עוד כמה דברים קשים. אולי הפסיכוזה באה דווקא כדי "להגן" עליי מהדיכאון שהייתי יכולה להיכנס אליו בעקבות מה שקרה לי בחיים. הפסיכוזה הייתה מן מצב כזה שכאילו כל דבר הייה בעל משמעות, אני הייתי צריכה להרגיש נבחרת ומיוחדת ובעלת מטרה בחיים כדי לא להיות בדיכאון, ואז הפסיכוזה באה כדי לטשטש את התחושה הרעה שהייתה לי בחיים באותה תקופה. אולי זה נוגע גם לגביך... מעבר לזה נשמע לי אולי שאתה באישהי תקופת מעבר, שאתה בוחן מחדש את העבר שלך ומנסה להבין מה הוא אומר לגבי העתיד שלך והחיים שלך בכלל. אני מכירה את התחושה הזו שהחיים נראים "סתם", וזה יכול להשתנות. הרגשתי ככה אחרי הפסיכוזה במשך הרבה זמן. אבל זה משתנה - זה הרי קשור גם לתהליכים ביולוגים במח, שהוא צריך זמן להתאושש, וגם לאיזון תרופתי - עד שמגיעים למינון הכי נמוך ומתאים שאפשר ואז העולם מתחיל להיראות אחרת - חי יותר, ויש יותר תחושות של משמעות גם בתוך השגרה! השגרה הזו לא תמיד רעה - לפעמים היא שומרת עלינו, רק חשוב לדעת בתוך השגרה גם לספק לעצמנו את אותם הדברים שגורמים לנו להרגיש טוב. אני כל פעם מחדש מתפעלת מהיכולות שלך להחיות במילים את העולם הפנימי שלך על כל המחשבות והרגשות שבתוכו. אני מאמינה שאם אתה מסוגל לעשות דבר שכזה, אז אתה גם מסוגל למצוא את החיות והחיוניות שבתוך הסדר השגרתי, גם אם זה ייקח זמן... מאחלת לך שתמצא את הדרך שמתאימה לך וגורמת לך להרגיש טוב במציאות, מבלי להיטלטל יותר מידיי בין תחושות קיצוניות שבסופו של דבר משאירות אותך חסר כוחות. שתמצא את המשמעות שלך בחיים. מקווה לשמוע ממך בימים טובים, אני.

היי מיקי, ושלום גם לך משתפרת כמה כיף לי לראות שאתם כאן. גם אני חשבתי לא מעט על המשמעות של הפסיכוזות שלי, ואני חייבת להגיד שאני מסכימה עם שניכם. בכלל, אני מאמינה גדולה בגם וגם. הפסיכוזות שלי גם הגיעו בתקופות קשות, אחרי התאהבות נכזבת, אחרי פרידה מחבר שהיה איתי 5 שנים והיה מאד לא נכון לי. השיגעון סיפק לי איזו טלטלה כזאת שאיפשרה לי להגיד ולהיות מה שלא הייתי יכולה אז להיות בלעדיו. בזה אני מסכימה איתך, משתפרת. זו גם העמדה הקונבנציונלית של אנשי בריאות הנפש. מעט מטפלים מתבוננים בפסיכוזה ומחפשים בה משהו מעבר לתוכן הפסיכולוגי האישי לאותו אדם. את זה הם משאירים לאנשי הרוח. אבל אני רואה גם חלקים של הארה, חלקים של אור, בתוך הכאב הגדול. ואני כבר אחרי הרבה שנים מההתקף הפסיכוטי האחרון שלי, שהיה עם רצח רבין. במשבר האחרון היו לי נגיעות היפומניות, נגיעות קטנות שאחריהן תמיד נפילה לבורות הדיכאון. היום אני לא שם ולא שם. גם אני חווה, מיקי, את התחושה שלחיים יש איזה איזון כזה, איזו זרימה תת קרקעית של אנרגיות שמאזנות זו את זו וחוזרות על עצמן. הדברים נראים ממשיים אבל הם השתקפות של עצמינו, ואפשר לקרוא את דברי המוארים - למשל בספר החיים והמתים הטיבטי, ולראות שלא רק אנחנו חווינו את זה ככה בהתפרצות הגדולה של האושר והכאב שנקראת מאניה ופסיכוזה. אני מסכימה עם אמירתך לגבי הקושי בלהכיל ולהבין את מה שחווינו. הרי אנחנו לא עברנו אימונים כמו הנזירים הטיבטיים, שנמצאים במשמעת של מדיטציה ובלימודי רוחניות מיום היוולדם. אנחנו פתאום נחשפנו להיבטים עמוקים ומפחידים של המציאות, בלי הסבר, בלי הדרכה, בלי איזה שמאן שידריך, השמאן היחיד שהיה ויש הוא התרופות והגישה הפסיכולוגית שכל ההתפרקות הזאת היא פסיכופתולגיה ומחלה. בעיני הפסיכוזה היא אימון בלהתמסר, לאבד שליטה. התפרקות לצורך בנייה של משהו אחר, כמו בתהליך אלכימי של הפיכת זבל לזהב. זה לא פשוט לעשות את זה ולצאת מהסטיגמות הפנימיות למשהו אחר, שעושה אינטגרציה ונותן משמעות יותר עמוקה לחיים, על רקע חוויות השיגעון. אבל אני מאמינה מיקי, שעם כל הידע שלך, העומק והרגישות, אתה תצליח למצוא ולהבין מה שעבר עליך ואני דווקא אשמח שתמשיך להיות כאן איתנו כי דבריך משמשים לי השראה וגם במה לחשוב את מחשבותי על רקע המחשבות העמוקות שלך. לא תמיד ניתן למצוא אדם נוסף שחווה שיגעון ומוכן להעיז ולראות בו משהו מעבר למחלה ולחוסר איזון כימי ופסיכולוגי. ושוב- זה לא שאני מבטלת את העובדה שיש כאן חוסר איזון כימי ופסיכולוגי. אבל על רקע חוסר האיזון הזה, המציאות נגלית בצורה אחרת. ומי יודע מהי הצורה האמיתית של המציאות אותה אנו חווים? אל תפסיק לכתוב. גם אם לא את הסיפור הקונקרטי, את המחשבות וההתנסות שלך בעולם. תודה, תמי.

מיקי קראתי בעניין רב את מה שכתבת ואת תשובתה המענינת של משתפרת, (לא התחברתי בשרשור למשתפרת כי אני קוראת שוב את מה שכתב מיקי בזמן שאני עונה לו.) מיקי, טוב לשמוע שהאיזון שלך חוזר. חבל לי אם תפרוש מהפורום. אתה יכול להשתתף בפורום גם אם כרגע לא מתאים לך לכתוב על השיגעון שלך, נוכחותך פה משמעותית להרבה מאוד אנשים שחווים את החיים קצת אחרת ולא מצליחים לבטא זאת כמוך . לאחרונה התחלתי להבין שהחיים הם אכן אשלייה אבל הידיעה הפילוסופית הזאת נותנת לי תחושה מאוד טובה, שכן אם זאת אשלייה סימן שאני יוצרת את האשלייה במו ידי ואם כך אז יש לי שליטה ויכולת לשנות את המציאות שלי...במידה מסוימת... כנראה שבתוך הכלא הזה שבו אנו חיים יש מקום גם לחופש ושימחה...ואת הלימון הזה שמחלקים לנו בארוחות נילמד להפוך ללמונדה...לאט לאט... חיבוק נינה

שלום... אני מודה שהתגובות שלכן מאוד משפרות את מצבי רוחי, וגורמות לי לרצות להישאר כאן עוד...משתפרת- לא אמרתי שאני עוזב אלא רק תהיתי אולי אני אעשה את זה כעת שמצבי יותר מאוזן, מצד שני, כמו שאמר לי הפסיכיאטר שלי היום, עברו בסך הכל שלושה ימים שבהם אני מרגיש מאוזן, אחרי שבוע וקצת שבו פחדתי מאוד מהיפו-מאניה, אז יכול להיות שאני עדיין לא מאוזן. וכן, משתפרת, הגישה שהמאניה הפסיכוטית היא סוג מסוים של דיכאון אפילו די חריף, די מקובלת, וגם הרופאה מהבית חולים אמרה לי את זה פעם. לפני ההתקף המאני פסיכוטי הראשון שהיה לי הייתי ללא ספק בסוג של דיכאון לא מאובחן ולא מטופל. הסתגרתי לחלוטין, ניתקתי כמעט את כל הקשרים החברתיים שהיו לי, ישנתי מעט...למעשה הייתי במצב כזה שהרופאים בבית חולים הגיעו למסקנה האווילית והמטופשת שיש לי אישיות סכיזואידית. מה שמגוחך לגמרי, אני אדם חברותי ואוהב אנשים. אהבתי את המטאפורה של להפוך את הלימון ללימונדה, מעניין איך אפשר לעשות את זה? (בעצם אולי קצת למדתי מכל החרא שעברתי שזה אפשרי)....חבל שיש כל-כך הרבה לימון והוא כל-כך מר וחמוץ. ואין מספיק סוכר כדי להמתיק אותו. או אולי אני טועה ויש מספיק סוכר, רק שצריך להתאמץ ולחפש אותו. אני לא לגמרי מסכים שאנחנו יוצרים את האשליה שלנו. אבל אין לי כוח להיכנס לזה כרגע. תמימי- אני חייב להגיד לך שיש ביננו הבדל די משמעותי. את חווית את הפסיכוזה לפני עשר שנים. לי היה התקף חריף לפני שנתיים בדיוק, ועוד התקף לא פחות חריף אם כי שונה לפני פחות משנה( שכל ההשתלשלות שלו אגב כתובה בפורום הזה בדפים הקודמים) אני מודה לך על התגובות. מאוד מענין אותי להסתכל על חוסר האיזון הכימי מהבחינות הרוחניות. דווקא יש גם פסיכיאטרים שמתעניינים בזה- ד"ר הידש למשל. ויש גם מאמרים שפורסמו בתחום. אני מניח שאת יכולה למצוא אותם יותר בקלות ממני. תראו, אני לא חייב לכתוב כאן רק על מחלת הנפש שלי...למרות שאולי זה קצת לא מתאים. אנ יכול לספר למשל שהיום ראיתי דירה עם שותפה חמודה ביותר, וחשבתי עד כמה יהיה לי הרבה יותר טוב ונעים לגור איתה מאשר עם שני הפלצנים המעצבנים שגרתי איתם עד עכשיו ומשום מה אפילו רציתי להמשיך לגור. זה אמנם לא אידיאלי כי החדר די קטן ואין סלון, אבל יכול להיות שאני אתפשר על זה. גיליתי היום לפסיכיאטר שלי את המילה "סטוץ", שהוא מעולם לא שמע עליה, היו לי הרבה סטוצים בשבועות האחרונים, וזו הייתה אחת הסיבות שחששתי ממצב מאני. אני לא בטוח שההתנהגות שלי כזו חריגה יחסית להומואים, אבל אני יודע שזו התנהגות חריגה למדי בשבילי. ובכלל, אני עדיין לא החלטתי סופית שאני הומו. למרות שלא הייתי עם בחורה כבר שלוש שנים. יש הרבה ניכור בסטוצים האלה אבל הם מאוד מפתים. אולי אני אכתוב על הנושאים האלה כאן. בכל מקרה, תודה על התגובות... מיכאל(מיקי)

שלום דוקטור רציתי לשאול בימים האחרונים אני חוזר על מילים כמה פעמעם אני לא מצליח כלכך להישתלט על זה ממש לצאת מהדעתי איך שאומרים ואז נוצר לחץ בראש וזה גורם לסחרחורת ואי שיווי מישקל אני מנסה להישתלט על זה כרגע בלי תרופות כי יש לי בעיה ליטול אותם בגלל הקיבה יש לי חיידק ויש לי פחד להישתגע לגמרי ואני ממש חרד אבל מה אני מרגיש שההיתנהגות שלי המודעות העצמית שלי גבוהה אבל כמה זמן בנאדם יכול להחזיק מעמד רציתי לשאול וגם אם בגלל זה ההרגשה של הנפילה והסחרור אני ממש מרגיש שזה מלחץ ודכאון תודה

אני בן 25

שלום, אני לוקחת כדור של 150 ויאפקס כבר חודש אחרי שנה עם סרוקסט שעזר חלקית הבעיה שמאז ההחלפה אני ישנה רק בערך 5 -4 שעות בלילה, לא נרדמת טוב ואני שוכבת שעות ערה במיטה. זה אמור להדאיג? תודה

לאמילי להדאיג ממש לא. מדובר בתופעת לוואי של הויפקס שבדרך כלל מתרגלים לתרופה והיא חולפת. למזלנו התרופה מעוררת ואינה מרדימה במשך היום, אבל לעתים גם בלילה היא מעוררת. מה שמעניין שלמרות שישנים פחות אין עייפות רבה מדי במשך היום. כל טוב דר' גיורא הידש

שלום רב דר' הידש שמי דוד ואני בן 28 , המון זמן לא נכנסתי לפורום כי הרגשתי היתה טובה , והנה שוב אני כאן כדי לקבל עצות ממך , אתה עושה מלאכת קודש , תבורך ! ולעניין : לפני חמש שנים התחילו אצלי החרדות ובמשך הזמן הן התעצמו מיום ליום , במודעות שלי עמוק בפנים אני יודע שהכל תלוי בי ואני יכול להתגבר עליהן אבל זה היה מאד קשה לכן לפני שנה בערך התחלתי לקחת קלונקס כ 1 מ"ג ליום , יש לציין שהכדורים שיפרו את הרגשתי ב 180 מעלות ממש אדם חדש , לפני חודשיים בערך החלטתי להתחיל להוריד במינון לאט לאט משני כדורים של חצי מ"ג לאחד וחצי לתקופה של שבועיים ואז לאחד ( חצי מ"ג ) אני עדיין לוקח אחד אך לאחרונה אני מרגיש כאילו החרדות חוזרות אליי וכל ה"גיהנום חוזר" אומנם בהדרגה ואני מרגיש שאני יכול לשלוט בזה אבל יחד עם זאת קורה לי דבר מאד מוזר שמעצים את זה באיזו שהיא צורה , אני ביומיים שלושה האחרונים מרגיש חוסר יציבות פיזית כאילו אני לא מאוזן , מין סחרחורות כאלו חלשות , לפני שבוע לערך הרגשתי ממש סחרחורת רצינית לכמה שניות , אין לי צורך להסביר לך לאן לקחתי את זה כבר במחשבות שלי , למקומות הכי גרועים שיש , ואני מאד מפחד מזה . שאלתי היא , האם יש אפשרות שזה קורה בגלל שהתחלתי להוריד במינון של הקלונקס ? האם חרדות יכולות לבוא גם בהרגשת סחרחורת או חוסר איזון ? לפני שנתיים וחצי עשיתי M R I ראש עקב כאבי ראש שחשבתי שהיו לי כנראה או שיצרתי לעצמי והכל יצא תקין . אודה לך על תשובתך שבורא עולם יברך אותך ואת משפחתך בהמון אושר אור בריאות ואהבה . דוד

דוד, יתכן מאוד ואלו תופעות של הגמילה מהכדור, במקרה ואתה מרגיש לא טוב אולי כדאי לקחת עוד רבע כדור לאותו יום , וכך להמשיך ולרדת במינון לאט לאט עד לגמילה,אין מה למהר.באם החרדות יחזרו אולי כדאי לחזור לרופא ולשקול לקחת כדור ממשפחת ה SSRI כדור שלא ממכר כמו הקלונקס. שיהיה בהצלחה.

לדוד- קודם כל ברור שאתה לא מקבל טיפול מקצועי של פסיכיאטר. נטילת כדורי הרגעה איננה תחליף לטיפול ע"י מומחה. לכן לדעתי ההמלצה העיקרית היא להגיע להערכה של מומחה לפני שאתה מנסה לשנות את המינון של הקלונקס. חשוב שתבין שהבעיה שלך איננה גופנית אלא נפשית ולכן אין טעם לפנות לנוירולוג כמו שעשית בעבר. לפסיכיאטר יש כלים יותר טובים לטפל בחרדה. אם פיתחת תסמונת של תלות או גמילה בתרופה אז ניתן לטפל גם בכך.

לדוד תודה על הברכות, כפי שכתבו קודמי האבחנה המבדלת קשה, האם מדובר בחזרה של החרדות או תופעות שנגרמו מהירידה בקלונקס בלבד והמצב הנפשי תקין. סביר שמדובר על האפשרות השניה אבל בלי קשר לאבחנה צריך לעלות קצת בקלונקס ושוב אחרי פרק זמן מסויים לנסות ולהוריד לאט.לפעמיםדווקא הירידה האחרונה במינון וההפסקה המוחלטת הן הקשים ביותר. לכן צריך הרבה ססבלנות ואין לאן למהר. כל טוב דר' גיורא הידש

שלום לכולם, אני חיילת משוחררת ורוצה להתחיל לעבוד בתחום בריאות הנפש . באיזור חיפה או מרכז. כל רעיון יעזור. אין לי ניסיון בתחום. תודה ויום טוב לכולם. שירלי

הי נילי, את יכולה לנסות לעבוד בהוסטל בתור מדריכה...יש לי חבר שעבד בזה אחרי שהוא סיים את השירות הצבאי שלו. תנסי לשלוח קורות חיים ל"אנוש" או לשקל. מצד שני, נראה לי שהיעדר ההשכלה והניסיון יהיו בעוכרייך. עדיף שתלמדי פסיכולוגיה, עבודה סוציאלית או רפואה, ואז תעבדי בתחום הזה. אגב, למה בכלל את רוצה לעבוד בתחום הזה? כדאי שתבררי את זה לעצמך טוב טוב מראש. אני בטוח שישאלו אותך את זה בראיון עבודה. בברכה מיכאל(מיקי)

ישנה מישהי שכבר עברה 18 טיפולי e.c.t כל פעם שמנסים להפסיק כבר את הטיפולים שוב חוזרים סימני המחלהץ האם היא תצטרך לעבור טיפולים אלו במשך שנים ואם כן האם טיפול כזה בחשמל עמיד למספר שנים כמו שניתן להשתמש בתרופות למשך שנים? האם טיפולים רבים גורמים לנזק? כמו כן נוצר לה כתם שחור בפה ועל הפנים. האם דלקת חניכיים זו נוצרה כתוצאה מחומרי ההרדמה? המון תודה על התשובות

לנילי ישנה שיטה של מתן ECT כטיפול מונע דיכאון כל שבועיים עד חודש במקום טיפולים תרופתיים, אבל זה לא כל כך מקובל. לא ברור לי האם היא מקבלת טיפול תרופתי? כי אחרי ה ECT צריך להמשיך עם הטיפול התרופתי בדיוק כדי למנוע את הירידות הצפויות. דלקת חניכיים אינה תוצאה של ה ECT. כל טוב דר' גיורא הידש

הסיבה שהחליטו לעשות לה e.c.t היא שכל התרופות שניסו עליה לא הצליחו. התרופה היחידה שהיא מקבלת במקביל לטיפולי e.c.t היא 10 מ"נ כל יום של zyprexa. הבעיה היא שכבר אחרי שבוע של הפסקה בטיפולים שוב חוזרים סימני המחלה והיא שוב מדברת שטויות של מוות מתקרב, מצב רוח ירוד, חוסר יכולת לאכול וכולי. נוצר מצב שצריכים לעשות לה כל שבוע טיפול. האם החשמל יעיל כל שבוע למשך שנים לעתיד או שאחרי כמות מסוימת הוא כבר לא יכול לעזור? המון תודה על עזרתך

שלום רב ד"ר ! סבתא שלי בת 85 סובלת מזה מס' חודשים מטינטון במשך היום אשר מחמיר בלילה. בבדיקת רופא אא"ג: אוזניים תקינות. בבדיקת שמיעה: ירידה משמעותית בטונים הגבוהים. יש לציין שהיא שומעת מעולה. הוא נתן לה טיפול ב- אלטרולט 10 מ"ג ליום. 1) מדוע לטפל בתרופה נוגדת דיכאון? 2) האם יש אינטראקציות בין תרופתיות בין אלטרולט לבין נורמיטן או נורווסק או מיקרופירין? תודה רבה, אביעד.

שלום, טינטון היא בעיה מטרידה ועד היום אין תרופה טובה אשר פותרת את הבעיה. האלטרולט שהיא נוגדת דיכאון במקורה יש לה השפעות נוספות על מערכת העצבים כמו הפחתת התחושה של כאב ויתכן שהיא עשויה לעזור גם נגד הטינטון. צריך לבדוק ולראות ולא להבהל מהתרופה. אין בעיה בין האלטרולט והתרופות שסבתך נוטלת, בכל אופן לפני התחלת השמוש כדאי להתייעץ עם רופא המשפחה כיוון שלאלטרולט עלולה להיות השפעה גם על הלב. כל טוב דר' גיורא הידש

אבי בן 76 סובל מדיכאון מזה שנה בליווי פארקינסון קל מאוד ,מצבו הנפשי ירוד וכמו כן ירד רבות במשקל ,עסוק כל הזמן במחשבות ומייסר את עצמו על כך שהוא גורם לנו צרות ,אם כי לא מחשבות אובדניות,סבל בעבר מדיכאון לפני כ-6 שנים ,טופל בתרופה ממשפחת הרסיטל והדיכאון חלף ,כיום לאחר שנה בה הוא מטופל בקלונקס ורסיטל ,אין סימנים להטבה במצבו. שאלתי היא : האם בהתאם למגבלות של התרופות שהוא לוקח המפורטות מטה ,כדאי להחליף לו לאדרונאקס\רבוקסטין ,האם זה עשוי להיטיב עימו ואם כן ,מהי הפרוצדורה בהחלפת תרופה. כמו כן ,האם ניתן להמליץ על פסיכיאטר טוב למצבו באיזור הקריות ואולי גם על פסיכולוג. תודה התרופות שהוא לוקח: CLONEX 50MG X 2 RECITAL 20MG X 2 MEMORIT 5MG X 1 DOPICAR 25MG X 3 INHIBACE 25MG X 3 FUCID 40MG X0.5 MICROPIRIN 100MG X 1 GLUCOMIN 850MG X 1 NOCTURNO 7.5MG X 1

לע. הקשר בין פרקינסון ודיכאון מוכר ויתכן שגם הדיכאון לפני שש שנים היה סימן ראשון לפרקינסון. אם הרסיטל לא עוזר אין שום צורך להמשיך אתו וכדאי להחליף, אחת האפשרויות היא האדרונקס ואין בעיה לעבור מתרופה אחת לשניה. הייתי שוקל גם להוריד בקלונקס שהוא בעצמו עלול לגרום לדיכאון. כל טוב דר' גיורא הידש

שלום, האם אתה פסיכולוג/ פסיכיאטר? האם אתה "סתם" אדם חביב מן השורה שיש לו ידע ושמתנדב לעזור? במילים אחרות, האם ניתן לסמוך על תשובותיך כאיש מקצוע? תודה

לנויה שלום, יש לי ידע רב בתחום אך אינני פסיכיאטר ותשובותי אינן מוסמכות. כל טוב, דור.

יש לציין שאני בודק היטב את המידע שאני כותב לשואלים ולכן תוכלי להיות בטוחה שרק לעיתים נדירות ביותר, אם בכלל, ניתן למצוא טעות או חוסר דיוק בתשובות שלי. כלומר, התשובות שלי תמיד נכונות ומדוייקות וזה למרות ששמי איננו מופיע בכחול ואינני נהנה כאן מפירסום אישי או מקצועי.

ד"ר הידש שלום, אשמח אם תוכל להסביר לי את פירוש המונחים "דיסוננס קוגנטיבי" ו- "PASSIVE AGRASSIVE" תודה רבה.

לסיוון ממש בקיצור. הביטוי המקובל של תוקפנות וכעס הוא בפעולה אקטיבית (דיבור, דרישה צעקות), אבל אם הביטוי הוא פסיבי - לא רוצה, אני לא אזוז מכאן עד שאקבל את הדברים, הרי הביטוי של התוקפנות הוא על ידי מעשים פסיביים. לעתים קשה יותר לזהות את התוקפנות כאשר היא פסיבית כיוון שבסך הכל "לא עשיתי כלום". דיסונס קוגניטיבי הוא פער בין מה שאני מרגיש ורוצה להגיד ובין מה שאני יכול ומחליט להגיד. במצב כזה נוצר תיסכול שצריך לדעת להסתדר אתו. המושג הזה מקובל במצבים רגשיים במקום העבודה בדרך כלל כאשר העובד נדרש לעשות משהו אחד והוא מרגיש שאין לו יכולות לעשות זאת מהבחינה הרגשית. או דוגמא אקטואלית יותר. החיילים שצריכים לבצע את ההתנתקות מרגישים את הכאב של המפונים אבל חייבים לבצע את הפקודות. כל טוב דר' גיורא הידש

רציתי שתדע שלא הצלחתי למצוא חומר על כך באינטרנט ולכן פניתי אליך. עזרת לי מאוד והיית אדיב כמנהגך תמיד. תודה.

שלום דר' יקר, שמעתי שאתה עוסק גם בטיפול באינטרנט ואני הייתי רוצה לשמוע יותר פרטים איך זה בדיוק מתבצע בשטח. איך זה קורה בדיוק? מה צריך לעשות כדי שטיפול כזה יצליח? זה משולב גם עם פגישות רגילות? אשמח לקבל תשובות ממך, וגם אם יש מישהו שהתנסה בטיפול כזה כי אני חייבת דחוף טיפול פסיכותרפי. תודה מראש אריאלה

לאריאלה תוכלי למצוא חומר באתר www.icallisrael.com, ברשת יש הרבה ידע שהתצטבר בשיטת טפול זו, לצערי בעברית יש מעט. כל טוב דר' גיורא הידש

לדר' הידש תודה על ההפניה. ביקרתי באתר אבל יש בעיה טכנית ואי איפשר לרדת למטה במאמרים, הם נגמרים אחרי כמה שורות. וגם אין תיאור של מה זה בדיוק הטיפול, איך זה קורה, כל שבוע? כל שבועיים? או רק כשיש בעיות? אין פגישה שקובעים מראש ? נראה לי שזה מאד יתאים לי , אני עובדת אל על בפאריס וחוזרת לארץ רק בנובמבר. זה מאד חשוב לי לקבל טיפול טוב, כי קרה לי משהו טראומתי לפני חודש ואני מרגישה מאד לא טוב. תודה רבה אריאלה

אני נוטלת מזה כ- 9 חודשים חצי כדור של 50 מ"ג של לוסטרל. לפני כשבוע ימים התחלתי להרגיש סחרחורות, כבדות בגוף ולאחריו התחילו לי כאבי ראש בצד שמאל של הראש כתוצאה מהתכווצות השרירים בראש .אני סובלת מתיקים באף ואלה הן תופעות שמוכרות לי כתוצאה מכך שכנראה אני משערת שהכדור כבר לא עושה את העבודה . דיברתי עם הפסיכיאטר שלי והוא טען שלא נראה לו הגיוני שהתופעות האלה הן בגלל שהכדור פתאום לא מתאים וכי לדעתו עלי להגדיל את המינון ל 3/4 כדור אך כדי להיות רגועה אני יכולה להפסיק את הכדור לגמרי לכמה ימים ולראות מה קורה . מאחר ואני קצת מכירה את עצמי החלטתי דווקא לעלות קצת את המינון (3/4 ) ולא להפסיק מדובר ב-3 ימים בינתיים. כשכואב לי מאוד אני לוקחת כדור נגד כאבים כגון אופטלגין . שאלתי היא האם נהגתי לדעתך נכון ותוך כמה זמן לדעתך אדע אם המינון מתאים לי או לא ? אודה לתשובתך המהירה .

לגלי בדרך כלל התרופות כמו לוסטרל לא גורמות לתופעות לוואי חדשות אחרי שימוש של מספר חודשים, כלומר התופעות כמו כאבי ראש אינן שייכות כנראה לתרופה וכנראה שהרופא צודק שמדובר על החמרה במצבך הנפשי למרות הטיפול התרופתי. או שישנה סיבה אחרת לכאבי הראש שאינה קשורה ללוסטרל או למצבך הנפשי (וירוס וכך הלאה). כך שיש הגיון בעליה במינון. כל טוב דר' גיורא הידש

ד"ר הידש גיורא ראשית תודה על התשובה המהירה. על פניו אני לא רואה איזה שינוי שיכול לגרום לי הרעה במצבי הנפשי ,כנראה שלגוף סיבות משלו, לכן גם העלתי את המינון. אך השאלה שלי היא תוך כמה זמן אני אמורה להרגיש הטבה אם בכלל ?ואם לא האם אני אמורה לשקול להחליף את התרופה אודה לתשובתך המהירה גלי

אני נוטלת חצי כדור לוסטרל 50 מיליגרם מזה 3 חודשים, בשל חרדה. אני רואה שיפור רב מאז שהתחלתי בטיפול, בנוסף נהייתי יותר אנרגתית ופעילה אך בחודש האחרון אני מיתקשה להירדם בלילה וישנה בסה"כ 3-4 שעות בממוצע. כתוצאה מכךבשעות הצהריים לפעמים אני עייפה וישנה שעה. לפני שהתחלתי בטיפול הייתי נוהגת לישון כ-7-8 שעות בלילה, שינה רצופה. התייעצתי עם הרופא המטפל טען שעם הזמן זה יחלוף והמליץ לי ליטול את התרופה בבוקר התחלתי לעשות זאת אך אינני רואה שינוי. ברצוני לשאול האם יש משהו שאפשר לעשות עליי ליטול את התרופה כשנה? האם התופעות שציינתי קשורות לנטילת התרופה ( חוסר יכולת לישון, אנרגתיות)?אודה על התייחסותך

ללימור באופן עקרוני הלוסטרל מעוררת ויתכן שהשינה המעוטה קשורה לכך. אבל את נוטלת מינון נמוך ולכן קשה לי לייחס את התופעה ללוסטרל. האם השינה המועטה עלולה להיות קשורה למצב הנפשי? במקרה זה (והרופא המטפל יכול לענות על השאלה הזו), צריך דווקא להעלות את המינון?? כל טוב דר' גיורא הידש

אני צורכת ואבן רק במצבים מיוחדים שיש לי חרדה וזה לא לעיתים קרובות , זה כדור שאני מכירה והוא טוב לי, הדבר שמפריע לי הוא זמן התגובה/ספיגה שלו בערך כשעה אם אני לא טועה .שאלתי היא 1. האם מציצה מתחת ללשון מזרזת את ספיגתו משמעותית? ואם לא מה אפשר לעשות בזמן שניתקפים בחרדה מיידית. לגבי וואליום אני יודעת כי זמן השפעתו נמוכה אך רופא המשפחה מסרב לתת לי הוא אומר שאין לי צורך לקחת אותו. תודה מראש רונית

מציצה מתחת ללשון מזרזת את ההשפעה של כל התכשירים מקבוצת הבנזודיאזפינים. את צודקת שוואליום (אסיוול) משפיע הרבה יותר מהר מוואבן ולכן סירובו של הרופא שלך די תמוה. אולי כדאי לך לעבור לרופא אחר שיענה על צרכיך בצורה יותר טובה. או שתבקשי ממנו לוריוון שמשפיע יותר מהר מוואבן. ייתכן שלכך הוא יסכים.

לרונית תודה לדור, ובהחלט אפשר ליטול את התרופה מתחת ללשון. איני רואה הבדל עקרוני בין שלוש התרופות שצויינו. אם תרופה אחת פותרת את הבעיה אפשר להמשיך אתה. אין סיבה מדוע שלא תנסי וואליום. דרך אגב, הוואליום אינו פעיל ישירות בגוף, הכבד מפרק את הוואליום לוואבן והוואבן היא התרופה הפעילה. כך שתיאורטית הוואבן עדיף על וואליום, אבל כל אחד מגיב אחרת. כל טוב דר' גיורא הידש

אני אדם שלוקח מקרים מסוימים ללב ומאוד כועס וצועק כאשר מפריע/מציק לי דבר מסוים. לאחר צעקות של מס ' דקות רצוף אני חש חוסר איזון ונתקף בתופעות של עיוורן חלקי בעיין אחת, תופעה של הירדמות וכאב בחצי ראש, לחץ בחזה ועוד. אני נמנע מליטול כדור הרגעה מחשש להתמכרות (בעבר נטלתי והיה קשה מאוד להיגמל). ידוע לי שהפתרון האידיאלי הוא להפסיק לצעוק ולהתעצבן אבל מה אני עושה לאחר מעשה שאני חש בתופעות הללו? האם אילו תופעות של חרדה או תופעות גופניות אמיתיות? האם כדורים נגד דיכאון יכולים לעזור במקרה הנ"ל לאורך זמן?

שלום, משהו הגדיר כעס כ"להעניש את עצמך על טפשותם של אחרים" ויש בזה משהו. בכל אופן שימוש מזדמן בתרופות הרגעה יכול למנוע התמכרות. ישנה ספרות מועטה על שימוש בתרופות נוגדות דיכאון לאנשים שאינם בדיכאון. הרושם הוא שהן בהחלט עוזרות. יש לזכור שלתרופות אלו אין בעיה של התמכרות אבל לעתים יש תופעות לוואי, כמובן שלא תמיד ולא אצל כולם. כל טוב דר' גיורא הידש

שלום אני בחור בן 32 סובל קצת מחרדות פעם בשבוע שבועיים לקראת דברים שמלחיצים אותי אני לוקח 2-3 מ"ג אסיוול כבר כמה שנים. אם למשל יש לי אירוע שמלחיץ אותי, פגישה שמלחיצה אותי או נניח נסיעה למקום רחוק בארץ שבד"כ מלחיצה אותי או שינה מחוץ לבית אז לוקח 2-3 מג אסיוול וזה קצת עוזר הייתי השבוע אצל הרופא משפחה שהמליץ שאעבור לכדור בשום קלונקס הכדורים שקיבלתי הם של 0.5 מ,ג קלונקס ברצוני לדעת איזה מינון של קלונקס כדאי לקחת שמקביל ל 2-3 מ"ג אסיוול? האם באמת קלונקס עדיף על אסיוול? האם פעם בשבוע/שבועיים זה ממכר?

קלונקס חזק פי 20 יותר מאסיוול. לכן, 0.5 מ"ג קלונקס שקול ל-10 מ"ג אסיוול.

ישנם רופאים שטוענים שקלונקס חזק רק פי 5 יותר מאסיוול (וואליום) ולא פי 20. לכן, לשיטתם, קלונקס 0.5 מ"ג שקול לאסיוול 2.5 מ"ג וקלונקס 2 מ"ג שקול לאסיוול 10 מ"ג. כך או כך, הפוטנציאל הממכר של הקלונקס נחשב ליותר גבוה מאסיוול. אם אסיוול עוזר לך אז אני לא רואה סיבה לעבור לתרופה יותר חזקה כמו הקלונקס. אגב, האסיוול נמצא בשימוש רפואי משנת 1963 (42 שנה) והיא נחשבת לתרופה הנפוצה ביותר מקבוצת הבנזודיאזפינים.

אני התחלתי לפני שנה וחצי טיפול בקלונקס עם 0.5 מיליגרם ועברתי ל2 מ"ג בהתחלה זה באמת מאוד עוזר אבל ותקשיב טוב : זה ממכר !!!! בצורה מאוד מהירה אתה נעשה מכור לזה בלי שתרצה וזה אפילו רשום בלקסיקון התרופות. זה ממכר כמו סמים אי אפשר לצאת מזה זה עושה אותך מכור! אחי לטובתך עזוב את זה זה כמו סמים...

לא צריך להגזים ולהפחיד את הבחור אני לקחתי כמעט שנה 1מ"ג וירדתי ל - 0 אם זה עוזר ותומך בטיפול מסויים לא צריך לשלול את הכדור

לדני אסיוול וקלונקס הם אחים, כמו קולה וקינלי. איני רואה שום יתרון לעבור לקלונקס אם אסיבל פותר לך את כל הבעיה. בשביל מה לנסות תרופה אחרת אם אתה מרוצה מהאסיוול? כל טוב דר' גיורא הידש