פורום פסיכיאטריה

שלום, רציתי להתייעץ גם עם ד"ר הידש, אבל בעיקר לשמוע מבעלי ניסיון. האם כשמחליפים תרופה אנטי-פסיכוטית אחרי מספר שנים, יכול להיווצר מצב של שינויים באישיות? זאת אומרת, שינוי משמעותי בהתנהגות, בצורת חשיבה, ברגשות? אשמח מאוד לקבל תגובות בנושא. תודה ושבוע טוב לכולכם

תרופות פסיכיאטריות גורמות לשינויים באישיות. על אחת כמה וכמה האנטי פסיכוטיים שחוסמים את הדופאמין (וחלקם גם את הסרוטונין) בצורה מאד אגרסיבית. השינויים באישיות הם לאו דווקא לטובה. כלומר ייתכנו שינויים רצויים ושינויים אחרים שאינם רצויים או פחות רצויים. השינויים משתנים מאדם לאדם ולא ניתן לחזות מראש כיצד תרופה מסויימת תשפיע על חולה מסויים. שימוש ממושך וכרוני בתרופות אנטי פסיכוטיות מומלץ בד"כ רק במקרים של סכיזופרניה.

לרוני אני חושב ששאלתך לא ברורה כי קשה מאוד להבין למה הכוונה לשינוי באישיות? אולי תנסה להסביר למה כוונתך או להשתמש במילים אחרות? כל טוב דר' גיורא הידש

לרוני אני חושב ששאלתך לא ברורה כי קשה מאוד להבין למה הכוונה בשינוי באישיות? אולי תנסה להסביר למה כוונתך או להשתמש במילים אחרות? כל טוב דר' גיורא הידש

עברתי אוטם שריר הלב לפני שנתיים אני בן 63 עבר של התקפי לב במשפחה ומות. כמובן אני מטופל בכדורים הרלונטים ללב וכן אני מקבל כדורי אקסנקס 3 פעמים ביום לאחרונה 5 חודשים אני סובל מנזלת בשעות הערב במיוחד נזלת מציקה שנפחת ללוע או בתוך הפה.נבדקתי אצל רופא אף אוזן וגרון הכל בסדר אם אני מנסה להפסיק או להקטין את כדורי האקסנקס הנזלת מתגברת הם יש קשר פיכומטי לענין ואם כן מה כאדי לעשות? תודה על עזרתכם בנדון.

למורדי עכיתי לך כאשר שאלת בפעם הראשונה. בסרגל הכלים תכנס ל"חפש" ותכניס את השם שלך ותמצא את שאלתך ותשובתי כל טוב דר' גיורא הידש

בעקבות עליה במשקל מהפאקסט 20 מ"ג פניתי לרופאת המשפחה שאגב היא זו שנתנה לי את הכדורים והיא המליצה לעבור ללוסטרל 50 מ"ג .שאלותיי:1האם יש כאן עליה במינון 2.מה יתרונות או חסרונות של תרופה זו על האחרת?(סקס,משקל) 3. כיצד עלי לבצע את המעבר בין התרופות?(היא אמרה לי פשוט להתחיל עם החדשה אבל זה לא נשמע לי הגיוני)

גם אני לוקחת את הלוסטרל חצי כדור ליום , עושה דיאטה מבוקרת אצל דיאטנית כבר 8 שבועות כולם יורדים יפה במשקל ורק אני בקושי יורדת במשקל. האם יכול להיות שזה בגלל התרופה ??? דרך אגב עושה גם ספורט וזה לא עוזר.

ניתן לעבור מאחת לשניה כמו שהרופאה אמרה לך שכן שתיהן משפיעות על המוח בצורה מאד דומה. המינון של לוסטרל הוא 50-100 מ"ג ליום. לוסטרל יותר סלקטיבי מסרוקסט, כלומר משפיע על פחות קולטנים של סרוטונין ובהתאמה גם יש לו פחות תופעות לוואי, במיוחד על אלה שאתה שואל לגביהם. בארה"ב לוסטרל נקרא ZOLOFT ויש להם אתר באינטרנט www.zoloft.com

לש. אכן מבחינתך הלוסטרל והסרוקסט דומים בהשפעתם. יחד עם זאת מדובר על שתי תרופות שונות ולכן צריך לקוות שהלוסטרל אצלך ישפיע לטובה מבחינת ההשפעה נוגדת הדיכאון והחרדה וללא תופעות לוואי. כל תרופה משפיעה קצת אחרת על כל אדם, כך שיתכן שעם הלוסטרל יהיו פחות תופעות לוואי. כל טוב דר' גיורא הידש

שלום הייתי רוצה להגיד כמה מילים יש לי בעיה של דיכאון וביליבולים אני מטופל על יד תרופות פסיכוטיות כי אני סובל מבילבולים ואני מדוכא מאוד לצערי את בעיית הבילבולים היצליחו ליפתור לי מיד אבל אני סובל גם מדיכאון והראש לא מתפקד כל הזמן אני עייף ולא בה לי לעשות כלום אני לא עצלן אני פשוט מדוכא 5 שנים אני במצב הזה ונימאס לי במהלך חיי נטלתי המון תרופות אנטי דיכאוניות יכול ליהיות שלא מצאו לי תרופה כי קשה להבין אותי הראש שלי לא עובד ומתפקד עקב מה שקרה לי עקב המשבר שעברתי כתוצאה משימוש בגרס אין לי משיכה לגרס כי אני נקי כבר כמה שנים הייתי מאוד מאוד מאוד רוצה להגיד גם ששום תרופה אנטי דיכאונית לא עזרה לי ואם עזרה לי זה למשך זמן מאוד קצר היום אני נוטל סורמונטיל כבר כ6 שבועות היה שיפור ליפני כחודש אבל למשך זמן קצר ואני עדיין נוטל אותם והיום אני מתחיל בנוסף לזה גם רמרון יש לי שאלה האם כל תרופה שאני לוקח אמורה לעזור לי וזה רק צריך זמן וכמה זמן אצטרך לחכות עד שהרמרון יתחיל לעזור אני כבר שבוז ומחוסר סבלנות אני רק חושב על עצמי כי אני במצב דיכאוני אין לי אהבה לחיים האם שווה לי לחכות אני נוטל את התרופות לפי המימון שהרופא נותן לי אני מטופל אצל הרופא הכי מקסים בעולם אבל קשה ליתפוס אותו כל הזמן אז הגעתי לפה

איציק תארת עד כמה קשה לך... אבל מהי שאלתך?

צר לי לשמוע שקשה לך ושנמאס לך, נשמע שיש לך הרבה כח אם אתה מושך ככה 5 שנים ואני מקווה בשבילך שתמצא מוצא מן הדיכאון. סיפרת שניסית הרבה תרופות שלא עזרו... שמעתי שבמקרים של דיכאון שעמיד לתרופות לפעמים הכי כדאי טיפול בנזעי חשמל שידוע כאפקטיבי מאוד ועם מעט תופעות לוואי. האם זה משהו שחשבת עליו? (אני יודעת שזה יכול להישמע מפחיד אבל הכרתי שני אנשים שעברו טיפול שכזה והם סיפרו שזה הייה בסדר גמור, שהם לא הרגישו כלום כי היו תחת הרדמה ורק הייה להם קצת בלבול ובעיות קלות בזכון שנעלמו אחרי מעט מאוד זמן) שבוע טוב אני.

לאיציק אני שמח שיש לך רופא טוב ומצטרף לדברי קודמי. לעתים הבלבול הוא יותר משמעותי מהדיכאון והוא כנראה מעכב אותך. במצבים כאלו הרבה פעמים שיחות עשויות לעזור ובמיוחד פעילות חברתית. כל טוב דר' גיורא הידש

שירה יקרה שלום. סליחה אם אני מתפרצת לדלת נעולה... אני פשוט זוכרת אותך בחיבה רבה מהתקופה שנהגתי לכתוב כאן, לפני כשנתיים. מאז עברתי הרבה תמורות ושינויים ואני קופצת לכאן רק לעתים רחוקות. אתמול ראיתי את הודעותייך העצובות והרגשתי שמשהו מתכווץ לי בלב, למרות שאנו לא מכירות. קטונתי מלפתור את מצוקותיו של מישהו (בקושי את של עצמי אני מצליחה...) אבל הרגשתי צורך בכל זאת להגיב על דברים שכתבת למישהי בשם נינה (אם איני טועה), הודעה שנכתבה אתמול. ראשית ולפני הכל - טיפול פסיכולוגי. כתבת שאין לך אמצעים לשלם עבורו. בתור מישהי שרק לאחרונה הפסיקה טיפול אחרי שנה וחצי, בין היתר בגלל סיבות כלכליות, אני בטוחה שגם את מודעת לאופציות הנוספות שיש לטיפול הפסיכולוגי - בנוסף לטיפול הפרטי היקר מאוד (כל-כך חבל שזה הפך להיות מעין פריביליגיה לעשירים בלבד, אבל זה כבר נושא שלא ניכנס אליו כרגע). את יכולה לפנות דרך קופת החולים ואת יכולה אפילו לגשת ללא כל הפניה לתחנה לבריאות הנפש ולקבל טיפול חינם לחלוטין ! אני יודעת שיש איזו אמונה רווחת בנוגע לאיכות המטפלים במקומות האלה, אבל אני חייבת לספר לך שיש לי חברה שהיתה בטיפול אצל פסיכולוגית מקסימה דרך התחנה לבריאות הנפש, והיא טוענת שהיא פשוט הצילה את חייה ושינתה אותם מהקצה אל הקצה. מסתבר שלא כל מה שמקבלים בחינם הוא סוג ב', ושווה לנסות כי נשמע לי שאת מתקרבת למצב שאין לך הרבה מה להפסיד אלא רק מה להרוויח. שנית, לגבי תחושת הלבד ושאף אחד לא באמת מנסה לעזור לך. שירה, לצערי ולצערך את "שועלת קרבות ותיקה" בכל נושא הדיכאון, כך שאני בוודאי לא צריכה להסביר לך שחלק מהסימפטומים של הדיכאון בעצמו זו התחושה של "לבד". אני מאוד מאוד מבינה ללבך וזו אחת התחושות הקשות ביותר שיש, שאין אף אחד שמבין, אין אף אחד שיכול או רוצה לעזור. יחד עם זאת, כשאת אומרת שהפסקת לשתף אנשים אחרים כי אף אחד לא באמת מנסה או רוצה לעזור - - - קחי בחשבון שהעזרה שמגיעה מבחוץ היא מוגבלת ממילא. כדברי המשפט הידוע - קודם כל אנחנו צריכים לעזור לעצמנו, אחרת כל עזרה שתגיע מבחוץ לא תשפיע בכלום. אני לא רוצה שחלילה תקבלי את דבריי כביקורת, אני מסירה את כל הכובעים שיש לי בפנייך על המאמצים שאת עושה כדי להוריד במשקל, ומעולם לא שמעתי על מישהו שכ"כ משקיע בפעילות גופנית מאומצת כמו זו שאת מתארת. שירה, לא יודעת אם המאמצים שלך נעשו במסגרת אישית בלבד (רק את עם עצמך, ללא יעוץ תזונתי או קבוצתי כלשהו) הייתי כן מציעה לך לנסות לפנות לגורם מקצועי מוסמך (דיאטנית, למשל) שיוכל לסייע לך מקרוב יותר, לפקח בדיוק על מה שקורה ולבדוק למה את לא מצליחה לרדת. האם בדקת את בלוטת התריס ווידאת שהכל מתפקד כמו שצריך ? לא יודעת באיזה איזור את גרה אבל יש לי שם של דיאטנית שטוענים שהיא פשוט מעולה (אנשים שאני אישית מכירה, לא משמועות). יכול להיות מאוד שהצטרפות לקבוצה של אנשים שמנסים לרדת תעזור לך בשתי החזיתות: גם בחזית של המלחמה בקילוגרמים וגם בחזית של תחושת הלבד, ואז תפסת שתי ציפורים (וכל עוד זה לא פרגיות בפיתה עם טחינה זה בסדר). כתבת על זה שהציפיות שלך הן ריאליות ולכן את מדוכאת כאשר הן לא מתממשות. אני מסכימה איתך לחלוטין לגבי הכמיהה לבן זוג, לאהבה, למישהו שיחמיא לך ויעלה את בטחונך העצמי - זה ברור לגמרי וכל מילה אמת. לא מתכוונת לזלזל באינטיליגנציה שלך או שלי ולהגיד לך שזה לא חשוב, כי זה אחד הדברים הכי חשובים, והאדם אכן לא נועד להיות לבדו. עם זאת, כתבת משהו על זה שהחלטת שעד ינואר את אמורה לרדת 20 קילו ? כאן למשל מדובר על ציפייה לא כל-כך ריאלית. היא אמנם אפשרית בהחלט, אבל אם ניקח בחשבון שירידה במשקל היא משימה קשה מאוד עבורך, נראה לי נכון יותר שתהפכי את הציפייה הזו לריאלית יותר על ידי הצבת תאריך יעד רחוק יותר. סתם כהערת אגב, דיאטניות תמיד מגדירות שמבחינת הירידה האידאלית במשקל, מדברים על 2 ק"ג לחודש, כלומר חצי קילו לשבוע. זו אמנם ירידה איטית אבל לפי דעתם של המומחים זו דווקא הירידה הריאלית והמומלצת יותר. אם את רוצה את שמה של הדיאטנית אני אשמח למסור לך, אני אשמח לעזור בכל דרך שאת יכולה לחשוב עליה. מקווה שלא דרכתי כאן על שום יבלת ושהכוונות הטובות שלי לא הובילו אף אחד לאיזה שהוא גיהנום לא רצוי... תחזיקי מעמד. אבישג

לרוע המזל כבר הייתי אצל דיאטנית, שגרמה לי לעלות במשקל כבר עשו לי בדיקות דם ואפילו הלכתי לרופא אחד לפני שנה שהצליח להיות רגיש נורא ולומר לי "פשוט תסתמי את הפה". הבעיה עם רופאים (ואנימביהנ מאיפה זה בא) זה שכל השמנים היו רוצים לסבול מאיזה מחלת בלוטות מסתורית שגורמת להם לעלות במשקל. הבעיה היא שבא בן אדם כמוני שבאמת עושה מעל ומעבר ולמרות זאת שום דבר לא זז, הם לא מסוגלים להאמין לזה, ולי קצת נמאס לחפש את הרופא היחיד והמיוחד שיאמין לי. אפילו בדיקור כבר הייתי. אנייודעת שהכוונות שלך טובות, והאמת היא אנילא יודעת איך אני ארגיש אם אני ארד רק 5 קילו. עד לא מזמן אפילו ירידה של קילו הייתה משמחת אותי, זה שפוט שעם הזמן יש לי פחות סבלנות, ושוב דבר בכל מקרה לא יורד. באופן ריאלי, אני מאוד אשמח לרדת 5 קילו ולראות על המאזניים מספר שמתחיל בשבעים ומשהו (גם אם זה 79.5) ולא שמונים ומשהו כמו עכשו. קבוצות תמיכה אני פשוט שונאת!! בעניין טיפול במרפאה לבריאות הנפש. לצערי מצבי ל מוגדר דחוף ולכן רישמת ההמתנה ארוכה עד מאוד. מה גם שאני מכירה את מנהל המרפאה ואת הפסיכולוגית הראשית במסגרת אישית ובמסגרת לימודית וממש אין ליחשק ללכת לשם.

לאבישג ושירה לאבישג - נעים לשמוע שהדברים מסתדרים אצלך ואת כבר אינך מבקרת בפורום, את חסרה לנו אבל בסך הכל זה סימן טוב.... לשירה - נראה שגם חברות ותיקות עדיין זוכרות אותך? תשמרי על עצמך הידש

שלום, טופלתי בויאפקס XR 75 כחמישה חודשים והפסקתי מיוזמתי. לאחר חודש וחצי חזרו הסימפטומים בבוקר והרגעתי את עצמי עם ואבן כשלושה שבועות עד שהחלטתי בעצת הפסיכיאטרית לחזור לויאפקס.במשך שבועיים שתיתי את אותו המינון ופשוט לא תפקדתי שכבתי במיטה כל היום ובקושי אכלתי משהו.אחרי שבועיים התחלתי לשתות שני כדורים ביחד,קרי 150 מ"ג,לאחר שבוע חל שיפור. נכון להיום השינה בלילה אינה רצופה ובבקר אני קמה עם "התחושות" ונוטלת חצי ואבן. שאלותיי(מצטערת על האריכות):- האם חרדה שחוזרת פעם שנייה אורכת יותר זמן? האם זה שאני נוטלת את הכדורים בשעה 11:30 בבוקר יש השלכה על זה שהבקרים שלי נראים ככה? והאם יכול להיות שהתחושות בבוקר הם כי הגוף "זקוק" לואבן שאותו אני נוטלת מזה כחודש וחצי. שאלה אחרונה האם אני יכולה לעבור ולשתות את הכדורים בערב,כלומר לאחר ב- 9 שעות(לעבור מ-11:30 ל- 21:00) תודה וסליחה על אריכות דבריי.

ויפאקס XR רצוי לקחת בבוקר במנה אחת. ואבן לעומת זאת מומלץ לקחת בערב שעתיים לפני השינה, כך תהיי פחות עייפה ביום ותשני טוב יותר בלילה. לא ברור מהודעתך כמה זמן את לוקחת 150 מ"ג של ויפאקס XR אך השפעה מלאה קיימת רק אחרי 3 חודשים ואז אפשר לבצע הערכה מחודשת. בנוסף רצוי שתקבלי את התרופה מפסיכיאטר/ית שיש לך בו/בה אמון ואז לא תצטרכי להחליט על דעת עצמך מתי להפסיק, כמה לקחת או דברים דומים אחרים.

ליעלי בהחלט אפשר לעבור וליטול את התרופות בערב אבל יתכן שיהיה לכך חסרון שהשינה תהיה פחות עמוקה, הקושי בבוקר הוא עדיין תופעה של דיכאון ותחלוף עם השפור במצב, אין קשר לתרופות. לעתים דיכאון חוזר מגיב יותר קשה לתרופות ולכן נמשך יותר זמן אבל לא תמיד. כל טוב דר' גיורא הידש

צהריים טובים אני בת 24 ומטופלת בציפרלקס כשנה ואני חייבת לציין שהתרופה חוללה פלאים בחיי אני בן אדם שונה מאושר ומאוזן יש לי שני דברים שמציקים לי הראשון הזכרון שלי לטווח קצר וארוך ...נהיה..איך אני אגדיר את זה "על הפנים" אני לא זוכרת כלום ואני דואגת שאם בגילי זה כך מה יהיה בעתיד ? והשני הוא מה יקרה לי אם אני אפסיק עם התרופה ..? האם אני אחזור להיות לירז הדכאונית שרוצה למות כל הזמן ?

ללירז הבעיות בזיכרון אינן קשורות לציפרלקס וכנראה שעדיין מהמצב הנפשי. הציפרלקס מרפא את הדיכאון ולכן כאשר מפסיקים את התרופות בזמן בדרך כלל הדיכאון אינו חוזר. כל טוב דר' גיורא הידש

שלום לך דר' הידש אני בת 57, נוטלת סרוקסט 20 מג' ליום. הכדור היטיב עימי מאד, בעיקר בנושא מצב הרוח, אך תופעה אחת שהיתה קיימת לפני נטילת הכדור ונאמר לי שהיא ממתח זה מתח ולחץ בקרקפת הראש, טרם חלפה לחלוטין, ומפריעה לי מאד. לאחרונה אני נמצאת בתהליך של הפסקת ההורמונים החילופיים, והמצב החמיר שוב (כלומר רק התחושה בראש). האם ישנה אפשרות להחליף את הסרוקסט בתרופה שמרפה שרירים, על מנת להקל את המצב? כמו כן בעקבות כך גם התחילו לי קשיי הירדמות בלילה, מה שלא היה קודם. מה דעתך על מרוניל? תודה,רחלי.

לרחלי הסרוקסט מעורר ולכן לעתים השינה קלה יותר או ההרדמות קשה יותר. אין תרופה אשר נוגדת דיכאון ומרפה שרירים, אבל בהחלט אפשר לעתים להעזר בתרופה נגד כאבי ראש. לא כתבת כמה זמן את לוקחת את הטיפול אבל אם פחות מארבעה חודשים עדיין המצב עשוי להשתפר יותר. המרוניל היא תרופה מהדור הישן ואני משתמש בה רק במקרים מיוחדים בגלל ריבוי של תופעות לוואי באופן יחסי. כל טוב דר' גיורא הידש

שלום לכולם אני נוטלת סרוקסט כבר 4 שנים במינון של 20 מ"ג ליום, היום אני מרגישה מצויין ואני לפעמים חושבת שאולי כדאי להפסיק כבר עם התרופה הבעיה היא שכאשר ניסיתי להוריד את המינון לחצי כדור או להפסיק אותו לגמרי הגוף שלי התחיל להתנהג מוזר התחילו לי רעידות בידים ודברים כאלה שכנראה מראים על התמכרות של הגוף לתרופה....איך מורידים את התרופה? מה האפשרויות לעשות את זה מבלי ללכת לפסיכיאטר?

תנסי להוריד כל פעם רבע כדור בהפרש של חודש בין כל הפחתה. אפשרות יותר איטית לגמילה מסרוקסט היא באמצעות סרוקסט נוזלי שמשווק בחו"ל ואולי ניתן להזמין דרך הרוקח. אפשרות שלישית זה מעבר לפרוזק, כאשר סיבת המעבר איננה לטפל בחרדה או בדיכאון אלא אך ורק בתסמינים של הגמילה מסרוקסט ולמטרה זאת פרוזק לתקופה של מספר שבועות אמור לעזור כי הוא מתפרק הרבה יותר לאט לעומת הסרוקסט. שימי לב שהפתרונות שהצעתי לך מחייבים מרשם רופא (לאו דווקא פסיכיאטר).

למאיה אכן כנראה מדובר בסמנים של הפסקת התרופה כאשר הגוף "התרגל" לסרוקסט ולכן ההמלצה היא להפסיק לאט לאט לאט. עם זאת מומלץ להגיע לפסיכיאטר כדי לקבוע אם זה הזמן המתאים לסיום הטיפול אצלך ולבצע הערכת מצב כללי. כל טוב דר' גיורא הידש

הסבל שלי קשה מנשוא. ממש קמתי הבוקר במחשבה שאולי עדיף היה שאקפוץ מהחלון (וזאת לא פעם ראשונה בשבועות האחרונים שאני מרגיש ככה). לא נראה לי שהמובמיד אותו אני נוטל שלושה וחצי שבועות עוזר לי. אני אמנם מצליח לקום בלי לישון יותר מדי, אבל ההרגשה שלי הרבה פעמים פשוט איומה ונוראה. אתמול הייתי אצל הפסיכיאטר שאמר לי שאם המובמיד לא יעזור, הוא מתכוון לתת לי פרוזאק במינון גבוה- על מנת לטפל באובססיביות שלי. בעבר טופלתי באפקסור שחשתי שעזר (אם כי טענת הפסיכיאטר שלי הייתה שניתן לעזור יותר). האם פרוזאק במינון גבוע עדיף לדעתך על פני אפקסור? לאיזה מצב היית מעדיף לתת פרוזאק במינון גבוה ולאיזה אפקסור?

לאלעד מבחינת ההשפעה אין הבדל עקרוני בין פרוזק ואפקסור, סטטיסטית האפקסור מעט טוב יותר אבל ההבדל די זניח, מה שחשוב הוא התגובה שלך. אם מעונינים בהשפעה הנוראדרנרגית אז יתכן שהאפקסור עדיף או האיקסל שהוא יותר נוראדרנרגי מאפקסור. אני מקווה שהתרופות יעזרו. כל טוב דר' גיורא הידש

מתי מעוניינים בהשפעה הנוראדרנרגית- לאיזה מצב זה עוזר? האם איקסל עובד על מסלול משולב סרוטונין- נוראדרנרגי בדומה לאפקסור?

אלעד אני מאוד נירגש מי מה שכתבת מאוד יודע למה כי מה שאתה מגדיר אני סובל כל כך אני הייתי המום כי ניראה לי שאני ואתה נימצאים באותו מצב עכשיו אני קולט שיש עוד אנשים שנימצאים במצב שלי אחי אם עוברות עלייך מחשבות כל שהם שאתה לא בסדר וכן הלאה וחן הלאה פשוט על תיתייחס אל זה כך תזמן ותיהיה אופטימי ושתרגיש טוב תוכיח לכולם ובייחוד לעצמך שצוחק מי שצוחק אחרון עכשיו אתה חולה אבל זה לא יהיה לכל החיים תאמין בזה ותן צאנס לתרופות

אני לא מרגיש שאני לא בסדר- אני "פשוט" מרגיש כאב פנימי נפשי מאוד חזק שלא עוזב אותי. זה כאב שאני לא מסוגל לסבול!!!! נראה לי שפשוט הכדור שאני מקבל כיום לא עוזר לי, אבל יש כדורים פסיכיאטריים שאני יודע שיכולים לעזור (בעבר למשל לקחתי אפקסור שעזר). תודה רבה על העידוד. תרגיש טוב אחי, אני מחזק אותך.

מובמיד נחשבת לתרופה חלשה- זאת גם הסיבה שפסיכיאטרים לא מרבים להשתמש בה. פרוזק פורטה או פריזמה פורטה הן תרופות שמשווקות במינון של 60 מ"ג ומיועדות בדיוק לכאלה מצבים של דיכאון קשה או OCD.

פרוזק פורטה זה פרוזק, נכון? פורטה התכוונת למינון 60 מ"ג? מתי עדיף אבל לקחת תרופות מהמסלול המשולב הנוראדרנרגי-סרוטוניני ומתי רק סרוטוניני שלמיטב הבנתי הפרוזק פועל לפיהן? בתחילה לפני המובמיד הייתה מחשבה שאקח נרדיל- אבל האם נרדיל יכול לעזור גם כנגד אובססיות שלדעתי אני סובל מהן בנוסף לדיכאון? תודה

האם הריון מדומה שייך לתחום הפסכיכיאטריה?

שולי התשובה היא כן, כל תופעה שאינה גופנית כלומר סיבה נפשית גורמת לשינויים הגופניים היא בתחום בריאות הנפש. כל טוב דר' גיורא הידש

שלום, מה הסיכוי שרסיטל יגרום לעלייה במשקל? האם רסיטל נחשב כתרופה שגורמת לעלייה במשקל? מה לעשות אם אני בדיאטה?האם כל ניסינותי ילכו לתוהו?

לשרה מעבר לססטטיסטיקות כל אחד הוא מאה אחוזים. הסיפור המפורסם על אדם שטבע בבריכה שהעומק הממוצע שלה היה 20 סמ'. רסיטל נחשבת לתרופה שגורמת באופן יחסית לשכיחות נמוכה של עליה במשקל, בסביבות 20% מהנוטלים, אבל אצל מי שעולה במשקל זה 100%. כל טוב דר' גיורא הידש

ד"ר הידש שלום, בהמשך למה שכתבתי על אבי שסובל ממאניה דפרסיה לפני יומיים, האם יש אפשרות ליצור עמך קשר כדי לקבל המלצות על מומחה טוב לדיעה שניה ? אני מבינה שלא ניתן לתת המלצות דרך הפורום ולכן אשמח באם תוכל לשלוח תגובתך למייל שלי - [email protected] אודה לך על תגובתך הדחופה היות והעניין דחוף. תודה, מירי

למירי דילגתי ולא במקרה. בעיקרון איני נוהג להמליץ או לתת פרטים של רופאים בפורום. כל טוב דר' גיורא הידש

חבל מאוד שגם פה אני מגיעה למבוי סתום ושום אין תשובות או מינימום הכוונה. באמת חבל. תודה בכל אופן, אני כבר אברר דרך ערוצים אחרים.

אני לוקחת ציפראלקס כחמישה וחצי שבועות עליתי ל-3 לאחר שניסתי לרדת וכאשר הגעתי לחצי שבו המחשבות הקשות. היום עדיין מאוד קשה למרות שיש ביום מס' קטן של שעות שאני מרגישה יותר טוב האם יתכן שהמצב ישתפר?

לשירי כנראה המצב משתפר, תזכרי שאת רק בהתחלת השיפור בהציפרלקס והמצב ילך וישתפר במשך השבועות הקרובים. בדרך כלל האנשים מבחוץ רואים את השפור ראשונים ורק אחר כך המטופל בעצמו מרגיש את השפור, כך שכדאי שתשאלי אנשים שמכירים אותך האם הם רואים שיפור? כל טוב דר' גיורא הידש

קודם כל, בפגישות שלנו כן מדברים על ההתאהבות והמגע, ועוד איך כן והרבה, וחוזרים על הדברים, ואומרים וחוזרים. מדברים על התהליך הזה ובין השאר על התסביך הזה שלא יצאנו ממנו, ועל התאהבות באב, במטפל בתפקיד דמות האב, ואח"כ על המימוש בגוף אחר בחוץ, וכך עושים את ההפרדה החשובה הזו. בשלב זה, המטפל שלי לא נוגע בי פיזית בכלל, אבל הוא נמצא איתי באותו חדר ממש, והקרבה הרגשית גדולה. כאן ועכשיו זה נכון לי, כמובן, שאיני יכולה לנחש מה יהיה בעתיד. אבל הייתי רוצה להפנות את הדיון לכיוון קצת אחר: באינטרנט, דמות מטפלת שולחת חיבוקים לאנשים, אבל למעשה היא לא נוגעת בהם בכלל, פיזית, כמובן. האם אין זה נחשב רחוק? אולי עוד יותר רחוק? או שכאן אין ציפיה, ואז זה "בסדר"? אין כמוני יודעת שדווקא אפשר להרגיש כלפי דמות וירטואלית קירבה רבה הרבה יותר מאשר דמות אנושית מציאות חיה נושמת, בעלת צורה ונפח, עם תנועות והבעות שנמצאת מול העיניים. זה כל-כך אחר. כל-כך אחר. באינטרנט יש ריחוק פיזי מאד גדול, ובמקביל לפעמים קירבה רגשית עצומה. לטוב ולרע. אהבה גדולה, חמלה גדולה, קנאה גדולה, שנאה גדולה. כל העניין הזה של הטרנספרנס נהיה, לדעתי, הרבה יותר חזק במדיה הזו. רגשות מתפתחים מהר מאד ולעוצמות גדולות. הרגשות החזקים מתפתחים כלפי דמויות שיכול להיות שבחיים המציאותיים, אולי היו עוברות לידך, אולי היית אומר שהן נחמדות, אבל לא נצמד אליהן. לא ככה. לא בקצב הזה. הייתי רוצה להעלות כנקודות למחשבה: אלו עקבות מסיר המחשב ונותן לנו להרגיש כאן באינטרנט ופורום הזה בפרט את מה שמאד קשה לנו להרגיש במקום האמיתי? מה גורם לנו "להישאר" כאן ו"לברוח" משם. למה באינטרנט קל לנו הרבה יותר לקבל וגם לתת חיבוק? כיצד המדיה הזו "מגינה" עלינו? מדוע היא מבטלת עקבות? למה קל לנו יותר להתאהב בדמות וירטואלית ("מטפלת" בפרט) במקום להודות בזה שאנו מתאהבים בדמות האמיתית שמטפלת בנו? האם נגרם לנו נזק בכך? אנחנו לא ממש מוגנים פה. ממש לא. ראיתי פה המון אנשים (בעיקר בחורות, בעצם) שקל להן הרבה יותר להעריך ולהיקשר למנהל הפורום מאשר את מי שמטפל בהם. אין ספק שמנהל הפורום הזה הוא איש באמת מיוחד במנו וישנה סיבה אמיתית להעריך אותו מאד מאד. אבל לא זו הנקודה. יש אנשים שרואים את המטפל שלהם כלוקה בחסר, גם אם הוא באמת מטפל מצוין. את מה שחסר שם כן מוצאים כאן. נראה לי שזה משהו שהמטופלים אולי משום מה מסרבים לראות את זה במקום הנכון, ומעדיפים לקבל את הטוב מכאן, (פיצול?) למרות שבעצם המטפלים שלהם השקיעו בהם הרבה הרבה יותר. למרות שייתכן שעל פניו נראה שהמצב אחר (כאילו המטפלים לא ממש עשו את העבודה הנכונה, וזה גם יכול להיות נכון לגמרי, גם זה קורה, וגם זו אפשרות שאין לפסול). האם אנחנו מספרים בטיפול שלנו שהבאנו את הנושאים הללו לדיון ברשת? האם אנחנו מספרים בטיפול שלנו שהתאהבנו במטפל אחר באינטרנט, או בדמות אחרת באינטרנט (או גם איפשהו בחוץ) ולא במטפל האמיתי שלנו, בזמן שבעצם היינו אמורים להתאהב במטפל? מכירים את המחשבה הזאת: "הוא, האחר, עוזר לי, והוא בכלל בקושי מכיר אותי, ואתה, המטפל האמיתי, שכל-כך מכיר אותי, בכלל לא עוזר לי ורק פוגע ומכאיב". האם אנחנו מרגישים אשמה בכך? האם אנחנו מתביישים בכך? מה קורה פה? מה אתם אומרים?

אהלן. אין לי מושג איך החל הדיון המעניין הזה ומה היה בשלבים המוקדמים שלו, אבל לגבי הדברים שנאמרו כאן יש לי כמה תגובות: ראשית, נראה לי מובן מאוד שקל יותר להתאהב/להיקשר למטפל וירטואלי מאשר למטפל חי, בשר ודם שיושב מולך. המטפל שמולך מקשיב לך אחת לשבוע (בערך) ולומד להכיר אותך על גווניך השונים. הוא מרשה לעצמו לעתים לעמת אותך מול נושאים שלא נעים לך לעמוד מולם, ולעתים אנו נאלצים לשמוע ממנו משפטים שלא מחמיאים לנו. המראה שהוא למעשה מציב בפנינו כל שבוע מדגימה אותנו לא תמיד באור החיובי ביותר. ממילא כאשר אדם פונה לעזרת מטפל, נצא מתוך הנחה שהוא נמצא במצב רגיש ושביר, כך ש"יכולת הספיגה" שלו היא נמוכה גם כך, וטיפול פסיכולוגי הוא אינו תהליך קל כשלעצמו. מטפל שמעניק יעוץ באינטרנט לא מכיר את האדם המפנה אליו שאלה. מטבע הדברים, הוא שומר שהעצות שלו לא יחרגו יותר מדי מהרמה הכללית של הדברים, על מנת שלא לדרוך על הפצעים ולא לפגוע. כלומר - אפשרויות העימות והפגיעה בין המטפל למטופל הן די מינימליות. ואם הוא במקרה אדם חביב ולבבי שמוסיף למילים הכתובות שלו גם חיבוקים וירטואליים - אז ברור מאליו שהמטופל מרגיש קרבה מיידית אל המטפל באינרטרנט. דיברת על ההתייחסות של המטופל למטפל שלו כאל דמות הורית. זה נכון וזה נובע כנראה בראש ובראשונה מתוך המצב הבסיסי בו אנו פונים לקבלת עזרה נפשית. אדם שמחליט לפנות לעזרה נפשית הוא ברוב המקרים במשבר, מרגיש מבולבל, במקרים קשים יותר הוא מדוכא או בעל נטיות אובדניות, והדמות אליה הוא פונה בבקשת עזרה אמורה להוביל אותו אל הפתרון, להנחות אותו בחוכמה וברגישות אל התובנה ואל העזרה. במצב זה יש הרבה נקודות דמיון (סובייקטיביות ואובייקטיביות כאחד) למצב של ילד קטן וחסר אונים, התולה את כל תקוותיו ופחדיו בדמות ההורית שתציל אותו מתוך המצוקה שלו ותראה לו את הדרך. שאר התחושות שהמטופל מפתח תוך כדי הטיפול כלפי המטפל מזכירות גם הן תחושות של ילד כלפי ההורה, ואפילו העובדה שלפעמים המטופל מרגיש שהמטפל המציאותי הוא "רע" לעומת המטפל הוירטואלי ה"טוב" היא דוגמא טובה לכך: ילדים נוטים לראות את העולם בצורה דיכוטומית מאוד - או טוב או רע, אין באמצע. שכיח שהם מזיזים את האהבה שלהם מהורה אחד לשני בהתאם למה שהתרחש ביום מסויים... כלומר - אם האמא נניח אכזבה את הילד ביום זה או אחר, מיד היא הופכת להיות דמות ההורה ה"רע" ולעומתה האב מייד הופך לסמל הטוב והנפלא... הראייה הזו גמישה מאוד וכאמור עשויה להשתנות לעתים תכופות ביותר. לנושא המגע הגופני בטיפול - מדובר בנושא מורכב ובעייתי. לכאורה, עמדתי היא ברורה: אין מקום למגע גופני בטיפול. לצורך הבהרה - בחיי היומיום אני בנאדם שדוגל מאוד במגע גופני, ואני נוהגת לחבק בכל הזדמנות את האנשים שאני אוהבת (קרוב לוודאי שהם יגידו שאפילו יותר מדי...) אבל כאן בדיוק נכנס ההבדל הגדול בין חברות לבין יחסים מקצועיים - הטיפול אינו יחסי חברות בין שני אנשים, והגבול צריך להיות ברור מאוד. כאשר ישבתי לא אחת ובכיתי מול המטפל (המקסים) שלי, הוא תמיד הגיש לי טישו במהירות, וכשהייתי מרימה אליו את העיניים, מבין הדמעות תמיד יכולתי לראות את עיניו המבריקות-מדמעות, מביטות אלי במבט מלא השתתפות ואמפתיה. אני מודה לו על כך שמעולם לא קם מכיסאו למשל, כדי לחבק אותי. לא רק שזה היה מביך אותי לגמרי, אבל זה גם היה פוגם במרקם היחסים בינינו. מאותה סיבה אני שמחה שידעתי אך ורק פרטים ספורים אודות חייו הפרטיים. היחסים בין המטפל והמטופל, לעניות דעתי, צריכים להתאפיין בכך שהמטופל יהיה כספר פתוח בעיני המטפל, והמטפל לעומתו - יהיה לוח חלק לגמרי. זו אינה מערכת יחסים שוויונית (כמו בחברות) והיא לא אמורה להיות כזו, כי אם תהפוך להיות כזו - אני חוששת שהיעילות שלה תיפגם באופן מהותי. יחד עם זאת, מה עושים במקרה בו אחת הבעיות שהובילו את האדם לטיפול היא הקושי שלו עם מגע גופני, למשל ?... האם במקרה הזה על המטפל להכניס בכוונה מגע גופני לתוך הטיפול ?... (שאלה מעניינת. אין לי תשובה, דרך אגב...) בריאות נפשית לכולנו.

קראתי את הדברים של שתיכן שהיו מאד מעניינים ועמוקים. עדי, אני חייבת להגיד לך שאני לא לגמרי מסכימה עם עמדתך, שהמטפל צריך להיות לוח חלק מול המטופל. בחויה שלי זה אחרת. היה לי מטפל "לוח חלק", עברתי איתו טיפול משמעותי, אבל הרבה פחות עמוק ואפקטיבי מהטיפול עם המטפלת שלי, שהיא אמנם גם אישה, וגם הרבה פחות סטרילית ו"חלקה" ממנו. כשאני מדברת על חלקה אני לא מתייחסת רק לחלק הגופני, שנעדר בטיפול שלנו, בגלל חוסר הנוחות של המטפלת, שדיברנו עליו ואני מכבדת. אני מדברת, למשל, על שיתופים אישיים. עד כמה חשיפה של המטפל, חשיפה מבוקרת, בנושאים הקשורים לשיח הטיפולי, בצמוד לצרכי המטופל, היא חיובית לתהליך? בהרגשה שלי השיתופים של המטפלת תמיד תרמו לי. הקטינו את תחושת המלאכותיות של המפגש הטיפולי שהוא בועתי ממילא, מתוקף היותו לא שיוויוני ולא סימטרי. כשהיא סיפרה לי על חוויות שלה, למשל, מהטיפול שלה, מהיותה אמא, כל מיני נושאים שמעסיקים אותי בטיפול, ראיתי בה סוף סוף בנאדם כמוני שמתמודדת עם בעיות של בני אדם, זה עזר לי לראות בה פחות אלוהים ודווקא הגביר את הרגשות החיוביים שלי כלפיה. היה נראה לי שהיא מבינה אותי יותר, לא רק במילים ובדמעות בעיניים אלא גם בחוויה. כן, הייתי שם, אני מבינה על מה את מדברת. בכלל, השאלה היא באיזו עמדה המטפל עובד כשהוא עובד. האם הוא הרופא- הפטרון? האם הוא המלאך המושיע והגואל? האם הוא הנביא היודע- כל? אולי הוא קצת מכל דבר בהעברה שלנו, אבל אני מאמינה ביותר במודל המרפא הפצוע, הרואה במטפל אדם פצוע כמונו, עם יותר נסיון בעבודה דרך הפצע שלו לתהליך הריפוי של אדם אחר. רק דרך עמדה כזאת בעיני ניתן להרגיש שהמטפל הוא בגובה העיניים, לא מתנשא, לא כל יכול, אמפטי במלוא מובן המילה. יש כל מיני גישות לטיפול. מה שאני מתארת אולי מתאים יותר לגישות אינטרסובייקטיביות שטוענות שבטיפול אין רק קשר טיפולי של טרנספרנס וכו', אלא יש גם קשר ממשי בין שני אנשים, לכן לרגשות ולמחשבות ולקיום הפסיכולוגי של המטפל יש מקום, למרות שלא באותה מידה כמו למטופל. המידה והאופן תלויים באישיות של המטפל ובאופי של הקשר שנרקם בינהם. ולשאלת המגע- אני מאמינה גדולה במגע (לא מיני), בחיים ובטיפול- לא על כל דמעות ישר חיבוק אבל כן לאפשר גישה לערוץ הזה, אבל רק אם זה נוח- למטפל ולמטופל כאחד. שיהיה לנו טוב. תמי.

מה לעשות?יש מחשבות על מוות ברגעים של דכאון כי אני אדם תלותי ומפונק. משתמש בציפרלקס אך עם עליות ומורדות!איזה כדור יכול לעלות לי את הבטחון העצמי להתמודד עם החיים?(אני בת 25 לומדת לתואר ראשון),אני מטופלת בטיפול פסיכולוגי.

ללינור הציפרלקס היא תרופה טובה כמו שאר התרופות, בדרך כלל לא מדובר על "כדור יותר טוב" אלא על כדור שיותר מתאים ללינור. לשם כך צריך להכיר אותך יותר וגם לדעת כמה זמן את נוטלת את הציפרלקס. אולי עדיין מוקדם והתרופה תמשיך ותשפר את המצב? [email protected]

הנני בת 26 ואני שותה ציפרלקס 10 מ"ל ,בתחילת הטיפול חשתי מעולה עם המון בטחון עצמי ומצב רוח טוב,כיום אני לא חשה כבעבר -אני חשה טוב באופן כללי ומבחינה חרדתית מעולה ,אך ישנם ימים שהמצב רוח יורד ואני נתקפת כעס לגבי כל אדם שמעצבן אותי,חשוב לציין שאני אדם מטבעי עצבני ורגיש מאוד מאוד ,(בתחילת הטיפול בחודשיים הראשונים,הייתי יותר אדישה לאנשים ש"מעצבנים" אותי,חשוב לציין שהוריי דיי שתלטניים ולא נותנים לי את עצמאותי-אני גרה איתם כי אני סטודנטית),איני יודעת מה לעשות?אני מטופלת כשנתיים אצל פסיכולוגית והיא ממליצה לי להחליף את הכדור כי לדעתה אינו ממש מתאים לי כי לטענתה "כדור מסוג שכזה -מטרתו להרגיע!ואני לא 24 שעות רגועה". ניסיתי להחליף לבונסרין והוא ממש הרדים וגרם לי לתאבון,ניסיתי ויפאקס ופאקסט-והיו גרועים ביותר! קשה לי להפרד מהציפרלקס בגלל נושא החרדות שהוא פתר לי! מה לעשות?האם המצבי רוח המשתנים (לא בתדירות גבוה ,בעיקר לפני המחזור החודשי),הם טבעיים או שאכן יש כדור אחר שיגרום לי להרגיש טוב ועם פחות תופעות לוואי -כמו הציפראלקס כי הוא חדש! מה לעשות?להחליף?הרי בתמונה הכללית הציפרלקס די טוב!!האם העלאה ל20 מ"ל תטיב עימי?או לשלב כדור נוסף שירגיע אותי במצבי החרדה שאני נתקפת ברגעי כעס עם בני משפחתי,אני אדם שלוקח ללב מאוד מאוד דברים-עד כדי סיוטים בלילה (חלומות על המקרה הספציפי שחוויתי באותו היום-מיקרים גם עצובים וגם שמחים). הצילו!!!!

ללינור קודם עניתי על שאלתך השניה ורק עכשיו ראיתי את הנוכחית (אני עובד בסדר הפוך בפורום), בכל אופן לשאלתך. שאלתך היא מסוג השאלות הקשות ביותר כיוון שההשפעה של הציפרלקס היא טובה אבל לא מלאה. כמובן שאם תרופה פותרת את כל הבעיה או לא עוזרת כלל אז ההחלטות קלות יותר. בכל החלפה של תרופה יש סיכון שהתרופה החדשה לא תועיל כלל, אבל ישנה אפשרות גם לרווח שהתרופה תשפיע טוב יותר. לכן אין תשובה מוכנה מראש. כפי שאת מתארת את הדברים יתכן שהוספה של חצי כדור ציפרלקס היא הפתרון המתאים ביותר. כל טוב דר' גיורא הידש

בתי בת 31, גרושה ואם לילד. לאחרונה אני מבחינה אצלה בהתנהגות מאד תלושה מהמציאות. היא סובלת ממחשבות שווא ולאחר לחץ של רופא המשפחה , פנתה לפסיכיאטר שהציע לה טיפול תרופתי. היא מסרבת בתוקף להתחיל את הטיפול ואני חושבת שמצבה מחמיר והיא במצוקה. כל נסיונותי לשכנע אותה בחשיבות הטיפול עולים בתוהו. היא מגלה כלפי תוקפנות, מסרבת לשמוע דעתי , נעזרת בי ובועטת כאחד. אני ממש נואשת. אני חרדה לגורלה ומודאגת לגבי ההשפעה של מצבה על הילד. מה עושים? כיצד גורמים לה לטפל בעצמה? ולמה ההתנגדות הזאת להיעזר ברפואה לשיפור מצבה? פניתי לרופא המשפחה שלה ללא ידיעתה. אני כל כך חצויה, מצד אחד אני מבינה בדחיפות הטיפול ומצד שני אני חוששת שיקחו לה את הילד. מה באמת צריך לעשות????? מקווה לתשובה מיידית

לרונה אכן בעיה קשה כיוון שפעמים רבות אנשים עם מחשבות שווא אינם מודעים למצבם וחושבים שהם בסדר וכל האחרים לו. בנוסף לעתים הם חושדים ברופאים וגם התרופות נכנסות למעגל של מחשבות השווא... ולכן ההתנגדות העיקשת לתרופות. האפשרות היחידה היא לשכנע אותה, יתכן שחברה, אח או אחות, אביה או כל אדם אחר עשויים להגיע אליה, כמובן שגם רופא המשפחה. לעתים איום שיקחו לה את הילד עשוי לעזור. זה אכזרי ולכן זו האפשרות האחרונה אבל לעתים צריך להשתמש בה. כל טוב דר' גיורא הידש

שלוןם דר הידש היקר מה שלומך? יש לי כמה שאלות שאני מקווה שתוכל לעזור לי איתם ותוכל לאבחו ולתת לי את הדרך הטובה ביותר ואם תוכל לענות בפרטים ולא בכלליות אני מ מ ש אבל מ מ ש אודה לך. לאחר שטופלתי כשלוש שנים בחרדה ודיכאון ע"י פאקסט 20 מ"ג הכל היה מצוין מבחינתי. לאחר שעברתי משבר על רקע רומנטי היה תקופה שהפקסט לא עזר כל כך ולכן הוחלט לעבור לציפרלקס שהיה ממש גרוע מאוד מבחינתי אז הוחלט להעלות את מינון הפאקסט ל-40 מ"ג שאותו אני לוקח כבר שנה שייצב את המצב יחסית אבל ישנם מידי פעם חוסר יציבות ולאחרונה ירידה ממש גרועה. המצב יחסית בסדר אבל ממש לא כמו שהיה עם כדור אחד של פאקסט. השאלה היא דוקטור מה אתה ממליץ לעשות? (אבקש שתענה בפרטים על השאלות כדי שאדע בדיוק מה לעשות דוקטור יקר) ממש תודה רבה! (לפני הכל) 1)האם הגיוני לחזור בהדרגה לכדור אחד של פאקסט והוא ייצב את המצב כמו שהיה או שזה יעשה יותר גרוע? 2)האם כדאי להישאר במינון הזה של שני כדורים ולהוסיף לו משהו? והאם זה ישפר את המצב או ירע אותו? 3)האם בכלל להחליף את הפאקסט? ואם כן למה? 4)איך אוכל לדעת שההחלפה הזו תתאים לי? למה יש לי הרבה מה להפסיד ואני לא רוצה לחוש יותר ברע. אני ממש חייב את עזרתך כי אני רוצה להתחיל בשיחות שאני מתחרט שלא עשיתי את זה יותר מוקדם אבל מצאתי מטפלת שהמליצו לי עליה ואני עוד שבועיים מתחיל ואני רוצה להיות במצב טוב לקראת זה (ובכלל יש לי עבודה ולימודים גם לתפקד בהם) ממש דוקטור אני אודה לך על התשובה ואם תוכל לפרט לי קצת יותר כדי שאני אבין ממש ממש תודה דוקטור ושתדע לך שאני ממש מעריך את מה שאתה עושה ושרופאים אחרים יכולים ללמוד לא רק ממה שאתה עושה אלא רק מהניסוח אפשר להבין שאתה ממש דואג ואכפת לך ואלו אנשים שאתה בכלל לא מכיר! שוב תודה רבה אורן (סליחה על האורך)

לא ענית לי אנא ענה בבקשה!

לאורן לצערי אין תשובה פשוטה לשאלתך, תמיד כאשר תרופה עושה רק חלק מהעבודה אנחנו בדילמה. אין ביטחון שתרופה חדשה תהיה טובה יותר ויעילה יותר מהפקסט. יש הגיון לעבור לתרופה מקבוצה אחרת כמו האפקסור, אבל כפי שאתה מבין יש בכך סיכון ואף אחד לא יבטיח שהאפקסור מתאימה לאורן. מצד שני כמובן שהיא עשויה לעזור יותר ואז תרוויח. רק אם תסתכן תדע. שאלה נוספת היא האם אתה מגיב חלקית ל 40 המג' סרוקסט או שאתה סובל מתופעות הלוואי שלו, בכל מקרה אני הייתי חושב על ירידה במינון של הסרוקסט ל 20 מג' ואחר כך להעריך את המצב. בכל מקרה הדבר הטוב ביותר הוא שאתה מתחיל בשיחות. שיחות אינן דבר קצר וחד פעמי כך שגם אם אינך במצב הטוב ביותר אני חושב שהשיחות יעזרו לך ואז תוכל להפחית גם במינון של התרופה כל טוב דר' גיורא הידש

עוד שבועיים נגמר לי המנוי בחדר כושר, וזה דווקא טוב, כי בינתיים הצלחתי באיזו דרך מסתורית ומעצבנת לעלות את מה שכבר הצלחתי לרדת ואני עדיין בעודף של 20 קילו. אני לתומי חשבתי שלא רואים (כי כשיש עודף של 20 מי רואה עוד 3 קילו) אבל אבא שלי ראה ושאל אותי בשקט אם עליתי. ולמרות הנטייה הרגילה שלי להתעצבן עליו בגלל חוסר הרגישות שלו, פשוט אמרתי לו "כן", והלכתי לחדר שלי. מאותו רגע אני פשוט משתרכת בבית כמו איזה שבר כלי. אולי זו הייתה נקודת האל חזור? הבעיה היא שאין פיתרון. התחלתי לחשוב על זה שבסוף החודש חברה שלי מתחנת ואני אצטרך להיות שמחה בחתונה שלה ואני פשוט לא רואה את עצי עושה את זה, רואה את כל אנשים שאני מכירה מהתיכון ויראו שהשמנתי, ומנסה לעשות שמחר. מה גם שאני באה לבד כי אין לי עם מי לבוא.למרות שמהרגע שהיא אמרה לי שהיא מתחתנת קיויתי שעד החתונה יקרה איזה נס ואולי יהיה לי חבר או מישהו ללכת איתו. המחשבה על העומס הלימודי שמחכה לי, על 3 סמינריונים שיש לי לכתוב ועל כיסוי החובות שיש לי בגלל שהחלטתי הסמסטר לעבוד קצת פחות, פשוט מפילים אותי אל הקרשים. ואין מוצא אני פשוט לא יודעת מה לעשות קניתי לפני שבוע נעלי ריצה כי חשבתי שאולי תהיה לי מוטיבציה לחזור לרוץ כי עכשו אני בכושר מעולה וחבל לאבד את זה, רק אחרי שעליתי על המשקל וראיתי שחזרתי למה שהייתי לפני שנה אני לא רואה איך זה יכול להתאפשר בכלל. יש לי חשק פשוט לזחול לתוך הארון ולהתעלם חזק מכל מה שאני צריכה לעשות הכי גרוע כמובן זה שכולם סביבי לא מבינים על מה הרעש, אז עכשו קצת קשה, עוד חודשיים שלושה הלחץ הגדול ייגמר והכל יהיה בסדר, לא?! כמה זמן לוקח לדיכאון לעבור בלי תרופות?

קראתי את מה שכתבת והאמת היא שאין לי שום דבר חכם לכתוב. כלומר, בטח שיש לי :-) אבל אני חושבת שאת יודעת את כל הדברים החכמים. אפשר לבוא איתך לארון? אין לך מושג כמה שזה מתאים לי היום. איתך, דנה

לשירה.....אני מצטרף הידש

בארון כבר צפוף... אני מצטרפת לחתונה... נינה

אני כבר הרבה זמן טוענת שאני בן אדם שלא צריך שקרים לבנים. אני לא מחפשת אצל אף אחד פתרונות פלא אלא שפשוט מי שאני מספרת לו או מקטרת לו יוכל לומר לי "וואלה, את צודקת, המצב קשה.זה חרא להיות את, ואם הייתי במקומך הייתי מתה על המקום" במקום זה אני מקבלת על הראש בכלל שאני לא מתאמצת, בגלל שבעצם אין לי שום סיבה להיות בדיכאון, בגלל שאם באמת הייתי עושה דיאטה הייתי חייבת לרדת במשקל וכמובן שבגלל שאם הייתי רוצה חבר אז פשוטהייתי צריכה ליצרו לעצמי את ההזדמנות. טוב, ברור שהכל שטויות ומה שעשה לי טוב בשרשור הזה, זה שאף אחד לא ניסה להתנהג פה כמו איזה מושיע, כי בסופו של דבר רק אני יכולה להוציא את עצמי מזה. זה נחמד לדעת שגם אחרים (כולל הרופא) היו רוצים להזדחל לאיזה פינה מדי פעם ושכולם מאמינים לי שאני מנסה לרדת במשקל, ושאני מתאמצת, שעשיתי כל מה שיכולתי ובאמת נורא רציתי לנצח, ולמרות זאת זה לא הולך. היום, אחרי שקראתי את השרשור הזה, פעם ראשונה מזה כמה שבועות באמת חייכתי אז תודה לכולם

שירה, בטח שזה מעניין מישהו, ואפילו משמח, שחייכת ושיש לדברים כתובים השפעה טובה על הנפש. מקווה שיהיה לך טוב תמי.

היי, מה שלומך? זוכר אותי? מהתקופה הישנה.. טוב האמת די בסוף שלה. רק רציתי לשאול בשלומך. היית כל כך מקסים אז, כל כך רציתי שתעבור למרכז ואוכל להגיע אליך לטיפול אמיתי. אני זוכרת שבנך התחתן (או בתך? סליחה, כנראה אלוהים הוא באמת בפרטים הקטנים, ואני לא אלוהים והוא בטח ממילא לא קיים), אני מקווה שיש כבר נכדים חמודים. אז שיהיה לך רק טוב, ואושר, וסופסוף יש תמונה שיהיה לנו פרצוף לחבר לאישיות המקסימה הזו. דווקא תארתי לי אותך מין סבא ג'פטו כזה, בגלל שאתה כמוהו חם וטוב-לב, מזוקן ושמנמן, אבל הפתעת אותי לטובה :) ביי.

ללאה כיף להזכר ותודה על המילים החמות. הידש

אכן, נכון הדבר. הבעייה המרכזית אינה בעיית קשב. כמו ברוב המקרים אין כאן אבחנה חד ערכית וודאית אלא בחינה מעמיקה וניסוי ותהייה. (כרגע בשלב התהייה). הבחינה המעמיקה הצביעה על הצפה רגשית וחוסר יכולת לשלוט בעומס הרגשות , דבר שמביא למצבי חרדה ואי שקט. יש גם היפר וונטילציות מדי פעם. רציתי לדעת אם מצב של אי שקט וכעסים מוגברים ואף קופצנות יתר היא מתופעות הלוואי של הכדור, וכן מהו מינון מומלץ וכמה זמן יש לחכות לשיפור בתפקוד הרבה הרבה תודה על התגובה המהירה וההתייחסות אבא של יונתן

לאבא ברשותך אתקן את השאלה. השאלה אינה עקרונית האם רספרידל עלולה לגרום לאי שקט, השאלה היא האם אצל יונתן היא גורמת לכך? בדרך כלל רספרידל מרגיעה ואינה גורמת לאי שקט (פרט ליומיים הראשונים של עליה במינון), אבל עלול להיות גם להיפך, לכן צריך לבדוק מה היה המצב לפני תחילת הרספרידל ולהשוות למצב הנוכחי, אם התופעות היו קיימות קודם הן לא שייכות לרספרידל ולהיפך. כל טוב דר' גיורא הידש

שלום ד"ר. אני בת 38 נשואה +3. נוטלת סרוקסאט כ - 4 שנים, בתקופה זו העליתי במשקלי 20 ק"ג. אני מאוד שמנה וחייבת להוריד במשקל, כיוון שלחץ הדם שלי גבוהה ולפני כחצי שנה התחילו לי טיפול בנורמיטן. האם יש סיכוי להוריד במשקל כאשר נוטלים סרוקסאט? האם כדאי להחליף תרופה? אני חייבת את עזרתך כיוון שהחלטתי במיידית לקחת את בריאותי ברצינות. בברכה שלומית

לשלומית לצערי פעמים רבות קשה מאוד מאוד לרדת במשקל ואפילו אולי בלתי אפשרי. לכן הפתרון הוא לפסיק/להחליף את התרופה לפי מצבך. כל טוב דר' גיורא הידש

ד"ר גיורא הידש שלום רציתי לדעת מהי הסטטיסטיקה לגבי התקפי חרדה כמה אחוזים מהאוכלוסיה סובלים מתקופות של התקפי חרדה? תודה נעמה

לנעמה השכיחות של התקפי חרדה היום באוכלוסיה היא 6%. כלומר שישה מתוך מאה אנשים סובלים כעת מחרדות. במשך החיים מעל 20% מהאנשים יסבלו מהתקף חרדה משמעותי (כזה שמצריך טיפול נפשי,אבל כמובן שרק חלק קטן מגיע לטיפול). אם תקחי את השכיחות של כל הפוביות שגם שייכות לקבוצת החרדות - פחד מטיסה, בחינות, גבהים, ג'וקים - תגיעי למספרים מפחידים. כל טוב דר' גיורא הידש

זה נישמע אחוזים מאוד גבוהים. אני סובלת מזה מס' חודשים מחרדות ומרגישה מאוד בודדה במערכה טוב שיש אינטרנט בכדי לשמוע שיש עוד כמוני. הסבל הוא גדול.

שלום. הבן שלנו בן 8, מאד אינטליגנטי, מצטיין בלימודים אך עם בעיות קשב ואיים פעמיים כי יהרוג עצמו. האיומים קרו בעקבות אכזבה ממשהו שלא קיבל או מהערה מיותרת של המחנכת שלו בכיתה, מלווה בבכי. הילד מקבל הרבה חום, אהבה וחיזוקים משני הוריו. הילד מאד חברותי ואין לו בעיות דכאון. הוא קצר סבלנות. כששאלנו אותו, בעת רגיעה, אם הוא היה מוציא לפועל את איומיו, הוא אמר שלא. בתחושה שלי הוא השתמש באיומים כמניפולציה להשיג דבר מה. נוירולוג ילדים בכיר מבי"ח חושש שהוא סובל מ-odd, והוא המליץ להפנותו לפסיכיאטר. מה דעתך על הדיאגנוזה של הנוירולוג? לדעתי הוא הגזים או לגמרי שגה. אודה לך על התייחסותך המהירה.

לע. התופעות שתיארת מתאימות להפרעת קשב עם רגישות רבה ותיסכולים. אבל התייחסות מדוייקת יותר תצטרך לקבל מפסיכיאטר ילדים ונוער - אני מומחה לפסיכיאטריה של מבוגרים. כל טוב דר' גיורא הידש

לדר' שלום, אבקש חוות דעתך- ביתה של חברתי בכיתה א' וסובלת מאלקטיב מוטיזם (אילמות מרצון) לאחרונה החלה טיפול בפריזמה שלושת רבעי כדור, ייתכן והפסיכיאטרית תרצה להעלות מינון, האם חוששת , מה דעתך אודות המינון של שלושת רבעי ו/או כדור שלם לגיל 7. הילדה רזה (לא זוכרת כמה שוקלת). עד כה לא נצפה שינוי משמעותי בהתנהגות הילדה, היא נוטלת את הכדור זה כחודשיים. בתודה מראש.

לעידית איני פסיכיאטר ילדים ולכן תשובתי מוגבלת מאוד. באופן כללי תרופה שניטלת כחודשיים ללא שום שיפור במצב יש מקום לחשוב על שינוי בטיפול או במינון. חבל ליטול תרופות שאינן עוזרות. כל טוב דר' גיורא הידש

שלום ד"ר אני נמצאת ביום הראשון למחזור והיום נתקפתי בעייפות לא נשלטת שבקושי תפקדתי האם זה אמור להיות מהמחזור או מהתרופות תודה

לגלית מה שבטוח שזה לא מהריון וסליחה על ההומור. בכל אופן את התרופות את מכירה ונוטלת אותן באופן קבוע ללא שינויים לכן אפשר לפסול את האפשרות הזו וכנראה מדובר על המחזור והשינויים ההורמונליים. כל טוב דר' גיורא הידש

שלום 1. ברצוני לקבל מידע מזה "פסיכופארמקולוגיה"? 2. האם אדם שקיבל תרופות פסיכיאטריות - שמשפיעות הפוך או עם תופעות לואי פיזיות יכול לפנות לענף זה ? 3. אשמח לקבל מאמרים בעברית בתחום הנ"ל 4. אשמח לדעת למי ניתן לפנות ? כיוון שהענף הזה לא מוכר בארץ . בתודה מראש

לדני הענף הזה לא שכיח אבל מוכר בארץ. מדובר על רוקחים-פרמקולוגים, אשר מתמחים בתחום של התרופות הפסיכיאטריות. בדרך כלל מדובר בתואר שני עם התמחות של רוקח קליני. כל טוב דר' גיורא הידש

חמי כבן 83 חשדן מטבעו .....אבל לאחרונה התחיל לדמיין דברים מוזרים שלא קרו בכלל חושד בבנו ומאשים אתו הגניבת כספיו .......זה מעצבן מאד הוא שוכח הרבה לא זוכר איפה שם את כספו ולא מא חתם ומא דבר והבעיה שהוא לא מאמין ששכח וכך גילו רוצה שבנו יקח אותו לכל מקום כאילושזה נותן לו להרגיש בכבודי ומקומו התחיל לדמיין דברים שלא נעשו ולא נאמרו בכלל. מה לעשות ואם הוא צריך טיפול ואיך נטפל בו בטח ובטח לא יסכים להתיעץ ולקבל טיפול מה לעשות עזרו לנו לפני שמצבו ידרדר עוד.

ליוסי אכן פעמים רבות ה"פתרון" של אדם מבוגר שהזיכרון בוגד בו הוא להאמין שקרה משהו נגדו. כלומר הוא לא זוכר היכן הניח את הכסף אז במקום להגיד ששכחתי הוא אומר משהו גנב לי. במצבים כאלו חשוב מאוד להגיע לאבחון, יתכן שמדובר בדיכאון, יתכן בדמציה, ויתכן שבפרנויה. לכן האבחנה המדוייקת חשובה וישנם טפולים אשר עשויים לשפר את המצב. כיוון שאפשר לעזור חשוב מאוד להגיע לאבחון וטיפול. כל טוב דר' גיורא הידש

ברצוני לדעת למי בדיוק לפנות לפני שמצבו יחמיר ומודים לך מאד

אני נוטלת כדור רסיטל פעם ביום. האם הדבר יכול למנוע איזושהיא בעייה בנסיון להיכנס להריון. האם רסיטל גורם להשמנה?

לשונטל אחת מתופעות הלוואי של רסיטל היא עליה במשקל, כמובן שלא כולם עולים במשקל אבל חלק מהאנשים כן. הרסיטל בטוח בהריון ואינו מפריע. בכל מקרה אני ממליץ לפנות למכון הטרטולוגי בהדסה שהם נותנים את התשובה המוסמכת והמעודכנת לגבי תרופות והריון. כל טוב דר' גיורא הידש

הפסיכיאטרית שלי איבחנה אותי כסובלת מהפרעת אישיות עם לביליות במצב-רוח,ורגישות יתר,למה הכוונה?? היכן יש חומר על הנושא? תודה

למאי פרט למנועי החיפוש תנסי להכנס לאתר של "זרות", יש שם הרבה מאוד חומר תיאורטי. חשוב לציין גם איזה סוג של הפרעת אישיות, ישנם מספר סוגים. כל טוב דר' גיורא הידש

תשאלי איזו הפרעה היא חושבת שיש לך. אל תנסי לאבחן את עצמך. http://www.1201.org.il/pages_main.asp?id=101

ההפרעה נקראית משהו בסגנון: unstaiblise emitional....'לא זוכרת את ההמשך...

היתי רוצה לדעת את ההבדל בין שני התרופות ולאיזה מהן יש פחות תופעות לוואי ,לדכאון קל מה מתאים יותר ?מי מהן פחות מעוררת תאבון ?וכיצד כל אחת מהן משפיעה על התפקוד המיני?

לש. סרוקסט ורסיטל הן שתי תרופות המשפיעות בדיוק באותו המנגנון, לכן הדימיון ביניהן רב הרבה יותר מאשר ההבדלים. לכן, מדובר על התאמה אישית של כל מטופל ולא רק על הבדלים סטטיסטיים. באופן כללי הרסיטל מדוייקת יותר בפעולתה ולכן השכיחות של עליה במשקל והפרעות במין נמוכה יותר. אבל שוב, התופעות הללו קיימות גם עם רסיטל וצריך גם קצת מזל כדי לא לסבול מהן. כל טוב דר' גיורא הידש

אבא(בן 57) שלי מטופל כשנתיים בתרופה רספרידל + קלונקס.. (הוא איבד את השפיות לפני 30 שנה )היה לו התקף לפני שנתיים וחליפו לו את הכדורים לרספרידל וקלונקס הוא שותה שני כדורים רספרידל ביום ו שלוש כדורי קלונקס ביום בלילה הוא שותה שני קלונקס באופן קבוע.. הוא נראה כבד ו"מעופף" , כל היום ומתנהג כמו ילד קטן, אם לא אומרים לא להתקלח למשל, הוא לא מתקלח , צוחק לעצמו כל הלילה,אבל אם נכנסים לחדר הוא מפסיק מעשן 3 קופסאות סיגריות ביום,מאפר על המיטה, האם ההתנהגות הזו נובעת מהקלונקס. . האם הוא מכור לקלונקס,האם הם נחוצים בכלל.. האם ניתן להפסיק אותם באופן מידי ? איך ניתן לצמצם את ה"צחוקים" שלו..? בסדר שיצחק ,..אבל קשה לכל המשפחה לישון כל הלילה, או להתעורר באמצע הלילה.

לשלומי הדבר הסביר ביותר שההתנהגות החריגה היא תוצאה של המחלה הבסיסית שבגללה הוא מטופל ולא מהתרופות. כלומר מצבו הנפשי לא מאוזן וכדאי לפנות לרופא המטפל שיחשוב על שינוי בטיפול התרופתי כדי לשפר את המצב. כל טוב דר' גיורא הידש

שלום, רציתי להתייעץ גם עם ד"ר הידש, אבל בעיקר לשמוע מבעלי ניסיון. האם כשמחליפים תרופה אנטי-פסיכוטית אחרי מספר שנים, יכול להיווצר מצב של שינויים באישיות? זאת אומרת, שינוי משמעותי בהתנהגות, בצורת חשיבה, ברגשות? אשמח מאוד לקבל תגובות בנושא. תודה ושבוע טוב לכולכם.

אני מצפה...

אני בן 63 שנתיים לאחר אוטם שריר הלב סובל מחרדות עקב מות במשפחה מגיל צעיר יחסית. מטופל תרופות לחולי לב מסוגי וגם אקסנאס לחרדה. לאחרונה חצי שנה יש לי נזלת בשעות הערב במיוחד,ולא נזלת ריגלה אלה נשפחת לתוך הפה ומפריעה לנשימה נבדקתי עי" מומחה אף אוזן וגרון והכול בסדר גם הסינוסיטס בסדר. האם עקב חרדות יכולה להיות תופעה כזו אנא תשובתכם לאמייל שלי תודה רבה מאוד.

למורדי לא שמעתי אף פעם על תופעה כזו. אם בדיקת א.א.ג. בסדר (ואולי כדאי להוועץ עם רופא נוסף) הדבר היחיד שעולה בדעתי היא תגובה אלרגית למשהו בערב? קשה לי מאוד לקשור את הדברים לחרדה. כל טוב דר' גיורא הידש

מזה כשנתיים סובל מתופעות "גופניות" שונות. טופלתי בציפראמיל לסרוגין עם תופעות לוואי קשות והטבה חלקית. הפסקתי ציפראמיל בהדרגה עקב תופעות לוואי קשות. חודש הרגשתי מצויין ולצערי חזרו לי תופעות של הרגשת נפילה, אי שליטה על הראש, תופעות של עיוורון זמני בעיין ימין וכויו"ב... כדור לוריוואן פותר זמני את ההתקפים. אני ממתין לתרופה טיבעית מחו"ל בשם היפריקום. התרופה תגיע לערך עוד שבוע. מה לעשות בנתיים? האם ליטול לוריוון ודומיו ולהמתין להיפריקום או להתחיל ציפראמיל? האם שמעת על יעילות SUPER SAME של סולגאר?

לאלון לא שמעתי על הסופר סם. אבל עד שההיפריקום יגיע אפשר בהחלט להמשיך עם הלוריוון. איני רואה טעם להתחיל עם הציפרמיל. כל טוב דר' גיורא הידש

שירה שבוע טוב, בשרשור שבדף הקודם הגבתי לדברייך תחת הכותרת "אני פשוט חסרת אונים" הייתי מאוד רוצה לדעת, אם לא קשה לך, כיצד דברי השפיעו עלייך? מה הרגשת או חשבת בעקבות מה שכתבתי... נינה

אני אגיד דברים עכשו שאוליל א יהיו נעימים לך... כיוון שאני מאוד ותיקה פה, וד"ר הידש מכיר די טוב את כל הקיטורים הרגילים שלי אנילא ממש מצפה שיבוא פתאום מישהו יקרא הודעה אחת וממנה יבין עולם ומלואו. מצד שני , אני מאמינה שכשבאים לעזור למישהו צריך לחשוב מהי הדרך שתביא לו להטבה לא מהי הדרל ה"נכונה" לפעול. מהי התמיכה המקצועית שאת מדברת עליה? מי בדיוק אמור לשלם עבורה אם אני לא יכולה? המחשבה על התאבדות לא מרגיעה אותי והיא באה לי באופן די בלתי רגיל בתקופה האחרונה ואותי זה דווקא די מבהיל לחשוב שעד ינואר אני רוצה או לרדת 20 קילו או למות כי אחרת החיים שלי לא שווים... זה נכון שאפשר לשנות גישה לחיים אבל הכל בפרופורציה. ולשם הדוגמא אני אגיד שאחרי 3 שנים של מאבק במצב רוח ובמשקל חברה שלי שאלה אותי למה אני כבר לא מדברת על עצמי, ואז עניתי שאף אחד לא באמת מנסה לעזור או להבין וזה הרה יותר מרגיז אותי לשמוע עזרה ב"כאילו", בדידות במסווה של תמיכה, מאשר לדעת שאני לבד. אחרי יומיים היא באה אלי, והתנצלה שאחרי שהיא חשבה קצת על מה שהיא יודעת עלי, היא מסכימה איתי שהמצב הוא פשוט חרא. אני לא אומרת שנאי לא נהנית מן היכולות שלי, אבל מולן, אני סובלת הרבה יותר מהחסרים שיש לי. שלא תבינילא נכון, אני בעד טיפול קוגניטיבי כאשר מה שצובע את המחשבות הן אמונות שלא תואמותאת המציאות, אבל מה שקורה פה הוא שיש לי ציפיות די הגיוניות שפשוט לא מתממשות, דברים שכל אחד רוצה. אני לא מצפה לקום מחר בבוקר ולהיות דוגמנית, פרופ' באוניברסיטה עם דירה במנהטן ובגלל שזה לא ככה אני בדיכאון. אני בדיכאון כי אני לבד, כי אין אף אחד סביבי שנותן לי תמיכה, אניעצובה כי אין לי כסף לשלם לטיפול פסיכולוגי שברור לי שיכול לשפר את מצבי, אני עצובה כי למרות כל היכולת והאינטיליגנציה אני הולכת להוציא תואר 1 עם ציונים שבלי דיכאון הייתי מוציאה מתוך שינה, אני עצובה כי אני בחורה שנחשבת "איכותית" ויפה (חוץ מהמשקל) וכבר 3 שנים לא יצאתי עם אף אחד, לא שכבתי עם אחד, אף אחד לא התחיל איתי. אני עצובה כי יש לי עודף משקל של 20 קילו למרות שהקפדתי אלורך 3 שנים על תזונה ועשיתי פעילות גופנית כמו שאף אחד שאני מכירה לא עושה. 50 ק"מ בשבוע - מי פה עושה 50 ק"מ בשבוע? מי סביבך עושה את זה? תראי לי בחורות שדוחקות 100 קילו ברגליים? אני פשוט לא מצליחה להתרומם כי יש מספיק דברים אוביקטיבים שמושכים אותי למטה. לפעמים אני חושבת שהחברות שלי לא מסוגלות לתמוך בי כי הן בכל לא מסוגלות לדמיין את עצמן מדמיינותאת עצמן שוקלות עוד 20 קילו, או אפילו עוד 5 קילו.

לשירה קראתי כל מילה שכתבת (גם היום וגם בקודמים), אני רוצה להגיד לך המון דברים אבל הדבר היחיד שאני אכתוב הוא שאני מאמין בך ומאמין שהדברים יסתדרו אפילו אם כבר שלוש שנים יש שפל. יש אומרים שאני טמבל אופטימי, יתכן שזה נכון אבל אני מאמין בך וכאשר תבוא ההזדמנות הראשונה את תתפסי אותה בשתי ידיים. חושב עליך הידש

שלום ד"ר, ראשית, מברכת על חזרתך לפורום. שנית, כזכור לך (אולי) אני נוטלת 2 מ"ג ריספרדל ליום מזה חמש שנים. אני רוצה להפסיק לעשן ושוקלת טיפול בזייבאן. אם זכרוני אינו מטעני, בשעתו הפסיכיאטר שלי אמר שהוא חושש שזה יגרור אצלי מאניה. היש סכנה בשילוב בין התרופות? אציין רק כי אובחנתי כסובלת מ- delusional disorder - התקף ראשון בשנת 99 ושני שנה לאחר מכן. בברכת שבוע טוב, מוטרדת.

שתי התרופות מורידות את הסף לפירכוסים ולכן יש צורך בזהירות בשילוב כזה. יחד עם זאת גמילה מעישון הוא נושא מרכזי וחשוב במעלה בטיפול בחולים סכיזופרנים ומשקיעים בכך מאמצעים כבירים. אין לך סכיזופרניה אבל העיקרון דומה. כלומר יש ניסיון של פסיכיאטרים בשילוב כזה למרות שהוא נראה בעייתי שכן הנושא של גמילה מעישון מאד חשוב. זייבן תרופה מעוררת שיכולה לעורר פסיכוזה ולכן יש כאן סיכון מסויים שצריך להישקל מול התועלת של גמילה מניקוטין.

למוטרדת אני חושב שכתבתי לך שאני חושש מהשילוב הזה ואיני מכיר אותו מהספרות, והסיבות ידועות. לאחרונה נודע לי שבסניף "אנוש" בעפולה בשיתוף עם המחלקה הפסייכאטרית בעפולה עורכים מחקר בדיוק בנקודה זו. אנשים אשר מקבלים תרופות נוגדות פסיכוזה מקבלים זיבן להפסקת העישון (יחד עם קבוצת תמיכה וכך הלאה). אני מאמין שעורכי המחקר קראו את כל החומר ונראה שהם השתכנעו שאפשר. אולי אפשר להתקשר אליהם ולשאול או שתסתפקי באינפורמציה זו. כל טוב דר' גיורא הידש

בקשר לפניתי הקודמת שכחתי לצין ,שאמי קבלה בחדר מיון רגיל מפסיכיאטר תרופה בשם זיפרקסה. מה התרופה הזו. ומה כדור אחד יכול לעזור? בתודה

שלום, אני מקווה שהזיפרקסה תעזור. זו תרופה נוגדת פסיכוזה או בלשון אחרת- נגד מחשבות שווא ודימיונות כפי שאתה קורא לדברים. כך שאני מקווה שעם הטיפול המתאים - זיפרקסה יהיה גם שיפור במצב. כל טוב דר' גיורא הידש

לדר' גיורא הידש שלום רב אמי בת 75 , כבר שנה שהיא טוענת שהיא שומעת מעבר לקיר את השכנים מדברים עליה, עוקבים אחרי מעשיה וכו'. בשבועות האחרונים המצב החמיר. היא מדמינת שהשכנים רוצים לרצוח אותה או אותנו, שמצלמים אותה. באחד הערבים אבא מצא אותה אורזת את חפציה ורוצה לבוא אלי מכין שהיא שמעה שאומרים לה לצאת מהבית. ופעם היא ישבה בחשיכה מרוב פחד שיפגעו בה. היא חוזרת על אותם ספורים כל הזמן. פעם אף דברה שעות ללא הפסק. ברגע שמשהו מאתנו מתקרב אליה היא מדברת, וכשמתרחקים ממנה היא מפסיקה. מבחינת התפקוד היומי היא בסדר גמור, אך לא רוצה לשמוע על פסיכיאטר, היא אומרת לנו שאנחנו משוגעים ולא היא. היא מנסה בדרכים שונות להוכיח שהיא צודקת. היא מזמינה את השכנה דרך הקיר, והיא עורכת את השולחן, מתלבשת ומחכה. לעיתים נראה לי שהיא שוכחת מה שקרה יום קודם, ואינה מדברת, או שעבר לה והכל בסדר, ולאחר יום יומים היא מדמינת דברים חדשים. וכשאנחנו מדברים היא משתיקה אותנו כדי שהשכנים לא ישמעו. כואב לי לראות אותה במצב הזה, ואנחנו גם סובלים. אני בת יחידה ורווקה ואבי אדם מבוגר.אין לי לא תמיכה מעשית ולא נפשית מקרובי משפחה.( לכן צינתי את מצבי). אני מרגישה חסרת אונים. אינני יודעת מה לעשות. היא לא מודעת לכך שיש לה בעיה. מה קורה לאמי? האם זו מחלת נפש? האם צריך אשפוז? איך מטפלים? האם מבריאים? אנא עזרתך

לדר' הידש שלום רב בקשר לפניתי , לא ענית לי בקשר לכל הדמיונות של אמי. היא אינה נוטלת זיפרקסה, זה היה מקרה חד פעמי. היא אינה רוצה ללכת לרופא. וכרגע היא ללא טפול. הכדור הרדים אותה והיא אינה רוצה לקחת אותו. בתודה

שלום אני עורכת עבודה על העברה נגדית והייתי מעונינת לדעת האם מתייחסים אליה בעוד תאוריות מלבד לתאוריה הפסיכואנליטיקאית ואם כן היכן אוכל למצוא על כך חומר קריאה? תודה אירית

הי, את יכולה לכתוב ב GOOGLE counter transferance ויהיו לך מיליוני קישורים. בהצלחה קוקי

אני לא יודעת מה לא בסדר אצלי אבל אני יודעת שב-י"ב נהרסו לי החיים,אני בן אדם שלא יכול לדבר אם כל אחד על מה שאני מרגישה וב-י"ב הפנמתי כמעט שנה שלמה מה אני מרגישה,והיו לי הרבה דברים שהפריעו לי,וניהיתי פאסימית ואני כבר לא מכירה את עצמי,אולי אני צוחקת מבחוץ וכולם חושבים שאני בן אדם שמח אבל אני אוכלת את עצמי מבפנים.רגע אחד אני בבאסה ואין לי חשק לדבר אם אף אחד ואני רוצה רק להסתגר איפה שהוא ולבכות ורגע אחר אני שמחה.ההורים שלי הם אנשים שאי אפשר לדבר איתם ולכן אם אני רוצה לדבר אם מישהו אז אלו יהיו החברות.ההורים שלילא יודעים באיזה דיכאון הייתי כל י"ב,חשבתי על לפרוש מהלימודים ואיך שהוא עברתי את זה,שנאתי את הלימודים.אני חצי שנה באותו מצב כמעט כמו בי"ב אבל יותר טוב,כי אני איך שהוא מודעת לזה כי דיברתי אם מישהו,אבל אני לא יודעת מה לעשות ומה שקורה לי בצבא לא עוזר.כמעט ואף פעם אני לא מדברת עם ההורים שלי על מה שמפריע לי בהם שיש הרבה דברים כאלה,שאמרתי לעצמי פעם שאם אני ימות זה רק בגללם,הם מקשים לי על החיים.עשיתי איזה איבחון באינטרנט של האם אני ביכאון ויצא לי לפי המחשב שיש לי סימפטומים של....עד חמורים של דיכאון .אני לא יודעת מה לעשות ולפסיכולוג אני לא רוצה לפנות .מה לעשות??????? אם אפשר תגובה לפלאפון אני ישמח כי אני לא יראה את זה עד עוד 17 יום(

למעיין אני מקווה שתראי את התשובה קודם אבל איננו נוהגים להחזיר תשובות בטלפון. אני חושבת שאת מבינה שהצעד הנכון הוא לפנות לשיחות, לפי מה שכתבת את נמצאת במצוקה לא קטנה, וגם משרתת בצה"ל, בהחלט ניתן להגיע לקב"ן והדבר לא יפגע בשירותך הצבאי. בהצלחה דר' גיורא הידש

שלום בני בן 20 , סובל מ- ADHD , קיבל בעבר ריטלין ו PRIZMA במינון 20mg . בהמלצת רופא פסיכיאטר התחלנו טיפול בריספרדל לפני שבוע בדיוק. מינון התחלתי של 0.5 מ"ג . לא רואים כל הטבה אך יש סימנים לתיאבון יתר. הילד כל הזמן מכניס משהו לפה. אך יותר מדאיגה זו תופעת אי שקט. הוא כל הזמן בפעילות. לא מרוכז בשום דבר ומדי פעם כועס על עצמו ונושך עצמו ביד כשהוא מתעמת עם האם או איתי. ועכשיו מינון העימותים עלה גם כן. האם בכל זאת לתת לתרופה סיכוי ? כמה זמן יש לחכות כדי לצפות בהטבה ? והאם מוכרים תופעות לוואי של כעס ועימותים תכופים תודה אבא של יונתן

לאבא יתכן שהרספרידל גרם לעליה בתיאבון והדבר יעצר תוך מספר שבועות. בכל אופן רספרידל אינה טיפול מקובל בהפרעת קשב וכדאי לשאול את הרופא מדוע המליץ על תרופה זו? בנוסף יתכן ולא מסרת במכתבך את כל הפרטים הנחוצים וקיימת סיבה נוספת להתחלת הטיפול עם הרספרידל. כל טוב דר' גיורא הידש

קרובת משפחה בת 78 עברה לפני כשבועיים ניתוח השתלת פרק ירך ונמצאת כעת בשיקום. מבחינה פיזית היא מתקדמת יפה, אך מאז הניתוח הפכה לרגשנית ביותר ונוטה לבכות בגלל דברים פעוטים, כמו כוס מים שנשפכה, סיפור עצוב וכדומה. בנוסף, היא חוששת שלא תוכל לחזור לתפקוד מלא בעתיד. האם תופעה כזו שכיחה בעקבות ניתוחים מהסוג הזה? איך אפשר לעזור לה? יש לציין שהיא לוקחת באופן קבוע MIRO אחרי שבעבר היו לה תקופות של דיכאון שנמשכו כמה חדשים, ללא סיבה אובייקטיבית. תודה

לרותה כול ניתוח זה טראומה מסוימת לגוף, גם לאנשים צעירים... קל וחומר לאישה בגיל שציינת... לדעתי רגישות יתר אחרי ניתוח היא תופעה טיבעית... מעודד לדעת שפיסית היא מתקדמת... כניראה שנידרשת השקעה פיסית ונפשית גדולה מאוד כדי להחלים... זה ניתוח לא קל... תמיכה, עידוד, מילים טובות...כול אלו יכולים לשפר ולזרז את הרגשתה הנפשית וכמובן את החלמתה הפיסית... נינה

לרותה כמובן שאי אפשר לאבחן דיכאון לפי מכתב קצר, הסימפטומים שאת מתארת הם דווקא של חרדה אבל כמובן שאין זו אבחנה. שינויים נפשיים אחרי ניתוח מוכרים ועלולים להיות מכל הסוגים, מקורם בעיקר בהרדמה ואולי חוסר חמצן יחסי למוח בזמן הניתוח או מחומרי ההרדמה. בדרך כלל השינויים הללו חולפים אחרי מספר שבועות והאדם חוזר לתפקוד רגיל. בכל בית חולים ישנו יועץ פסיכיאטרי ואפשר לבקש את בדיקתו מהרופאים המטפלים ישירות. כל טוב דר' גיורא הידש

סליחה...אבל לפני כמה ימים כתבת שתתייחס להמשך של הדיון ולא התייחסת...אני מאד מתלבטת בכל הנושא הזה בטיפול שלי ודעתך חשובה לי בעיקר לאור הדברים שנכתבו שם. חג שמח

לסקרנית וכולם אכן יש לי חוב ואני קצת מתלבט בקשר לתשובה. אני מתלבט כי הבעיה היא הגבולות מצד אחד ומצד שני כפי שנכתב אף פעם אי אפשר לדעת מה קורה בראש של המטופל/ת. הגבול ברור - שום דבר מיני או אפילו דבר שעלול להתפרש כמיני הוא אסור. השאלה כמובן הרבה יותר קשה לגבי מגע הורי (אבהי או אמהי). נכון שכבר פרויד אמר שגם לגבי האב והאם עולים רגשות אירוטיים אבל כל אחד יודע שיש הבדל בין חיבוק של הורה ובין חבוק של חבר/ה, הדבר הקל ביותר ואולי הנכון ביותר להמנע מכך ואז פתרנו את כל הבעיה? או שפתרנו את הבעיה אבל יצרנו בעיה אחרת של ריחוק והתנשאות? הדבר המעניין אותי מאוד הוא מדוע הדברים לא עלו בטיפול-האם בטיפול לא מעלים את הנושא של הצורך בחיבוק, הפחד מחיבוק והרגשות של התאהבות או רגשות מיניים כלפי המטפלים? וכאשר העלו את הנושאים הללו כיצד המטפלים הגיבו. האם מספיק לאמר שזו רק העברה? אין ספק שמדובר בהעברה, והמטפל חייב להבין שהמטופל אינו מאוהב בו אישית ובאישיות שלו, אלא מעביר/משליך עליו רגשות לא מסופקים מהעבר. האם לעודד העלאת רגשות אלו שכל כך קשה לדבר עליהם בטיפול? מה דעתכם? הידש

בוקר טוב , הופתעתי לקרוא את תשובתך 0פעם שנייה שאני מופתעת) היא שונה מהתשובות שלך מלפני כמה ימים והיא גם יותר מסוייגת (לשימחתי). הייתי מאד מבולבלת מהדיון הקודם וגם קצת כועסת על הדבברים שנכתבו, גם על מה שאני בעצמי כתבתי. פשוט מאד קשה ומסובך כל הנושא הזה וגם אם נכתוב עליו בלי סוף זה לא יהיה יותר קל לפחות לא לי. יש משהו סותר במה שכתבת "שום דבר שעלול להתפרש כמיני" ומצד שני "אף פעם אי אפשר לדעת מה קורה בראש" . פה הבעיה לדעתי- מי מפרש? מי מפנטז? מי עושה את ההבחנה בין מה כן ומה לא. והגבולות? איפה הם? האם מה שנכון לך נכון גם למטופלת? האם אתה יודע שמי שבעינייך נראית כילדה קטנה שזקוקה להגנה וחיבוק שאולי לא קיבלה מהוריה היא בעיני עצמה אישה שמאוהבת בך? שתעשה הכל כדי שתחבק אותה רק עוד קצת? שתניח שוב את היד שלך על הכתף שלה? אני מרגישה שברור שהמטפל שלי חושב שהוא מחבק אותי חיבוק הורי ולא מיני ולא רומנטי. אז מה?????? אתם לא מבינים שאצלנו זה אחרת? אתם חושבים שאנחנו לא מבינות שגם לכם יש מחשבות אחרות שאולי מתגנבות לעתים לראש? זה לא ייתכן אחרת. ואני יושבת שעות וימים ומשחזרת כל חיבוק וכמו שכתבתי מתחפרת בבעיות שלי ונשארת עוד ועוד ואפילו במודע אני יודעת שאני לא רוצה להבריא, שאני רוצה להישאר איפה שמחבקים אותי כי העולם בחוץ אכזרי. והחממה הטיפולית הזו היא אשליה בלבד, והחיבוק והמגע נותן אשליה שזו מציאות. ואז הגבולות מיתשטשים ואז מתחיל הבילבול בראש. אני חושבת שחוסר חיבוק לא חייב להתפרש כמניעה של חיבוק. מה, בכל מקום מתחבקים? זה כל כך עדין הדבר הזה שאני לא יודעת מה נכון או שבכלל אם יש דבר כזה נכון. ואז מה? מחבקים וזהו? מה פתאום! שם זה רק מתחיל. והמחשבות על אישתו ועל הילדים שלו ועל זה שהם זוכים להיות איתו , ועל זה שהוא בטח מחבק אותה, וכשמדמיינים את כל ממילא, בלי להרגיש את החיבוק זה יותר קל מלדעת עד כמה שהחיבוק שלו טוב... שאלת אם זה עולה בטיפול- זה בעיה שגם אני חשבתי עליה אחרי שראיתי כמה מטופלות השתתפו בדיון הזה. מסתבר שלא הכל עולה בטיפול? וזה נראה גם לי חשוב ובעייתי , כבר כתבתי את זה בודעה הראשונה שלי שזה מטריד אותי שאני כותבת על זה כאן בפורום. כמובן שלא בגלל הפורום...אלא בגלל שזה בטח מחליף משהו שצריך לקרות בטיפול. ולפי ההענות והתגובות אני מבינה שיש עוד טיפולים שזה לא עולה בהם. למה? כי זה מביך, כי זה לא נעים, כי זו לא המטרה של הטיפול, כי יש פחד מדחייה, כי זה יכול כן להוביל להתנשאות, כי אחר כך כל דבר שאני אגיד זה ייראה ויתקבל בעיניים של "המטופלת המאוהבת", כי המטפל שלי יהיה הרבה יותר זהיר איתי, כי אולי הוא דווקא אז ימנע ממני את החיבוק כי הוא יבין מה זה אומר בשבילי ולאן אני זורמת איתו, ועוד הרבה סיבות. אני חושבת שזה לא מיקרה שהנושא הזה שנוי במחלוקת. ואני גם חושבת שזה לא מיקרה שלקח לך הרבה זמן להתייחס לנושא. אולי גם העמדה שלך היא בעייתית כי בטח יש מטופלות שלך שקוראות ויודעות ולא היו רוצות לקרוא כאן שיש כאלה שאתה אולי כן מחבק? למרות שקיוויתי לקבל תשובה ולא רק חידוד של הדילמה אני מבינה למה אתה נמנע מתשובה כזו. בעניין של ההעברה זה הכי מתסכל ואני שמעתי את המילה הזו יותר מדי פעמים ונמאס לי ממנה. היא ממש מילה אכזרית. וגם כל הטיפול הוא דבר אכזרי. ועכשיו חזרתי מפגישה שהמטפל שלי לא חיבק אותי ואני לא מבינה למה.מה לא עשיתי בסדר היום? אתה רואה למה זו בעיה החבוק? ליה שצריכה עכשיו להתבשל שבוע שלם במחשבות וצריכה לתכנן איך היא גורמת לו בפעם הבאה כן לחבק.

שלום רב, אבי, בן 61, סובל מדיכאון דו-קוטבי ב-6 השנים האחרונות. מטופל באופן קבוע בתה"ש ע"י תרופות, תמיכה, עבר טיפול בחשמל, במגנט, מה לא. תחילת הטיפול תמיד בסדר ואח"כ יש נפילות אדירות עד כדי אי תפקוד, התפרצויות זעם, בכי בלתי נשלט, שבירת דברים, מחשבות אובדניות ובקיצור - המצב הגיע לאחרונה למימדים בלתי נסבלים ואני רואה אדם שממש סובל ממצבו ולא יוצא מהלופ. הסימנים תמיד היו שם אך זה פרץ כשפוטר לפני 6 שנים ומאז לא הצליח למצוא עבודה. היום היה התקף ששבר את כל השיאים ואני מחפשת דעה שניה ועזרה דחופה כי המצב לא יכול להמשיך ככה ומשהו חייב להיעשות, אבא שלי ממש שבר כלי ואין לו שליטה על המצב (אגב גם סבתי - אמא שלו, סבלה מדיכאון דו-קוטבי וגם אח שלו סובל מזה). מה ניתן לעשות ? למי ניתן לפנות ? מי המומחה הכי טוב בתחום ? אני נואשת וצריכה עזרה דחופה. האם היפנוזה תעזור ? רפואה אלטרנטיבית / הומוטוקסיקולוגיה תעזור ? מי יכול לתת סקונד אופיניון ולראות האם התרופות שהוא מקבל נכונות ? יש ישועה בכזה מצב ? אנא - תשובתכם בהקדם... תודה, מירי

האם הוא לוקחת תרופות באופן קבוע או שהוא עושה הפסקות? ייתכן כי אי נטילה רצוהפ מביאה להתקפים ולאי יציבות. בכל מקרה, כדאי באמת ללכת לעוד רופא כדי לבחון את התרופות שהוא לוקח. מה לגבי אישפוז? הוא כבר אושפז בעבר או טופל רק כחולהחוץ? מה הרופא שלו אומר לגבי כל זה?

שלום, הוא נוטל תרופות באופן רצוף, והוא כבר עבר מלא קומבינציות, מינונים, שינויים. היה בדיכאון, היה בהיי, הרזה, השמין, ישן המון, סבל מאינסומניה, יו ניים איט. כבר התחלפו לו 3 רופאים ואין המשכיות. היום (אחרי הסופ"ש הנוראי) הוא בפגישה בתה"ש לבקש הפניה גם לדיעה שניה אצל רופט אחר. הוא לא היה מאושפז אף פעם, מאז ומתמיד היה חולה חוץ. מירי

למירי אכן חשוב להגיע לייעוץ נוסף, דיכאון היא הפרעה חולפת בדרך כלל, יש לה טיפולים יעילים ואפשר להבריא ממנה. לכן חשוב לעשות את כל המאמצים כדי להבריא וכאשר ישנם דיכאונות עקשניים חשוב לבדוק את כל המהלך ולחשוב על פתרונות אפשריים. לכן אני מסכים אתך שכדאי לפנות לייעוץ וחוות דעת שניה אצל אחד המומחים הטובים בארץ, רק שבפורום איני נוהג להמליץ על רופאים מסויימים. בנוסף לא ציינת האם אביך היה בטיפול פסיכולוגי? טיפול קוגניטיבי? שבהחלט עשויים לעזור. כל טוב דר' גיורא הידש

בחצי השנה האחרונה אני מרבה לחשוב על משפחת אבי שהושמדה בשואה, זה כאילו מכרסם לי את המוח,אני משתוקק לנסוע למקום הולדתם למרות שמה שאמצא שם זה מצבה בלבד.אני יודע שצריך להסתכל קדימה ולא להתרפק על אסונות שפקדו אנשים שלא הכרתי אבל אין לי הסבר לכך. האם נסיעת שורשים תרגיע אותי? מה בעצם יכול להשכיח את המהלומה הזו? אבי בגיל 80 היום אולי אני לחוץ מלאבד גם אותו?

לגבי לא כתבת בן כמה אתה אבל אני מניח שבסביבות החמישים. אני חושב שאתה קושר נכון בין שני הדברים, מדובר בגילו המתקדם של אביך ובחששות שלך לגבי מצבו והעתיד. הדברים הללו טבעיים ובהחלט בסדר שאתה עוסק בעבר של אביך ובתולדותיו כל עוד אפשר. נסיעת שורשים עשויה להעמיק את הידע והקשר הרגשי אבל איני חושב שהיא דווקא תפתור את העניין אלא תוסיף עוד מימד לקשר שלכם. אם הדברים מעיקים עליך מאוד מאוד אז ישנה אפשרות לפנות לשיחות, אבל אני בספק רב אם יש צורך בשיחות. בעיקרון מדובר על תהליך טבעי. שבוע טוב דר' גיורא הידש

כוונתי לנסוע לבד בלעדי אבי האם זה יתרום משהו לתהליך או שכדאי לי להשקיע יותר בהווה שקשור לאבי ?

שלום לך החלטתי לבקר את הבת למרות רצונה חושים אימהיים לא מטעים! רציתי להתיעץ איתך בקשר למיצבים והיה אם היא תסכים לחזור לטיפול. ריספרדיאל+אנטי אפלפסי אומנם יצבו את המניה אבל לא מנעו דכאון חמור. זיפרקסה+פרוזאק היו לדעתי שילוב מנצח אבל גרמו לה פצעים והשמנה. מה עוד אפשר וזה כדי שאבין מה שיתנו לה שם , בפעמים הקודמות הידע מפה הציל אותי בגולה. ושוב אני עוזבת את הקטנה בדיוק בבחינות סיום תיכון וההכנה לנשף הסיום!!! לכן אני מבינה טוב את השיר בהערכה רבה

שלום לאמא רחוקה בהצלחה, הרבה כוח מטילדה

לאמא הרחוקה. לצערי אני שותף לדאגתך ולכן לדעתי טוב שתסעי. כיום אני מעדיף תרופה אחת מקבוצת נוגדי הפסיכוזה החדשים לייצוב הפרעה דו קטבית. הזיפרקסה והרספרידל מאושרות לכך אבל כנראה גם התרופות האחרות עשויות לעזור בנקודה זו למרות שהן עדיין לא נחקרו מספיק. יתרונה של הגאודון הוא שהיא אינה גורמת לעליה במשקל, גם הסרוקוול הוכיחה עצמה כתרופה טובה. שבוע טוב דר' גיורא הידש

שלום לד"ר הידש היקר אני סובל מדיכאון נפשי ומתח, ולאחרונה מתחושות פארנואידיות המתבטאות במחשבות שבעבודה כל הזמן מדברים עלי מאחורי הגב ומנסים לגרום לפיטורי קיבלתי פרוזאק לדיכאון הנפשי ,האם זה יכול להועיל גם לתחושות הפארנודאיות ןאם לא איזה כדורים כן מועילים תודה תבורך על עבודת הקודש בפורום

אני לא ד"ר הידש, אבל אולי בכל זאת יכולה לעזור במשהו... פרוזאק היא תרופה אנטי-דיכאונית ממשפחת ssri ואינה מטפלת במחשבות פרנואידיות. בכדי לטפל במחשבות הפרנואידיות יש לקחת תרופות אנטי-פסיכוטיות (ויש הרבה כאלו, כמה שאני מכירה הן: גאודון, רספרידל, סרוקוול). בכדי לקבל תרופות אלו יש לפנות לפסיכיאטר שיאבחן את מצבך וימצא עבורך תרופה שמתאימה לך במינון המתאים.

לרן השאלה קשה כיוון שיתכנו מספר אפשרויות ולכן ההמלצה בסוף היא לחזור לרופא המטפל לאבחון ובחינת הטיפול. מחשבות שווא עלולות להיות גם כחלק מהדיכאון וגם כתוצאה מהפרוזק. כך שהרופא יצטרך לקבוע את כיוון הטיפול. שבוע טוב דר' גיורא הידש

פרוזק איננו מועיל למחשבות פרנואידיות ולעיתים יכול אף להחמיר אותן. עם זאת ייתכן שמדובר אצלך במחשבות פרנואידיות כחלק מ-OCD ואז הפרוזק כן מועיל. כלומר צריך לבצע איבחון מדוייק של המצב ולפי זה להחליט מה התרופה המתאימה. על פניו לא נראה שאתה סובל מפסיכוזה אבל תצטרך להיבדק ע"י פסיכיאטר שיש לך בו אמון ולספר לו על המחשבות שמציקות לך.

לפי מה קובעים אם צריך בכלל למנוע את ההתקפים? אם אין נזק חמור מידי שהחולה אינו מוכן לסבול אותו כמו בזבוז עד רמה בלתי סבירה או פגיעה בעצמו או באחרים - איך הפסיכיאטר קובע שיש לייצב אותו? האם ניתן פשוט ללמוד את עצמינו ואת המתבים האלו ולחיות איתם? האם יש משהו לא תרופתי שמונע פסיכוזה..? האם הגלישות הפסיכוטיות מדרדרות כל פעם או שיתכן שפעם הגיעו ולא יחזרו? תודה קוקי

נראה לי שהמחשבה היא שהתקפים גורמים לסבל,וגלישה פסיכוטית עשויה להביא למצבים לא נעימים כמו אישפוז, ופגיעה באחרים משום ליקוי בשיפוט המציאות. חוץ מזה, אף אחד לא מבטיח שאם יגיע שוב התקף הו איהיה באותה עוצמה כמו הקודם. האם חייבים להגיע למב של פגיעה עם סבל באחרים או בעצמך כדי להגיע לטיפול? אין משהו לא תרופתי שמונע פסיכוזה, אחרת כבר כולם היו לוקחים אותו ולא משלמים כסף רב על תרופות. אין משהו שמנבא אם תהיה הידרדרות פסיכוטית בהתקף הבא, אבל מה שכן אפשר לומר זה שכנראה מהלך המחלה אצלך מאופיין בגלישות פסיכוטיות ואכן יש סיכון מסויים להישנות. בסופו של דבר אף אחד לא ייתן לך את ברכתו לא להתחיל טיפול תרופתי, ומצד שני, אף אחד לא מכריח אותך לקחת אותו. שימילב בינתיים כמה אנרגיה את מוציאה על ניסיון להתמודד עם השאלה הזו, ותנסי להסביר לעצמך מהו המחיר בנטילת טיפול תרופתי שיעילותו מוכרת.

כתבת משהו מאוד משמעותי: "אם אין נזק חמור מידי שהחולה אינו מוכן לסבול אותו"... ומה אם הסביבה סובלת מהתקף מאני של החולה? זה לא חייב להתבטא בפגיעה בזולת... במצב מאני החולה לא בדיוק מודע להשלכות של מעשיו. אם היה אפשר לאלף את המחלה ולהכניס אותה לכלוב, במובן של שליטה בה, ללא התערבות תרופתית אז לא היה צורך בליתיום ושות'. אין משהו לא תרופתי שמונע פסיכוזה. אולי ביום מן הימים מישהו ימציא משהו כזה, אבל נכון להיום - אין! את רוצה לחכות ולראות מה קורה עם הגלישות הפסיכוטיות...? ולשאלתך - יש מצב של אפיזודה פסיכוטית חד-פעמית, וזה כבר עניין אחר. ברגע שאפיזודות כאלה חוזרות שוב ושוב, כנראה שמדובר כבר במצב כרוני, שמחייב טיפול תרופתי אנטי-פסיכוטי. ויש לי שאלה - מה בעצם את מנסה להבין? ממה את מנסה לברוח, מטיפול תרופתי?

לקוקי ולשאר ברור שהשאלה שעולה כאן היא שאלה עמוקה שכל אחד מאיתנו שלוקח תרופה פסיכיאטרית התמודד איתה פעם- האם חייבים לקחת את התרופה? האם אפשר בלעדיה? האם כל החיים? מה הנזק ומה התועלת? זה לא כמו לקחת תרופות רגילות. לפחות זה לא ככה בשבילי. למרות כל הסבל של המחלה ולמרות הכל. עדיין מחלת נפש זו לא מחלה רגילה. וגם אנחנו שבויים במידה כזאת או אחרת בסטריוטיפים של עצמינו- האם אני באמת חולה? האם אני חייבת לקחת תרופות או שיכולה להסתדר בלעדי התרופה? כמה המחלה הזאת היא בשליטתי וכמה אין לי שליטה עליה? כמה זו האישיות שלי, היצירתיות, האנרגיות, וכמה באמת יש כאן חוסר איזון ביוכימי במוח? קוקי היקרה. את מבקשת מדר' הידש משהו שהוא לא יכול לענות לך עליו. כי הוא רופא. ברור שיענה לך ממקום של רופא, מגישה שיש כאן מחלה וצריך לקחת תרופה. אולי אמא שלך תענה לך אחרת. ואולי אני אחשוב אחרת. אבל השאלה היא מה את באמת רוצה. ואז בסופו של דבר זו את שמחליטה, כי את זו שלוקחת את התרופה, לא דר' הידש ולא אמא שלך... (סתם הכנסתי כאן את אמא שלך, מקווה שזה לא מפריע). רופא יכול לתת לך המלצה רפואית והוא יגיד לך שכדאי לך לקחת את התרופה כי אם את מאובחנת כביפולרית, הסכנה גדולה שההתקף יחזור ללא טיפול תרופתי. אבל את זה את יודעת. ובכל זאת, מפריע לקחת תרופות, לא? מקווה שתרגישי טוב ושתחליטי מה שנכון בשבילך. תמי.

אם השאיפה שלך היא לחיים נורמטיביים אז התשובה ברורה- צריך תרופות מכיוון שהמניה יכולה לפגוע באפשרות לקיים חיים נורמטיבים לאורך זמן. כלומר המניה פוגעת בתעסוקה וביחסים בינאישיים ויכולה לגרום לך לנזק בלתי הפיך בזמן התקף. מצד שני- הרצון להיות נורמלי איננו חוק אלא רק נקודת השקפה של הפסיכיאטריה אשר רואה בהסתגלות החברתית את הערך העליון ואת אחת ההצדקות לעצם קיומה. ישנן גישות אחרות (לא בפסיכיאטריה) שלא מקדשות כ"כ את ההסתגלות החברתית ואת החיים הנורמטיביים שיכולים גם להיות משעממים ומעדיפות ערכים אחרים כמו חירות הפרט על נפשו וגופו, אינדיבידואליזם, מיצוי כישרונות ועוד. בשורה התחתונה נושא השאלה הוא יותר פילוסופי כאשר העמדה של הפסיכיאטריה ברורה אך קיימות גם השקפות אחרות. ההחלטה אם לקחת תרופות היא אמנם שלך אבל החברה הסמיכה את הפסיכיאטרים לכפות את דעתם באותם מקרים שהם חושבים שאי נטילת תרופות יכולה לגרום לסכנה פיזית מיידית לחולה או לסביבתו ואז חופש הבחירה איננו קיים למעשה. במקרים לא חמורים (עפ"י הגדרות הפסיכיאטריה) ניתן גם לסרב לקבל טיפול במידה ואת חושבת שזה הדבר הנכון עבורך.