פורום פסיכיאטריה

שלום, אני בת 42 נשואה+4 וסובלת שנים רבות מדיכאונות ומטופלת בתרופה, הייתי רוצה לשאול האם יכול להיות שאחד מילדיי קיבל את המחלה שלי בתורשה?. שמתי לב שבתי בת 14 לאחרונה מאוד מדוכדכת ורוצה ללבוש הכל שחור כולל ציפורניים. היא ילדה מאוד סגורה עם חברות ואף פעם לא הייתה מלאת חיים,היא בוחרת לעצמה 2 או 3 חברות וזהו, יש לציין שחברותיה אף פעם לא מצאו חן בעיני אבל אני לא אומרת לה כדי לא להרגיז אותה, ונותנת לה דוגמאות רק על ההתנהגות שלהן. האם כדאי לקחת אותה להבחון פסיכולוגי כדי שתבין את עצמה יותר טוב?

למלי אומנם יש מרכיב תורשתי לדיכאון אולם לא הייתי מתבסס על זה. כפי שאת כותבת צריך לראות את הילדה ולהחליט יחד עם בעלך אם יש צורך באבחון. כל טוב דר' גיורא הידש

באיזה אתה באינטרנט אני יכול לברר פרטים על התרופה mobemide? חפשתי בהרבה אתרים, אך לא מצאתי דבר (חפשתי גם "מובמיד" ו"moclobemide"). לגבי קלונקס, בחודש האחרון נטלתי בעיתות של מצבי חירום (תחושות דפרסונליזציות מוגברות) 1/4 או 1/2 מ"ג של קלונקס. זה לא יותר מידי עזר לי. האם זה נובע מהמינון הנמוך? אם כן, אז כמה צריך לקחת כל פעם? לקחתי סה"כ 10 מ"ג קלונקס עד עכשיו. הבנתי שכמות גדולה של קלונקס וצריכה מוגברת שלו עלולות למכר. האם אני יכול להמשיך לקחת או ש-10 מ"ג זה כבר מוגזם? אם לא, אז מתי אדע להפסיק לקחת את הכדור? תודה מראש

אגב, אני אמור להגיע ל-4 כדורי mobemide ביום. ז.א. 600 מ"ג. האם זה לא מוגזם?

שלום, בהחלט אפשר להכנס לחיפוש בכל אתר כולל גוגול, סתם נכנסתי ועליתי על האתר של מובמיד http://www.moclobemide.org/ בהחלט אפשר ליטול קלונקס עד 4-6 מג' ביום, הקלונקס ממכר אולם בשימוש של כחודש ימים, כך שזו תרופה בטוחה ואפשר להעזר בה עד אשר המובמיד יתפוס. 600 מ'ג' ביום של מובמיד זו המנה המומלצת הגבוהה ובהחלט מקובלת. כל טוב דר' גיורא הידש

שלום רב! שמי ורד ואני אמא לילד מקסים בן שנתיים ושלושה חודשים. יש לי עוד תינוקת בת 10 חודשים. בזמן האחרון בני נושך אותנו המון וללא כל סיבה שנראית לעין. הוא נושך אותי ואת בעלי את ההורים שלי ואת המטפלת יש לציין שאת אחותו הוא אינו נושך. זה קורה לרוב כאשר הוא מאושר מאוד או כועס מאוד. הוא ילד מפותח מאוד מדבר חופשי כבר מגיל שנה וארבעה חודשים. שאלתי היא מהי הסיבה לנשיכות וכיצד להתמודד איתן (זה מאוד כואב). תודה על תשובתך

זה טבעי מאוד אל תבהלי כך הוא מבטא את הרשות שלו ואם תמנעי ממנו לעשות זאת הוא יהיה מתוסכל עוד יותר ותגרמי לו לנזק נפשי הילדים שלי כשהיו קטנים גם היו נושכים זה עובר אחרי גיל 3 "אולי לפני" אל תדאגי הוא לא ינשוך את אחותו תני לו לנשוך אותך ואח"ך תחבקי ותנשקי ואם תתעלמי מהנשיכות הם יעברו יותר מהר ותתני לו יותר צומת לב כנראה שהוא מקנא קצת באחותו בהצלחה

היי, הסיבה לנשיכות לפי מחקרים היא גיבוש זהות עצמית ונסיון לבדוק חושים כמו גם גבולות ויכולת להתמודד עם איסורים. הדעות חלוקות בקשר לסוג ההערות שצריך לומר, אני מציעה לך להכנס לאתר www.hebpsy.net ולחפש מאמר שנקרא 'נשיכות בגנון' שם תמצאי הסבר על התופעה ודרכי ההתמודדות. לילה טוב, דנה

שלום,אני בת 13, מיישוב קטן.אבל הפרטים לא נראה לי חשובים. באתי בבעיה שמפריעה לי כבר שנים רבות,בעצם,מאז שאני זוכרת זאת עצמי. אני אוכלת בכמויות,פרט לכך שאני אוכלת לא בריא, בכלל לא אלא אוכלת ג'אנק בלבד, בלי פירות וירקות כי אני לא אוהבת את זה, וגם לא בשר, פעם ב.. אני אוכלת בכמויות מטורפות,אוכלת אוכל בהחבא,רצה לוקחת ואוכלת בלי שרואים,ואוכלת הרבה. קונה הרבה אוכל ואוכלת בלי הפסקה,מתי שאפשר כמה שיותר. אני לא שמנה,לא רזה.. אבל אם לא הייתי עושה את כמות הספורט שאני עושה בשבוע(19 שעות ספורט) הייתי נראית זוועה. אימא שלי מציקה לי הרבה על כך, אבל אני תמיד מתחמקת, צועקת, מבקשת שתעזוב אותי. אבל אני רוצה להיות רזה, הרצון להיות רזה כמו דוגמנית חזק ממני, והבעייה הזאת רודפת אותי, אני משקרת, ממציאה תירוצים, וכל מה שאפשר. עם חברות אני ממציאה תירוצים, למשפחה אני משקרת שלא אני אכלתי, שומרת אוכל בתוך מגירות, אוכלת בלילות שכולם נרדמים, ושקמים בבוקר לבית חצי ריק "זה לא אני!" אני משקרת המון בגלל זה,ולא מסוגלת יותר. אני זקוקה נואשות לעזרה, אך שלא תהיה עם פסיכולוג,אימא,משפחה כי מסיבות מסויימות מתוסבכות שלי,אני לא מסוגלת..גם לא מסוגלת להסביר איכשהו שיעזרו לי בכתיבה. תודה על ההקשבה,היה חשוב לי לפרוק.. אני

תודה על השיתוף, בכל אופן כפי שאת מרגישה חשוב לשתף, אם לא פסיכולוג אז אולי היועצת של בית הספר? תשמרי על עצמך דר' גיורא הידש

כל העניין הזה עם יועצת ביצפר זה בולשיט, אי אפשר לגשת אליהן,אי אפשר כלום זה כזה בולשיט מצטערת שאני אומרת את זה. יועצת ביצפר זה כל כך לא עוזר וכל כך לא חשוב, אי אפשר ללכת אליה בקיצור ממש לא

שלום אני חושב שאני סובל מהיפוחונדריה קיצונית כל דבר קטן פשוט מטריף אותי לדוגמה זוגתי סובלת פטרת בנרתיק ודלקת ונילחצתי כל כך שהלחתי לעשות בדיקות למחלות מין ודם והכל כי זה ממש היבהיל אותי האם תוכל להמליץ לי למי ליפנות?

לערן כדאי לפנות לפסיכולוג או פסיכיאטר. בדרך כלל אני ממליץ על מרפאה של בית חולים כללי הקרוב לאיזור המגורים. כל טוב דר' גיורא הידש

האם יתכן כי הסרוקסט גורם לי לחלומות מוזרים? או לחילופין, החלומות מגיעים בגלל הפסקת הלוריון?

לאור יתכן ששתי הסיבות נכונות, עם זאת התופעה של חלומות ערים וכמעט אמיתיים היא מוכרת ובדרך כלל היא תוצאה של הסרוקסט. לילה טוב דר' גיורא הידש

ד"ר שלום! ילדתי לפני כשבועיים, ומהיום השלישי לאחר הלידה אני חשה תחושות איומות. איבדתי את התאבון, אינני מצליחה להרדם בקלות ועצב ומועקה ממלאים אותי. התחושות הללו מתחזקות בבוקר וגורמות לי ממש לקושי בתפקוד והולכות ופוחתות בערב. האם מדובר בדיכאון זמני? מה עלי לעשות?

לליה שלום, קודם כל מזל טוב! זה ממש נישמע כמו דיכאון לידה. אבל ברגע שאת מודעת לבעיה, עשית כבר את הצעד הנכון. במצב כזה חשוב לא להיות לבד. ולא להתבייש לבקש תמיכה ועזרה מהחברים ומהמשפחה. אפילו סתם לארח לך חברה ולעזור לך הרבה עם התינוק. גם לי יש חברה שילדה לפני חודש, ואנחנו החברות, מודעות לנושא של דיכאון לאחר לידה אז בכדי שהיא לא תיכנס לדיכאון אנחנו החברות, תומכות ועוזרות לה עם התינוק. ולא עוזבות אותה לבד. היא חד הורית. וגם ממש ברגעים אלה,היא נימצאת עם החברות שלי. ולפעמים אנחנו עושות משמרות. או שכולם ביחד. התינוקת כבר התחילה להתרגל לידיים. שיהיה לך המון בריאות ואושר. מיכל

לצערי, אין מי שיהיה איתי כל היום. הבנתי שחשוב גם לקבל טיפול תרופתי וכנראה שאצטרך להתייעץ עם הרופא.

הי ליה קודם כל מזל טוב והרבה אושר ונחת. דיכאון הוא מצב שנוהגים לאבחן אותו אם סימפטומים מסוימים ,כמו אלה שציינת ואחרים, נמשכים שבועיים לפחות ומעלה. בוודאי שזה לא מקל על הסובלים מהסימפטומים הידיעה הזו אך היא בהחלט חשובה לאבחון. לאחר הלידה ישנה סערה בגוף של שינויים הורמונליים קיצוניים שיכולים להביא לתחושות שונות ותוסיפי לזה את התשישות והעייפות מחווית הלידה עצמה ומההתרגשות שמסביב. הרבה מאוד נשים חשות לאחר לידה את מה שציינת. עם זאת, בהחלט צריך לעקוב אחרי זה ולראות אם זה ממשיך או מחמיר ואז כדאי לגשת לייעוץ פסיכאטרי ולראות מה ניתן לעשות. בנתיים, נסי לנוח עד כמה שאת יכולה ולתת לגוף שלך להרגע ולחזור לעצמו. שולחת לך חיבוק של עידוד אריאל

לליה התועות שאת מתארת בהחלט עלולות להתאים לדיכאון אולם הייתי מחכה ולא ממהר, אפשר לחכות במיוחד אם יש לך תמיכה של הבעל והמשפחה. אצל חלק גדול מהנשים (עד 70% אחרי לידה ראשונה), ישנה ירידה במצב הרוח ותחושות של דיכאון. בדרך כלל התופעות חולפות עד החודש הראשון אחרי הלידה והן נחשבות אפילו לטבעיות. לכן אם יש לך תמיכה ועזרה אפשר לחכות. במידה וישנה החמרה במצב, או שהתופעות ממש חמורות והכאב גדול אפשר להגיע לשיחה אצל פסיכולוג או פסיכיאטר אשר יחליט לגבי הטיפול המתאים. מזל טוב והמון נחת ואושר דר' גיורא הידש

שלום ד"ר וחג שמח התחלתי לקחת פלוטין לפני חודש וחצי ומצבי ממש השתפר אני מרגישה שחזרתי לעצמי -למי שהייתי לפני הדיכאון לפני 7 שנים ואנשים ממש מתנהגים אליי אחרת בגלל שאני יותר שמחה .הבעיה היא שאני מרגישה שאני חיה בשקר ,אף אחד בעולם לא יודע שאני לוקחת את הכדורים חוץ מהרופאה שלי כי אני די מתביישת בזה .אני מוצאת את עצמי כל פעם משקרת למה אני לא יכולה לשתות אלכוהול אפילו לחברים מאוד קרובים אני לא רוצה להפסיק לקחת את הכדורים כי הם עוזרים לי מאוד אבל זה עדיין נורא מפריע לי .. מה לעשות???

אני בהחלט מבינה את תחושותייך. אני נהגתי להסתיר מחבריי מחלה פיזית ממנה אני סובלת שמגבילה אותי להיות בשמש לדוגמה ושבעקבות כדורים שאני לוקחת בגללה אני נפוחה. אז נהגתי להגיד שאני לא אוהבת להיות בשמש כי היא מזיקה- למרות שאני מתה על השמש ושאני נפוחה כי יש לי אלרגיה ועוד כל מיני תרוצים. עד שהחלטתי שאני מספרת לחברותיי הטובות מה שיש לי וברגע שעשיתי זאת הם קיבלו את זה בהבנה ותומכות ומעודדות אותי עד היום. אני חושבת שכדאי ויהיה לך איזה שהוא מישהו\ מישהי שאת יכולה לסמוך עליה\ עליו ופשוט לספר כאילו זה חלק ממך שאת עצמו מקבלת אותו. אם תשדרי להם שאת לא רואה במצב שלך משהו פסול שצריך להתבייש בו גם הם יקבלו זאת כך ואת עוד תופתעי לטובה מהתגובות בהצלחה אריאל

שלום RAIN אני מציעה לך לספר לסובבים הקרובים. אני סיפרתי לכולם ומהתחלה לא הסתרתי מאף אחד וגם מילדיי (הם בוגרים), וכולם סביבי מודעים למה שקורה ולכדור שאני לוקחת. תראי שתרגישי יותר טוב!!! הרבה בריאות,רוחל'ה.

ל rain אני מצטרף לדברים שאמרו קודמי. אכן לא נעים ליטול תרופות ולעתים מרגישים שזו חולשה, אבל את יכולה להתגאות בכך שאת מטפלת בעמך ורוצה להרגיש טוב ולתפקד כרגיל. כיום התגובות בחברה הרבה יותר פתוחות ואין ספק שאת תופתעי לטובה. כל טוב דר' גיורא הידש

יש לי O.C.D כ-10 שנים שמשגע אותי. הייתי אצל פסכיאטר תקופה ארוכה והרבה זמן לא, בין לבין החלפתי פסכיאטרים. אבל לא זה מה שרציתי לומר לך רציתי רק לומר שאתם לא יודעים איזה סבל עוברים אנשים עם o.c.d אני חס וחלילה לא מטיחה בפסכיאטרים שום אשמה ותסכול אבל רציתי להפנות את תשומת ליבכם שימציאו איזה תרופה מהפכנית שתעזור לחולי ocd כי ההפרעה הזו מאוד מעצבנת קשה ובכלל לא קלה על מנת לתפקד. מקווה שתבין אותי ורד

לגלית אני מסכים אתך שהסבל לך ולמשפחה הוא גדול ולא תמיד הטיפול הוא קל ועוזר. יחד עם זאת ישנן תרופות שעוזרות להרבה אנשים. אני מקווה שתמצא התרופה הגואלת בקרוב, לו יהי כל טוב דר' גיורא הידש

לא מזמן פורסם באתר זה כתובת של בלוג שעוסק בocd. נראה לי שכדאי לך להכנס: http://blog.tapuz.co.il/ocdabc

דר' שלום אני סובל מבעיות נפשיות כבר מספר שנים שבעקבותיהם יש לי קשיים להגיע למצב של זיקפה בעת קיום יחסים אינטימיים,ובעקבות כך כבר שנים שאני פוחד ליצור קשר עם נשים. ולשאלתי, אני חושב ללכת לטיפול סארוגיט האם אתה ממליץ על הטיפול הזה? ב-אם כן אולי תוכל להמליץ לי על מקום לטיפול כזה (לא פרטי) עוד אציין כי הבעיה שלי היא אך ורק נפשית ולא פיזית וזה בדוק. בתודה מראש-חנן

לחנן לעתים בעיה נפשית היא לא פחות חמורה מבעיה פיזית. בנוסף לבעיה הנפשית קיימת חרדת הביצוע וכאשר החרדה קיימת אז גם הסיכוי שלא תהיה זיקפה רב יותר וזה מעגל סגור. איני מכיר חומר מדעי על הסרוגייט ועד כמה זה עוזר, אבל בטח שאין את השירות/טיפול הזה במסגרות ציבוריות אלא רק באופן פרטי.... זה לא בסל הבריאות למרות חשיבות הנושא. באמת שחשוב לשבור את מעגל הפחד, ועם הבטחון שמצטבר גם המצב ישתפר כל טוב דר' גיורא הידש

סרוגייט פרושו בת זוג חלופית. מדובר בשיטת טיפול בה אדם שמתקשה לפתח מערכות יחסים עם בני זוג מקבל בן/בת זוג חלופיים שעמם הם יוצרים קשר ב"תנאי מעבדה" - הפגישות הן מאורגנות מראש, חלקן בקליניקה, אין לו את השם האמיתי ולא דרך ליצור קשר לבדו עם הסרוגייט. הוא יוצר קשר עם הסרוגייט, שאמור להגיע לבסוף לקשר מיני, אך המטרה היא ללמוד את כל האספקטים של קשר. הטיפול הזה ממש לא מתאים לכל אחד למיטב ידיעתי זה מתאים בייחוד לאנשים שהגיעו לגיל מאוד מבוגר בלי ליצור קשר של ממש. בנוסף הטיפול עולה המון כסף. חשוב לציין שבארץ קיימת רק מרפאה אחת שבה יש טיפול סרוגייט מקצועי, וזו המרפאה של ד"ר רונית אלוני. http://www.dr-aloni.co.il השאר מאוד לא מומלצים, וחלקם על גבול השרלטניות. הטיפול עם סרוגייט כולל למעשה משולש טיפולי - מטופל-סרוגייט-ומטפל שהוא פסיכולוג או עובד סוציאלי וכולי, שמדריך את הסרוגייט ואת המטופל ועוקב אחרי הטיפול. לפעמים ברשת כל מיני נשים מפרסמות את עצמן לטיפול סרוגייט - מדובר בזונות ותו לאו, מכיוון שבטיפול סרוגיט אמיתי הסרוגייט לא יוזמת קשר עם המטופל אלא מצמידים למטופל סרוגייט בצוות המרפאה המקצועי.

בפורום שאני מנהל בדוקטורס - פורום סקסולוגיה - אני מקפיד מאד שלא יוזכרו שמות של מטפלים ו/או מרפאות (כולל שלי) כדי לא לתת יד לפרסום או להשמצות של בעלי עניין למיניהם! גם כאן נעשה פרסום שקרי ומטעה של בעלי עניין במתכונת של 'ייעוץ אובייקטיבי' לכאורה! אני מתרעם על כך במיוחד משום שהפעם באה הפנייה מטעם מתחרה שלי ובאופן הפוגע במוניטין ובפרנסה שלנו. תודה רבה!

בפורום שאני מנהל בדוקטורס - פורום סקסולוגיה - אני מקפיד מאד שלא יוזכרו שמות של מטפלים ו/או מרפאות (כולל שלי) כדי לא לתת יד לפרסום או להשמצות של בעלי עניין למיניהם! גם כאן נעשה פרסום שקרי ומטעה של בעלי עניין במתכונת של 'ייעוץ אובייקטיבי' לכאורה! אני מתרעם על כך במיוחד משום שהפעם באה הפנייה מטעם מתחרה שלי ובאופן הפוגע במוניטין ובפרנסה שלנו. תודה רבה!

בפורום שאני מנהל בדוקטורס - פורום סקסולוגיה - אני מקפיד מאד שלא יוזכרו שמות של מטפלים ו/או מרפאות (כולל שלי) כדי לא לתת יד לפרסום או להשמצות של בעלי עניין למיניהם! גם כאן נעשה פרסום שקרי ומטעה של בעלי עניין במתכונת של 'ייעוץ אובייקטיבי' לכאורה! אני מתרעם על כך במיוחד משום שהפעם באה הפנייה מטעם מתחרה שלי ובאופן הפוגע במוניטין ובפרנסה שלנו. תודה רבה!

האם זה שכיח שתופעות החרדה חוזרות לאחר שימוש של 5 חודשים בכדורים הועיל (בארבעת החודשים האחרונים הרגשתי מצויין וביומיים האחרונים דפיקות הלב חזרו, הרגשה של "שריפה" בגוף )

לגלית זה קורה, אין מה לעשות צריך סבלנות ובחיים ישנן עליות וירידות ויתכן שישנה סיבה חצונית לכך שיומיים ישנם התקפי חרדה. נקווה שמעכשיו יהיה רק טוב דר' גיורא הידש

יש לי בעיה שקצת קשה לי להגדיר אותה. אני בת 29, רווקה. במהלך השבוע אני מנהלת אורח חיים תקין- עבודה , התעמלות,מפגשים עם חברים, וכאשר מגיע יום חמישי בערב, אני מתכנסת בעצמי, מגיעה ה ביתה ולא יוצאת ממנו, וגם לא מסוגלת לענות לטלפונים , חוץ מאשר טלפונים ומפגשים עם המשפחה. וזה חוזר על עצמו כל סוף שבוע ואין בי הכוחות לשנות את זה. מה עשויה להיות הבעיה, ומה ניתן לעשות?

לרותי התופעה עצמה עדיין אינה מצביעה על בעיה נפשית מסויימת שניתן לאבחנה. עם זאת ניכר שאת במצוקה וסובלת. לאבחנה מדוייקת יותר יש צורך להכיר אותך טוב ואת ההיסטוריה האישית שלך. במצבים אלו כדאי להגיע לפסיכולוג/ת כדי לאבחן ולראות מה אפשר לעשות כדי לשנות את המצב. כל טוב דר' גיורא הידש

אני עוסקת בתחום תכנות מחשבים כבר 6 שנים. ב- 5 שנים ראשונות אהבתי מאוד את העבודה ואת מקום העבודה, אבל אז החברה נסגרה ונאלצתי לחפש מקום חדש. עבדתי חודשיים במקום אחר, ואז פוטרתי בגלל חוסר התאמה. לא הבנתי בדיוק למה, אבל יתכן וזה בגלל שהממנהלת שלי לא אהבה/הסתדרה איתי. לאחר מכן התחלתי לעבוד במקום חדש, כבר כמעט שנה. אבל אני כל הזמן בחרדות. כל פעם שנותנים לי לעשות או ללמוד נושאים שאני לא מכירה אני מתחילה להלחץ, לא מצליחה להתרכז, יושבת ימים מול המחשב ובוהה בו, ואז פתאום מתחילה לעשות ומצליחה בדרך כלל. אני בלחץ תמידי שאני לא טובה מספיק, שעומדים לפטר אותי, זה גורם לי לשנוא את המקצוע שלי, לחשוב לשנות לתחום אחר(שזה גם בעייתי כי אין לי נסיון בעבודה אחרת חוץ מתכנות), בסופי שבוע אני בלחץ ובדכאון מימי ראשון ,שצריך לחזור לעבודה.ובזמן העבודה אני סופרת את השעות עד סיום היום. מה ניתן לעשות?

ליערה נראה שהפיטורין בגלל חוסר ההתאמה היו טראומתיים בשבילך במקום לראות שהמנהלת ומקום העבודה בסך הכל הפסידו אותך..... נראה שהחרדות פוגעות בתפקוד ובהרגשה שלך, במקרים אלו כדאי לפנות לאבחון וכנראה מספר שיחות אצל פסיכולוג עשויות לעזור לך. כל טוב דר' גיורא הידש

שלום דר' הידש, אני מטופלת בסרוקסט 20 מ"ג מזה כ-4.5 חודשים. למרות שחלה הטבה משמעותית במצב, עדיין יש לי הרבה "נפילות", ותחושות מצוקה. קשה לי להגיד שאני מרגישה "נפלא". האם צריך לחיות עם זה, או שאפשר להגדיל את המינון של הכדור? תודה על תשובתך,רחלי.

היי, אני לאחר טיפול של 7 חודשים בסרוקסט ומצבי השתפר רבות, אך אין מה לעשות תמיד יש נפילות. אומנם לא כמו אז...אבל יש. תתיעצי עם הפסיכיאטר כי לי העלו ל- 30 מ"ג ואני כבר כך כמה חודשים. אך שוב, גם לי יש מעידות, אז אני לוקחת לוריון בעת המעידה. וכן, אני משלבת טיפול פסיכולוגי. שיהיה רק טוב.

לרחלי שאלה קשה מאוד. כאשר תרופה אינה עוזרת כלל, קל להגיד להחליף אותה. כאשר התרופה פותרת את כל הבעיות אז הכל בסדר. אבל מצבי הביניים תמיד מורכבים יותר וקשה להחליט. בכל אופן ישנן אחרי ארבעה חודשים לא יהיה שיפור נוסף משמעותי במצב, וזה מה שהסרוקסט נותן אצלך. לכן מקובל לעלות במינון עד שני כדורים ביום, אני אישית מעדיף לנסות ולהחליף את התרופה. אבל בפירוש לא אצל כל אחד ולא תמיד, לך צריך לתת את התשובה האינדיווידואלית המתאימה לך. כל טוב דר' גיורא הידש

היי אור, תודה על התשובה. זה מעודד אותי לשמוע שיש עוד "חברים לצרה"....... עלי לציין שאני עושה את המכסימום שאפשר, כלומר טיפול אצל פסיכולוגית, התעמלות, עיסוי גוף להרפייה, עובדת כרגיל, אבל בכל זאת הנפילות באות והן מעיקות מאד..... נקווה לימים טובים יותר ! רחלי.

שלום דר הידש, אני סובלת מחרדות כבר 3-4 שנים ומטופלת אצל פסיכולוגית באופן קבוע. היו לי מספר מועט של התקפים (פחות מ-5) ואני בעיקר סובלת מלחץ, חרדות קלות ופחד שזה יחזור. הפסיכולוגית שלי לא ממליצה לי לפנות לפסיכיאטר לקבלת טיפול תרופתי בטענה שאני מנהלת אורח חיים תקין. זה אמנם נכון, אך בוודאי שיש גם פגיעה באיכות החיים שלי. אני מתלבטת, בכל פעם שאני מרגישה מעט לחץ, האם פסיכולוג מוסמך להמליץ בנושא זה? האם כדאי להתייעץ עם פסיכיאטר בכל מקרה? מה הגבול שממנו כדאי להתחיל טיפול תרופתי???? תודה

ללילי הגבול הרשמי הוא באמת פגיעה בתפקוד. אבל כפי שאת כותבת קיים גם כאב וסבל ופגיעה באיכות החיים שלא ממש ניתן למדוד אותם וכל אחד מרגיש אחרת. לכל טיפול תרופתי יש תופעות לוואי אפשריות למרות שהטיפולים החדשים הם מאוד עדינים. לכן השאלה היא יחסית ומאוד אינדיווידואלית במיוחד שאת מציגה "מקרה גבולי". לכן השאלה היא מה מתאים לך, לך אישית ואני כן הייתי פונה להתייעצות אצל פסיכיאטר. אבל פרט להתייעצות הייתי נותן משקל רב לדעתה של הפסיכולוגית המכירה אותך היטב. לצערי אין תשובה פשוטה.... כל טוב דר' גיורא הידש

אני מאד מוטרדת מההתנהגות של הבן שלי, בן 6, בנושאי הנקיון בזמן האחרון. התחלתי לשים לב שהשאלות שלו בדבר נקיון הן מוגזמות, ותכופות, למשל: נגעתי באבק, אני יכול לגרד בפה? או: נגעתי בנעל, אני צריך לשטוף ידיים אם אני ארצה לגרד בעין? אח"כ הוא התחיל לשטוף ידיים בתדירות גבוהה יותר בכל פעם שנגע במשהו מלוכלך לדעתו, למשל, משהו שהיה על הריצפה או נעל שעמד עליה חרק, ושאל אותי אם לשטוף עם סבון או בלי סבון. כל זה היה במהלך החודש האחרון, או שלפחות זה התחיל לעורר את תשומת ליבי. הבוקר הוא קם ונעל נעליים ושאל אותי אם הן מלוכלכות, הוא חושב שהם מלוכלכות . יש לי שתי שאלות: 1. איך עלי להגיב? 2. האם לפנות לאיש מקצוע או לחכות בתקוה שזה יעבור מעצמו? תודה .

לאמא צר לי שאיני יכול לעזור כיוון שאני מומחה לפסיכיאטריה של מבוגרים ותצטרכי להתייעץ עם פסיכיאטר המומחה לילדים ונוער. או פסיכולוג/ת כל טוב דר' גיורא הידש

כל מי שמכיר אותי תחזיקו אצבעות מחר אני בוועדה ומאד מתרגשת וחרדה למה שעומד לקרות שם, אז סתם בא לי לשתף את חברי הפורום.

בהצלחה תקחי בחשבון שאת התשובה תקבלי הבייתה ובטח זה יקח עוד זמן הידש

הבוקר וגם אתמול ושלשום, אני שוב פעם מרגיש ממש לא טוב. אולי זה לא דיכאון קל אולי קשה אולי בינוני. אני אתקשר היום לרופאה ואבכה לה קצת אם אני אצליח ואולי היא תתן לי עוד תרופות, תזמין אותי לעוד ביקור במחלקה, שזה כמובן יעזור. אנילאיודע. חחח... אני מנסה לחשוב את מצבי יחסית לזה של אנשים בריאים מבחינה נפשית. האם אי פעם הייתי בריא מבחינה נפשית או שאין לי ברירה אלא לבחון את כל החיים שלי לאור המחלה. הרי גם לפני שאשפזו אותי לא הייתי לגמרי יציב מבחינה נפשית, אבל איכשהוא הסתדרתי- אפילו סיימתי שירות צבאי מלא, סיימתי תואר ראשון, הייתי בתוך המסגרת הנורמטיבית ושיחקתי לפי הכללים. האמנם שיחקתי לפי הכללים? האם אדם בריא חי חייים טובים יותר, עשירים יותר, מלאים יותר. זה לא סביר והגיוני מבחינתי להתעסק כל היום רק בעצמי ובחיים שלי- לחזור שוב ושוב על אותן מחשבות מדכאות. למה אני פשוט לא יכול לחיות? להשלים עם המצב האוביקיטיבי שלי, שהוא אולי לא מדהים אבל גם לא נורא ואיום ושחור משחור כמו שאני רואה אותו כרגע. גם אם נשים רגע את המחלה בצד, אני עדיין לא בריא מבחינה נפשית... לאנשים בריאים מבחינה נפשית יש שאיפות קונקרטיות שהם מנסים להגשים. הם רוצים להשיג מערכת חסים, עבודה, בית, משפחה, מכונית חדשה, דירה יותר יפה, האם אי פעם היו לי השאיפות הבורגניות הנחמדות האלה? איכשהוא אותי זה אף פעם לא עניין... אח במחלקה סיפר לי שגם הוא בדכאון, כי הוא לא רכש מספיק השכלה, כי המשכורת שלו לא גבוהה, כי אין לי מספיק כסף לשלוח את הילדים שלו לחוגים, כי הוא תקוע עד הפנסיה בתור אח במחלקה פסיכיאטרית, שזה באמת אכן מדכא למדי מבחינה אוביקטיבית- אני סך הכל הייתי שם שבוע וחצי וחוזר מדי פעם לתקופה מוגבלת, הוא צריך לחזור לשם מספר פעמים בשבוע לשמונה שעות. קשה להסביר עד כמה הדיכאון שלו רחוק מזה שלי. אבל, שלא יהיו אי הבנות כולי קנאה בשאיפות הנורמליות ובדכאון הנורמלי. כי הרי למה אני בכלל שואף? מה אני בכלל רוצה? נו, טוב, מה אני רוצה מעבר ללמות, שזו שאיפה לא כל-כך קונסטרקטיבית. אני אפילו לא מסוגל לשקוע באמת עד הסוף בתוך הדכאון ופשוט לא לצאת מהקונכיה שלי עד יעבור זעם אם בכלל יעבור. איכשהוא אני כן קם בבוקר ומנסה ל"עשות" משהו, הגוף שלי לא מאפשר לי אחרת. אני אפילו לא ממש יודע אם הדיכאון שלי הוא כמו של חולי דיכאון, או שדיכאון אחרי מאניה הוא משהו אחר. האם זה ממש הכרחי שאני אשקע בדיכאון? אני יודע שלא. לגבי הטיפול בי כש"הייתי" בגן עדן- והטיפול של הגורו מול זה של הפסיכיאטר. אם נסתכל על הדברים מבחינה יותר רחבה- ברור שלטירוף, ואני אוהב בהרבה את המונח "מטורף" מאשר חולה נפש, צריכה להיות תגובה מצד אנשים ומצד החברה- בחברה תועלתנית, השגית, ממוקדת מטרה, שבה זמן הוא כסף. התגובה היא להחזיר את האדם כמה שיותר מהר להיות לא-מטורף או לפחות לא מטורף ברמה כזו שהוא לא יפריע את הסדר הציבורי ואת מנוחת השכנים. מה תהיה דרך הטיפול בהארה "שקרית" מתוך נקודת מבט בודהיסטית או גורואיסטית? האמת היא שאין לי מושג. אגב, אם הנושא הזה ממש מענין אותך, אז מצאתי מאמר, שלי אישית אין כרגע סבלנות לקרוא, (אין לי סבלנות לקרוא שום מאמר או משהו בכלל), שעוסק בדיוק בשאלה מה ההבדל בין מצבים מיסטיים לבין מצבים פסיכוטיים: Brett, Caroline, Psychotic AND Mystical States of Being: Connections AND Distinctions, PPP /vol 9, no.4/december 2002 ה- PPP זה philosophy,psychaitry AND psychology אני לא יודע באיזה סדר. יש לי גם מה להגיב לבחורה שכתבה על הקשירות, אינני זוכר כרגע את שמה, אבל אין לי כוח עכשיו לכתוב על זה. בברכה מיכאל(מיקי)

למיכאל תודה על השיתוף וכמו תמיד הוא מעניין. רציתי להוסיף שקיים מושג של דיכאון אחרי פסיכוזה. אין מדובר כאן על דיכאון רגיל אלא תחושה של ריקנות וחוסר אנרגיות, כאלו כל האנרגיות שיצאו בפסיכוזה עכשיו חסרות ונשארה ריקנות. במידה רבה זה דומה לדיכאון אבל אין כל כך את מצב הרוח הירוד אלא יותר חוסר אנרגיה וכוחות. post psychotic depression - ppd כל טוב דר' גיורא הידש

שמעתי על תרופה חדשה נגד דיכאון שמכילה גם מרכיב שמעלה את המוטיבציה וגורם לך להיות פעיל ואנרגטי יותר...ברח לי השם של התרופה.. מה שמה של התרופה, ומה דעתך עליה?

איני יודע למה כוונתך, בשנתיים האחרונות אין תרופה חדשה נוגדת דיכאון בארץ. אבל תמיד טוב ללמוד. שבוע טוב דר' גיורא הידש

בוקר טוב אילו תרופות כן קיימות היום לטיפול במצבי חרדה חברתית ומה מומלץ?

ראשית: 1.מהם סיכויי ההחלמה בהפרעת אישיות גבולית(קלה יחסית)בגיל ה20+? 2. האם השילוב האינטגראטיבי של טיפול פסיכותרפי+ טיפול תרופתי נוגד דיפרסיה הוא השילוב המנצח? ועד כמה הוכח יעילותו בצורה קלינית ומדעית- סטטיסטית? 3. האם ישנה קורלציה ישירה בין הפרעת אישיות גבולית(שאני נירוטית ומודעת לכל תסמיניה, הסימפטומים שלה, המקור להיווצרותה והתפרצותה והשלכותיה..) לבין חוסר יכולת למסד קשר, ולאהוב בן זוג "באש ובמים" (מחצין וסימבולי לאור ההפרעה המדוברת)? שהרי גם במערכות יחסים בין אישיות אחרות מתאפיינים תנודות, חוסר יציבות ותחושות אימבוולנטיות כלפי כל קשר:, אנו אוהבים, כועסים, מתפייסים וחוזר חלילה... מדוע בעלי הפרעת אישיות גבולית, לא צולחים לשרוד מערכת יחסים משמעותית וארוכת טווח עם בן זוג? והרי הם לרוב אינם פסיכוטיים ורבים מהם בעלי אינטלגנציה ריגשית גבוהה(כמותי למשל)ובעלי קוגניציה גבוהה..מדוע מאפיין את דפוס התנהגותנו נתירה ממיטה למיטה בקצב מהירות האור?(על אף שאינני שומרת נטירה?) האם חרדת הנטישה הטבועה בדמנו, משחר ילדותנו, היא זו המסקלת את מערכת היחסים הנבנת, מראש? ומועידה אותם לכישלון?ואותנו מותירה בחידלון??! נא תשובותיך המקצועיות דוקטור.. מתוסכלת אחת.

למתוסכלת איני אוהב את האבחנה של הפרעת אישיות גבולית כי היום כל אחד מתכוון למשהו אחר (וסוג וחומרה אחרים), כך שמרוב הגדרות כבר המוסכמות מטשטשות. בכל אופן אנסה להשיב באופן תיאורטי ומה שמקובל. בהפרעת אישיות גבולית ישנה אידאליזציה מהירה של בן זוג או קשר ומיד אחר כך מוצאים פגם קטן והאכזבה מלאה (100% התלהבות ו- 100% אכזבה וריצה לקשר חדש). אם ההפרעה קלה יחסית אז גם ההבראה מהירה ועם הגיל ישנה הקלה רבה בסימפטומים, אבל כמובן שלכל אחד ישנה תשובה אישית לגביו. פעמים רבות יש קשר בין הפרעת אישיות גבולית והפרעת קשב וריכוז. הייתי מציע לבדוק גם את הכיוון הזה. שבוע טוב דר' גיורא הידש

אין לי כל בעיית קשב וריכוז- תודה לא-ל.. אך האבחנה הגורפת על פי דיאגנוזה חד משמעית של פסיכיאטרית מומחית היא: כי אני סובלת מהפרעת אישיות גבולית קלה..וגיבתה אותה פסיכולוגית קלינית. האומנם השילוב האינטגראטיבי של טיפול בתרופות נוגדות דיכאון המטפלות בתסמינים, במקביל לשיחות פסיכותרפיה דינאמית היא השיטה היעילה, הבדוקה ומקובלת בהפרעה דנן?! מהם סיכויי ההחלמה אם בכלל בהפרעה מעין זאת? תודה מראש.

שלום רב ! במשך מס' השנים איבחנתי אני שאינני מומחה בתחום הפסיכיאטריה ואף לא בתחום הרפואה בעיה של חוסר תקשורת אצל בת משפחתי שקרובה ללבי, הערתי את תשומת ליבו של אחיה לעניין והוא אמר שהם [הוא והוריה] מטפלים בכך. עם השנים המצב החמיר וכיום הילדה [בת19] במצב לא טוב בלשון המעטה. וזה אומר אישפוזים חוזרים ונשנים מרצונה ולא מרצונה, התפרצויות זעם ושבירת חפצים. בעיקר כנגד אימה. כשמנסים לדבר איתה זה לא עולה יפה רק לאחרונה הם לקחו אותה למומחה שקבע כי אינו יכול להמשיך בטיפול משום שהילדה אינה מגיבה לו. למותר לציין שעקב מצבה היא שוחררה מצה"ל. בשיחה היום עם אחיה נאמר לי ש"אין מה לעשות" והם המשפחה מיואשים ןלא יודעים למי לפנות. יש לה גם בעיה של חוסר החלטיות אם זה לאכול את זה או אחר או ללכת להתאשפז או לא וכו' . כרגע היא במחלקה בתה"ש ואני מנסה לסייע ביד המשפחה ככל שאוכל אם ישנה איזושהיא דרך, היפנוזה או שוקים חשמליים, אבקש מכם באם תוכלו לחבר אותי עם גורמים מסויימים שמעתי על ד"ר יורם יובל או כל אחר מומחה בתחום מדובר בהצלת נפשות שכן לאחרונה היא "זרקה" מילים על התאבדות תודה וחג שמח אורן

לאורן נראה שמדובר בבעיות קשות מעבר לבעיה בתקשורת, לכן האשפוזים החוזרים והתסכול של המשפחה. לכן ההמלצה הראשונה היא לחזק ולתמוך במשפחה ואם אפשר אז גם בנערה. אם אתה מאוד רוצה לעזור והמשפחה מסכימה אולי תוכל לדבר על הרופאים בתל-השומר, הם מכירים אותה הרבה יותר טוב מכל אחד אחר. יתכן שהכניסה שלך למערכת תועיל לכולם כיוון שאתה מגיע עם מרץ ומוטיבציה לעזור. שבוע טוב דר' גיורא הידש

שלום דוקטור אני סובל מתופאת ocd די הרבה זמן מגיל 5 בערך אז זה לא הוגדר כבעית ocd אמא שלי לא ידעה לאיזה תחום רפואי זה שייך עד שבצבא הגדירו את זה באופן נכון .אכשיו אחרי צבא אני לומד באוניברסיטה ההפרעה טורדנית מתבטאת באופן שונה היא מפריע לי במבחן לחשוב רק אליו ורק אליו כתוצאה מכך לוקח לח יותר זמן לעשות מבחן ובאוניברסיטה לא נותנים הערכות זמן חוץ מאלה שעברו בדיקה ללקות הלמידה ד"ר תיעץ מה אני אמור לעשות בייביי

לששה אכן מדובר בבעיה שהאוניברסיטה לא התייחסה אליה. איני רואה הרבה אפשרויות לפתרון המצב, אני מניח שאתה בטיפול ולכן איני מייעץ שתפנה לטיפול. הרעיון היחיד שעולה במוחי הוא לפנות לייעוץ הפסיכולוגי של האוניברסיטה. בדרך כלל בכל אונ. יש מחלקה שמטפלת בסטודנטים, אולי הם יכולים לעזור לך כמקרה פרטי וחריג? שבוע טוב דר' גיורא הידש

עוד יש מפרש לבן באופק מול ענן שחור כבד כל שנבקש, לו יהי ואם בחלונות הערב אור נרות החג רועד כל שנבקש, לו יהי לו יהי,לו יהי אנא, לו יהי כל שנבקש, לו יהי מה קול ענות אני שומע קול שופר וקול תופים כל שנבקש, לו יהי לו תישמעו בתוך כל אלה גם תפילה אחת מפי כל שנבקש, לו חהח לו יהי, לו יהי... בתום שכונה קטנה מוצלת בית קט עם גג אדום כל שנבקש, לו יהי זה סוף הקיץ,סוף הדרך תן להם לשוב הלום כל שנבקש,לו יהי ואם פתאום יזרח מאופל על ראשנו אור כוכב כל שנבקש, לו יהי אז תן שלווה ותן גם כוח לכל אלה שנאהב כל שנבקש, לו יהי לו יהי, לו יהי.... שבוע טוב

חיה?

בכיף.

שלום רב, אני חושדת שאבי הוא סכיזואיד, חשוב לי מאוד לדעת האם אני צודקת על מנת שאדע טוב יותר כיצד להתמודד עם האטימות שלו בחיי היומיום. כמה מאפיינים של אבי שגורמים לי לחשוב שהוא סכיזואיד: 1. הוא נוטה להתבודד ולשבת שעות בחדר שלו מול המחשב, ולנהל שיחות מטופשות עם בחורות בצ'ט תוך התחזות לבחור בן 25 2. הוא אטום לחלוטין לביקורת ולהבעת רגשות (לרוב רגשות של כאס ומיאוס) של הזולת כלפיו 3. הוא אינו מפגין רגשות ומתחמק מכך באופן קבוע 4. הדיבור שלו לפעמים מבולבל, והוא מגושם מעט 5. לא אכפת לו ממה שאומרים עליו, מתנהג הרבה פעמים בחברה באופן שמביך אותנו מאוד 6. אני יודעת שאינו נמשך לאמי במשך הרבה מאוד שנים 7. מתעלם מבקשות שלנו כלפיו, מבלי להתעמת ישירות על כך. לדוגמא - ביקשתי ממנו אלפי פעמים שלא לשתות מכוס השתייה שלי, ובכל זאת הוא תמיד ממשיך לשתות לי מהכוס .... כאילו הבקשה עוברת לו מעל הראש. 8. אין לו חברים והוא לא בקשר עם אף אחד ממשפחתו. ועם זאת - כמה תכונות שמבלבלות אותי, וגורמות לי לחשוב שאולי אינו סכיזואיד: 1. כשהייתי קטנה היה מטייל אתי הרבה, ולפעמים גם מדגד אותי ומשחק אתי 2. בכל זאת - הוא מדבר עם בחורות במחשב, גם אם הוא מתחזה לבחור בן 25 (הוא עוד מעט בן 60) 3. התחתן עם אמי, ואמי טוענת שבהתחלה היתה להם מערכת יחסים יפה, עד שהתדרדה לאחר כמה שנים...הוא אפילו כתב לה כמה מכתבים רגשניים (לטענתה, לא ראיתי אותם) מהצבא. לחיות במחיצת אדם שכזה זה מאוד לא פשוט. נראה שכולנו מתפרצים עליו כל הזמן בהתפרצויות זעם לא נשלטות ואף אחד מאתנו לא יודע מה הסיבה לכך... אנחנו גם מרגישים המון רגשי אשם בגלל ההתפרצויות שלנו כלפיו, וזאת הרגשה נוראית. מאוד חשוב לי לדעת האם אבי הוא סכיזואיד או לא, כי אז אדע יותר טוב כיצד להגיב אליו. וחשוב אפילו יותר (אם כי קשה לי להסביר) - אז אדע שאני לא כמוהו. בבקשה עזרו לי, אמרו לי מה דעתכם (אני יודעת היטב שזה אינו תחליף לאיבחון מקצועי). תודה רבה, נעמה.

לבת חשוב שלא לאבחן ובטח לא מיד שניה וברשת. עם זאת אני חושב שאת טועה מסיבה אחת. הפרעת אישיות סכיזואידית מתחילה בגיל ההתבגרות וממשיכה, אין בה הפסקות לכן אם הוא היה שונה זה פוסל את האבחנה של הפרעת אישיות. אבל באמת אל תחשבי לגבי אבחונים, תחשבי יותר מה אפשר לעשות, למשל טיפול משפחתי? שבוע טוב דר' גיורא הידש

שלום נף ותודה לתשובתך, אכן, אני פחות מוטרד מהמגבלות שיוצרים גופים בטחוניים למיניהם, ויותר מאלה שיוצרות חברות פיננסיות (בנקים, חברות ביטוח) וכיום גם חברות הייטק. הרי סה"כ אני מעוניין שבמהלך חיי אהיה מוגבל עד כמה שפחות בכל הקשור לאופציות תעסוקתיות. זה מפריע לי מאוד, והייתי רוצה לשנות את זה. מצד שני - אין לי מושג, כיצד בדיוק לבצע את העלאת הפרופיל, האם מחיקת סעיפי הליקוי אכן תאפשר בסופו של דבר את העלאת הסיווג הבטחוני, וכן מהי ההשפעה על שירות המילואים שלי. כל אלה אינם ידועים כלל :-( דני

שלום ד"ר הידש. הבעיה שלי היא שאני חושבת שהגוף שלי מגעיל, מעוות, שאני מכוערת ושכולם רואים את זה. אומרים שזה לא נכון אבל כל מה שאני רואה במראה זה אישה שאף אחד לא יכול לאהוב ולרצות. אני בת 23 ואף פעם לא היה לי קשר עם גבר. בילדות עברתי כמה תקיפות מיניות. איך אפשר לטפל בבעיה הזאת? תודה, שולי

שולי היקרה צר לי לשמוע שבעבר עברת תקיפה מינית ואין ספק שיש לכך חלק גדול מההשפעה על החשיבה המעוותת הזאת שלך. כדאי אולי לשקול טיפול פסיכולוגי בו תוכלי לדבר על הבעיה וביחד עם המטפל לראות כיצד ניתן לשפר את דימוייך העצמי בהצלחה ותרגישי רק טוב אריאל

לשולי חבל שהגוף שצריך לשרת אותנו ולגרום לנו להנאה גרם לך לכאב כל כך גדול. אני מצטרף לדבריה של אריאל וכדאי להגיע לטיפול כדי שתוכלי להתאושש. לצערי הפגיעות מהדברים שעברת אינם חולפים מעצמם ולכן יש צורך בטיפול. תשמרי על עצמך דר' גיורא הידש

שבוע טוב. אני בת 38 נשואה 16 שנים + 2 כבר חמש שנים שאני לא זוכרת מהי רומנטיקה ומרגישה מתוסכלת בנישואים. בעלי הוא אדם טוב, מטפל בילדים ומפרנס אבל הכל נכנס למסלול ידוע מראש ואין בינינו בכלל יחסי אהבה. אני מרגישה לא נאהבת ולא מושכת, למרות שבעיני אחרים אני נחשבת לאשה נאה מאד. בעלי אדיש אלי ויחסו מתסכל אותי. כבר שלוש שנים אני מטופלת על ידי פסיכולוג ובאפקסור בגלל תחושה של סתמיות בחיים. אני לא רוצה להיות האשה הזאת שאומרת 'בוא תדבר איתי' או מבקשת ממנו לשתף אותי במה שקרה לו בעבודה, אבל אני רואה שהוא מצידו לא עושה את זה בלי לחץ ממני. הוא שואל אותי שאלות סתמיות ולא באמת מתעניין בי. מבחינת מין זה הפך להיות גם משהו שגרתי וחסר ריגושים. איך יוצאים מזה? איך אני מכניסה משמעות חדשה לחיים? אני רוצה להפסיק לקחת את האפקסור אבל הרופא טוען שאני נמצאת בתוך גל של מחשבות שליליות שילכו ויגברו. תודה מראש על תשובתך. דפי

הי דפי האם שקלת לפנות לייועץ זוגיות? מן הסתם הבעיה לא תעלם מעצמה אך הרצון שלך לנסות ולשפר את המצב ולא לוותר הוא צעד חשוב מאוד במסע הזה. אני כמובן אינני רופאה אך אני לא יודעת עד כמה האפקסור יכול להועיל במצב הזה משום שנראה שהמניע למצבך הוא יותר חיצוני והרי האפקסור לא יוכל להעלים את המשבר הזה בזוגיות. אולי כדאי לדבר עם בעלך ולראות אם שניכם פתוחים ומוכנים לקבל סיוע מבחוץ בהצלחה אריאל

לדפי אני מצטרף לדבריה של אריאל ורק אוסיף שהדברים מאוד שכיחים בגיל שלך ובמצב המשפחתי שלך. בדרך כלל בסביבות הגיל הזה הדברים שבגללם התחתנו כבר מיושנים מעט וצריך למצוא תכנים וריגושים חדשים. כמובן שצריכים לעשות זאת ביחד. שבוע טוב דר' גיורא הידש

שלום, השתחררתי לפני כשנתיים מצה"ל, עם פרופיל 45 על רקע נפשי. למרות הפרופיל, במשך כל שירותי ביצעתי אבט"שים, תורנויות שמירה ומטבחים, ובחלקו אף שירתתי בבסיס מרוחק מביתי. כיום, כאזרח, אני מנוע מלהתקבל למשרות רבות הדורשות סיווג בטחוני, ואף לכאלה שאינן דורשות אותו - אך מחייבות ראיון עם קב"ט (חברות פיננסיות בעיקר). הדבר מפריע לי מאוד, הן ברמת ההרגשה האישית (שלא סומכים עלי ולא נותנים בי אמון), והן ברמה המעשית - צמצום משמעותי של האפשרויות התעסוקתיות העומדות בפני. ברצוני לשאול : ראשית, כאשר עודכנו סעיפי הליקוי הנפשיים ונחתם הפרופיל הרפואי בעת גיוסי לצה"ל - אילו גורמים קיבלו על כך אינפורמציה ? האם משרדי הממשלה / זרועותיה / קב"טים של חברות פיננסיות הם בעלי גישה למידע ? שנית, האם ניתן כעת להעלות את הפרופיל הצבאי - ולבטל כליל את סעיפי הליקוי הנפשיים ? אם כן, כיצד ? האם חובה להביא חו"ד אזרחית, או שניתן לפנות ישירות לגורמים הצבאיים ? מה המשמעות של שינוי כזה ברמת שיבוצי למילואים ? שלישית, האם העלאת פרופיל צבאי וביטול סעיפי ליקוי על רקע נפשי - עשויה לאפשר העלאת הסיווג הבטחוני ? האם ישנו גורם צבאי / אזרחי שניתן לברר דרכו את העניין ? הנושא חשוב לי מאוד ואודה לתשובות, בברכה ובתודה, דני

דני שלום , ראשית כל מניסיוני האישי אני חייב לציין שדווקא בנושא זה ישנה הטבה בארץ . פעם , לפני 20 שנה משוחרר מהצבא עם פרופיל נמוך היתה לו בעיה רצינית להצליח . כיום המצב השתנה , ואני מכיר עובדים במשרדי ממשלה עם פרופיל מאד נמוך שעובדים . אבל השאלה באיזה תפקיד - לדעתי ישנם מספק מקומות שעלולה להיות לך בעיה - 1.מקומות בטחונים - תע"ש , תעשיה אווירית , אלתה , אלישרא . 2.מקומות פיננסים - בנקים . אני יודע שזההגבלה נראת רבה , אבלך תבין חלק גדול ממקומות אלה בכל מקרה אינם מגייסות עובדים , או שמגייסות מעט עובדים עם נתונים השכלה ספציפי . הבנקים כן יכולים להערים עליך קשיים . השוק מאד רחב , ואם אתה כשארוני אז בעיה זו אינה צריכה להטריד אותך כל כך . לגבי ערעור על הפרופיל - תפנה לוועדה רפואית צבאית . עם המלצות ומסמכים מהאזרחות . מומלץ שהמלצות יהיו ממקור מוסמך וידוע . בהצלחה !!!!!!! נף

לדני השאלות שלך נכונות ואיני יודע אם לכולן יש תשובות. עם זאת הפתרון הוא אחד, לעלות את הפרופיל הרפואי למרות המשמעויות שעלולות לו להיות למלואים (לדעתי לא ישנו את תפקידך במילואים אבל זה תלוי גם בגיל וצרכי הצבא וכך הלאה). אחרי שנה אפשר לשנות פרופיל רפואי ובודאי חלפה אצלך כבר שנה ולכן הדרך פתוחה. לצערי הצבא דורש מסמך מפסיכיאטר אזרחי אחרת הוא לא מטפל בפניתך, קופות החולים אינן נותנות שירות זה (לא בסל) ולכן אין ברירה אלא לפנות לפסיכיאטר פרטי. שבוע טוב דר' גיורא הידש

שלום ! אני לוקח פבוקסיל 125 מ"ג בערב והאם אני צריך לקחת את התרופה הזו ליפני השינה ? מה עלול לקרות אם לוקחים פבוקסיל על קיבה ריקה ? כי אני בדרך כלל לוקח פבוקסיל על קיבה ריקה , כי קראתי בספר על תרופות , שאם לוקחים אותם על קיבה ריקה הם פועלות יותר מהר מאשר שלוקחים תרופות על קיבה מלאה . מחכה לתשובה .

לחן הפבוקסיל עובד יותר מ 24 שעות כך שמהבחינה הרפואית היבשה אין חשיבות לשעת הלקיחה. אחרי השבועיים הראשונים אפשר ליטול את התרופה בלי קשר לאוכל, כלומר גם עם וגם בלי. כך שאין בעיה. שבוע טוב דר' גיורא הידש

שאלתי אליך היא כאשר אני יוצאת למשפחה ליום שלם של פעילויות לחג חנוכה ואני רגילה לחלק את התרופות לשלוש פעמים ביום מה אני עושה בצהרים לוקחת איתי את התרופות? או שמעבירה את הצהרים לשעות הערב. מה אתה מציע לי לעשות כדי לא להיות עייפה מאד.

לגלית אני נותן לך אישור מיוחד וחד פעמי לא ליטול את התרופה בצהרים. שבוע טוב דר' גיורא הידש

לד"ר הידש, זה לא רק כך, כפי שאני אומר, אלא שכל מילה שלי חקוקה בסע ומגובה במסמכים, אותם השגתי בקשי רב ועמל מייגע, תוך כדי ניסיון של המעורבים בדבר לרפות את ידי. עד כה הגשתי תלונות במשטרה נגד רופאת המשפחה ונגד סגן הפסיכיאטר המחוזי וכפי שאני מכיר את המשטרה, במקרה דנן הם "ישחקו ראש סיכה" ובכדי להתפטר מהעסק, יעבירו את החקירה בתלונותי לידי משרד הבריאות. התייעצתי כבר עם כמה עורך דינים (כן - כך אני קורא להם, רחמנא ליצלן), אך מה שמעניין אותם, רק ובלבד, זה טבילין וטקילין. לפחות שניים מהם, אשר הנם גם זה וגם דוקטורים למדיצינה, סרבו לטפל בפרשה מסיבות אלה ואחרות. מסיבות אלה - זאת העובדה, כי היות ולא נתגבש אצלי נזק פיזי וריאלי ואף יצאתי מחוזק מהפרשה הקפקאית והאימתנית הזאת, הרי שאין הם רואים סיכוי לקצת % מהרבה פפילין שעשוי לפסוק ביהמ"ש, לאמור, אם חו"ח הייתי נפגע מן הפרשה, כך שניתן היה להעניק לי % נכות משמעותיים, כולם היו חוגגים על חשבוני. ומסיבות אחרות, שחלק מהם דרש סכום מדהים רק בכדי להחליט האם יש להם עניין במקרה, ה-case שלעיל. ואולי אתה ד"ר ו/או מאן דהו אחר מהגולשים, מכיר עו"ד, שמומחיותו העניין המדובר ואשר לבד מזוטות למכולתו יהיה מעוניין לנסות ולמנוע סיכוי, כי איש פלוני ו/או אלמוני מן הרחוב, יעבור את מה שאני עברתי? בתודה על שיקול דעתך והצעתך המצוינת. מיכאל, המצרף הפעם כתובת דוא"ל לקשר יותר אמיץ ביני לבין דורשי טובת הכלל..

בתי המשפט בישראל כבר אמרו וקבעו שאישפוז כפוי מנוגד לעקרונות הדמוקרטיה אבל אין דרך אלטרנטיבית לטיפול בחולי נפש שמסוכנים לחברה מלבד הדרך הזאת. כמו שלשב"כ מותר להשתמש בדרכים לא דמוקרטיות בשביל לטפל באנשים מסוכנים כך גם לפסיכיאטריה מותר. זה לא דמוקרטי אבל זה מה שיש. אם אין לך מחלת נפש, אין לך עבר פסיכיאטרי או פלילי ואתה מנהל אורח חיים נורמטיבי אתה יכול לנסות לתבוע את האנשים שהיו מעורבים בהפרת הזכויות שלך אך שוב הסיכויים לנצח בכזה מקרה לא גבוהים בגלל הסיבה שרשמתי לך בתחילת ההודעה. המלצתי שתמשיך הלאה בחייך כי מה שהיה נגמר ועובדה שלא פתחו לך תיק פסיכיאטרי ולא אישפזו אותך מלבד בדיקה בחדר מיון.

דרך אגב- ברמה המשפטית- גם אם שיחררו אותך אחרי בדיקה אין זה אומר שאין לך מחלה או שאתה לא מסוכן. הדבר היחידי שזה אומר שאין לך מחלה שמהווה סכנה פיזית מיידית לסביבה או לעצמך ולכן ניתן לשחרר אותך. להוכיח שאין לך מחלה ולכן גם לא היתה עילה לבדיקה כפויה זה כבר סיפור אחר.

לאיזה מיכאל כוונתך? אם לא קשה לך במיוחד, אנא הזדהי וצייני מס' טל: שלך וכתובת דוא"ל.

מה כאן חשוב גילו של מיכאל? מה זה כאם, פורום להכרויות? ואם כבר שאלת, אז לפחות שישיה לך היושר להשיב לתשובתו של האיש!

בזמן האחרון אני מרגישה- שאני לא מרגישה כלום. הכל עובר לידי. אני עצבנית על כל העולם וכל מי שמסביבי מצליח בדרך זו או אחרת להכעיס אותי, אני מניחה שכאן הבנתי פחות או יותר שמשהו לא בסדר. בתקופה האחרונה השתנו דברים רבים בחיי - עברתי לגור עם בן זוגי, במקום מרוחק ממשפחתי וחברי, החלפתי מקום עבודה- שגם הוא מרוחק ממקום מגורי. אני מרגישה תלושה ולא שייכת לאף מקום. שום דבר לא מצליח להניע אותי או לעניין ואני כמו רובוט שמונע ע"י החיים לאן שהם פחות או יותר לוקחים אותו (או לא). גם מהחברים אני מרגישה רחוקה ובשל העובדה שכולם שינו סטטוס (נשואים פלוס ילדים) אני מרגישה עוד יותר מרוחקת ואם פעם הרגשתי קנאה והתביישתי נורא אז היום גם את זה אני לא מרגישה. . . אני פוחדת ממה שקורה לי. . . אני לא חושבת בכיוון אובדני כי א. אין לי אפילו את הכוחות לחשוב בכיוון זה וב. לא אפגע בקרובים לי, אבל אני לא יודעת מה לעשות. . . ואני רוצה לחזור ולהרגיש . .

אני לא רופאה ולא אשת מקצוע אולם התופעה מאד מוכרת לי. הניתוק הזה מהחיים. כאילו אנחנו עצם בתוך אוסף של עצמים אחרים. איך "נפטרים" מההרגשה? אני מצאתי שתי דרכים שעזרו לי לצאת מהמקום ההוא: 1. שיתפתי חבר טוב בכל מה שעובר עלי. הוא היה לי כותל. הוא לא שפט אותי אלא הקשיב לי. האיר לי את המקומות שלא הצלחתי לראות בעצמי והושיט לי יד בכל פעם שנפלתי ועזר לי לקום. ובעיקר- הוא לא ויתר לי ולא נתן לי לוותר על עצמי. מה אני אומרת? מצאי לך חבר/ה כזה. או אם תרגישי שעזרה מקצועית עדיפה לך, אל תהססי לפנות לאחד. 2. פניתי לפסיכיאטר אשר המליץ על טיפול תרופתי שעזר לי במישור הפיזי להתמודד עם המצוקה הנוראה בה הייתי שרויה. תוצאות הטיפול אינן ניכרות תוך ימים אולם תוך זמן קצר את מתחילה להרגיש כיצד את עומדת שוב על הרגליים בזכות עצמך וחוזר אליך הכוח להתחיל ולהתמודד. ומה אני אומרת כאן? שמעבר לטיפול פסיכולוגי- במקרים כמו אלו כדאי ורצוי להיעזר בשירותיו של רופא פסיכיאטר. הוא עוזר לך לעזור לעצמך בזמן שכוחותייך כמעט ונגמרים. אני מאחלת לך הרבה הצלחה וחזרה מחודשת ומחוזקת לחיות בחיוך ולהינות מהחיים.

הי שירן ישנם אנשים שמסתדרים מצוין עם השינויים אך ישנם אנשים ששינוים קשים להם וישנם אנשים ששינוים מכניסים אותם למשבר. אם התחושות שלך נמשכות למעלה משבועיים ואת רואה שזה מעגל שאינך מצליחה לצאת ממנו ואת לא מסתגלת לאט יש בהחלט מקום לפנות אולי לרופאת המשפחה ולבקש הפנייה לייעוץ פסיכולוגי\ פסיכאטרי . אם זאת, נסי לתת לעצמך קצת זמן. לעזוב חברים ומקום שהיה לך מוכר וטוב בו זה תמיד קשה מקווה שתרגישי טוב אריאל

לשירן תודה לכותבת החדשה ולאריאל ואני מסכים עם כל מה שכתבו על כך שמדובר במצב תגובתי לדברים שכתבת ואני מאחל לך שתסתגלי למצב ויהיה לך טוב שבוע טוב דר' גיורא הידש

האם אפשר לקחת את התרופות במקום 3 פעמים ביום קלונקס ומרוניל לקחת אותם בלילה בבת אחת 225 מ"ג פלוס הקלונקס. תודה על תשובתך

לגלית לא מומלץ, רצוי לחלק במשך היום למרות שלא חייבים לדייק בשעות. אפשר למתוח מעט יותר לערב. שבוע טוב דר' גיורא הידש

שלום רב! מתי כדאי לקחת את התרופה אנאפרניל ? בבוקר?או בערב?

לאבי אנפרניל רגיל צריך לחלק במשך היום, אנפרניל SR שמשך פעולתו ארוך אפשר פעם אחת ביום מומלץ בערב. אם הכמות גדולה מומלץ לחלק גם אותו. שבוע טוב דר' גיורא הידש

שלום ד"ר, אני בחור צעיר שחולה בדכאון ועם זה מוטרד ממחשבות שאולי אני משתגע או שיש לי בעייה נפשית ,רציתי לשאול אם זה הגיוני שבמצב דכאון חושבים על הדברים האלה? ועוד שאלה היא : אני מתאמן במשקולות די רציני ומידי פעם לעיתים רחוקות שאני מסיים סט אני רואה כוכבים כזה כמו סחרחורת אבל אני ממשיך להתאמן ולא מרגיש שאני עומד לפול אלא סתם רואה כוכבים רציתי לשאול אם בחור כמוני שלוקה בדכאון הגיוני שהוא יראה כוכבים כמו סחרחורת במהלך אימון אנאירובי? כי שמעתי שיש קשר עם הפרשת חומצות חלב משהו. אני שואל כי אני מפחד שיש לי איזה שהי בעייה רפואית אחרת.(הייתי חולה גם בחרדות בעבר)

לעומר אולי לא הגיוני אבל שכיח, אתה לא היחיד ואלו תופעות מוכרות. דיכאון וחרדה באים פעמים רבות ביחד והחרדות לובשות צורות שונות ואצלך הוא הפחד להשתגע וכך הלאה. הנקודות השחורות הן דבר פיזיולוגי ללא קשר לדיכאון. לעתים תרופות מהדור הישן (אנפרניל) עלולות להקשות מעט על הלב ואז ישנה נטיה לתופעות הנובעות מתגובה מאוחרת של המערכת הקרדיאלית. אבל איני רואה מקום להכנס לנושא זה אם אינך נוטל תרופות מהסוג הזה. שבוע טוב דר' גיורא הידש

ד"ר שבת שלום בזמן האחרון מאז העלאת המרוניל אני מרגישה מאד רעבה יותר מהרגיל ואני כל היום זוללת מה אפשר לעשות נגד התופעה הזו? בנוסף יש לי יובש בפה ועצירות האם היא תופעת שכיחה? וחוץ מזה העייפות שיש לי בצהרים שבלי שינה אני לא מתפקדת בכלל. תודה ושבוע טוב

לגלית כל אלו עלולות להיות תופעות לוואי של האנפרניל. התיאבון המוגבר-דיאטה ולאכול דברים דלי קלוריות, העצירות- תה פירות וכך הלאה. עייפות דברנו על העברת התרופות לערב והורדת הקלונקס, יובש בפה-נושא מעניין- מדובר על חוסר רוק ולכן שתיה לא עוזרת, אפשר מסטיק או סוכריה ללא סוכר לעודד הפרשת רוק. נדמה לי שכיסיתי בקיצור את כל הנושאים. שבוע טוב דר' גיורא הידש

מה זה מלירל? איפה אפשר לקבל מידע?

לציקי מלריל=רידזין. יש מידע בכל אינדקס תרופות. שבוע טוב דר' גיורא הידש

אני לוקחת כדור רסיטל שבועיים לקחתי חצי כדור וכבר שלושה שבועות כדור שלם הרגשתי טוב אך השבוע תקפה אותי שוב חרדה הרגשתי שוב את התופעה שכאלו עומדת ליפול כאלו לא יכולה לעמוד על הרגליים ולא אצליח להגיע הביתה זה קרה באוטובוס התישבתי מהר וכל הנסיעה הרגשתי את החרדה שאלתי מה לעשות במצב כזה האם כדאי ל"התנגד" לחרדה ובכל זאת להמשיך לעמוד ולראות שלא קורה כלום למרות שנראה לי שלא אצליח או כמו שעשיתי לחפש מקום ישיבה אפילו על המדרגה או לרדת מהאוטובוס עד שארגע ושאלה נוספת למה התופעה חזרה לאחר שהרגשתי טוב אומנם אני לוקחת את הכדור עדין תקופה קצרה אךהמליצו לי אותו לתקופה קצרה של שלושה חודשים

לריטה עדיין עלולות להיות עליות וירידות במצבך כך שלא צריך להתרגש מפעם אחת, נקווה שזה התקף הפאניקה האחרון שהיה ויהיה. כיוון שאת בטיפול ואני מקווה שההתקפים יסתיימו איני רואה הרבה טעם "להלחם". עדיף להרגיע את עצמך כמה שיותר מהר וקל ולחזור לשיגרה. שבוע טוב דר' גיורא הידש

שלום לכולם אני גאה לבשר לכם שאני לא בדיכאון קשה. למה? הרופאה אמרה אז היא בטח יודעת. (-; היא אפילו לא נותנת לי תרופה נגד דיכאון. האפקסור הופסק בגלל הבחילות ולא הוחלף. למעשה, היא טוענת שיכול להיות שהדכאון נגרם בכלל מהליתיום.מה פתאום אני מדווח את זה כאן? אה, זה יומן המחלה שלי. אחרי שהפצצתי את הפורום בהודעות כשהייתי בהתחלה של השלב הפסיכוטי במאניה שלי אני חייב לעדכן אותכם גם לגבי הדיכאון. גם הפסיכולוג שלי מרוצה. ואם שני המומחים קובעים משהו- אני לא אשבור להם את המלה. נו, טוב, כמובן שהכל נובע מהדיווח שלי על מה שקורה, ואכן אני כבר לא קם בארבע בבוקר וחושב מחשבות אובדניות. אני קם בשמונה. ואני לא מעביר את כל היום במחשבות טורדניות. אבל כמובן אני עדין מלנכולי, עצוב, משועמם, חסר תקווה, מיואש וכמובן מתגעגע קשות למאניה, שעכשיו כנראה כבר לא תחזור כי לא יהיה לי אומץ להפסיק את התרופות אם כי יש שלושים אחוז של סיכוי. ונעבור לשאלה של ד"ר הידש, שטען שהרפואה צריכה לחשוב על מה גורם לי להיכנס למאניה. אני לא ממש חושב שמישהו עוסק בזה- הרי אם יכולה הייתה להיות תשובה חד משמעית לשאלה הזו אפשר היה לוותר על התרופות, ופשוט הייתי צריך להימנע מהדברים שגורמים לי להיכנס למאניה. הענין הוא שהפעם הראשונה הייתה ממש שונה מהשנייה. וגם הנסיבות שבהם הייתי היו שונות מאוד. ב"מאניה" הראשונה שלי הייתי שקוע קשות בפילוסופיה הודית ובעיקר בנושא של "הארה". העברתי את רוב היום במדיטיציה והיה לי גם אימון יוגה יומי. באיזשהוא שלב התחלתי לקום כל בוקר בארבע לעשות מדיטיציה כי קראתי באיזה ספר שזו השעה הכי טובה לאימונים רוחניים. המאניה הייתה בשבילי ללא ספק "הארה". היה לי לגמרי ברור שזה הענין כאן. ומכיוון שהרגשתי כל-כך טוב בצורה שבלתי אפשרי לתאר, והעולם כולו השתנה מבחינתי, המסקנה שלי הייתה שאני בגן עדן. בהתחלה חשבתי שהעולם הזה שלנו הוא פשוט גן-עדן ושאני פשוט עד עכשיו לא הייתי מודע לזה, וגם חשבתי שרוב האנשים מודעים לזה אבל הם "משחקים", שאנשים פשוט נמצאים בדרגות שונות בתוך העולם וחלק חווים את ה"גן עדן" וחלק לא. האשפוז עצמו פורש אצלי כמוות ולידה מחדש. הניתוק הזה מהעולם הרגיל פורש אצלי כמעבר אמיתי אל עולם מקביל שקיים בתוך המציאות היומיומית שלנו, ושהאשפוז איננו אלא מקום שבו אני צריך ללמוד איך לחיות בתוך הגן עדן הזה ולהמשיך לתפקד כדי להוביל אנשים אחרים אל ה"אור", האלהי או מה שזה לא יהיה. למען האמת מאוד יכול להיות שאנשים שקוראים לעצמם "מוארים" אכן נמצאים בדיוק באותו מקום שאני הייתי בו, אבל הם לא מתחילים להתנהג בצורה לגמרי לא סבירה כמוני, אלא ממשיכים להתנהג כרגיל. בדיכאון שלאחר ה"הארה" תליתי את האשם כולו באשפוז הפסיכיאטרי, שהיה אז טראומטי מעין כמותו וגם היציאה אחרי כל זה למציאות היומיומית היה בלתי אפשרי, פלוס כמובן הסטיגמה שהייתה לי עצמי כלפי אשפוז פסיכאטרי, וגם האשמתי את התרופות. הפעם השנייה הייתה שונה לחלוטין .ראשית כל הפסקתי כמובן לגמרי עם המדיטציה והיוגה. ובניגוד לפעם הראשונה שהייתה תהליך של שבועיים לפני השיא. הפעם היה תהליך יפה של כמה חודשים שבהם פשוט הרגשתי נורא טוב ותיפקדתי בסדר גמור, אולי לא נהדר כי הרי פיטרו אותי בסוף, אבל באמת תיפקדתי בצורה סבירה. בכלל- אפרופו המשפחה המודאגת, בשתי הפעמים המשפחה שלי בכלל לא שמה לב שמשהו לא בסדר עד שכבר הייתי פסיכוטי לחלוטין. (או "מואר" ;-) בפעם השנייה הם לא שמו לב בכלל- אני זה ששמתי לב והייתי מודאג בשלב מסוים, שזה בדיוק בימים שבהם כתבתי בפורום הזה, וגם הפסיכולוג שם לב. למעשה הרגשתי באיזשהוא מקום שאני חוזר בדיוק לאותו מקום שהייתי בו בפעם הקודמת שהתאשפזתי אבל השלתי את עצמי שאני אצליח להתמודד עם זה בלי התרופות, וגם מאוד רציתי שזה ימשיך- הרגשתי טוב. אמנם כבר היה לי ברור שאני לא בגן עדן אלא במאניה. אבל חשבתי לעצמי למה שאני פשוט לא אחשוב שאני בגן-עדן ואמשיך להתנהג כרגיל. הרי לא מאשפזים מישהו על מה שהוא חושב אלא על איך שהוא מתנהג... רק כדי להדגים עד כמה המחלה הזו בעייתית- הרי זכיתי גם בתגובות מעודדות מהסביבה שלי- חברה טובה שלי תהתה על המלצתו של הפסיכולוג שלי שאני אקח תרופות בשאלה האם הוא לא רוצה שאנשים יהיו שמחים... חבר שלי שסיפרתי לו שאני ישן בערך ארבע שעות בלילה וממשיך לתפקד הביע קנאה ביכולתי זו...בנוסף גם ירדתי חמישה ק"ג ממשקלי ואני אדם רזה, שזה דווקא הדאיג אותי- אבל אני מניח שאנשים רבים היו רואים בזה משהו מעורר קנאה. נו, טוב, כתבתי ממש המון לדורות הבאים. יש לי עוד הרבה מה לכתוב. המחלה וה"הארה" שלי די מעניינות אותי... אולי פעם הבאה. נדמה לי שכתבתי כאן פעם עוד מהרעינות הפסיכו אפקטיביים שלי. מקווה שלא חזרתי על עצמי יותר מדי. בברכה מיכאל

למיקי אולי אני מתמצא מעט מאוד במדיטציה ובהארה, אבל רק הערה קטנה. התופעה הזו מוכרת היטב ליוגים ולגורויים ומדובר על אשליה של הארה והם מתנגדים וחותכים את המצב מהר מאוד. מבחינת השקפתם-הרבה פעמים הנפש-מח מבלבל אותנו ויוצר אשליות שנראות ממש אמיתיות אבל הן אשליות או משאלות שנדמה לנו שהתמלאו. הגורו-המורה אחראי לכך שהתלמיד לא יתפס לאשליה ויחשוב שהוא בדרך הנכונה. תודה על השיתוף, כפי שאמרתי בעבר הדברים שאתה כותב מרתקים. הידש

כלומר, לא חשבתי שממש תתיחס ברצינות לשאלה האם הייתי "מואר" באותו זמן. מובן מאליו שלפסיכיאטרים שטיפלו בי לא היה ספק שאני פסיכוטי, והם כמובן לא עסקו בשאלה הזו. אני גם לא מבין גדול במדיטציות ובהארה ומה שניסיתי לתאר הוא מה חשבתי כשהייתי פסיכוטי או מה הוביל אותי לזה. באמת מענין אם גורו או מאסטר היו שולחים אותי במצבי אז למחלקה סגורה או איך הם היו מתיחסים למצב שהייתי בו. באמת חבל שאין איזה גורו שכונתי שהיו יכולים לקחת אותי אליו במקום לחדר מיון פסיכיאטרי, מענין איך אדם כזה היה מגיב למישהו שאומר שהוא בגן-עדן ושאין לו גיל, שזה מה שעניתי כשנשאלתי איפה אני ובן כמה אני שם. למרות שכמובן ידעתי באיזשהוא מקום שאני בחדר מיון פסיכיאטרי שכבר היה מוכר לי מפעם קודמת שהייתי בו ולא אושפזתי, אבל זו לא נראתה לי התשובה הנכונה לשאלה. האמת שבכלל רציתי להעלות נושא אחר לדיון והוא שאלת הקשירה למיטה. בשני האשפוזים שלי הייתי בשני מקומות שונים, בשני המקרים היה מדובר במחלקה סגורה. וההבדל הכי מרכזי ששמתי לב אליו הוא שבמקום הראשון היו שני חדרי קשירה מיוחדים עם שתי מיטות מיוחדות המיועדות לענין, ונעשה שימוש רב ב"טיפול" הזה. יתרה מזו- להפתעתי הרבה מטופלים מסוימים אפילו בקשו שיקשרו אותם, ובקשתם אפילו מולאה. כל יום אפשר היה להציץ לחדרי הקשירה ולראות אנשים קשורים. במקום השני, ואולי בגלל זה אהבתי אותו הרבה יותר, היו אמנם חדרי בידוד אבל לא היה בהם מיטות מיוחדות לקשירה, ונעשה בכלי הזה שימוש מועט ביותר, למעשה כל הזמן שהייתי שם קשרו רק אדם אחד, שסרב לקחת תרופות. החוויה של הקשירה בשבילי הייתה טראומטית מאין כמותה. קשרו אותי בגלל שרקדתי בעירום ואוננתי- לא משנה עכשיו למה. אני חושף כאן הכל אבל לא איכפת לי. אילו יקשרו אותי היום למיטה למשך שעות הלילה זו תהיה חוויה מאוד לא נעימה, אבל לא נוראה ואיומה כל-כך. אני מניח שאני פשוט אלך לישון וזהו, אבל להיות בשיא אנרגטי מוחלט במצב של מאניה ולהיות קשור למיטה- זו חוויה לגמרי בלתי נסבלת. מעבר לזה שמבחינתי אז זה היה ממש נצח- לא חשבתי שהולכים לשחרר אותי בבוקר. אולי אם מישהו היה מדבר איתי בזמן שאני קשור זה היה עוזר במשהו, אבל זה לא קרה. זה הרבה הרבה יותר קשה. גם החוויה של הבידוד הפעם הייתה נוראה למדי, אני ראיתי את זה ככליאה בצינוק! אם כי הרבה פחות קשה מהקשירה. אולי צריך ל"רפא" אותי עכשיו מהטראומה הפסיכולוגית של האשפוז שנועד לרפא אותי מהמחלה הפסיכיאטרית. השאלה היא מה הרעיון שעומד מאחורי ה"טיפול" הזה? האם זה טיפול או בכלל ענישה? והפעם אני לא כותב מתוך מצב פסיכוטי. האם הרציונל הוא פשוט ל"העניש" את האדם שמתנהג בצורה לגמרי לא נורמלית וכך ליצור אצלו התניה שתפסיק את ההתנהגות הזו? ממש כמו שמכניסים אנשים לכלא. אני לא מתנגד באופן גורף לאשפוז פסיכיאטרי. למעשה, בפעם השנייה אפילו רציתי להיות שם, כי פשוט לא יכולתי להתמודד עם המאניה שלי בחוץ. ואפילו הרגשתי שם טוב. אבל הדברים שחוויתי בעיקר באישפוז הראשון שלי מעוררים בי חשד עד כמה הרפואה הפיסכיאטרית יצאה כבר מימי הביניים... אני קצת מתלבט אם לשלוח את ההודעה הזו- נו, שיהיה... בברכה מיכאל

אשתי בת 32 ואם וילדה בת שנה וחצי. מיד לאחר לידת בתנו חלה באשתי תפנית התנהגותית קיצונית והיא הפכה למהירת חימה, רגזנית, צעקנית העלת פתיל קצר. נסיונות לטיפול בשליטה בכעס לא עזרו. בנוסך עלי לציין כי לאשתי יש ירידה ברמת ההורמון האחראי על תפקוד השחלות וכמדומני זהו האסטרוגן. שאלתי: האם קיים קשר בין חוסר איזור הורמונלי כפי שאני מתאר לבין ההתנהגות הקיצונית הזו? אם כן, היכן ניתן לבדוק זאת ומה עושים בנוגע לכך? לאן עלי לפנות? תודה מראש, דור

לדור הגיוני שיש קשר בין ההורמונים והמצב הנפשי אבל לצערי המחקרים עדיין לא הצליחו להוכיח זאת. השינויים הנפשיים אחרי לידה ראשונה הם רבים ועלולים להמשך מספר חודשים אבל כנראה שמדובר פה בתגובה חריגה מהרגיל. יחד עם זאת ההמלצה היא קודם כל לבצע בדיקות גופניות, להשלים את הבירור הגניקולוגי ולטפל בהתאם לצורך, ואחר כך לחשוב על אבחון אצל פסיכיאטר או פסיכולוג ולשקול אתו את האפשרויות הטיפוליות. כל טוב דר' גיורא הידש

שלום ד"ר , אני בת 26 . בד"כ עצבנית מאוד ואמציונלית. נטייה לדכאונות. לפני כחצי שנה התחלתי לקחת סרוקסט , והשמנתי - אמנם לא הרבה - 5 ק"ג אך הדבר מפריע לי מאוד. בהמלצת פסיכאטר החלפתי לאחרונה לפרוזק (פלוטין)- מזה שבוע אינני לוקחת סרוקסט אלא פרוזק. הבעיה היא שהתקפי הרעב לא עברו ומצב הרוח שלי הולך ומדרדר, אני עצובה עצבנית ועייפה כל הזמן.לא מצליחה להתעורר ולא מוצאת סיבה להתעורר(אלא אם כן אני קמה לאכול- עצוב אבל נכון). חברתי שלוקחת פרוזק אומרת שיקח קצת זמן לתרופה להשפיע - האמנם? עוד שאלה חשובה , האם עישון סמים קלים מסוג מרחואנה או שתיית אלכוהל , משפיעים על פעילות התרופה ? אודה לתשובתך , איריס

אין לך ממש מושג מה התשובות ??? את משמינה מה " מהסמים הקלים " אלא מה ולוקח זמן לכל תרופה פסיאטרית להשפיע. תפסיקי מיד עם סמים ואין אין חיה כזאת סמים קלים.

מנסיון שזה כן משמין - ותרופות SSRI אכן משמינות , יש כאלה שיותר וכאלה שפחות, אבל הן משמינות מנסיון ועדויות כולל התרופה אסציטאלופארם (ציפרלקס) ומי שיש לו נטיה להשמנה-ישמין מתרופות SSRI וניסיתי את כולם, פלואוקסטין, פרוקסטין, ונלפאקסין, אסציטאלופאם וכו.. מי שחשובה לו מאוד ההופעה והמראה החיצוני , אני בתכנית אימונים ועדיין זה מאוד קשה, אמנם עם התרופות אני פחות רעב גם לאחר אימון מאסיבי, יחד עם זאת המטבוליסם משותק לחלוטין עדיין לפסיכיאטריה אין מענה לבעיית ההשמנה בתרופות SSRI SNRI זה לא אומר שהתרופות לא עובדות, הן עובדות מצויין! אבל בתחום זה הן פוגעות וכמדומני השמנה ודיכאון הן שתי המחלות הנפוצות ביותר בימינו!.

היי ד"ר הידש מה שלומך? להזכירך אני נוטל ציפרלקס 10 מ"ג כבר 3 חודשים בערך ודפלפט 800 כבר כשנה. עכשיו אני לומד יישומי מחשב במרכז שיקום ודיי טוב ל אופן כללי. יש בעיה מרכזית אחת: בזמן האחרון שמתי לב שאני שוכח דברים למשל: שוכח אם לקחתי את הכדורים או לא, שוכח איפה שמתי את הדברים שלי, העיניין מאוד מתסכל. האם ישנו קשר בין נטילת התרופות ליכולת הזיכרון לטווח קצר ו/או הריכוז? תודה על תשובתך אלמוג.

או שזה חלק מהבעיה הנפשית שהנך סובל או לחילופין מהמינון של הדפלט. אך בוא נחכה לתשובת הרופא

לאלמוג, אין תרופה המונעת התקפים מבלי שתשפיע על התפקוד התקין של המוח, השפעה שעלולה להתבטא בתפעות כמו זיכרון ירוד, איבוד כושר הריכוז, חוסר תיאום בין תנועות הגוף ועייפות. לכן חשוב למצוא מינון מספיק גבוה(דפלפט 800) כדי למנוע התקפים אך מספיק נמוך כדי לא לגרום לתופעות לוואי לא רצויות. יש להתאים את המינון בקפידה. נסתפק בהסבר מועט זה עד שד"ר הידש ישיב לך. מיכל

להפתעתי אני רואה שד"ר הידש פה. חח

שלום יש לי ילדה בת 6 שהרופאים המליצו לתת לה תרופה בשם אדרונקס. לאיזה בעיות מתאימה התרופה ? האם יש לה תופעות לוואי ? האם מתאימה לשימוש בילדים ?

ליוסי האדרונקס היא תרופה נוגדת דיכאון הפועלות על חומר במוח הנקרא נוראפינפרין. פרטים נוספים תוכל למצוא באינדקס התרופות. לגבי ההתאמה לבתך תצטרך לשאול פסיכיאטר המומחה לילדים ונוער (אני מומחה למבוגרים). כל טוב דר' גיורא הידש

שלום! אנחנו סטודנטיות לריפוי בעיסוק, שנה א', ונשמח אם תוכל לענות לנו על שתי שאלות שלא מצאנו להן מענה בספרות: 1. מהו הקשר בין דיכאון להפרעות קשב וריכוז? 2. חוסר האיזון הכימי במוח המאפיין את מחלת הדיכאון - מה קורה במוח? מהו התהליך הזה של חוסר האיזון הכימי? איך הוא בא לידי ביטוי בסימפטומים של דיכאון (למשל הזיכרון שנפגע, והפרעות בריכוז?) נודה לך מאוד אם תוכל לעזור לנו לספק תשובות פשוטות.

לעיתים אנשים הסובלים מבעית קשב וריכוז במיוחד ילדים שצריכים לעמוד מול חברת ילדים שופטת שלא מבינה ולחץ לימודי שלרוב הם אינם יכולים לעמוד בו מרגישים פחות שבים ומוגבלים ותחושת הערך העצמי הנמוך הזה יכול להוביל לדיכאןן. אם זאת, זה לא מחייב שכל הסובלים מהפרעת קשב וריכוז יסבלו גם מדיכאון. לגבי הדיכאון, אז שוב צריך לעשות הבחנה בין דיכאון שנובע מסיבה סביבתית כמו פיטורים, מוות של אדם קרוב ודיכאון זה לוואי דווקא נובע משינויים כימיים במוח וישנו כמובן הדיכאון שאכן נובע משינויים כימיים במוח. השינויים יכולים לנבוע מחסרים של חומרים מסוימים במוח כמו סרטונין שרמה נמוכה שלו תגרום לתחושות הדיכאון. יתכן וישנה גם הפרעה הורמונלית כמו עודף של קורטזול בגוף ( במחלת קושינג לדוגמה) שגם כן מורידה את רמת הסרטונין. לכן, הסיבות יכולות להיות רבות וכמובן שצריך לבדוק ולרדת לשורש הבעיה. דיכאון בהחלט יכול לגרום להפרעות בריכוז, לירידה בזכרון לטווח קצר , לעייפות שגם כן מובליה לחוסר ריכוז שנובעת גם מחוסר אנרגיה וגם משום שיתכנו בעיות בשינה שתגרום לעייפות והפרעה בזיכרון מקווה שעזרתי אריאל

ד'ר הידש היקר-אני בגיל המעבר עםבת חולה סכיזופר' קלה יש לי תיק כבד על הראש חוץ מזה הבדיקות מראות שהסרוטונין שלי בסדר גמור אז איך זה שאני מרגישה את כל מה שנאמר פה?. חוסר מוטיבצייה חוסר ריכוז וזיכרון בכי ריקנות רוגז -חוסר שימחה והתבודדות מכל האנשים בעולם. עיפות כאבים העורף וכו' ?\ תודה מראש סוניה

לדנה ונועה. לצערי למרות שהנושא מאוד חשוב אין תשובה פשוטה. אנסה לקלוע לשאלתכם ואם ישנן שאלות נוספות תמשיכו לשאול כי הנושא מאוד חשוב. נמצא שילדים הסובלים מהפרעת קשב עלולים לסבול גם מדיכאון (תחלואה כפולה). הסיבה כנראה שהנוראפינפרין שהוא החומר במוח הקשור לעירנות וריכוז וזיכרון קשור גם לדיכאון (לכן תרופות מעוררות המשפיעות על הנוראפינפרין מתאימות גם לדיכאון), בנוסף השינויים במוח הם באזורים הפרה-פרונטלים ובהיפוקמפוס בשתי ההפרעות. לגבי השאלה השניה התשובה היא עוד יותר מורכבת. כל שינוי נפשי ובמצב הרוח גורם לשינוי גופני ולרשום כימי של המצב (הקשר בין גוף ונפש, לכן כל כך מסובך), נמצא שבדיכאון רמת הסרוטונין נמוכה (בסינפסה) וכאשר מעלים את רמת הסרוטונין או הנוראפינפרין אז יש השפעה על הנפש והדיכאון חולף. מקווה שעזרתי דר' גורא הידש

שלום רב, דר' גיורא הידש! ראשית, ברצוננו להודות לך על ההתיחסות המהירה והתשובה המלומדת. ברור לנו כי הנושא הינו רחב, מעמיק, מסובך ודורש לימוד רב. נשמח באם תוכל להפנותנו למקורות מידע כמו אתרים,ספרים ומאמרים בנושא (מהידוע לך, מבלי שתתאמץ יותר מידי :-)). תודה מראש,דנה ונועה.

היי רציתי לשאול אם זה סביר שכשמפסיקים לקחת קלונקס חשים דיכאון? בשבוע האחרון אני לוקחת פחות מ0.125 מ"ג, בדרך להפסיק לגמריי. ואני לא מפסיקה בגלל החשש שהיה לי על תופעת הלוואי{הזיות} באמת שהבנתי כבר שאין סיכויי שזה יעשה לי כזה דבר. החלטתי לנסות להפסיק כי בזמן האחרון הרגשתי ממש אפאטית-נטולת כל רגש עם הקלונקס, אני לא יודעת למה, אבל קצת מנותקת, לא שמחה לא עצובה, תשושה גופנית,קושי לקום בבוקר ומדוכדכת. ומכיוון שעברה לי מזמן החרדה החזקה שלשמה החלטתי לקחת את הקלונקס-אז החלטתי להפסיק לראות איך ארגיש.{תמיד אפשר לחזור לקחת}. ומאז שהפסקתי לקחת{כבר כמעט לחלוטין}, מבחינת חרדות-אותו דבר,הם לא חזרו או התחזקו,אין שינויי, ומבחינת הרגשה כללית אני יותר עירנית, יותר קל לי לקום בבוקר, ואני יותר "מרגישה" בכללית.{שזה דווקא טוב}. מצד שני בלילה אני לא עיפה והולכת לישון יותר מאוחר{בסביבות3 בלילה}, והלחץ דם והדופק בזמן שהיתי לוקחת את הקלונקס-ירדו והיו תמיד בסביבות ה115/65 דופק:75/80 ומאז שאני הפסקתי זה קצת חוזר למצב של לפני הקלונקס{אתמול היה 140/90 דופק95} אך כשהיה לי גבוהה, לקחתי אתמול "קלמנרבין" {טבעי}והלחץ דם והדופק יירדו. בנוסף מאז שהפסקתי אני משום מה מרגישה עוד יותר "דיכדוך" כזה,כאילו אין לי חשק לכלום. ואני לא יודעת מה עדיף, מכל העסק הזה. אני מרגישה שאני לא צריכה את הקלונקס בשביל חרדות כבר-כי אני מרגישה אותו דבר גם בלי-אפילו יותר טוב. אבל לא היתי רוצה שהלחץ דם והדופק יחזרו למצב קבוע כמו שהיו לפני הקלונקס, {למרות שאני יכולה לנסות לקחת קלמנרבין בקביעות ואולי זה יוריד לי כמו אתמול}. והכי חשוב מהנושא,שאני תוהה למה אני מרגישה מדוכדכת דווקא כשהפחתתי ואני כמעט בלי? זה לא אמור להיות ההפך? הרי עם הקלונקס שאני לוקחת כבר חצי שנה... התחלתי להרגיש דיכדוך, אז למה דווקא כשאני מפסיקה הדיכדוך גובר? יתכן שזה חלק מהגמילה וכשהגוף יתנקה לגמריי זה יעבור? הריי הקלונקס לא מיועד לשיפור מצב רוח או משהו, אז אני לא רואה סיבה למה בהפסקתו אני מרגישה יותר מדוכדכת אפילו, ואין לי חשק לכלום, וכאילו כלום לא עושה לי טוב או משמח אותי. מה דעתך? תודה{סליחה על האורך}.

רציתי להוסיף שכואב לי הראש גם בימים מאז הפסקת {כמעט} הקלונקס, האם הדיכדוך,כאב ראש{למרות שאני רגועה} ,הם דברים שעוברים עם הזמן לאחר ההפסקה? תודה.

מעניין הידש

אמי חולה בסכיזופרניה (הפרעה בי-פולרית). בעבר הייתה מטופלת בזיפרקסה (שעזרה מאד) אך עקב בעיות בתפקוד הכבד הוחלפה התרופה לרספידורל. לתרופה זו אין שום השפעה עליה והמצב הולך ומדרדר. למרות שאיני בטוח ב 100% שהיא אכן לוקחת את הכדורים. הרופא החליף לה את התרופות ל פלואנקסול בתוספת אטומין. שאלתי היא: 1. האם קיים בית חולים פרטי לחולי נפש ? 2. הייתי רוצה לקבל שם של רופא מומחה שאפשר לגשת אליו, לקבל ייעוץ מקצועי. אני לא כ"כ סומך על הפסיכיאטר בתחנת בריאות הנפש, מה גם שדעה שניה לעולם אינה מזיקה.

סכיזופרניה בשפעה העיברית היא שסעת

לע. לפני שמחפשים רופא אחר כדאי לוודא שאמך אכן לוקחת את הטיפול באופן מסודר! אם היא אינה לוקחת את התרופות אז אף עצה לא תועיל. אין בית חולים פרטי לטיפול פסיכיאטרי (בית חולים למצב חריף לטיפול-איני מדבר על מצבים כרוניים), אם אי אפשר לסמוך על אמך שתיטול את הטיפול אפשר לחשוב על מתן התרופות פעם בשבועיים או חודש בזריקה, כך בטוחים שהיא קיבלה את הטיפול. יש גם ריספרדל בזריקה הפועלת למשך שבועיים. (לא בסל התרופות של קופת חולים). כל טוב דר' גיורא הידש

שלום לך ד"ר גיורא אני בת 25 נמצאת בזוגיות כבר 3 שנים כאשר בשנה הראשונה החבר שלי בגד בי עם החברה שלי.לאחר 3 חודשים אני חזרתי אליו כי לא יכלתי לסבול את החים שלי בלעדיו ועד עכשיו אנחנו בקשר שהוך וחוזר שהוא ממשיך לבגוד בי בצורה מחפירה ואני מוצאת את עצמי מתקשרת לבנות האלה שהוא יוצא איתם ואומרת להם שיש לו חברה והם מצטערות בשבילי.אני רוצה לסיים את הקשר הזה כי אני מקבלת יחס משפיל וכול פעם שאני רוצה לנתק את הקשר איתו הוא מצלצל אלי בלי סוף מחפש אותי ואז אני מוצאת את עצמי שוב בקשר הזה ושאף אחד מהחברים שלי לא יודע בכלל מה עובר עלי רק במפשחה רואים אותי כמה אני מתמוטטת ושאני על סף התמוטטות אני כבר לא יודעת מה לעשות למי לפנות אני חייבת לצאת מהקשר ההרסני הזה המשפחה שלי אומרת לי שאני פשוט גורמת לעצמי למוות איטי .אני כול כך רוצה מהקשר הזה אבל קשה לי בצורה שאני לא מצליחה לתת טעם לחיים שלי בלעדיו אני ממש צריכה עזרה בדחיפות אני רוצה לפנות לעזרה מקצועית או לכול מקופ שיוכל לגרום לי להפסיק את ההרס הזה שאני נמצאת בתוכו אני מסימת את התואר הראשון שלי וקשה לי לתפקד אני סובלת גם מקולטיס במעיים וכול הזמן אני במיון כי המחלה שלי בהתלקחות בגלל המצב שאני שרויה בו אני מבקשת ממך עזור לי!!! בתודה מראש שימי

הי שימי אני לא פסיכולוגית ובוודאי שלא פסיכאטרית אך מהדברים שכתבת נראה כי פתחת תלות שאינה בריאה בקשר ההרסני הזה. זה במידה מסוימת דומה לאישה מוכה ששואלים אותה מדוע את לא עוזבת את הבעל המכה והיא אומרת שהיא פשוט לא מסוגלת למרות שהיא יודעת שזה עושה לה רע. אם כן מדוע היא נשארת או לצורך מקרה זה מדוע את נשארת בקשר ההרסני הזה? אלה הם תשובות שכדאי לברר בטיפול פסיכולוגי. יתכן שיש לך בעיה עם ההערכה העצמית שלך- אולי בתת מודע את לא חושבת שמגיע לך יותר? יתכן וזה נובע מדפוס התנהגות תלותי שאולי מאפיין גם מצבים אחרים? אינני מנסה חס וחלילה לשפוט אותך או משהו כזה אני פשוט מעלה אופציות מדוע קשה לך לנתק את הקשר אך אני באמת חושבת ששיחות יכלו לעזור לך להבין את המניעים לכך. בהצלחה ומקווה שתדעי להמשיך הלאה - מגיע לך הרבה יותר טוב מזה אריאל

בתור אחת שגם סובלת ממחלה אוטואמונית אני יודעת עד כמה לחץ נפשי אינו מוסיף למחלה ולכן זה עוד מניע מאוד משמעותי שצריך לעודד אותך לנתק את הקשר החולה הזה תרגישי טוב איראל

זה שאת רוצה עזרה אומר שאת בדרך הנכונה יש ספר שאני לא יודעת אם הוא תורגם לעברית שנקרא נשים שאוהבות יותר מידי שבוא פסיכולוגית מספרת ומנתחת סיפורים דןמים חובה לקרוא לדעתי טיפול פסיכולוגי יעזור לך מאוד אני יודעת שקשר תלותי הוא קשה ולא קל להתגבר אבל יש גם דברים קטנים שאת יכולה לעשות כמו לחסום את המספר שלו לשיחות נכנסות לעשות אוטוסוגסטיה לעצמך שאת טובה יותר ומגיע לך קשר בריא ועוד מקווה שתצליחי

לשימי התשובה, יקירתי פשוטה: את אכן חמודה, מתוקה ואינטלגנטית, הוא אכן רוצה בך רוצה בך בזכות עוד המון דברים טובים באשיותך, אבל סוד קסמך העיקרי הוא דווקה הטימטום הזה שלך שמאפשר לו לעשות אתך מה שהוא רוצה. הוא בחר בך בדיוק בגלל חולשתך, שהיא התנאי העיקרי לקשר שלו איתך. אילו היית מנוסה וחריפה, היית מבינה על-פי הסימפטום הראשון שהוא פגע רע, והיית זורקת אותו מיד. הוא מבחינתו לא בשל לקשר, והוא ימשיך לפלרטט איתך או בלעדיך, כי הוא כזה. ורק באחת כמוך הוא יכול לשחק. מיכל

לשימי, תביני, הוא מנצל אותך נפשית ופיזית. ואת חייבת לסיים את הקשר הלא בריא הזה. אל תדברי איתו ביכלל. ואם הוא מתקשר תנתקי לו בפנים. ואם יש צורך תחליפי מס' טלפון ופלא-פון. כך ששלא תהיה לו שום דרך להגיע אליך. ביי מיכל

לשימי מה אני יכול כבר להוסיף לדבריהן של הבנות החכמות שהגיבו? פרט לכך שמדובר בבעיה שכיחה מאוד ובדרך כלל ההצלחה בטיפול היא מצויינת. בהצלחה דר' גיורא הידש

אני כול כך מודה לכולכם שהשבתם לי אני צריכה את התמיכה הזאת. אני מודעת שאני ממש מכורה לקשר שאני נמצאת בו והיום הגעתי ללימודים שלי באפיסת כוחות .ואני ממש שמחה שיש לי עם מי לדבר כי זה ממש קשה לי לצאת מהקשר הזה אני ניתקתי את הפלאפון שלי ועברתי לפלאפון אחר זה לפחות הצעד הראשוןן שאני עשיתי ץ אני ממש עיפה ומותשת מהענין הזה שאני כבר רגילה לחיים האלה ואני ממש מרגישה כמו אישה מוכה שמרשה לבעלה להתעלל בה.קשה לי אני מודה ורע לי אבל אני מקווה שמפה אני רק ילמד לעלות למעלה ואני יתמודד עם . תודה לכולכם שימי

לשימי כל הכבוד!! החלפת הפלאפון היא צעד בכיוון הנכון ובהחלט אמירה! כך שהבנת את הנקודה ובהצלחה הידש

אני בת 16.. לפני כשנה עברתי תקיפה מינית.. היו לי מאז עליות קטנות ומורדות ענקיות.. הייתי על סף השיגעון.. פסיכוסומטיה כרונית- כאבים בלתי נסבלים בחזה, ביד וכאבי ראש. הייתי בטוחה שאני עומדת למות- עדיין לא מאמינה שזה פסיכולוגי. אבל לא זה העיניין.. בימים האחרונים בנוסף לתופעות הפלאשבקים <שבו בזמן התחזקו והפכו ממש להזיות> נוספו.. בעיקר בלילה, בידיוק שאני עוצת את העיניים קולות של גבר ולפעמים גם אישה שצועקים את השם שלי, שצורחים עליי לסתם את הפה שלי.. לפעמים זה גם מתוך שינה ואני מתעוררת מזה. אני מפחדת שהשתגעתי.. אני מדברת כמו מטורפת, אני שומעת קולות בראש!!! אני חייבת לציין שזה כבר קרה. בתדירות גבוהה מאוד.. שהייתי קטנה. כל פעם שהיה שקט הייתי שומעת אישה מסויימת שהיתה צורחת, מקללת ומשפילה אותי, הייתי חייבת לשות כל רעש שהוא כדי שהיא תעלם.. זה היה בתקופה של כמה שנים שאבא שלי היה נוהג להרביץ לי כל יום.. כתבתי הודעה בפורום 'תמיכה נפשית לצעירים' בתפוז וסהר-תמיכה הפנו אותי לכאן לשאול... בבקשה.. מישהו. הצילו.

תקיפה מינית וגם מה שתיארת שעברת בילדות הם דברים שעלולים לגרום ל"פוסט טראומה" שכוללת דברים שתירת,פלאשבקים זיכרונות חרדות וכו.{גם אני עברתי תקיפה מינית-פעמיים בחיי אפילו}. מה שאני אומרת לך זה כמובן לא דעה מקצועית,זו רק דעתי. לפעמים כשאדם מאוד צעיר-כמו שהיית כשאביך הכה אותך,המציאות כ"כ "כואבת" לו שהוא בורח לעולם הדימיון. טוב שאת מודעת למה שקורה לך ולמצבך, ואם את מודעת לכך שאת "שומעת קולות" אני לא חושבת שיש סיבה לפחד משיגעון או משהו כזה, אבל מאוד חשוב דבר ראשון להירגע, וללכת לפסיכיאטר ולספר לו מה קורה לך. ללכת לפסיכיאטר לא אומר שאת משוגעת, המון אנשים הולכים, וחשוב מאוד שתלכי בהקדם-כי רק כך יוכלו לעזור לך. ואל תדאגי, יש תרופות, יש מה לעשות, העיקר שתטפלי בעצמך בהקדם. את צעירה מאוד וכל החיים לפנייך, ואני יודעת שבגיל כזה קשה להחליט מה לעשות,ונורא מבולבלים, אולי כדאי לבקש תמיכה מבן משפחה? אל תתבישי,ותבקשי לפנות לפסיכיאטר. אולי גם יש דרך הקופ"ח שלך-ואז זה לא עולה לך הרבה כסף. תנסי להירגע, ולהבין שפשוט יש לך בעייה ואת צריכה לטפל בה, כמו כשחולים אז הולכים לרופא, אותו דבר.... זה לא אומר שאת משוגעת, אבל את צריכה עזרה,ויכולים לעזור לך. בכל מקרה אם את צריכה תמיכה אנחנו פה בשבילך, ואני בטוחה שד"ר הידש יענה לך היום ,וייעץ לך. תהיי חזקה. ביי

בגלל שהתאשפזתי בבית החולים, הפנו אותי לפסיכיאטרית שהייתי מטופלת אצלה. עברה אחת.. ועכשיו אני מרגישה דיי בנוח אצל החדשה. אבל עברו רק 2 פגישות.. וחוצמזה, איך אני אמורה להגיד דבר כזה? אני שומעת קולות? היא תאשפז אותי.. וכבר נתנו לי פלוטין <ממשפחה פרוזק>, הפסיכיאטרית הקודמת.. וזה עשה אותי זומבי, הפסקתי. אני לא מצליחה להעיף ממני את הפלאשבקים הכל כך מוחשיים שלהם נוגעים בי, חודרים אליי. כבר שנה בערך (מה-7.11.2003) אני מרגישה רע, אני לא יודעת מה לעשות, אין לי למי לפנות.

שלום רב, לפני 10 ימים חיילנו את בנינו השני לצבא. הפעם מודיעין שדה. ה"ילד" הזה בשונה מאחיו הבכור, הוא בחור מאוד רגיש, מופנם שחייב להרגיש מאוד בנוח וקרוב בחברה הסובבת אותו כדי להפתח. נער מאוד אינטלגנטי, מן ילד פרחים שכזה שעדיין (להערכתי) לא גילה את הסקס. אחד שבילה המון בסינמטקים, אינו מעשן ואינו שותה, מאוד איכפתניק, ומאוד נוטה שמאלה בדעותיו הפוליטיות. לצערי, הוא לא מצליח להשתלב בחיי הצבא. הוא ממש מדוכא, איני חושב שהמצב התדרדר למסוכן, אבל בטח לא נעים לשמוע את תיאוריו. הוא כמעט ואינו מדבר עם השותפים לאוהל, לא מתחבר. הוא הספיק ב-72 שעות להפקיר פעמיים נשק ועל כן סיכוייו מאוד גדולים להשאר שבת. הדבר ממש משבש לו את ההתנהלות היומיומית. בשבת הזו שהוא יישאר מרותק, חבריו הטובים ביותר מתגייסים והוא מאוד קיווה להיות איתם בבית. אני אקצר - שאלתי האם אתה חושב שכדאי לעשות צעד דרסטי, להתערב, לבקש שיראה אותו קב"ן? או לחילופין האם אני מתאר מצב רגיל שיחלוף עם הזמן? אודה לך על התשובה א.גבריאל

לגבריאל סביר שמדובר על תגובת הסתגלות או קשיים להסתגל למסגרת הצבאית. דבר שהוא טבעי לילד עדין כפי שתיארת. אבל גם לעוצמות יש משמעות ואם העוצמות גדולות מדי אז צריך לעזור לו. כמובן שעזרה מסוג אחד היא התמיכה שאתם נותנים לו בטלפון או כאשר יבוא הבייתה (ונקווה שלא יהיה מרותק). אם הדברים משתבשים ואתם מתרשמים שהמצב חמור צריך לעשות הכל כדי שיגיע לקב"ן, כלומר קודם לדבר אתו שיפנה בעצמו ולשוחח אתו מה הוא יגיד לקב"ן. אם הוא לא פונה אז לנסות וליצור קשר ישירות לקב"ן הכל לפי המצב. קצת להרגיע אותך, בדרך כלל בבסיסי טירונות המפקדים ערים לבעיות מהסוג הזה וקיים סיכוי טוב שמפקד יתערב ואף יפנה אותו לקב"ן ביוזמה שלהם. בדרך כלל זה כך אבל לא הייתי סומך על זה. כל טוב דר' גיורא הידש