פורום פסיכיאטריה

יש לי בעיה עם הבן הקטן שלי((6.5 שנים) יש לו בריחה של פיגמנט בגפיים בגב ואפילו עכשיו בפנים {זה מאוד לא יפה הילדים בשכונה צוחקים אליו ולועגים לו הוא לא רוצה ללבוש מכנסיים וחולצות קצרות עקב זה וכל הזמן שואל מתי זה יעבור לו} כאשר פניתי לרופאים ואף לפרופסור הדסה עין כרם אמרו לי שזה מפחד קרה ואין טיפול בזה "לתקן את המצב" יש טיפול למנוע התפשטות ע"י הבאתו לים המלח פעמיים בשבוע לפחות (לשמש). בשבועיים האחרונים גם לבן (8 שנים)האמצעי שלי יש את אותה הבעיה מה ששמתי לב אני תושבת נתיבות ואצלנו שומעים את כל מתחי הקאסמים והתותחים אשר נורים מעזה ולעזה והוא מאוד מפחד ושואל הרבה שאלות בנושא כל הזמן ואני כבר עם "רזומה " מהבן הקודם ואני מבינה כי זה מהפחד (קשה מאוד להוריד להם את הפחד) למי אני םפונה ומה אני עושה אולי תוכלו לייעץ לי למי לפנות ועם יש עמותה של כאלה מקרים?! תודה רבה - מראש , כלנית

למיטב ידיעתי מדובר במחלה גנטית תורשתית והיא בד"כ איננה פורצת בגלל אירועים נפשייים, אלא עקב תהליכים אחרים אשר קשורים לעור. יש רופאי עור שמטפלים בויטיליגו בהצלחה ע"י לייזר. העלות גבוהה אך מדובר בבעיה אסתטית ואסתטיקה הוא נושא חשוב. לא מדובר בבעיה בריאותית ולכן אין חובה לטפל.

לכלנית איני פסיכיאטר ילדים ואולי כדאי להתייעץ עם פסיכיאטר ילדים. גם אם אין מדובר במחלה המזיקה לגוף, הרי ברור שיש נזק לנפש ולכן חשוב לטפל בהפרעה של הויטליגו. כל טוב דר' גיורא הידש

פלוטין או פריזמה? מבקשת עזרה מהגולשים שהתנסו. האם יש עדיפות לאחת התרופות הנ"ל. האם לאחת מהן פחות תופעות לוואי? אני יודעת שבשתיהן אותו חומר פעיל ובכל אופן שואלת?

התרופה המקורית היא פרוזק תוצרת ארה"ב. פריזמה ופלוטין זה חיקוי תוצרת הארץ. ההבדל בין שני החיקויים שפלוטין קיים בקפסולות (בדומה למקור), לעומת הפריזמה שקיים בטבליות. טבליות זה יתרון אם מעוניינים במינון שמחייב חלוקה של הטבליה, כמו 10 מ"ג או 30 מ"ג. אם המינון שנקבע לך הוא 20 מ"ג אז בד"כ לא יהיה הבדל- בהשפעה או בתופעות הלוואי.

לשואלת תשובתי אינה מדעית, אבל מהניסיון שלי עם מטופלים רבים הפריזמה מצויינת, אף יותר מהפרוזק המקורי.... כל טוב דר' גיורא הידש

שלום! אובחניתי לאחרונה כחולת dissociative disorder . איפה אפשר להשיג פרטים על המחלה. והאם ישנם מומחים מיוחדים שיכולים לעזור במצבי.

יש בארץ מס' מומחים להפרעה זאת. ניתן למצוא פרטים באתר של ט.ד.י http://www.tdil.org

מדובר בהפרעה השייכת לקבוצת הפרעות החרדה. תודה לדור, כל טוב דר' גיורא הידש

אובחנתי בילדות כ סובל מadhd אך רק עכשיו (בן35) התחלתי ליטול ריטלין ולכן יש לי כמה שאלות לגבי ריטלין 1-האם הרבה אנשים מבוגרים בישראל נוטלים ריטלין או תרופות להפרעת קשב וריכוז 2-כמה סוגי תרופות יש להפרעה זו?? 3-אני נוטל 10 מ"ג ריטלין פעמיים ביום ובהחלט מצבי הישתפר מאוד רק שיש לי בסוף היום מן הרגשה לא נוחה ושוב אני מרגיש חוסר ריכוז למה???

לדני בעבר חשבנו שהפרעת קשב היא בעיה שחולפת עם הגיל, היום יותר ויותר מבוגרים מאובחנים שהם עדיין סובלים מהפרעת הקשב. הריטלין הרגיל פועל כ-4 שעות והריטלין עם משך הפעולה הארוך כ 8 עד 10 שעות, לכן בערב (כדי שלא יהיו הפרעות בשינה) אתה מרגיש שהריטלין סיים את השפעתו. ישנה תרופה נוספת בשם סטרטרה שהיא מיועדת לטיפול בהפרעת קשב אצל מבוגרים אבל היא אינה מיובאת לארץ. כל טוב דר' גיורא הידש

למשתתפי ומומחי הפורום - שלום. אני מעוניין לקבל מידע רב ככל הניתן בהקשר לתרופה "סירוקסט". פעילות התרופה באופן ביוכימי בגוף, איך ? למה ? מי משתמש, כמה? מתי ? תופעות לוואי, השפעות כלליות על הגוף (פיזיולוגיות) ועל הנפש (מנטאליות). כל מידע נוסף יתקבל בברכה. תודה מראש - איציק.

לאיציק הסורקסט היא תרופה שאינה ממכרת, מקבוצת נוגדי הדיכאון הפועלת על הסרוטונין, יש לה השפעה טובה גם כנוגדת חרדה. תוכל למצוא אינפורמציה מלאה בכל אינדקס תרופות. כל טוב דר' גיורא הידש

האם במהלך נסיון של הרופא לגמול אותי מזיפרקסה לאחר שהתחילו חרדות כדון וואבן יכול לעזור

שלום, הזיפרקסה אינה ממכרת ולכן אין בעיה לסיים טיפול עם זיפרקסה, בכל אופן וואבן עלול להקל על חרדות. כל טוב דר' גיורא הידש

מה התאורה שנחשבת הכי טובה לנפש? נגד דיכאון? אור רגיל? פלורסנט? הלוגן? או האור עם הספקטרום המלא הזה שקראתי עליו בכמה מקומות?

לאור אני בעד האור עם הספקטרום המלא הזה, עליו קראת בכמה מקומות... מנסיוני, זה האור שאכן גירש את הדיכאון שלי ללא היכר. זה האור של אלוהים, של האמונה, של הרוחניות השלמה, של החסד והאהבה. תמי.

לא הבנתי. בילבלת אותי אור של מנורה? או של כל הדברים האחרים הללו שכתבת?

ילדה קרובה אליי במשך מספר שנים מפחיתה את כמות וסוג האוכל אותו היא מוכנה לאכול, כיום היא רק בת 7. ימים רבים מדובר בארוחה אחת בלבד, ברובה מזון מסוג אחד בכמות קטנה. היא מדברת על מחשבות שאומרות לה לא לאכול, על תחושה ש"דוחפים" לה אוכל ולכן עליה לסרב, על פחד מאוכל, ואכן יש סביבה עיסוק מרובה באי-אכילתה, במשך מספר שנים. לאור גילה הצעיר בהרבה מהממוצע לאבחון הפרעת אכילה, מה עושים? אני דואגת נורא, היא קטנה בגודלה, שדופה ביותר, עם שקעים מתחת לעיניים, ולאחרונה אף רזתה.

קורין תפנו איתה בהקדם המיידי לטיפול, קודם כל הייתי מציעה חדר מיון כללי, כדי שיבדקו אם לא צריכה אישפוז על רקע של התייבשות או הרעבה. שם כבר יפנו אותך למרפאה המתאימה באזור מגוריך לטיפול בהפרעות אכילה של ילדים קטנים. אל תחכו המצב לא נשמע טוב. תמי.

שלום לך, הפרעות אכילה הן סמפטום המבטא קושי ריגשי, וטיפול נפשי עשוי לסייע בהתמודדות אתם.עם זאת כדאי לזכור את הסיכונים הקיימים, ולפנות למטפלים המתמחים בטיפול בהפרעת אכילה. כל טוב

לקורין תודה למשיבים, איני פסיכיאטר ילדים אבל נראה שיש מקום לדאגה וכדאי לדאוג שהילדה תגיע לאבחון וטיפול אצל פסיכיאטר ילדים כל טוב דר' גיורא הידש

ד"ר הידש שלום, אני גרה בצפון וכידוע לך המצב המלחמתי פה קשה מאד. עזוב את זה שלפני זה כבר סבלתי מחרדות אבל עכשיו המצב רק החמיר והחרדות עלו. אני כל הזמן בפחד, דרוכה מבוהלת שאלי תיפול עליי קטיושה. העלינו את מינות הפריזמה ל 40מ"ג וגם אני לוקחת יותר קלונקס. אני מאד מסוננת מכל זה אבל הפחד עדיין שם. אז בשביל מה התרופות? כבר 10 שנים שאני עם המחלה המחורבנת הזו. מתי זה יעבור? אני מטופלת בפסיכותרפיה, פסיכולוגיה קוגניטיבית וכו" אבל זה לא נעלם!!! כמה שנים זה יקח? המטפל אומר שלדעתו אני מתמודדת מאד יפה כי לא ברחתי מחיפה ואני עדיין מנסה לנהל שיגרה. מה יהיה ד"ר? כמה סבלנות אפשר?

לוחמת יקרה אני מחזקת את ידיך. את אישה אמיצה. אני חושבת שאנשים שסובלים מחרדות הם הפחדנים הכי אמיצים שיש. כמה קשה לפחד... יותר מפחיד מלהילחם בצבא זה להילחם בפחדים. ועכשיו הפחדים שלך מציאותיים. באמת יש קטיושות... את לא חולה, את נורמלית. מנסה להתמודד עם מציאות מטורפת... אני מחבקת אותך. אולי תעשי חופש כמה ימים ובואי לנוח אצלינו בדרום? שלך, תמי.

היי תודה למשיבים. במצב הזה של השבועות האחרונים (ולצערי עוד לא הוחלט שיש לכך סוף), כל אחד חרד ורבים מרגישים חרדות. כך שמי שרגיש לחרדות ומכיר את הבעיה חושש שהוא אינו מתמודד היטב וחושש שהחרדות יחזרו בעוצמה גדולה יותר. דווקא עכשיו אני נוטה להסכים עם המטפל שלך שאת מתמודדת יפה, כלומר כמו כולם. לא פחות טוב ולא יותר טוב. הידש

לפני שאני מחליטה על מטפל, רציתי לדעת מה ההבדל בין פסיכולוגיה קלינית לפסיכותרפיה. ועוד דבר, מה ההבדל בין פסיכולוג קליני לעובדת סוציאלית שמתמחה בפסיכותרפיה. איזה טיפול יכול להיות יותר יעיל ונוח? האם עובדת סוציאלית "כשירה" מספיק בשביל לטפל בבעיות די קשות? (שהרי אין לה תואר "פסיכולוגית"). תודה...

רונית ההבדלים בין סוגי הטיפול האלה הם במהות ההכשרה של איש המקצוע. פסיכולוג קליני הוא אדם עם תואר שני, שעבר תהליך התמחות ומבחן התמחות מוכר על ידי משרד הבריאות. תהליך ההכשרה של פסיכולוגים קלינים ארוך כמו ההכשרה של פסיכיאטרים לדעתי. מדובר בהכשרה הכוללת שעות רבות של הדרכה והשתלמויות. היוקרה של פסיכולוגיה קלינית נובעת מהקושי להתקבל ללימודים ולעמוד במסלול ארוך ולא פשוט. יחד עם זאת, בסופו של דבר בפסיכותרפיה מה שקובע זה האישיות של המטפל. יכול להיות פסיכולוג קליני שהאישיות שלו אינה מתאימה למטופל מסויים, ולכן הטיפול יכול לא להצליח. ויכול להיות פסיכותרפיסט אחר- מטפל באומנות, עובד סוציאלי, פסיכיאטר שעושה פסיכותרפיה ואפילו מטפל אלטרנטיבי- רוחני, שלא עבר את ההכשרה של פסיכולוג קליני אבל עבר הכשרה רצינית ולא פחות מקצועית. לכן, צריך לבדוק איש מקצוע גם מבחינת ההכשרה שעבר, וגם מבחינת האישיות שלו, וגם מבחינת שיטת הטיפול שהוא מציע. את צריכה לבדוק עם עצמך מה מתאים לך מבחינת נטיית ליבך, כשרונותיך ודרכך, ולפי זה לחפש את איש המקצוע שמתאים לך. פסיכולוג קליני מוכשר גם לעשות מבחנים פסיכולוגיים. פסיכיאטר בלבד נותן תרופות. עובד סוציאלי עוסק בנושאים הקשורים לשיקום חולים (סל שיקום למשל) הרבה פעמים. מטפלים באומנות מוכשרים לשלב עבודה בחומרים וביצירה בטיפול שהם נותנים. כולם טובים. חפשי את שמצאים לך. בהצלחה, תמי.

התואר "פסיכותרפיסט" ניתן בד"כ למטפלים (עוסי"ם, פסיכיאטרים, פסיכולוגים, מטפלים באמנות) שעברו הכשרה תלת שנתית בטיפול דינמי. הכשרה זאת היא בעיקרה העשרה (רשות ולא חובה) כי היא מיועדת לאנשי מקצוע שעוסקים בפועל בפסיכותרפיה ויש להם נסיון בתחום. ההכשרה הבסיסית והניסיון המקצועי של עובדים סוציאליים שונה מאלה של פסיכולוגים קלינים או פסיכיאטרים. צריך לזכור שאין בארץ חוק פסיכותרפיה ולכן תיאורטית (וגם מעשית) כ"א יכול להציע טיפול פסיכותרפיה לפונים אליו, גם אם אין לו רשיון עבודה ממשרד הבריאות.

לרונית תודה למשיבים ואני מצטרף לדבריהם. רק להדגיש, מבחינת ההכשרה צריך לבדוק אם איש המקצוע עבר למודי פסיכותרפיה כפי שתואר. למקצועות השונים של הפסיכותרפיסטים ישנה השפעה מבחינת ההסתכלות ואופי המטפל, אבל כפי שצויין אישיות המטפל וההתאמה בין המטפל והמטופל הם החשובים ביותר. בהצלחה דר' גיורא הידש

שלום דוקטור,יש לי שאלה חשובה ,אודה לתשובתך בעניין. אני מטופלת ברסיטל מעל לחצי שנה, לאחרונה נתן לי הרופא מינון של 2 כדור ליום, עקב חרדה והתקפי פאניקה (הכדור עוזר מאוד). בעבר הייתי מטופלת כשנה וחצי באפקטין . נימים ברגליים היא תופעה תורשתית אצלי ,כבר מגיל קטן (אני כיום בת 26). לאחרונה הוכפלו כמות הנימים ברגליים ,יצאו כבר כמה על הבטן וקצת בחזה. יש לי רגלים כמו של בת 50+...אני שוקלת לחיוב לעשות ניתוח להעלמתם,יש כ"כ הרבה וזה לא יפה!! לדעתך - האם יש קשר בין הכדורים להופעת הנימים? האם זו תופעת לואי שלהם? או האם זו תורשה ומספר הנימים עולה עקב הגיל? לפי פונים בשאלה זו, מלבד לפסיכיאטר? חן חן.

למטופלת לא שמעתי אף פעם על בעיות עם הנימים או ורידים ברגליים, אבל הכל יתכן אם יש לך בעיה רצינית עם הנימים. בכל אופן הרסיטל יכול לשנות את קרישת הדם, כלומר להאט את הקרישה, השפעה דומה להשפעה שיש לאספירין. אולי רופא המומחה לנימים עשוי למצוא את הקשר בין התופעות?? כל טוב דר' גיורא הידש

לכל החברים היקרים ולד"ר הידש, בגלל נפילות גדולות בטיפול בתקופה האחרונה אני מעיינת בפורומים של פסיכולוגיה ברשת ובאחד מהם מצאתי את ההודעה הזאת שהובילה אותי לשאלות אינספור ואין לי תשובות. מה דעתגכם? מה דעתך ד"ר הידש? לאחרונה יצא לי לחשוב הרבה על הדבר הזה שנקרא בטחון או מרחב בטוח בטיפול. אני תוהה לעצמי כמה ניתן באמת להרגיש או ליצור מרחב בטוח כשכל הסיטואציה בטיפול היא לא מציאותית אולי מעט הזויה- תחשבו על זה, שני אנשים זרים נפגשים ביום מסויים, שעה מסוימת מדברים רק על אחד מהם כשהשני בעצם לא באמת קיים בחדר והמטופל מספר לאדם זר לחלוטין את כל השדים הכי כמוסים שלו (תודו שזה הזוי קצת). הבטחון זה אחד הדברים הכי חשובים שיש ליצור אבל המטופל יודע שכאשר יסיימו לו המשאבים הפיננסים הטיפול יפסיק, שהמרחב הבטוח הוא זמני בלבד כי הרי הטיפול יסתיים מתי שהוא, ושהאדם שמולו למד איך להיות איתו, להיות מכיל, אמפטי וכ'ו. הרי ברור שהמטפל הוא אמפטי ומכיל, הרי משלמים לו כדי שיהיה כזה, הוא למד כמה שנים בשביל זה.

מיקי יקרה רציתי לתקן אצלך משהו. המטפל בפירוש עובר גם הוא תהליך בחדר. הוא בפירוש קיים. זה קשר הדדי. גם כשהמטפל מצניע את מה שעובר עליו, את מה שהוא מרגיש, כדי כאילו להתפנות אליך, זה לא אומר שהוא לא עובר דברים ושהטיפול מטפל לא רק בך, אלא גם בו... לכן אני מבינה את הכאב על זה שכשנגמר הכסף נגמר הקשר. קשר טיפולי בעיני זו מן חברותא של נפש שמאפשרת התפתחות ולמידה. חבל שהנורמות החברתיות בעולם החברתי שלנו מחייבות תשלום כל כך גבוה על קשר כל כך חשוב. בבודהיזם זה לא ככה, קשר מורה תלמיד אינו מותנה בכסף. יש כאן התחייבות ממושכת ומחוייבת, עד שהתלמיד מגיע להארה, שזה המצב המשוחרר מקונפליקטים... גם כשהולכים לרב אין התנייה של כסף, כי שכר מצווה- מצווה... וגם השמאן האינדיאני לא מעוניין בכסף אלא במילוי ייעודו. הכסף הוא רק לצרכי קיומו. כמו המעשר שהיו מביאים לבית המקדש בזמנו כדי לפרנס את הכהנים והלוויים שעשו עבודת קודש עבור כל העם. ככה לדעתי זה צריך להיות. אבל זה לא ככה בתרבות המערבית המטיריאליסטית שלנו. אבל הנה כאן זה ככה- דר' הידש נמצא כאן בשבילנו בלי כסף, רק כדי לעזור. ולכן המקום הזה כל כך נקי. תמי.

למיקי השאלה מאוד חשובה והתשובה לא פשוטה, לכן אנסה להוסיף מספר היבטים. נכון שמרחב מוגן הוא המקום בחדר, ונכון שבמקום הזה אפשר לעלות דברים מבלי שיבקרו אותך או בעתיד יחזירו לך את הדברים בנקמה על משהו אחר (דבר שיכול להיות עם חבר או קרוב משפחה). אבל המרחב המוגן מגן עלינו גם מהביקורת הפנימית שלנו וההרגשה שלנו עם עצמנו, כלומר לא תמיד נעים להסתכל בראי ולראות את הצדדים הפחות יפים שלנו ולפעמים מכוערים, מחשבות אגואיסטיות שבודאי שלא היינו מבטאים אותם עם משהו אחר ולפעמים לא עם עצמנו. כלומר, בהדרגה מתייצב גם מרחב מוגן פנימי אשר יכול ומאפשר לנו לקבל את עצמו עם כל החסרונות. לכל אחד יש מרחב מוגן שבו הוא מרגיש בטוח, הרבה פעמים בחיים חשוב לצאת מאזור הביטחון הזה ולראות מה קורה מסביב ולהתנסות בדברים שאיננו מעיזים לעשות אותם. כמובן שהכסף משחק כאן תפקיד, אני מעדיף לראות אותו כרע הכרחי, כלומר גם אני צריך לפרנס את משפחתי, ואין ברירה. לגבי הסופיות של הקשר. נכון שאפשר לראות את זה באופן שלילי, אבל יש לכך בסיס הרבה יותר עמוק. כילדים כל קשר נראה לנו קבוע ואין סופי, ילד קטן לא יכול לדמיין שההורה (הכל יכול בתפיסתו) ילך פעם לעולמו. אבל אם תחשוב היטב אז כל דבר בחיים הוא זמני ולכל דבר יש סוף. יש מי שאמר, שהטיפול עצמו מתחיל כאשר מתחילים לעסוק בפרידה. איני מסכים עם האמירה באופן קיצוני, אבל בהחלט יש בה הרבה מאוד. כל טוב דר' גיורא הידש

תודה.

גם ממני. וחיבוק גדול. תמי.

ד"ר הידש ואנשים יקרים 1.אני לוקחת רמוטיב כשלושה שבועות, טרם הרגשתי בשיפור מה שכן, אני כל הזמן עייפה. העייפות הטבעית שלי גברה מאז שאני על רמוטיב. אני יכולה לישון כל היום לקום ושוב ולהרדם. אני מבינה שזו תופעת לוואי של הרמוטיב, האם היא אמורה לחלוף? הייתכן שבמקרה שלי הכדור משפיע עליי בצורה כזו והמצב לא ישתנה? קשה לי מאוד לתפקד ככה אני מרגישה שאין לי כוח לדבר ולהתמודד עם החיים. 2.האם הרמוטיב יכול לשפר חרדה חברתית קלה? אני מקווה שהכדור יתן לי אנרגיה לחיים ויכולת להתמודד עם היומיום ועם אנשים בצורה קלה וזורמת יותר, האם התקווה שלי במקומה? 3.אשמח לשמוע מאנשים שנוטלים רמוטיב באיזה אופן הכדור השפיע עליהם והאם הם מרוצים. אז מי שמכיר מוזמן לשתף.. תודה רבה, עינבר

לעינבר התשובה לכל שאלותיך היא - כן. העייפות עשויה לחלוף כאשר הגוף יסתגל לתרופה. יתכן שיש צורך לחכות 4-6 שבועות כדי להרגיש את השפעת התרופה, כך שצריך עוד סבלנות. הרמוטיב עשויה להוריד את החרדות ולכן עשויה לשפר את המצב ולהקל על חרדה חברתית. כל טוב דר' גיורא הידש

שלום רב, במהלך כתיבת ספרי נתקלתי במספר שאלות שחסמו את המשך כתיבתי. אשמח אם תוכלי לתת לי מענה לשאלות הבאות: 1. איך מתפתחת המחלה של פיצול אישיות והאם ניתן למנוע אותה בדרך כלשהי? 2. במה מתבטאת ההדרגה של מתן התרופות ואיזה תרופות נותנים (שמם)? 3. האם היא מחלה תורשתית? 4. מה עובר על בנאדם במהלך זמן היחלפות הזהות? 5. האם החולה מודע לעובדה שהוא חולה במחלה? 6. מעשיו של החולה בזמן זהות מסויימת יכולה להשפיע על הרגשתו של החולה בזמן היחלפות הזהות? 7. החולה יכול לנסות לפגוע בסביבה, וכשהוא מחליף זהותו הוא לא יבין מה הוא עשה ולמה? הוא יכחיש את מעשיו? 8. מהם התסמינים שע"פ אפשר להבחין במחלה? בתודה מראש מורן.

למורן צר לי אבל שאלותיך כלליות ורחבות מדי, תוכלי למצוא תשובות לכל שאלותיך בספר פסיכיאטריה בסיסי אשר מתאר את ההפרעה. לצערי אין לי זמן לענות לשאלות רחבות מהסוג הזה. אבל אם משתתפים בפורום יקדישו מזמנם, יבורכו כל טוב דר' גיורא הידש

המונח פיצול אישיות הוא תרגום לעברית של המונח multiple personality הפתולוגיה עצמה ידועה כיחודית ונמנית על משפחת התופעות הסכיזואידיות ושונה מפתולוגיות כגון מאניה-דיפרסיה, סכיזופרניה, או הפרעה דיסוציאטיבית של האישיות. במקרים של פיצול אישיות, החולה מפתח יותר מאישיות מודעת אחת ולעיתים אפילו יותר משתיים, הן אינן מודעות לרוב אחת לשניה ואילו במצבים שהוזכרו למעלה, מדובר באישיות דחוקה, פגועה, מפורקת או קרועה. וזאת לעומת המצב האחר בו לכל אישיות אצל מפוצל האישיות יש מקום בתת המודע וההחלפות ביניהן באות מתוך צרכים תת מודעים חליפיים להתמודדות עם המערכות הסובבות מבחוץ והן מתוך הפנים הלא מודע. בכל המקרים האחרים יכולים להתאפיין בתסמינים של התנהגות המעידה על דחק פסיכוטי ופגיעה באני המתבטא כאישיות המרכזית וזאת עקב סיבות רבות מספור כאן, בין היתר, שבר פסיכוטי בו האלטר אגו דוחק את האני, ייצרו גם הפרעות בעלות ביטוי בדחיקת האישיות הרגילה. כמו כן אדם השרוי בין קטבים בהפרעה הבי-פולארית יראה לסובבים אותו כאדם בעל פיצול אישיות מסויים. ברוב המקרים לא מדובר בפיצול אישיות במונח הפתולוגי של המילה, אלא בתסמינים ובהיפעלויות של מצבים סאב-פסיכוטיים. כמו כן ניתן למצוא הפרעות גבוליות הנובעות מתוך נאורוזות שונות שיתאפיינו לסביבה כאילו יש לה עסק עם אדם מפוצל אישיות. אך אין זה כך. אין קשר בין סכיזופרניה שברוב המקרים הינה מחלה גנטית-נאורולוגית ולא מחלת נפש. לבין מאניה-דיפרסיה שאינה מחלה גנטית אלא מחלת נפש קלאסית בהגדרתה ובהתפתחותה. לגבי המחקרים המצביעים חדשות לבקרים על קשרים גנטיים לסיבת המחלה, הייתי אומר שרובם הגדול נובע מתוך אילוץ להצדיק אי אלו תקציבי מחקרים שמחולקים על ידי האוניבסריטאות השונות לחוקרים. ולא לקביעת עובדה כלשהי מאחר ועל כל מחקר כזה שמתפרסם מתפרסמים שניים אחרים ששוללים אותו באותה רמת נכונות. multiple personality - הינה מחלה נפרדת ושונה בתכלית השוני מהפתולוגיות הקלאסיות הללו, סטטיסטית היא גם נדירה יותר, והמכניזמים המניעים אותה יכולים להיות שונים ומגוונים והמחקר בתחום הזה עדיין הינו מרתק למרות שבימים אלו הטיפולים נוטים לקבל אופי פסיכיאטרי יותר מאשר פסיכותראפאוטי ולכן גם ההתבוננות בסובלים מאותה פתולוגיה הינה מושפעת מאוד מהתפיסה התרופתית נאורולוגית פסיכיאטרית ועקב כך מקשה על מעקב אובייקטיבי.

שלום אני לוקחת כל יום בונסרין וקלונקס האם מותר לי לקחת אבץ וכן ויטמין E וויטמין Bלחיזוק השיער הגוף והפנים.אני רוצה לשקם את עצמי מאחר והייתי זמן רב במצב של סטרס חרדות ודיכאון. בתודה

לחנה מותר, אין בעיה כל טוב דר' גיורא הידש

טופאמקס כתרופת אנטי חרדתית ונגד PTSD . התרופה טובה לי רק אני חש רדום כל הזמן ולא מתפקד . האם יש אפשרות להמשיך בטיפול ? אלן

לאלן ישנן עבודות ספורות על טופמקס ב PTSD אבל מה היתרון אם אתה כל היום רדום? כל טוב דר' גיורא הידש

האם יש הסבר למה הטופאמקס מעלה לי את התיאבון ? יש לי שאלה למה מנסים לתת לי תרופה ניסיונית במשרד הביטחון ? לא אמרו לי שהוא עדיין לא נוסה מספיק בתחום של ptsd . אין מספיק תרופות שפועלות בתחום ה-ptsd בשוק ?

הי לכולם, מה שלומכם? אחרי שהתאבנתי מהפסיכוזה וכאמור עבר מאז שנה וחצי, ללא שום עשייה מצידי. אני מבקשת לדעת אם מישהו יודע על קורס שהדגש הוא על יומיומי באזור חיפה או המרכז/ ת"א. שפועל עכשיו. אני לא מצליחה למצוא לעצמי מסגרת בה אוכל להשיב את יכולותיי. הוצע לי אשפוז יום, אך לעניות דעתי אני זקוקה לעשייה מרובה או לימודים, אף על פי שאני מרגישה מיואשת מאחר ואני מתקשה להאמין שאוכל להתעורר ממצב אימפוטנטי שכזה...ביחוד שהתנוונתי ולא חזרתי לתפקוד מיד לאחר הפסיכוזה ..וכאמור עברה כבר למעלמה משנה וחצי, כאשר אני יושבת בבית, לבדי...מאחר ונראתי לרופאים בסדר, הם לא איבחנו אצלי אי תפקוד או פגיעה ואמרו לי לנוח בבית. אבל אני יודעת שהמצב לא כך- אבל הרמתי ידיים , כי אני מרגישה שאין בי מסוגלות. הידיעה כי לא תמיד יש חזרה מלאה ליכולות וכי לעיתים נותרת צלקת, ייאשה אותי וויתרתי מראש. אני מאמינה כי זה המצב שלי, היה רופא שאמר לי שככל שהזמן עובר יותר קשה להשתקם, האם הדבר נכון? האם העובדה שלא פעלתי ורק ישבתי בבית, הנציחה למעשה את המצב הזה?

ענת יקרה מה עשית לפני הפסיכוזה? מה את אוהבת לעשות? מה מעניין אותך ללמוד? מהנסיון שלי אין כמו חברה ותיפקוד כדי לייצב את הביטחון העצמי. אני הלכתי לעבוד בכפר עופרים בקריית שאול כמדריכה של אוטיסטים בוגרים. מאד נהניתי. אולי תחשבי על איזו עבודה כזאת עם אנשים עם מוגבלויות? לדעתי את מסוגלת פשוט לצאת ובלי לחשוב יותר מדי על האבחנה, לנסות לתפקד. מהתיפקוד תחזרי לעצמך. שלך, תמי.

לענת בודאי שאת יכולה להשתפר ולחזור לתפקוד, אפשר להתחיל בסגרת של אשפוז יום ברמב"ם (אחרי המלחמה) או בעפולה. בכל אופן צריך אולי להתחיל ממסגרת מוגנת יותר כלומר מתעסוקה מוגנת או לימודים, כדאי להתקשר ולהתחיל בסניף "אנוש" הקרוב למקום מגוריך. אבל גם הרופא המטפל עשוי לעזור לך. יתכן שיש טעם לפנות גם ללשכת הרווחה הקרובה. וכאמור, חשוב להתחיל וללכת קדימה. כל טוב דר' גיורא הידש

הי תמי יקרה, אני מקוה שתראי הודעה זו במועד; אני כותבת קצת מאוחר מדי. כתבת למטה שביום ראשון יש לך פגישה בקשר לעבודה... אני מאחלת לך שתוכלי לגייס את כל כוחות הנפש שלך ולעבור את המפגש בצורה מיטבית. אני אחשוב עליך... בהצלחה רבה רבה, הדסה

תודה הדסה הפגישה עברה בסדר, לפי הציפיות ואני ממשיכה לעבוד. רק טוב לכולנו, תמי.

לתמי יופי, כל הכבוד! שיהיה בהצלחה ורק דברים טובים הידש

ד"ר שלום. יש לי כמה משפטים\מילים שאני לא יודעת את פירושם והייתי שמחה לדעת. 1:ביטויים של רפיון אסוציאטיבי 2:בתוכן מתארת דריאליזציה 3:ישנה ביזאריות באופן שהיא קולטת את הגבול בין פנים וחוץ 4:תובנה ושיפוט מציאות-רושם של ליקוי קל 5:חרדה בלתי ספציפית 6:מתלוננת על פלפיטציות 7:אמביוולנטיות 8:הלוצינציות אשמח לדעת אם כל מה שנרשם יכול להצביע על אבחנת ה"סכיזופרניה" באופן חד וחלק או שכל סימפטומים אלה יכולים להופיע גם בלי קשר לסכיזופרניה. ועוד שאלה:200 סרוקוואל בתור פעם ראשונה של לקיחת התרופה-האם זה דבר שנהוג לעשות? ואם לא,יש בכך סכנה בתור מינון התחלתי? תודה רבה!

הדרה אני אנסה את כוחי במלאכת התרגום, אכן נשמע סינית... 1. ביטויים של רפיון אסוציאטיבי- זה כשהדיבור עובד מנושא לנושא בצורה קופצנית, מזכיר קצת שפה של ילדים שאומרים משפט, נזכרים במשהו ולמאזין מהצד זה נשמע לא קשור... 2.דריאליזציה- תחושה של ניתוק מהמציאות 3. ביזאריות= מוזרות- המאבחן לא הבין את הדרך שבה היא מבינה או קולטת את הגבול בין פנים לחוץ, זה נראה לו מוזר. 4.תובנה ושיפוט מציאות- מתייחס לאופן של ההתייחסות למציאות- האם ההתייחסות היא מציאותית או נראית מנותקת מהמציאות, כאן המאבחן התרשם שיש ליקוי קל בתפיסת המציאות שלה. 5.חרדה בלתי ספציפית- חרדה שאינה ממוקדת סביב משהו מסויים אלא היא כוללנית. 6. פלפיטציות? לא יודעת. דור? הידש? 7. אמביבלנטיות- זה שמרגישים רגשות מנוגדים לאותו דבר, למשל הורים- אפשר להיות אמביבלנטים ביחס אליהם- לאהוב אבל גם לשנוא לפעמים... 8.הלוצינציות- הזיות, שרואים משהו שלא קיים, או שאחרים אינם מסוגלים לראות. קשה להגיד שאלו סיפמטומים ספציפיים של סכיזופרניה. בתרופות אני לא מבינה. תרגישי טוב ותזכרי שאת קודם כל הדרה ורק אחר כך כל המילים האלה... תמי.

תודה תמיממי :) אבל עדיין לא הבנתי מה זאת אומרת לקלוט את הגבול בין פנים לחוץ? חוץ מזה-מה שלומך ככה? בכל זאת אשמח לתשובתו של הד"ר! הדרה.

להדרה תודה לתמי ותשובותיה מדוייקות. אמנם 200 מג' סרוקוול הוא מינון גבוה, אבל במצבים חמורים אפשר להתחיל במינון זה, נזק לא יגרם. כל טוב דר' גיורא הידש

שלום רב, לפני שבועיים, התחלתי בתהליך הפסקת נטילת הכדור "לוסטרל". (במשך שנתיים נטלתי, כדור אחד ביום 50 מ"ג). בשבועיים האחרונים אני נטולת כדור אחד- יום כן/יום לא.0היום לא לקחתי) היום היה לי תחושות בגוף שלא הרגשתי מ-ע-ו-ל-ם!!!!: סחרחורות, חולשה מאוד חזקה, אפילו קושי בדיבור עד גמגום, והכי חמור רעידות חזקות בידיים ובכל הגוף(היה לי קשה להחזיק כוס מלאה מיים). נבהלתלי מאוד, אמא שלי שהיתה איתי חשבה שיש לי אירוע מוחי. התופעות עברו אחרי שעה וחצי בערך. האם לדעתך זה קשור להפסקת הכדור??? מה עלי לעשות כדי שזה לא יקרה בשנית? בבקשה תשובתך המהירה תודה שיר

לדעתי מנסיון עם כדור אחר זה כן חלק מתהליך הגמילה. אני מציע לך לשוחח עם הפסיכיאטר שלך ולשנות את אופן כמות הכדורים בגמילה. אני הייתי לוקח כל יום חצי כדור ואחרי כשבועיים רבע כדור ככה עד להפסקה מוחלטת. בכל מצב אין לך מה לדאוג לא מתים חלילה מזה אבל גם לא צריך לסבול ככה. בברכה זוהר.

לשיר תופעה הנמשכת כשעתיים איני חושב שצריך ליחס אותה להפסקת הלוסטרל. איני חושב שהדרך הנכונה היא ליטול לסרוגין יום כן/לא. באופן הזה הרמה בדם קופצת ונופלת כל יום, לכן חשוב להוריד במינון באופן הדרגתי אבל מינון קבוע של חצי ורבע כדור כל יום. כל טוב דר' גיורא הידש

למה?????????????????????????????????????????????

שלום דר' גיורא הידש יש לי בעיה, אני במצב רוח מאוד ירוד, לא אוכלת לא ישנה וכל הזמן עוברות לי מחשבות אובדניות . אני מבינה שאני צריכה לטפל בעצמי, אך אני לא נמצאת בארץ. אני עובדת בחול. רק עוד חודש וחצי אני חוזרת לארץ. האם ניתן להתחיל טיפול תרופתי על מנת להקל על ההרגשה, עד תחילתו של הטיפול הפסיכולוגי? אני אגיע לארץ ל3 ימים בעוד שבועיים, האם פסיכיאטר יכול לקבל לפגישה אחת, ואם כן איפה ניתן למצוא רשימה של פסיכיאטרים? תודה מראש

שלום, הייתה פעם כתבה בעיתון עם הפרסום של הפסיכיאטרים המובילים בארץ, איני חושב שזה רעיון טוב להתחיל טיפול בארץ ולהמשיך בחו"ל, אולי את יכולה למצוא רופא פסיכיאטר בחו"ל שיכול לעקוב אחר המצב שלך? כל טוב דר' גיורא הידש

שלום פורום (או יומני היקר) עוד יומיים אני אהיה אצל הפסיכיטאר במשא ומתן להורדת הזיפרקסה לחמישה מ"ג. היו כבר שיחות גישוש בפעם הקודמת. האמת היא שאולי אני לא אתחיל את המשא ומתן בכלל, רק אתלונן בפניו שהתרופה גורמת לי לישון הרבה. אם כי בינינו, האם זו בהכרח תופעת לוואי בלתי רצויה? כאילו יש לי מה לעשות בשעות העירות שלי...בעיקר שלפי ד"ר הידש אני כבר עכשיו בתת-מינון. אם כי אולי אם יהיו לי שעות עירות אני אמצא מה לעשות איתן. כרגע אני ישן בערך 12 שעות ביממה ואפילו יותר, מלבד בימים שאני עובד בבוקר. מה שמעניין הוא שבימים שאני קם מוקדם אני לא עייף במיוחד, אבל כשאני לא חייב לקום, אני פשוט לא מצליח להתעורר מהשעון, כי אני יודע שאני לא חייב לקום. והאם זו הזיפרקסה בכלל? קל להאשים כדור קטן בכל תחלואי החיים שלי. היה אצלי מישהו לפני כמה חודשיים, שלומד רפואה, ואמר לי שהליתיום או התרופות הפסיכיטריות גורמות לעשן הרבה. הוא הסביר בזאת מדוע אנשים מאושפזים מעשנים הרבה. דיברתי על זה עם הפסיכיאטר שלי, והוא אמר שהטענה היא שהעישון מפחית את תופעות הלוואי. אז אני מעשן הרבה מסיבות רפואיות. העישון מועיל לבריאותי הנפשית. קשה לי עם שינויים. קשה לי מאוד, ואני חייב לעבור דירה שוב פעם אחרי שנה בדירה הנוכחית שלי. אבא שלי רוצה שאני אגור איתו. אני פחות מתלהב, אם כי יכול להיות שאכן אגור איתו לאיזו תקופה, כי אני לא עושה שום מאמץ למצוא דירה. אני גם מתלבט מאוד אם לגור לבד או עם שותפים. הסתבכתי עם השותף הנוכחי שלי, ובגלל זה אני חייב לעבור. מצד שני, לגור לגמרי לבד יכול להוביל לבדידות רבה. יש לי עוד חודש להחליט. בסוף אני לא אעשה כלום ואחזור לגור עם אבא שלי. העבירו את הסנימטק עכשיו ליד הבית שלו, אז אני אוכל ללכת הרבה לסרטים. אני אוכל לחסוך המון כסף, שבלאו הכי אין לי טעם לחסוך. אולי אני בכל זאת אמצא מקום להניח את עצמי. אני רוצה לברוח...זה דורש הרבה אנרגיה. ולאן אני אברח...לכל מקום שאני אלך יגיע גם העצמי המעיק שלי. שבת שלום מיכאל

מיכאל היקר מאחלת לך שתמצא את שלוות הלב שאתה כל כך מחפש, שתמצא דירה שתרגיש לך כמו בית, ושהעצמי שלך יפסיק להעיק. בהרבה אהבה, תמי.

אני לוקחת כבר קרוב לחצי שנה מינון נמוך של סרוקואל (כרגע 125 מ"ג) וככל שהזמן עובר מורידים לי עוד ועוד במינון... האם ניתן לשלב עם זה גלולות למניעת היריון? האם יש טעם להגיד לגניקולוגית שאני לוקחת סרוקואל (היא שלחה אותי לבדיקות דם וזה...) ? אני לא רוצה שהיא תירשום לי שאני לוקחת את זה (אני אצל פסיכיאטרית פרטית), וחוץ מזה מה הסיכויים שגניקולוגית תדע מה זה "סרוקואל"? תודה, מעיין

למעיין חשוב לומר לרופא את כל האינפורמציה הרפואית ואני מקווה שהגניקולוגית יודעת מה זה סרוקוול אבל בתוך עמי אני חי. אין בעיה ליטול גלולות יחד עם הסרוקוול. בבדיקות דם לא ניתן לאבחן שאת נוטלת סרוקוול כל טוב דר' גיורא הידש

האם יש איזה ד"ר שעונה על השאלות ?? שאלתי שאלה ואני צריך תשובה , יש לי פה מצב די דחוף , מדובר על ילדה עם פיגור שכלי שהתחילה לסחוב באופן די רציני ויש לנו חשש שמדובר בקלפטומניה ואנו רוצים לדעת איך ואיפה לטפל , בבקשה אם יש שם איזה ד"ר , או מומחה שעונה על השאלות אנו מבקשים התיחסות דחופה , או טלפון או כתובת תודה רבה

ליונתן, למקרים דחופים יש אמצעים טיפוליים אחרים ומיידיים. כמו כן כל תשובה שתקבל לא מהווה תחליף לאיבחון פנים אל פנים. מה גם שמנהל הפורום מומחה לפסיכיאטריה של מבוגרים ולא של ילדים. בבקשה קישור שיכול לעזור לך, אך שוב, לא במקום מפגש ואיבחון מלאים. http://www.ynet.co.il/home/0,7340,L-2216-12318,00.html דנה

שלום ד"ר הירש אנו מודאגים בקשר לבן, בן 22 שכבר כשנה מטופל ברספרדל 2מ"ג, ורסיטל - 20 בנוסף הוא משתמש בסמים "קלים" - הוא מכחיש זאת, אבל אנו רואים זאת בעיניו, גם מצאנו אצלו חומר, ובמיוחד שהוא נעלם למס' שעות כדי להסתיר את הדבר. מה יכול לעזור לנו לעזור לו? הוא מאוד סגור ומאוד בודד. (מטופל פסיכולוגית) התרופות מקלות עליו. השאלה איך מטפלים בנושא הסמים? תודה, ההורים המודאגים

לציפורה לצערי יש מקום לדאגה, אדם הסובל מבעיה נפשית אסור שישתמש בסמים וגם לא בחשיש. דווקא טוב שהוא נוטל רספרידל אשר מגן עליו מההשפעות המזיקות של החשיש. בכל אופן חייבים להפסיק את החשיש, או שאתם תעזרו לו ובנוסף צריך לעדכן את הפסיכולוגית. שבוע טוב דר' גיורא הידש

ציפורה יקרה, אין לי פתרון קסמים בשבילך אבל גם בני בן 25 מטופל בריספרדאל ומשתמש בהחבא בסמים קלים. בדיוק כמו שאת מספרת. זו בעייה. אני יודעת שהוא נלחם ומשתדל מאוד לא להשתמש ובכל פעם המרחק קצת מתארך בין שימוש לשימוש. בסבלנות ובהבנה אני מדברת איתו פעם בהרבה זמן על הנזק ועל העיכוב בתפקוד וחבל וכו'... מדברת בקצרה. בלי לחץ. לא נואמת, לא מרחיבה, רק טיזר קצר וממשיכה בנושא אחר. מעין טפטוף קל של הארה. כשבתוך זה אני מקווה שיגיע ליכולת להיגמל כמה שאפשר. פסיכיאטר אחד אמר לי פעם שאת מה שהמריחואנה "מעניקה" להם - אף תרופה לא יכולה לתת... ומצד שני אני יודעת שזה מזיק. ברור שבכל פעם שאני מזהה שהשתמש אני נמלאת צער ופחדים וחששות ל"מה יהיה"? אבל הרי כל העמידה שלנו והגיבוי והעזרה והתמיכה שלנו כהורים - מלווים דאגה וכאב. אני שולחת לך הרבה חוזק וחיבוק גדול להחזיק מעמד, להוריד מתח ולחץ ולעמוד בכל אלה עם הרבה תקווה ואמון שלאט לאט בתמיכה שלכם כהורים הצורך בשימוש ילך ויקטן . שבוע טוב, נורית.

שלום אימהות מודאגות לצערי, אין לי חדשות טובות. יש לי ידיד טוב, שעבר שני אישפוזים אחרי אירועים קשים, שבשניהם היה שימוש בסמים ברקע, וגם אחרי האישפוז הראשון, יחד עם אותן תרופות, הוא המשיך להשתמש במריחואנה. ואני... כמעט אותו דבר, גם אני בתקופה שהייתי משתמשת ברספירדל הייתי מעשנת מדי פעם ואם היה יותר, הייתי מעשנת יותר - למרות כל ההזהרות. אני לא בטוחה שזה משנה, אבל זה מה שאני בתור מישהי מהצד השני של המתרס יכולה לתרום לכם, שזה למה אנחנו עושים את זה, למרות כל הסיכונים הידועים. זה פשוט משחרר. התרופות הפסיכיאטריות לא משחררות. הן מקבעות. הן נותנות קירקוע, ותופעות לוואי, והשמנת יתר, ותחושה של זומבי, אבל הן לא נותנות למחשבות לעוף, הן לא נותנות חיוך, ולא נותנות תחושת שיחרור. המריחואנה כן. גם קצת גראס לרגע נשכחות הצרות הפסיכיאטריות, ואפשר להרגיש ריחוף, ולפעמים גם להנות מלהיות עם אנשים, בלי כל מיני לחצים ופחדים. מה שאני מנסה לומר, זה שהבנים שלכם זקוקים למקום הזה של השיחרור, ושהם משלמים מחיר כבד עליו, לרוב במודע. במקרה שלי , אני למזלי לא חוויתי שוב הפרע ה פסיכיאטרית, אז לא הייתה לי סיבה להפסיק, וממילא סביבת החברים שלי כולה התבגרה וכבר מזמן לא היה לי מה לעשן, ואצל הידיד שלי בעיקבות האישפוז השני נראה לי שהוא הפסיק להשתמש. ולכן יכול להיות שמה שיעזור זה רק זמן, או ניסיון רע בעקבות הסמים.

איך זה נגרם , איך זה מתפתח , איך מטפלים בזה , מי הם המומחים בתחום הזה בארץ כתובת וטלפון בבקשה תודה רבה

באותו נושא - מתי או מהם הקריטריונים להגדיר קלפטומניה? הרי רבים חוטאים ב"סחיבות" כאלה ואחרות, אז איך יודעים שזו קלפטומניה ולא סתם ספורט? תודה. הדס

ליונתן והדס מדובר על חוסר יכולת להשתלט על דחף, כלומר גם מי שנתפס ונשפט על עבירה כזו אינו יכול להפסיק ולגנוב. אכן הגבול הוא דק בין מי שגונב בשביל "הספורט" ויכול להפסיק ובין האדם שיש לו דחף אשר לא נשלט. איני מכיר משהו שהוא מומחה דווקא להפרעה זו. שבוע טוב דר' גיורא הידש

שלום. נתנו לי זמנית עקב התמכרות את כדור האנטומין כי אני במצב של הגמלות מכדורי הרגעה (8 אלפרליד ביום)-הייתי בפרדסיה ובמיון נתנו לי את זה למקרים שאני נתקפת עצבים. מה הם תופעות הלוואי של הכדור??? אנא עזרו לי! תודה רבה

בפסיכיאטריה משתמשים באנטומין (Entumine) במצבים של- 1. הפרעות פסיכוטיות, 2. הפרעות חרדה, 3. התמכרויות לסמים או לאלכוהול. התרופה ניתנת בטבליות או בזריקה מיידית, במינון של 40-200 מ"ג ליום. אנטומין איננו מנטרל תסמיני גמילה של סמים/בנזודיאזפינים/אלכוהול, אלא מרגיע (וגם מרדים) באמצעות השפעה שלו על הדופמין והסרוטונין. ההשפעה העיקרית שלו היא על הרצפטורים 5-HT6 ו- 5-HT7 .

האם מקובל לתת אנטומין ככדור שינה? כתחליף לבונדרומין/זודורם? למשך כמה שעות הוא עובד על המח בעניין ההרדמה? כמו כן כיוון שזה מיועד לסכיזופרניה האם מי שנטל הכדור ללא סכיזופרניה האם אין חשש שיביא לסכיזופרניה ופסיכוזה?

לדור היי האסיוול לא עוזר לי כמו האלפרליד כלל!!!!אני התמכרתתי ל6 כדורים ביום של אלפרליד.וכעת נתנו לי בפרדסיה מהתקף זעם שחטפתי באחד הימים במיון שם הרופא נתן לי כדור בשם "ENTUMINE ,הוא מרדים אותי-ואין לי מושג מה מטרת הכדור?האם אתה מכיר את הכדור הזה דור??? אני כל הזמן עצבנית עכשיו כי אני ירדתי ל2 כדורים והגוף לא מגיב אלא אף אחד לא יכול לסבול אותי במצב שכזה!!!!אני רוצה למות דור,אנא תייעץ לי-לא הבנתי את תגובתך לגבי האסיוול?אתה בעצם מייעץ לי לעשות את הגמילה לא על ידי האלפרלייד אלא ע"י אסיוול???? ובעצם מההתחלה להתחיל מ7 כדורים(כי רק 7 משפיעים עליי!!!!!) ואז לאט לאט לרדת ???? דור אנא עזור לי ואם יש לך מסנג'ר אני יודה לך אם תיצור עימי קשר! אני על סף ייאושששש ואני רוצה למות.אין לי רוגע רק עצבים מה אני יעשה מה???. תודה דור.

ללינור- עם אסיוול (ואליום) הגמילה פחות כואבת. המטרה במעבר לאסיוול לחסוך ממך את העצבנות והייסורים שמלווים גמילה מקסנקס. גמילה מהירה מקסנקס (אלפרליד) היא בד"כ קשה וכואבת. אם מסיבה כלשהי הרופא איננו מוכן לתת לך אסיוול, קימת אפשרות לטרנקסל, שגם הוא בנזודיאזפין ארוך טווח שיכול להתאים לענין זה, אבל הוא פחות טוב וקיים רק בקפסולות. המינונים המקבילים הם- אלפרליד 1 מ"ג= אסיוול 10 מ"ג= טרנקסל 15 מ"ג. כאשר עוברים מבנזודיאזפין אחד לשני חשוב להקפיד על מינונים מקבילים. את יכולה לפנות אליי גם במייל. אין לי אפשרות כרגע למסנג'ר בגלל סיבות טכניות.

ד"ר שלום, אני אמורה לעבור מ-2 כדורי רסיטל ביום לציפרלקס, לאחר שהרסיטל לא "עבד" בשבילי. האם להתחיל בכדור אחד של ציפרלקס (ייתכן שמינון נמוך יעבוד במקרה הזה) או ישר לשניים? מה המינון המקובל? תודה.

לשואלת המינון המקובל של ציפרלקס הוא כדור אחד של 10 מג', אבל אין בעיה לעבור ישירות מרסיטל לציפרלקס, את המינון המתאים לך יקבע הרופא המטפל. שבוע טוב דר' גיורא הידש

שבת שלום קיבלתי מרופא המשפחה מרשם לסרוקסט וכבר עברו שבועיים ואני לא מרגיש שום שיפור. עשו לי את כל הבדיקות הגופניות בגלל תלונות על סחרחורות וכאבי ראש והרופא הגיע למסקנה שזה משהו של לחץ ונתן לי סרוקסט. כמה זמן יעבור עד שאני ארגיש יותר טוב? והאם רופא משפחה יכול להחליט לבד על הטיפול נפשי? תודה רבה מראש

לנועם הסרוקסט מתחיל להשפיע רק אחרי שלושה ארבעה שבועות, כך שעדיין קצת מוקדם. רופא המשפחה יכול ורשאי להתחיל טיפול עם סרוקסט, אבל לעתים עדיף להגיע גם לפסיכיאטר שהוא מומחה לבעיות הנפשיות. שבוע טוב דר' גיורא הידש

אולי הגיע הזמן לפתוח מחדש את הפורום? כבר מאתמול בערב לא הופיעה אף הודעה חדשה, והתקופה היא תקופת מלחמה, אנשים רוצים גם להיות בקשר אחד עם השני ולא לחכות עד שיהיה לדוקטור זמן לבוא ולקרוא ולאשר אאת כל ההודעות. אפשר לעשות ניסוי ולראות איך זה עובד לפחות. תודה

לנוני אני מבין את הרגישות ואת הקושי, אבל גם כיום ישנן לא מעט מכתבים שאיני מעלה כך שלמעשה אין זה זמן טוב. אבל הנקודה הזו כל הזמן על השולחן. שבוע טוב דר' גיורא הידש

דוקטור הידש שלום, בעבר הייתי מטופלת שלך בקופת חולים כללית ואני מעונניינת להגיע אלייך לטיפול פרטי. איך אפשר להתקשר אלייך? לפי המיספר שיש כאן בפורום? תודה מראש ענת

לענת איני מפרסם את שמי בפורום, אבל אין כל בעיה למצוא את הפרטים שלי בדרכים מקובלות. בהצלחה שבוע טוב דר' גיורא הידש

אודה לך על תשובתך לשאלתי: האם פרוזק יכול לגרום לכאבים ברגלים (דומה להתכוצות שרירים) המחמירות מאד בזמן ההליכה? מדובר ב-80 מ"ג.

לרחמים לפי הספרים עלולה להיות תופעה כזו אבל אני עוד לא פגשתי אף אחד שהתלונן על כך..., כמובן שהשאלה היא כמה זמן התופעה נמשכת והאם ניתן לעשות משהו כדי להקל עליך. שבוע טוב דר' גיורא הידש

שלום . כבר הרבה שנים שאני סובל מחוסר שקט נפשי ,הרגשת עצבות,חוסר ביטחון,מתח,בדידות חוסר ריכוז ועוד. למרות זאת אני ממשיך בשגרת חיים רגילה אבל אני תקוע ולא יכול להתקדם. עד עכשיו לא העזתי לפנות לטיפול כי חששתי אבל עכשיו אני מוכן ,ואני לא יודע למי לפנות מבקש עצה או הכוונה ממישהו תודה.

קודם כל, כל הכבוד להחלטתך להכיר בצורך לעזרה. תפנה לרופא המטפל בקופת חולים והוא תדריך אותך. בהצלחה

לשי יופי, מוטב מאוחר מאשר אף פעם. כמובן שתלוי היכן אתה גר, בדרך כלל ישנן מרפאות של קופות החולים שאפשר להגיע אליהן או לבתי החולים. בדרך כלל אני ממליץ על המרפאה הפסיכיאטרית בבית החולים הכללי הקרוב לאזור מגוריך. רופא המשפחה יכול להפנות אותך לשם. שבוע טוב דר' גיורא הידש

היי דוקטור ברצוני לעדכן שאני מרגישה ברוך השם מצויין ונפלא. וחזרתי לעצמי אני עובדת, חזרה לי השמחה בלב, חזרתי ללימודים והכי חשוב הפסיקו לי הדיכאונות והחרדות ובאמת אין לי תלונות. אני מרגישה שחזרתי לחיים. שזה מוביל אותי לשתי שאלות: א. אני לוקחת 20 מ``ג ציפראלקס וברצוני לדעת כמה זמן צריך להמשיך לקחת כמות כזאת. שיש לציין שאני עוד מעט סוגרת סה``כ שלושה חודשיים מאז שהתחלתי את הטיפול שבחודש הראשון לקחתי 10 מ``ג. ב. טיפול עם כדורים יכול להמשך כל החיים או שצריך מתישהוא להוריד מינון או משהו? האם אין סכנה לכבד, למוח.......? זהו, אשמח אם תתייחס. ראוי לציין שאני מפחדת לחזור למצב הקודם. אני רק נזכרת איך הייתי ואני פשוט מצטמררת................. שיהיה שבת שלום לכולם ושקט....................

לשמרית יופי שאת מרגישה טוב יותר, הטיפול בתרופות נוגדות דיכאון הוא לפחות שנה, הטיפול בדרך כלל לא לכל החיים אבל לכל אחד צריך להתאים את משך הטיפול, כך שהרופא המכיר אותך יקבע את משך הטיפול בשבילך. אבל יש עוד הרבה זמן עד אשר תתחילו לחשוב על סיום הטיפול. שבוע טוב דר' גיורא הידש

הבת שלי מאושפזת פעם שלישית. בעבר כשהיתה מאוד סוערת אובחנה כזכיזואפקטיב והפעם היא פחות סוערת ויש כיוון של הפרעת אישיות. כיצד זה עשוי לשנות את הטיפול התרופתי ו או הפסיכולוגי? מטילד

מטילדה אבחנה של סכיזופרניה סכיזואפקטיבית משמעה בדרך כלל טיפול מניעתי אנטי- פסיכוטי. אם אין מחלה סכיזופרנית ומדובר בהפרעת אישיות, הטיפול התרופתי אינו מניעת פסיכוזה אלא יהיה קשור יותר להרגעת סימפטומים לפי המצב של הבת. טיפול פסיכולוגי שמתאים לשתי האבחנות הוא טיפול תמיכתי או טיפול קוגניטיבי התנהגותי ופחות טיפול דינאמי או פסיכואנליטי. מה שבמיוחד עוזר במצבים האלה זה שיקום כלומר מציאת מסגרת חברתית ותעסוקתית לבת. מנסיוני, כשמשתלבים בעבודה ובחברה, הרבה מהסבל יורד, והסימפטומים הנפשיים מתמתנים. באופן כללי האבחנות הן יותר שפה בין אנשי המקצוע ופחות חשובות לאדם. המטרה היא לראות איך אפשר לעזור לאדם ולא ל"מחלה" או ל"הפרעה". אבל יש מילון מקצועי שמטרתו לחסוך לאנשי המקצוע מילים ולקצר תהליכי תקשורת ואבחנה. תרגישו טוב תמי.

ישנו דמיון מסוים בין הפרעת אישיות גבולית לבין הפרעה סכיזואפקטיבית. ההבדל הוא חשוב בשביל להמליץ על טיפול מתאים. ככלל, אין סתירה ביניהם. שתי המחלות יכולות להתקים אצל אותו אדם במקביל. רק לאורך זמן (שנים) ניתן להגיד אם זה המצב. מבחינה מעשית, ההבדל העיקרי שהפרעת אישיות גבולית זה בעיקר ענין לטיפול פסיכולוגי, כאשר תרומת התרופות איננה רבה, בעוד שהפרעה סכיזואפקטיבית, בדומה לסכיזופרניה או הפרעה דו-קוטבית, זה בעיקר ענין לטיפול פסיכיאטרי תרופתי. אפשר לבצע בדיקה פסיכודיאגנוסטית (טסטים פסיכולוגים) שיתנו תמונת מצב מדויקת יותר לגבי האבחנה, אבל זה צריך להיבחן לאורך זמן.

למטילדה תודה לתמי ודור ואכן יש חשיבות רבה להבדיל בין שתי אבחנות אלו. בדרך כלל אם נתנה אבחנה של מצב פסיכוטי אז הפרעת אישיות לא פוסלת את האבחנה הקודמת. שבוע טוב דר' גיורא הידש

בחודש האחרון נוכחתי לחוש חוסר תנועתיות בפנים מה עליי לעשות ולאיזה תרופה להחליף?

ליעל התופעה לא מוכרת לי כתופעת לוואי של זיפרקסה. כדאי שרופא המשפחה יבדוק את מה שאת מרגישה. שבוע טוב דר' גיורא הידש

עברתי בעבר תקיפה על רקע אלים. מאז אני סובל מ"חרדת ערסים":חוסר נוחות,חוסר שקט,לא יכול להתסכל להם בעיניים. האם יש כדורים שיכולים לחסל את הבעייה? שמעתי שיש כדורים שגורמים לסף הרגישות לרדת ואז פחות רגישים?

על איזה כדורים אתה מדבר? 9MM? (אני רוצה לציין שזו בדיחה, אולי אפילו גרועה מאוד. אני לא משדלת לאלימות מכל סוג שהיא ועל כן והיה והוחלט לצנזר אותי או לבדוק אותי בדרך כלשהי אני מסירה כל אחריות מהכתוב לעיל). ובגישה סלחנית יותר..... גם אותי הם מפחידים, דמיין לך מזה לבחורה צעירה ללכת ברחוב, כשהיא לובשת השם ישמור חצאית? כמה מכוניות וערסים נטפלים אלייך... התעלמות זו התשובה הכי טובה. אתה מתעלם מהם והם ישכחו ממך תוך שניה.

לאבי מי שעבר תקיפה ברור שהוא פוחד מדברים אשר מזכירים את התקיפה או אנשים הנתפסים בעיניו כתוקפניים ואלימים. כך שהפחד מובן לפי המשפט "מי שנכווה ברותחין נזהר בפושרין". אם מדובר על פחד ממוקד אז הבעיה קלה יותר, השאלה היא עד כמה הפחדים הללו מפריעים לך ביומיום, האם אתה נמנע לצאת מהבית או מכל פעילות אחרת. בכל אופן אם יש מגבלות רציניות אז כדאי להגיע לטיפול, או פסיכותרפיה-שיחות או תרופות שעשויות להפחית את החרדות שאתה מתאר. שבוע טוב דר' גיורא הידש

אל תדאג, אני לא הולכת לעשות מעשה קיצוני מידי.. חשבתי על זה.. אבל הסקרנות די גוברת עלי.. הסקרנות איך כל המשחק הזה ייגמר.. הוא משהו שלא נותן לי לעשות דברים שהייתי רוצה.. נמאס לי מכל התחרותיות שיש כאן, ההישגיות הזו להצלחה.. אני לומדת, אבל גם לא מצליחה ללמוד.. אני מנסה להצליח במבחנים, אבל אני גם את זה לא מצליחה.. מנסה להתרכז, וגם בזה לא מצליחה.. אני מאובחנת כילדת ADD הפרעת קשב וריכוז הידועה והמוכרת.. נמאס לי לא להצליח לעקוב אחרי המורים, לא להצליח לעמוד בdedline של הגשת העבודות. נמאס לי להיות הילדה הזו שיוצאת באמצע השיעור ושמה פס על הלימודים.. כשזה בעצם בכלל לא נכון.. אני פשוט לא מצליחה להתרכז כ"כ הרבה זמן.. אם בכלל.. נמאס לי להיות זו שלא מקשיבה, לא מסכמת.. (אני בכלל לא יודעת איך מסכמים), נמאס לי שיש עליי לחץ אדיר של לימודים, ואז בדרך כלל אני רק שמה את הכל בצד, מדחיקה מרוב לחץ... נמאס לי שאני רוצה מעצמי דברים שאני בטח לא אצליח להגיע אליהם, בגלל רמת האינטלגנציה הממוצעת מינוס שלי.. (הנושקת לפיגור קל, לעניות,[ויש עניות.] דעתי) נמאס לי שאני מוותרת מהר מידי.. גם על החיים. נמאס לי שהחברה שסובבת איתי חיה מכח האינרציה ומוכתבת דפוסי התנהגות והלך רוח ואמונה בחיים.. ולא חיה כפי שהיא מאמינה שהיא צריכה לחיות. נמאס לי שאני הכבשה השחורה בבית, נמאס לי שאני צינית כל הזמן, שאני הליצנית של החברה, שאני חיה בעולם של תן- וקח, של אינטרסנטיות, של חברה שטחית, של יחסים שטחיים עם בני אדם.. נמאס לי שאני תלותית, אובססיבית וחיה על חשבון ההורים. נמאס לי שאף אחד לא מבין אותי. נמאס לי שכולם מתחתנים סביבי, ואני אפילו לא רוצה בזה.. שאני מנסה לזכור מה רציתי לאמר, ולא זוכרת.. שיש לי קצר או איטיות במחשבה.. שאני מבינה הכל לאט,אם בכלל, שאני צריכה לשפר בגרויות, אחרי יעיפו אותי מהלימודים האקדמאים.. נמאס לי שאתה רחוק ולא יכול לדבר איתי, אבל מצד שני, מה אתה חייב לי בכלל?! מי אני!? נמאס לי שאנשים אפילו לא מנחשים מה עובר עליי בפנים, שאני דמות חברתית סמכותית בחברה שלי, שאני מחייכת תמיד והם אפילו לא יודעים כמה אני מתוסכלת ועצובה מבפנים.. נמאס לי להרגיש אגואיסטית שאני כותבת לך את המייל הזה ובפעם הראשונה חושבת גם קצת על עצמי.. נמאס לי שאנשים לא רואים באמת מי אני.. "איש קודר מושחת ומכוער"(אלאדין) נמאס לי שאני מאמינה בה', אבל לא מסוגלת לפתוח סידור ולדבר איתו כמו פעם, לא מסוגלת להעביר פעולות בבני עקיבא, לא מסוגלת לערוך דיוני עומק על אמונה וחברים.. רק כי אין לי כח.. ואין לי את התעצומות נפש שהיו לי דאז.. כשהייתי קטנה יותר.. נמאס לי לעשות חשבונות של מה יחשבו עליי אם, מה יגידו.. והאם זה מספיק בוגר.. או ילדותי מידי להגיד או לעשות כך או כך.. נמאס לי לחיות לפי שפיטה של אנשים או בצל השפיטה שלהם, קרציות.. נמאס לי לדבר עם אח שלי יפה כ"כ, להתנהג כאילו הוא לא דפק לי את החיים, רק כי המשפחה מטאטאת את כל מה שהיא לא רוצה שייצא החוצה.. רק כי הוא הבן הבכור והוא מכבד את ההורים, מה שאני לא עושה.. נמאס לי שחברות שלי שואלות אותי עכשיו מה אני עושה במחשב וכותבת כ"כ הרבה.. (מה זה עניינכן?!) נמאס לי.. נמאס לי שאני חיה מהסקרנות ולא שמה קץ לזה, כי החיים האלה משעממים. נמאס לי שהאדישות רק גוברת אצלי בזמן האחרון.. (בעיקר מהגירוש של גוש קטיף..) נמאס לי שאני נאצית לעצמי.. שיש ניכור.. ביני לעצמי, ביני לאחרים.. נמאס לי שאחותי כל הזמן כועסת על דוד שלי שמרביץ לדודה שלי מכות רצח ואומרת איזה פסיכופת ואיזה סתומים הילדים שלו שהם לא הולכים להתלונן עליו.. אבל היא בדיוק עושה את אותו הדבר שלא התלוננה על אח שלי .. אני יודעת, זה כבר נגמר היום, אני לא גרה בבית.. הוא התנצל.. לא ישירות מולי.. הוא העביר את זה לגיסתי שאמרה לאמא, שאמרה לאחותי, שאמרה לאחותי. שאמרה לי.. נמאס לי שאני חסרת אונים, שאני מנסה לעזור לעצמי, אבל ללא הצלחה.. נמאס לי שאני לא מצליחה לעזור לאנשים במצב שלי (ויש כאלה, הרבה..) או במצבים גרועים יותר.. נמאס לי שאף חד, אבל אף אחד לא מבין את המשחק הזה של החיים.. שאף אחד לא יוכל מול המהלכים של הקב"ה, כי הוא מלך! אין עליו! אף אחד לא יכול עליו.. וכרגע הוא משחק איתנו מהלך לא הוגן של הסתר פנים, של כפירה, של ערעור בעיקרי הדת, של הרהורי כפירה, אתאיסטיות, של חוסר וודואות-ספק,של גאולה שהוא מתחייב לה כבר המון שנים ולא באה.. דדדדדייי! תפסיק עם זה.. נמאס, לא מסוגלים יותר..גדול עלינו!! איך אתה משחק איתנו כזה משחק?! רוצה להרגיש גבר?! אתה גבר! כולם יודעים את זה כבר.. דיי! נמאס לי שאני עסוקה ברחמים עצמיים.. נמאס לי! נמאס לי שאני משחקת ברגשות של אחרים ובעיקר עם עצמי.. שאני מתאהבת באנשים שאין לי עתיד איתם שכלית.. למרות שחלקם רוצים.. שאני גורמת להם להתאהב בי.. (בכוונה ושלא) ואז זורקת אותם או מבהירה להם, שאנחנו רק ידידים.. נמאס לי שיש לי צורך במחמאות, בבנים.. באנשים.. בפלאפון.. אני לא יודעת אם אתה יכול לעזור לי.. אבל אני גם לא יודעת אם אני רוצה.. כרגע, אני רק רוצה שתגיב.. אז בבקשה.. אני לא בטוחה שיהיו לי תעצומות נפש לשוב ולכתוב שוב, לשוב ולהגיב.. היה לו רגע.. יומטוף, ותודה על ההקשבה, אם הקשבת, על הקריאה, אם קראת, ואפילו על האפשרות לכתוב לך מייל ולהשלות את עצמי שאכן תקראי.. עצם הכתיבה היתה דבר חיובי.. תודה הייתי בטיפול בכיתה ה', אח"כ גם בכיתה ז',ח',וט'. אבל כולם היו טיפולים דפוקים.. כל דבר שהייתי אומרת בטיפול, היה עובר להורים שלי.הם היו מקבלים דיווח אם אני מספרת דברים שאני לא צריכה לספר.. הייתי הסתומה של הבית שאפילו מבזבזים עליה כסף לפסיכולוג וגם זה לא עוזר.. אני במצוקה, אני מודעת לזה.. אין דרך להקים את עצמי לבד? אין היום הקשבה אמיתי לאף אחד. ומה זה יעזור להעמיס על עוד מישהו? אני כבויה ולא מצליחה לעזור לעצמי. אבל גם לא מאמינה כבר שמישהו בכלל יכול לעזור.. שבועיים אני בדירתי השכורה סגורה עם עצמי. לא מתייחסת לאף אחד, מתרחקת מחברה ולא עושה כלום חוץ מהלהתחבא מאחורי האינטרנט ולחפש חברים שיבדרו אותי רגעית אין לי טעם לקום בבוקר, כל מאמץ שלי בכל תחום בחיי עולה בתוהו: בלימודים, ביקשו ממני לשפר בגרויות(סיימתי שנה ב' במכללה) במקביל, עברתי טיפול פסיכודרמה והוצאתי שם דברים ששכבו באדמה שנים. מה שהוביל לפרצי בכי לעיתים קרובות ורצון עז רק לישון..( מה שנקרא בברנז'ה המקצועית חוייה פוסט-טראומטית).כמובן ללימודים עצמם היה את העומס שלהבם ונמצב בבית לא מוסיף.. לא כלכלית ולא נפשית. הייתי אמורה להתחתן עכשיו והרב שלי אמר לי לאמר לא לבחור.. אז כך עשיתי, לצערי. ואני מצרה על כך .בלימודים, לא החשיבו לי את ההשקעה האדירה שלי וביקשו ממני לחזור על קורסים שנה הבאה, מה שדוחה את התואר בעוד שנה. אני אתמוטט.. אין לי מצב רוח.. אני אדישה להכל

בעבר היו לך טיפוליים שלדבריך לא היו מוצלחים בשל החוסר סודיות. כיום את בוגרת ואסור לפסיכולוג או לפסיכיאטר לספר משהו למישהו ללא הסכמתך. כפי שאת אמרת "לא מצליחה לעזור את עצמי" אומר שאת מודעת שצריכה עזרה דחוף. אל תבזבזי את חייך ותפני לטיפול.

יעל כל כך יקרה קראתי את מה שכתבת ובכיתי. בכיתי על היופי שלך, שאינך מסוגלת לראות ולהעריך. בכיתי על הכנות בדבריך, על העדר הזיוף, על הלב, על האמונה, ועל הייאוש. כל כך אני רוצה לחבק אותך עכשיו. כל כך נגעת לליבי. ולגבי אלוהים ואמונה- יש האומרים שהתקופה שאנחנו עוברים עכשיו היא חבלי משיח... בתור מישהי שבפסיכוזות הופכת למשיח, אני נוטה להאמין בזה בעצמי. מנסיון חיי, דווקא המשברים שלי היו מקום דרכם התחברתי יותר לעצמי ולאלוהים. אין ספק שההתנתקות היתה גירוש מכאיב מאד. אני כאבתי אז, אבל לא הגשתי יד. לא הבנתי שהמתנתקים צדקו. שהאמת היא בתורה, למרות הכל. הפגזים שנפלו על אשקלון מחורבותיה של דוגית הראו את זה לכולם. האמונה שלי היא שהמשחק שאלוהים משחק איתנו עכשיו הוא משחק של קירוב לבבות. אנחנו חייבים להסתדר עם הדודה הנוראית מחיפה שבאה להתארח אצלנו, כי מפגיזים לה את הבית, אין ברירה... והמצוקה תמיד הולידה מעשים של יופי בעם ישראל, של עזרה לזולת ויציאה מהאדישות ועגלי הזהב המודרניים של כסף, אלימות, צביעות. המכתב הזה שלך הוא כמו תפילה לשיחרור מתפקיד הכבשה השחורה. את לא חייבת להיות שם יותר. תהיי מי שאת, ואת מקסימה. אני אישית אשמח להיות איתך בקשר, גם במייל. תרגישי טוב, תמי.

ליעל כתבת את הדברים באופן מאוד מרגש ונכון, לצערי ביטאת את מה שילדים/מבוגרים עם הפרעת קשב מרגיישים, הם מרגישים שהם ליד ולא ממש בזרם של החיים וכל דבר קטן שלאחרים הוא מובן מאליו בשבילך הוא מאמץ עצום. כך שאין פלא שאת מתעייפת. כיום ישנם טיפולים יעילים להפרעת קשב, גם טיפולים תרופתיים אבל גם טיפולים חינוכיים ופסיכולוגיים, חשוב שתבחרי מקצוע שהוא מתאים לתכונות שלך וכן תצליחי למצוא את ההנאה והסיפוק בחיים. שבוע טוב דר' גיורא הידש

מי קובע מה זה "משוגע", או "חולה נפש"? האם החברה הסובבת אותנו היא לא ה"משוגעת" בעצם? מי קבע שהחברה היא השפויה? האם החברה לא זו שמדכאת את האדם, מפתחת אצלו כביכול "מחלות נפשיות", מוקיעה מעצמה כל אדם ש"לא מתאים" אליה? מטרת האישפוזים, היא תמיד, להחזיר את האדם המתאשפז לשגרה. מי קבע ששיגרה זה דבר טוב? או נכון? האם אנחנו לא מושפעים קצת ממה שהחברה מייחסת אליו, שהדבר הכי נכון, ו"נורמאלי" כביכול, אלו חיים "רגילים", עם אנשים ש"יודעים לתפקד כמו שצריך"? למה בכלל צריך לתפקד כמו כולם? למה כולם צריכים לחיות במסלול החיים הרגיל, עבודה, משפחה, "יחסים תקינים"? אם אדם הוא מתבודד, או מיזנטרופ, למה זו לא זכותו להיות כזה? למה זה הופך אותו ל"לא נורמאלי"? למה לעיתים בראש מטרת טיפולים כאלה עומד המשפט "על מנת להחזירו למצב חברתי טוב ותקשורתי", מזה בכלל מצב חברתי טוב? למה כולם חייבים להיות ב"תקשורת"? אתה, בתור פסיכיאטר, יכול להרגיש בסדר ו"נכון" עם עצמך כשאתה משנה את האישיות של המטופל שלך? פוקו טען שהשיגעון זה רק תוצר של החברה ולא בהכרח, תוצר נפשי. אתה לא יכול קצת, אולי, להסכים איתו?

למעיין ודאי שהחברה קובעת במידה רבה, ובודאי שיש הרבה במה שפוקו כותב וגם לאיינג בכל הזרם של האנטי פסיכיאטריה, אשמח עם יהיו תגובות נוספות של משתתפים ואחר כך אוסיף. כל טוב דר' גיורא הידש

היי מעיין... הפסיכיאטר המחוזי קובע מי שפוי ומי לא שפוי, וזאת על סמך מה שכותבת לו רופאה שפגשה אותך פעם אחת. ככה זה היה אצלי. הרופאה בבית חולים נתנה לי לקרוא בתיק הרפואי. אז היה כתוב שאני לא עובד, ממש פשע נגד האנושות, וגם שאני נוהג בצורה מסוכנת על הקטנוע שלי, שאם היו מבקשים ממני לא לנהוג לתקופה מסויימת הייתי מסכים, וגם שהשתוללתי במרפאה, ובכן, לא ממש השתוללתי, אלא הסברתי לאנשים את הרעיונות שהגעתי אליהם. לא כפיתי עליהם להקשיב לי. אפילו לא סירבתי לקחת תרופות, כי הייתי משוכנע שהן אינן אלא תרופות דמה, ואין להן כל השפעה עלי. האמת היא שרציתי באזישהוא מקום להיות מאושפז, אבל לא הסכמתי לאישפוז מרצון והתעקשתי שזה יהיה בכפייה. היה לי קשה עם המציאות. קשה מאוד. אבל האם לא הייתי שפוי? הייתי שונה ללא ספק, אולי חריג. החברה יכלה לחיות איתי, לא הפרעתי יותר מדי לסדר הציבורי, אבל הפסיכיאטר המחוזי חשב אחרת. האם החברה יצרה את הטירוף שלי? אני לא חושב. זו תופעה שקיימת ללא קשר לחברה. החברה הגדירה את המצב שאני נמצא בו, שאני קראתי לו בשם אחר, כמצב פסיכוטי, והחליטה שבמצב הזה אני צריך להיכלא ולעבור עינויים, סליחה טיפול רפואי, ואני ממש לא מגזים. את זה החברה עושה, אבל התופעה עצמה קיימת ללא קשר אליה. למה כלאו ועינו אותי? מה כל-כך מסוכן בחולי נפש? למה אנחנו כל-כך מפחידים את הציבור? ושאלה יותר מעניינת, למה אחרי כל זה אני בוחר מרצוני החופשי לקחת מדי ערב תרופות? ולמה אני פוחד מהמצב הפעיל של מחלת הנפש? האם ניסו לרפא אותי או לחנך אותי? האם אפשר לרפא מישהו על ידי כליאה ועינוי? אחת הרופאות שטיפלה בי אמרה שזה לא משנה מה אני חושב אלא איך אני מתנהג, אז בעצם היא כן מנסה לחנך אותי, כלומר לשנות את התנהגותי. ה"בעיה" היא שהפסיכיאטרים הצליחו איתי...אפילו הצליחו מאוד. קשה לי לחשוב על חולה נפש יותר מתפקד ממני כרגע. אולי יש ספורים. בטח לא עם סכיזופרניה סכיזו אפקטיבית. על מה ויתרתי בהצלחה הזו? על מה אני מוותר כל יום שאני הולך לעבודה? ומה בעצם האלטרנטיבה? האם אני אהיה יותר מאושר אם זה יהיה אחרת? טוב, אני הולך לעשות כביסה... שאלתי שאלות יותר משנתתי תשובות... ערב טוב מיכאל

איזה דיון מקסים,,, במיוחד שביום ראשון יש לי פגישה בעבודה כדי להחליט אם אני מספיק שפוייה להמשיך לתפקד כפסיכולוגית קלינית במערכת... ואכן, מעיין, השאלות שלך ושל מיכאל כל כך נכונות. המשוגע הוא המקום שהנורמלי לא מסוגל לחבק, לחבר. המשוגע הוא זה שרוב האנשים אינם מבינים. לפעמים כי הוא צועק, לפעמים כי הוא משתולל, לפעמים סתם כי הוא אומר דברים מוזרים. יש תרבויות, שאנחנו בחטא היוהרה קוראים להן תרבויות פרימיטיביות, הרואות בפסיכוזה סוג של התגלות או אקסטזה, דיבוק של רוח רעה או של רוח הקודש, ואת הדיבוק הרע עוזרים לסלק ועל הדבקות בטוב שומרים מכל משמר. תרבויות אלה אינן נלחצות כשהמשוגע אומר שיש לו כוחות מיוחדים, שהוא המשיח, הגואל או אינשטיין. אולי אדם שאומר שהוא אינשטיין- רוחו של אינשטיין אכן נכנסה בו? מאיפה אנחנו כל כך בטוחים שמי ששומע קולות, רק מדמיין אותם? אולי באמת יש ישויות רוחניות שמצליחות לתקשר רק עם אנשים אחדים, ולא עם אחרים? למה אנחנו מוכנים להאמין לקוראת בקפה ולמקובל ולבעל השם החסידי שיש לו כוחות, ואיננו מאמינים למשוגע? מה ההבדל בין משוגע לנביא? אני ניסיתי להגיד את הדברים בפורום וצונזרתי, אפילו כאן. למה? כי החברה הנורמלית שלנו, גם בפורום של משוגעים, מתקשה להכיל אותי כשרוח המשיח מדברת מבין מחשבותי ומילותי. אנחנו לא רוצים משיח. זה מפחיד אותנו, את הרוב שאנחנו. לכן מי שאומר שהוא המשיח מקוטלג כמשוגע, ומצונזר... חזרתי להיות תמי. ועדיין אני חושבת שכל עוד אני לא מזיקה לאף אחד, זכותי להאמין שאני מי שאני - משיח או אינשטיין או הרבי מלובביץ'. וגם אני חושבת שזו זכותי לאזן את עצמי בלי תרופות, בלי להחשב חסרת שיפוט או חסרת אחריות. אז אולי אני מסכימה עם האנטי פסיכיאטריה אחרי הכל, אחרי שהתרפקתי על הפסיכיאטריה ועל ההגנה שהיא נתנה לי, כביכול, ממחלתי. תמי.

ברוב המדינות המערביות-ליברליות-דמוקרטיות רק שופט קובע אם אדם הוא לא שפוי והוא עושה זאת עפ"י חוות דעת של פסיכיאטר/ים. בארץ, לעומת זאת, כל פסיכיאטר (ציבורי או פרטי) יכול לקבוע זאת בעצמו, בתנאי שהוא פסיכיאטר מומחה ובתנאי שיש לו כתב מינוי של הפסיכיאטר המחוזי (כמעט לכולם יש). כאשר יש כזאת קביעה, ניתן לשלול חירות וחופש לזמן בלתי מוגבל- עד שהחולה ירפא ממחלת הנפש שלו, או עד שועדה מיוחדת תקבע שלמרות היותו חולה נפש הוא איננו מסוכן לחברה מבחינה פיזית, כי הוא לוקח טיפול שמונע ממנו להזיק לעצמו ו/או לאחרים. הנחת המוצא היא שאדם לא שפוי לא אחראי למעשיו, אי אפשר לשפוט אותו במידה ויבצע פשע ולכן מסוכן לשחרר אותו לחופשי, בלי שיתחייב לקחת כדורים או זריקות, שינטרלו את יכולתו להזיק לעצמו ו/או לאחרים.

נראה לי שהשאלה הזאת היא היא ה"core" - בבסיס הפסיכיאטריה. אני חושבת שהגדרת השפיות היא תלוית תרבות. ככל שהחברה והתרבות שלה יותר סובלנית ופלורליסטית - כך תהיה ההגדרה של שפיות רחבה ומכילה יותר מגוון של התנהגויות שונות. ולהיפך - ככל שהחברה יותר אורתודוכסית וכפייתית - הגדרת השפיות תהיה מצומצמת יותר. ומתוך הקודים ההתנהגותיים המקובלים בחברה שואבים הרופאים \פסיכיאטרים \פסיכולוגים את אמות המידה להגדרת החריגים. כמובן שיש מקום לגמישות מסויימת בהתאם לאישיותו של הרופא או המוסמך לשפוט, אך גם גמישות זו בסופו של דבר מוגבלת, מעצם היותו אזרח בחברה ולעתים גם מכוח החוק. לא נראה לי שניתן לשפוט מישהו על מחשבותיו וחזיונותיו, כל עוד הוא מתנהג על פי המקובל בסביבה בה הוא חי. כמו שאמרו חז"ל: "הדרך לגיהינום רצופה בכוונות טובות"... אז בואו נמשיך לחלום ונשתדל לתפקד כמצופה מאיתנו - כמה שניתן. רק טוב! מיכלי

שלום לכם, אכן דיון מעניין, הייתי שמחה לו היית מרחיב בנוגע לאנטיפסיאטריה, מעניינות אותי דעות וגישות בזרם הזה, ודיברת על כך שעוד תרחיב בנושא, ד"ר הידש. אני מבינה את הצורך של ה'משוגע' בקבלה וחיבוק, ובה בעת ערה לכך שהסבל של הפגוע , ותחושתו שאינו חי בשלום עם עצמו וסביבתו, הן אולי אינדיקציה למה שנוהגיםלכנות בשמות מכאיבים. מתוך היכרות עם עצמי וסבלי, אני יודעת שכשאני חשה בטוב (יחסי) אני בעצם יותר משוחררת להיות באיזון, בבחירה באהבה. אני גם יודעת שהפגיעה הנפשית שלי מונעת ממני להתקרב לקשר זוגי משמעותי, ואני היטב מבינה שזה לא מבחירה חופשית, אלה סוג של נכות נפשית, שלעיתים מבודדת אותי מאד, כמו גם מגנה עלי לכאורה. אני מכירה הרבה סבל אצל אנשים פגועים, ולעיתים כשמדובר במניה דיפרסיה, אז בתקופת המניה יכולה להיות הרגשה נעלה וטובה, (אינני חולה בזה, אך מכירה מאנשים קרובים) ובכל זאת הסבל אורב בפינה, הסביבה הקרובה סובלת ולא מצליחה לתקשר עם האינטנסיביות והמשיחיות שחווה אותו אדם, והוא מרגיש דחוי, ושוב אנחנו במעגל של סבל. תמי יקרה, בחברות 'פרימיטיביות' חולי הנפש היו ברובם מוקעים באכזריות, לעיתים נקשרים מבלי יכולת לזוז, או היו מנסים להוציא מהם את הדיבוק הרע. היו גם חברות שנידו ובודדו אותם. תלוי באילו תקופות מדובר. כך שהיום מצבינו הרבה הרבה יותר טוב, ויש עוד מקום לפלורליזם והכלה.

מתי בעצם מופיעים "ניצני" מחלת הסכיזופרניה? קראתי על תסמינים אפשריים, אבל בעצם, האם חולה סכיזופרניה צריך שיהיו לו את כל התסמינים לכך? נניח, אם אני מדברת לעצמי, לפעמים בקול רם ברחוב, בלי לשים לב, או אם נניח, יש לי אשליות לגבי דברים מסוימים, אם יש לי פארנויות, שעוקבים אחרי, שאני על תקן ניסוי פסיכולוגי, או שלפעמים אני שומעת קולות, שמישהו קורא בשם שלי (נניח שיר מסוים שיש לו צליל כמו השם שלי) או אם אני תופסת את המציאות לא כפי שאמורים לתפוס אותה, אז מזה בעצם אומר עלי? האם אפשר להיות חולים גם במאניה דיפרסיה וגם בסכיזופרניה? האם כל חולי הסכיזופרניה צריכים להתאשפז? אשמח אם תוכל להתייחס גם לשאלה הראשונה, תודה.

מירנדה הסימנים שאת מתארת אינם תקינים וחשוב להגיע לאבחון פנים אל פנים אצל פסיכיאטר, לא כדאי לך לנסות ולאבחן את עצמך. לא כל חולי הסכיזופרניה מתאשפזים ובהחלט יש טיפול בקהילה במיוחד אם המצב לא מגיע למצב חמור. ישנה הפרעת ביניים בין סכיזופרניה ומאניה דפרסיה והיא נקראת סכיזופרניה סכיזואפקטיבית, אבל כאן אנחנו מתחילים להסתבך וכדאי להגיע לפסיכיאטר לאבחון. כל טוב דר' גיורא הידש

מתחילה לקחת פלוטין ע"פ המלצת רופא מטפל. אני משתמשת במקביל בתרופה שנקראת סטונרון וראיתי באתר תרופות שכתוב עליה: אלכוהול, תרופות שינה, תרופות נוגדות חרדה, נוגדי דיכאון טריציקליים : סטונרון עלולה להגביר את ההשפעה האנטיכולינרגית של תרופות אלה ואת ההשפעה המדכאת על מערכת העצבים המרכזית. ומיכוון שפלוטין היא תרופה נוגדת חרדה ודיכאון, החלטתי להתיעץ איתך. האם סטונרון תעכב לי את ההשפעה של הפלוטין? ומה הסיכונים. תודה.

ללין אין בעיה בשילוב בין שתי התרופות. כל טוב דר' גיורא הידש

אהלן דיברתי כבר בפורום זה על חברי שאכל עוגיית חשיש וקיבל זאת למטרת השלילה והותקף בפאניקות אז הבחור חזר להתאמן במשקולות וגם שם הוא לא חש בטוב ופחד ומאז כבר יומיים שהוא מרגיש כמו נוצה לדבריו חי כאילו באוויר הוא קל מדיי כאילו הוא חי בלי לב... וגם הוא נראה חיוור לפעמים מה זה אומר? החשיש פגע לו מפעם בודדת בבריאות? בלב? במה כן?

לאלדד החשיש פגע במצב הנפשי לא במצב הגופני, כמובן שאת האבחון המלא צריך לעשות בבדיקה אצל פסיכיאטר. כל טוב דר' גיורא הידש

שלום אני בת 27 ויש לי בעיה אני התמכרתי לכדורי הרגעה ואני לא מצליחה להיגמל -אני נתקפת בעצבים נוראיים.מה עליי לעשות במצב שכזה???אני משתגעת כי עד כה הורדתי את המינון מ8 אלפרליד ל3 -אבל כשהגעתי בהדרגת ההיגמלות מזה למינון של 2 הבעיה החמירה!ה2 אלפרליד 1 מ"ג לע עוזר כלל.אני נורא אדם עצבני ושום כדור פסיכיאטרי לי עוזר לי מבחינת העצבים יש לי חרדות ואני נורא תלותית. איך אצליח להיגמל?????יש לי פירקוסים בלי הכדור ורעידות ולחץ בגוףף

ללינור- אם הגעת עם קסנקס (אלפרליד) ל-8 כדורים ביום של 1 מ"ג כ"א אז כנראה שיש לך בעיה של תלות בתרופה וצריך להתחיל בגמילה מסודרת. כעיקרון, עם בנזודיאזפינים ההמלצה להפחית 10-25 אחוז כל שבועיים. לכן אם את עכשיו על 3 מ"ג ליום יש להפחית כל שבועים 0.5 מ"ג ליום. אפשרות אחרת, לדעתי יותר טובה, זה לעבור לאסיבל (ואליום) לפי המפתח של אלפרליד 1 מ"ג=אסיבל 10 מ"ג ולהפחית כל שבועים 2-3 מ"ג של אסיבל. עם אסיבל לוקחים את כל המינון פעם ביום בשעות הערב, התרופה משפיעה ליום שלם. האסיבל זמין במס' מינונים שונים והיא גורמת לתסמינים הרבה פחות קשים בהשואה לקסנקס. כלומר הגמילה ממנו יותר הדרגתית ופחות כואבת. אגב, בזמן הגמילה אין צורך להשתמש בתרופות פסיכיאטריות, או תרופות חלופיות אחרות, אשר יכולות יותר להפריע מאשר להועיל. רצוי להתמקד בהפחתה של המינון ולהתמיד בכך גם אם זה קשה.

ללינור תודה לדור ואכן אם ישנה התמכרות בעייתית צריך לעבור לתרופה עם משך פעולה ארוך כמו הוואליום ואחר כך יותר קל לרדת בהדרגה. אפשרות נוספת היא לנסות תרופה נוגדת דיכאון וחרדה מקבוצת התרופות הפועלות על הסרוטונין ואז יתכן שיהיה קל יותר להגמל. בכל אופן אם את צעירה חשוב מאוד להגמל מהקסנגיס. כל טוב דר' גיורא הידש

ברצוני לשתף יותר - על מנת להבין לאן אני הולכת מכאן... הפסיכוזה "הלא שלמה" שעברתי לפני שנה ותשעה חודשים , נבעה כתוצאה מטיפול פסיכולוגי כושל אשר נפגעתי מאוד מאוד ממנו, בשל הפגיעה הקשה באגו והבהלה שנכנסתי להכנס לתוכה+ הלחץ והפיטורים בעבודה+ חיטוט יתר בנפש דרך פורום של פסיכולוגיה, הביאה אותי לדכאון מסויים, ביטול העצמי לחלוטין, החלישה אותי לגמרי והכניסה אותי למצב חצי פסיכוטי. מאחר והבטחון העצמי שלי נפגע + היכולת להנות מעצמי, כפי שיכולתי לפני הטיפול. השאירה אותי היום במקום מאוד חלש, פגיע, אחרי פסיכוזה לא מלאה, וחרדה כלומר , אני לא מצליחה להתנתק ולו לרגע אחד ופשוט להיות. אני חוששת כי לעולם לא אחזור לעצמי, כי פיתחתי חרדה עצם האגו שנחלש רבות, ועצם הפסיכוזה. האם יש תקווה כי אוכל להיפרד מהחרדה האופפת אותי, חרדה שמשתקת, חרדה שצימצמה אותי לחלוטין. אני לא מצליחה להתחזק...לא יודעת אם מה להתמודד קודם, עם החרדה, עם האגו שנחלש, עם התפקוד שאולי נפגע...

ענת יקרה כל התפרקות, כל משבר, כל קושי, הם הזדמנות של בנייה מחודשת של האישיות והתודעה והתפתחות פסיכולוגית רגשית ורוחנית. ברור שלעיתים אנחנו נפגעים מטיפול לא הולם של אנשי מקצוע. אבל גם המקומות האלה של הפגיעה, אם נצא מנקודת הקורבניות הכל כך מתבקשת במצבים אלה, הם הזדמנות לגדילה. גם אני נפגעתי בתהליך שעברתי מאנשי מקצוע שלא טיפלו בי נכון. גם אני עברתי תקופות של אובדן דרך בילבול וחרדה. למרות הכל המשכתי ללכת לקבל טיפול, אצל אנשי מקצוע טובים יותר, שהצליחו לעזור לי לשקם את הביטחון העצמי שלי ולצמוח מהמשברים. היום אני יודעת שלמדתי המון גם מאנשי המקצוע שפגעו בי, ובאופן פרדוקסלי אני מודה להם וסולחת להם, כי לולא טעו, לא יכולתי ללמוד מהי הדרך הנכונה לטפל במחלות נפשיות. לפעמים המורים הטובים שלנו הם אלה שפגעו בנו. בחודש הבא אני הולכת להיפגש עם אותה פסיכולוגית שנטשה אותי בזמן פסיכוזה ולא עזרה לי לקבל עזרה. אני הולכת אליה להגיד לה שאני סולחת לה, ומודה לה, שאיפשרה לי לחזור ולהיות איתה בקשר, למרות הכאב הגדול שזה עורר בשתינו. כמובן שלסלוח כשממש מדממים זה בלתי אפשרי, וקודם צריך לקבל טיפול נורמלי שישקם את ההריסות ויחזק את הנפש הגוף והרוח. אנא, אל תוותרי לעצמך. חפשי איש מקצוע מתאים יותר. יש לך הזדמנות גדולה עכשיו לתיקון ולצמיחה. אל תוותרי עליה. תמי.

שמעתי לאחרונה שבארץ מבצעים ניתוח מוחי (הקרוי DBS) לחולי חרדה קשים ולחולים בדכאון קשה-שאינם מגיבים לטיפולים תרופתיים. האם תוכל להסביר לי מהו ניתוח זה , מה הקריטריונים לביצועו ומהם הסיכונים האפשריים?? תודה מראש.

תוכל לקבל יותר פרטים במחלקת פסיכיאטריה בתל השומר במחלקת אצל הרופאים שמטפלים ב OCD שם מפנים את המטופלים לניתוחים כך טופס 17 וגש לשם גם אני התענינתי וכניראה שהעשה זאת אני סובל מחרדה דיכאון וOCD

לאייל תודה לאמיר, איני מכיר את הניתוח הזה. כל טוב דר' גיורא הידש

נדמה לי שלא הצלחתי להסביר את עצמי כראוי, העניין הוא שאני לא יוצאת מהבית שנה וחצי אחרי האירוע, מאחר שכל פעם שאני יוצאת אני במעין חרדה משתקת, הראש לא משוחרר בלשמוע את האחרים או פשוט סתם להנות, הראש במקום אחר בכל רגע נתון, אני מסוגלת לדבר אך ורק על מה שקרה לי, אחרת אני שקטה לא מדברת כלל, כי פשוט הראש בחרדה והלב לא מחובר לחיות. זה דבר אחד- שממנו אני חוששת כי פיתחתי חרדה כרונית, אתם צריכים להבין, כאילו נחרטה לי שריטה עמוקה ואני חייה אותה. דבר שני, הפסיכוזה לא היתה מלאה, כלומר הייתי ערה ומודעת כל העת למה שמתרחש, יודעת שהמחשבות שלי מוטלות בספק, אך בכל זאת היו מחשבות יחס וכו'..,( ללא הזיות או שמיעת קולות). מאז ועד היום לא עבדתי או למדתי, אני מבינה שיש תמיד פגיעה ביכולות, מאין דכאון, אני אכן ללא מצב רוח, נוטלת פרוזק. אם אכן ויש בהכרח תמיד ירידה בתפקוד או ביכולות , אזי לא עשיתי מאום על מנת להשתקם, ואם כך הדבר אולי מאוחר מדי וייתכן שיש צלקת. ובקיצור, מה שאני מנסה להבין, זה האם פיתחתי חרדה כרונית ומשתקת, או שמא לא יצאתי מהדכאון ולא החזרתי את יכולותי או אפשרות שלישית היא שפשוט זהו כרגע מצב נתון של צלקת. אשמח לשמוע את דעתכם בנושא לכאן או לכאן. אני מתקשה למצוא עבודה גם כי אני ניסיתי לעבוד יומיים במקום וראיתי כי אני לא מרוכזת כלל. מקווה שהצלחתי הפעם יותר לדייק. ענת

לענת טוב שהבהרת את הדברים אבל בכל זאת המסקנה היא אחת, את חייבת להגיע לטיפול ולנסות לשפר את המצב הנפשי והמצב התפקודי. השאלה אינה "מה יש לך" אלא כיצד את מגיעה לטיפול כדי לשפר את המצב? כל טוב דר' גיורא הידש

1. קסנזין- XENAZINE- חומר פעיל Tetrabenazine. האם לדעתך עדיף להשתמש בו או בנוירולפטיקה לטיפול ב-TICS? 2. אוראפ, הלידול, ריספרדל- איזה מהם עדיף לטיפול בטיקים? 3. לגבי אוראפ- האם כדאי לקחת את התרופה בבוקר או בערב? האם נטילה בערב לא מורידה את היעילות נגד הטיקים במשך היום? 4. אני לוקח אפקסור XR כבר שנתיים נגד חרדה ודיכאון. לאחרונה הוסיפו לי את הקסנזין נגד טיקים והוא עוזר רק חלקית ולכן השאלות. תודה מראש על התשובות. שלומי

לשלומי איני מכיר את הקסנזין לטיפול בטיקים, אבל ממה שביררתי יש לו מנגנון פעולה הפוך מנוגדי הפסיכוזה? הטיפול המקובל בטיקים הוא עם הלידול אבל כיום אני מעדיף לנסות קודם עם ריספרידל בגלל מיעוט של תופעות לוואי. כאמור, גם האפקסור עלול לגרום לטיקים לכן חשוב לבדוק אם הטיקים היו קודם, לפי זכרוני אמרת שהם כבר היו קודם. כל טוב דר' גיורא הידש