חוסר אסרטיביות

לפעמים אני שמה לב איך שאני מרשה לעצמי להיות פה גדול בבית, במיוחד מול אמא שלי ולשחק אותה גיבורה גדולה וחכמה גדולה, תמיד יש לי מה להגיד .. אבל בחוץ, מול אנשים אחרים, זרים, כאלה שאני לא מכירה בכלל, אני כמו "טטל'ה", ילדה טובה ומנומסת, חייכנית, דופקת חשבון לכל מה שזז, סולחת על כל פיפס שמישהו אחר אומר שאם אמא שלי הייתה אומרת לי אותו דבר אז הייתי יוצאת במתקפת טרונות כלפיה... זה מעצבן אותי, גורם לי להבין כמה שזה לא טבעי, כמה שאני עשויה מעכבות ומחסומים. שונאת את זה. לא יכול להיות שאני אדם שונה כ"כ בתוך הבית ומחוץ לבית, אני מרגישה דפוקה, מרגישה שאני פחדנית בסופו של דבר, לא אחידה בהתייחסות שלי, לא עקבית.... זה מרגיש לי לא טבעי. ויותר גרוע- זה גורם לי להרגיש כאילו ירשתי את זה מאמא שלי, שגם היא ככה, זה מגעיל אותי, בזמן האחרון אני רואה המון דברים בי שהייתי שונאת אצלה וזה מגעיל אותי, מגעיל להיות יצור ביישן והססן וחסר בטחון שלוקה בחסר אסרטיביות חמור וחוסר יוזמה עצמית. זה מגעיל אותי, מפחדת שזה ישאר הגורל שלי רק בגלל שיש לי "גנים כאלה", כי אומרים שהתפוח לא נופל רחוק מהעץ וזה חשש שלי, שמשהו מהפיזור הדעת הנלעג של אמא שלי טבוע בי. פעם הייתי משחיתה את עצמי בגלל זה, היום אני כבר לא משחיתה אבל גם קשה לי לקבל את עצמי ככה, רואה את כל האנשים עם הבטחון שיודעים לקחת את העניינים לידיים ויודעים לשדר סמכותיות, אנשים אסרטיביים כאלה שתופסים מקום ומשפיעים מסביב, ואני מרגישה עלובה לעומתם, מרגישה עצורה, מיד נכנסת לנישה של "ראש קטן", מחכה שיגידו לי מה לעשות וינחו אותי ויקבלו אותי, לא יודעת לקחת את המקום שלי, מפחדת לא להיות מעניינת או לצאת מוזרה או לא קשורה, מפחדת לצאת בוטה או חצופה, ובכלל, מתקשה לבטא בפני אחרים מה בדיוק אני רוצה או מעדיפה ולדרוש את זה. אני לא טובה בלפעול למען עצמי, מתבלבלת מדי, מגמגמת... פתטית,וזה גורם לי לחשוב - אם כך נהגתי לראות את אמא שלי מהצד, כמה שהיא הייתה נראית לי פאטתית, אז למה שלא אראה בעיני אחרים גם כזו, פאתטית?.. עם חברה כמו שיש לנו בארץ שהיא בעלת אופי קשוח ובוטה כזה, אני מרגישה בכלל לא מותאמת לסביבה... וזה מצחיק כי נולדתי כאן, אבל החינוך מהבית הוא חינוך של "שם", זה החינוך שקיבלתי, חינוך ביקורתי שהדרש ממני כילדה לחשוב פעמיים ושלוש לפני שאמרתי משהו מהחשש של "מה יחשבו/ יגידו", וככה יצא שלא למדתי לדרוש את שלי ולעמוד על שלי, שתמיד הריצוי של הסביבה קופץ כמו איזה רפלקס מגונה, החשש לא להפריע לאחרים, בסופו של דבר זה יוצר דמות פאטתית, מרוב שזה כה מאולץ ומעושה, מרוב שזה פחדני ולא טבעי, מרוב שזה לא מתאים לכאן ועכשיו, לחיי כיום, לתפקידים שאני אמורה למלא בתור אדם בוגר שמצופה ממנו לדעת להסתדר. הפער הזה צורם, ואני נלחמת בשיניים, נלחמת להצליח לבטא את עצמי ולהתמודד ולגדול ולהיות, להשתחרר מהעכבות שהנחילו בי בעבר, להשתחרר מהבושה הקיומית שלי, לתקשר יותר, להתבטא יותר. מנסה ללמד את עצמי מחדש, אך תוהה עד כמה זה אפשרי? קשה לי לדחוף את עצמי לזה, איך לומדים להתבטא באופן שמקדם אותי ולהפסיק לפחד מביקורת או דחייה או מלצאת "לא נחמדה"? תודה מראש על תשובתך.

שלום נינה, קודם כל, מאוד טבעי ונורמאלי להתנהג בצורה מסוימת במצב מסוים ובצורה אחרת במצב אחר. מטבע הדברים, יחסייך עם אמך שונים מאוד מאשר יחסייך עם אנשים מחוץ לבית. את מגדירה את הרצון שלך להיות אסרטיבית כרצון לצמוח ולגדול ואכן יש שתי גישות עיקריות לתקוף את הבעיה. אחת - ממש ללמוד (עוד מילה שהשתמשת בה) להיות אסרטיבית בסדנא לאסרטיביות והאחרת - ארוכה ומעמיקה יותר, לפנות לטיפול פסיכולוגי פסיכודינאמי (המבוסס על עקרונות הפסיכואנליזה) כדי לאפשר לעצמך לצמוח ולגדול בסביבה מוגנת יותר ובתנאים של קבלה מוחלטת ע"י המטפל. אולי כדאי להתחיל מהסדנא ואם תתקשי ליישם את מה שתלמדי שם, לפנות לטיפול המעמיק יותר. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.gidi.home-page.org