תחושה חזקה שמשהו תוקן אחרי טרגדיה

שלום ליאת, אני כותבת אחרי שכמה זמן רק מציצה וקוראת,בוחנת את התגובות כאן,אולי בודקת עד כמה יש כאן תמיכה,פחות פגיעה וביקורת..לא מרכלנות.. הייתי בחיפוש של מטפלת,אחרי שהייתי בעבודה באחד הימים ומשהו לא טוב קרה שם ואחת העובדות שלי שמבוגרת ממני בהרבה (אני בת 27) אבל אני בתפקיד ניהולי והיה עלי הרבה לחץ ואני וורקוהולית לחלוטין,דחפה אותי לחפש עזרה. אין לי משפחה כאן חוץ מאבא ואנחנו לא יכולים להיות בקשר כי הוא צורך הרבה סמים ואלכוהול והוא אלים (לא פגע בי בבגרותי) אז..מצאתי מישהי. אין לי מילים לתאר מה היא בשבילי,אני אצלה בטיפול כבר שנה וחצי ובחיים לא הרגשתי שלמישהי אכפת ממני,שלא ויתרה עלי ולא מוותרת,שאוהבת אותי באמת,שמוכנה להחזיק אותי מעל המים ומעל החיים ובתוכם,גם מחוץ לשעות הטיפול,בימים שאני במצב נפשי קשה,היא איך שהו מבינה את זה,והיו כמה ימים שלא יכלתי לצאת מהבית והיא הגיעה אלי,ימים שלא יכלתי לעבוד,שילמתי לה ממש מעט. לפעמים אני מרגישה כאילו היא אמא שמעולם לא הייתה לי ושמה לי גבולות שאבא שלי מעולם לא שם לי,גבולות שלי עם עצמי,כמו למשל לא ללכת לעבודה כשלא אכלתי יומיים או לא ישנתי יומיים כי זה מסוכן לי.. מאז שהיא איתי,כל בן אדם במצוקה,נראה לי שכל מה שהוא זקוק,זה לפסיכולוגית שלי..לזה שמותר לפגוע זו בזו,מותר להתעצבן זו על זו,מותר לומר לא,למרות שכמעט תמיד זה כן.. מרגישה ברת מזל. יש אבל... אבל אני פוחדת שהיא תמות לי..היא יודעת שזה הפחד שלי..אמרתי לה שחברה שלי אמרה שהקשר שלנו אולי נהפך תלותי..והיא הפסיכולוגית אמרה לי "זה רע? אני לא נעלמת" לפעמים אני רוצה להודות לה מעבר לתודה ולא יודעת איך..תחושה כזאת שחייבת להיות דרך. היא טוענת שההתקדמות שלי והחזרה שלי לתפקוד זו התודה שלי אליה..למה בעצם אני כותבת את זה כאן? לא יודעת,תחושה כזאת שאני רוצה שאנשים ידעו שיש כאלו מטפלות..ואולי אולי יש המון כאלו וזה רק עניין של מה אנחנו צריכות וצריכים מהם.ן..ואיך אנחנו מגיעות לדבר הזה