הפסיכולוגית שלי בהריון

אני, ל', מטופלת מזה שלוש שנים אצל פסיכולוגית מקסימה שאני מחוברת אליה מאוד, בחודש האחרון הבחנתי בהתנהגות מוזרה מצד ח' (הפסיכולוגית), שכוללת בלבול, חוסר ריכוז, עייפות, חיוורון ועוד, תארתי לי שכל אלו וודאי תוצאות של משהו שקורה בחייה הפרטיים. למרות שדאגתי, התנהגתי כרגיל כדי לא לחדור לפרטיות שלה. יום אחד היגעתי לפגישה וח' נראתה רע מבדרך כלל. שאלתי בזהירות אם הכל בסדר. אחרי שתיקה של כמה רגעים ארוכים במיוחד, ״אני בהריון״, השיבה ח'. שמחתי שלא מדובר במחלה או שלל אופציות איומות נוספות שעברו לי בראש במשך החודש הזה, ומיד חשתי חרדה בלתי מוסברת. ח' שברה את השתיקה המביכה וסיפרה שלמרות שההריון נמצא בשלב מוקדם ועדיין מוגדר כסוד, בחרה לשתף אותי כי ראתה שאני מודאגת. ח' ואני יודעות שהריון, ילדים, הורים ומשפחה בכלל הם נושאים טעונים עבורי. הערכתי מאוד את הכנות של ח', הודתי לה על כך. היא שאלה אותי איך זה גורם לי להרגיש ומיד עניתי, ״אני שמחה בשבילך״. בדרך הביתה חשבתי האם הטיפול יימשך כרגיל? האם היא תעזוב אותי? האם היא תהיה בסדר? מה המשמעות של הריון בגיל 40? בלילה לא נרדמתי מרוב חרדה שאני לא יודעת להסביר. אני כבר לא ילדה, ח' אינה אמי ולעולם לא תהיה. אז למה לכל הרוחות עצם היותה של ח' בהריון מפעיל אצלי את הדבר הזה? זאת השלכה? זאת סתם חרדת נטישה אינפנטילית שהוצאה מהקשרה? למה הידיעה הזו החזירה אותי לעיסוק הכפייתי בילדות שלי ובתקופה שבה אמי הייתה בהריון ושלחה אותי לפנימייה במרחק שעתיים נסיעה על מנת לפתוח דף חדש, להקים משפחה חדשה שלא כוללת אותי וכל זה כדי לחיות את שארית חייה לצד גבר שאינו אבי?