האם דיסתמיה ניתנת לריפוי?
דיון מתוך פורום פסיכותרפיה
בן 37, נשוי +3. עובד, לומד. מתפקד. אובחנתי לפני כ-11 שנה כסובל מדיסתמיה לאחר שני אירוע MDD. אני מאוזן תרופתית יחסית וסביב מתחים בזוגיות שהחלנו בטיפול זוגי עבורם, התחדד הצורך בטיפול פרטני שמעולם לא עברתי ברצינות, מעבר לייעוצים פסיכיאטרים לצורך התאמת טיפול תרופתי ומעקב. נאמר לי ע''י אחד הרופאים בעבר כי דיסתימיה אינה ניתנת לריפוי מאחר שמדובר במבנה אישיות. עם ההבנה כי מצבי אינו בר-תיקון, אלא מאפשר לחיות עם המצב, והקושי הקשור לכך, בזוגיות, עולות בי שוב מחשבות אובדניות. לא משהו מעשי, אבל אני מאחל לעצמי מדי בוקר מחלה קשה, תאונה קטלנית, או לא לקום יום אחד. אני לא חושב להתאבד כי אין לי אומץ ואני לא חושב שהילדים, אשתי והמשפחה יוכלו להמשיך לחיות בלי להשתגע מהמחשבה ש''אבא'' רצה למות. תאונת דרכים, סרטן או פגיעה בצבא הם משהו שבהחלט קל יותר לחיות איתם כמשפחה מאשר אובדנות. האמת שאני מתפלא שיש לי כוח לקום לעבוד ולהיות יוזם ופעיל בעבודה ועוד שאין לאף אחד מושג שמתחת לעור ולבגדים- הנפש שלי כבר ברקבון מתקדם. שוב - אין לי כוונה אקטיבית להתאבד, אני פשוט רוצה להפסיק את הסבל שאני חי איתו מאז שאני זוכר את עצמי (כנראה שסביב גיל 4-5, שם נמצא שורש הדיסתימיה).
היי טל שמתי לב ממה שכתבת שאתה נותן דגש יתר לחשיבה הפסיכיאטרית כמו גם הרפואית. הדיבור על עצמך כחולה והשאלה אם זה אינו "בר תיקון" מובילה אותך למקום נמוך שבו עולה המחשבה :אם "המחלה" אינה ברת תיקון למה לי לחיות"? המטרה של טיפול פסיכולוגי היא דווקא לצאת מהמקום הזה במובן שזה לא באמת חשוב אם זה "בר תיקון" או לא אלא שמה שחשוב זו האופציה והתקווה הגלומה בטיפול דווקא לכך שלא תסבול כל כך. טיפול הוא מקום של תקווה לריפוי ולכן מאד הייתי ממליצה לך לפנות לטיפול כי נשמע שבכל התהליך לא באמת הלכת לשם וחבל ממש! לאף אחד לא מגיע לסבול כך...אתה צודק... אבל יש פתרון אחר להפסיק את הכאב שהוא לא רק תרופתי או אובדני. בטיפול נותנים מקום והכלה ל"פצע "ומאפשרים לך לחיות איתו. ליאת
תודה על המענה, אבל מאחר ומדובר במבנה אישיותי האם טיפול כלשהו יכול לפרק האישיות ולבנות אותה מחדש או שרק מלמד לחיות עם ההפרעה? ההגדרה של ריפוי אולי לא מתאימה אבל הכוונה האם יש עדויות מחקריות לשיפור בסימנים או לפי שאלונים המצביעים על כך שדיסתימיה ממושכת לאחר טיפול יכולה להראות ככל אדם אחר שאינו סובל ממנה
היי טל לא יעזור לך לדעתי להמשיך להתייחס לעדויות מחקרים וסטיטיסטיקות... אני שומעת את הקושי לתת אמון ולסמוך אבל כמה דברים: טיפול הוא חוויה רגשית הוא לא מפרק אישיות ובונה אותה מחדש. הוא מקום לעיבוד כאבים ואובדנים, להבנות של דפוסים שאנו משחזרים מבעבר- להווה,לחוויה של קשר רגשי ומה קורה בתוכו ועוד. מתוך התובנות והתחושות שטיפול מייצר כמעט תמיד רואים שינוי (כמובן תלוי גם במיהו המטפל ובחיבור בינו לבין המטופל) השינוי הוא לא בבת אחת. זהו שינוי איטי שמייצר תנועה פנימית בתוך הנפש ולאחר מכן גם תנועה בחיים במציאות. אני מניחה שיש גם מחקרים על דיסתימיה אבל... וזה אבל חשוב! הרבה טיפולים לא נחקרו משום שקשה למדוד טיפול אלא אם כן הוא קוג התנהגותי. השאלה המשמעותית פה הוא מהו הנסיון הקליני של המטפלים למול דיסתימיה והנסיון הקליני שלי לפחות :) מראה שיש שיפור. מניחה שגם מטפלים אחרים יגידו זאת שוב- תלוי הרבה משתנים. העניין מבחינתך הוא לאפשר לעצמך סוג של לקיחת סיכון ולהעז להתנסות בחוויה רגשית כלשהי שאתה לא יודע כעת כיצד בדיוק היא תעזור אבל אולי ניתן להחזיק איזושהי אמונה שכן...היא תעזור. ליאת
מנהל פורום פסיכותרפיה
