התמודדות עם אובדן.

שלום... כתבתי לך לפני כמה שבועות. אמי נפטרה ממחלה קשה לפני חודשיים. מאז אני חווה הרבה טלטלה שמתבטאת בכעסים משמעותיים כלפי הקרובים אליי, מוצא את עצמי בוכה בחלק משעות היום, גם מחוץ לבית. אם לא בוכה אז עצוב או מדוכא. אני לא מצליח להשלים עם הפרידה שהייתה כל כך קשה... כשאני בבית אני לא מצליח להנות למשל מצפיה בטלוויזיה או מכל מיני דברים אחרים. כשאני לבד אני מרגיש שהיא תכף צריכה לבוא ולחזור מהטיפולים וכמובן שהיא לא חוזרת. חלק משמעותי מתקופת המחלה שלה היה בזמן התפרצות מגיפת הקורונה והיינו אני והיא רוב התקופה הזאת סגורים בבית, בקושי יצאנו. אני מתגעגע אליה ואין לי שום דרך להחזיר אותה ואני לא משלים עם זה. אני מתקשה להמשיך בחיי בלעדיה. אין לי טעם לחיים. גם בזמן תקופת המחלה שלה לא ממש היה טעם אבל לפחות היא הייתה לצדי ואני לצדה. בנוסף נמאס לי לשמוע כל מיני אנשים (שהם קרובי משפחה) שאומרים לי אתה צריך להתגבר, אתה צריך לדאוג לעצמך ולהתאפס על עצמך. הלכתי לפסיכיאטר ואובחנתי עם פוסט טראומה מורכבת אבל אני לא בטוח שאני מעוניין לקבל ציפרלקס כפי שהוצע לי. אמא שלי ידעה שיהיה לי קשה אם היא תמות אבל היא כבר לא רואה את הקושי... כל החיים אני רגיל להיות איתה ולצדה, ומסרב לקבל את העובדה שאני אאלץ להמשיך את חיי בלעדיה. יש לי חלומות רעים שהיא מופיעה בהם כשהיא חולה וזקוקה לעזרה ואני לא יכול לעזור לה. בנוסף הבית אפוף זכרונות רעים שהיו לי איתה... לעיתים קרובות ביום יום אני פתאום נתקף בהלה כשאני מבין שהיא באמת מתה לעד. מה היית ממליצה לי לעשות? אני מרגיש מאוד אומלל. תודה.