עזרה

שלום, כתבתי כאן כבר מספר פעמים. איבדתי את אמי היקרה לפני חצי שנה (וזה לא נראה שעברה חצי שנה כי הכל בתחושה עדיין חדש לי). אני חושב שהדחקתי את המציאות הקשה, כמובן שאני מודע למה שקרה, אבל עדיין כנראה יש כאן אלמנט חזק של הדחקה. בימים האחרונים אני חושב שאולי הגעתי לאיזשהו שיא - אני כבר לא מסוגל יותר. פתאום להתחיל להבין שבאמת אני לא אראה אותה, והיא לא אותי, גורם לי להרגיש שאני לא מסוגל יותר עם הגעגועים. פתאום אני באמת מתגעגע אליה. עד עכשיו זה לא היה געגוע, זה אולי היה הלם על אש קטנה בשילוב עם אדישות? אתמול בלילה הסתכלתי באלבומי תמונות מהילדות, שאמא שלי שם איתי ועם בני משפחתי ובמהלך עיון בהם תוך כדי כך שאני חווה געגועים בלתי נסבלים, חוויתי לראשונה בחיי התקף חרדה. היו לי נשימות קצרות מאוד, הרגשתי צער עמוק מאין כמוהו, ומאוד בכיתי... הייתה לי תחושה של זרמים בפנים וזה נמשך 5-6 דקות. אני כל הזמן נמנע מללכת לטיפול כי אני לא מסוגל להיפתח בפני אנשים זרים, ואני גם נמנע מכדורי ssri מתוך חששות. אני חושב שאני צריך ללכת לשיחות עם פסיכולוגית, אבל לא יודע איך להיות כנה עם איש מקצוע ולספר באמת מה עובר עליי. קשה לי להיפתח. איך אפשרי לתת אמון במישהו זר ולספר לו את הנושא?