פחד ודיכאון?
דיון מתוך פורום פסיכותרפיה
שלום. אני בת 17 וחצי, ודי מבולבלת מהמצב. פניתי לכאן כדי לקבל הכוון כלשהו. בתקופה האחרונה, שהיא קצת יותר מחצי שנה, אני מרגישה מאוד לא טוב. עצב ופסימיות, אבל התמודדתי עם זה. כמובן שהיו תמיד רגעים מצחיקים ורגעים קטנים של אושר, אבל עם זאת אפשר היה להרגיש שהעצב והפסימיות לא היו משהו חד פעמי. בתקופה של החודשיים - שלושה האחרונים המצב שלי הדרדר, ובחודש האחרון אני מרגישה בתהום. איבדתי חשק להכל. אם בעבר חיכתי לצבא, עכשיו אני מפחדת להתקרב לדבר הזה. מרגישה שאני לא מעוניינת להקים משפחה, לא רוצה לעבוד בעתיד. נעדרת הרבה מבית הספר. לא נפגשת כמעט עם חברים. מפחדת מהעתיד נורא. רב מחשבות היום הם על העתיד. האם אני אתחתן, אעבוד, האם יהיו לי ילדים. מחשבות רבות על המוות. יש רגע מסויים ביום שבו אני נתקפת בגל של קור ורעידות, ופחד איום מהחיים ומהעתיד, והכל מלווה במחשבות אובדניות ועם זאת פחד להתאבד או משהו כזה. אני מרגישה הרבה פעמים שאני לא מבינה מה הפואנטה של החיים, ולא מבינה מה המשמעות שלי ושל העולם ותוהה מה אני בכלל עושה כאן. אני הרבה מתעוררת באמצע הלילה לדקות ספורות, שוב נרדמת,ושוב מתעררת לאחר חצי שעה מינימום של שינה. בעבר הייתי מקיאה (ולא בכוונה. לא עזרתי לעצמי להקיא) בגלל מצב רגשי ונפשי גרוע. לפני שנתיים ירדתי 7 קילו בעקבות כך. בנושא הלימודים שלי, אני באה בגישה של "גם ככה לא יצא ממני כלום, חבל להשקיע." לא מוצאת את היעד שלי. רחוקה רגשית מהמשפחה. כשעברתי לתיכון חדש, נפרדתי מהחברות הקודמות שלי, ועדיין לא מצאתי את הח?ברה שמתאימה לי בבית הספר, ואני כמעט שנתיים שם. מרגישה די לבד בחיים. יש לי פחד גדול מהמוות ואני חושבת על זה הרבה. לא מוכנה לקבל את העובדה של המוות. מפחדת מאוד מבתי חולים, רופאים, תרופות. במשך שנה וקצת אני מאוהבת בבחורה (וכרגע אני לא סגורה על הנטייה המינית שלי) שגדולה ממני בכמה שנים ולא מעוניינת בכלל בקשר עם בת. אני חושבת שאין צורך בכלל לתאר כמה הדבר קשה. קשה לי לתאר את החיים שלי בלעדיה, ומה שאני רואה בראש (בלעדיה או איתה) זה שביל שחור מלא שדים. אנחנו בקשר (וירטואלי , אבל קרוב) בשנה וחצי האחרונות, אבל בחודשיים האחרונים היא קצת התרחקה למען לימודיה האקדמאים והעיסוקים האחרים, ואני מרגישה שאני שהייתי תלותית בה פתאום ננטשת. וה"שיגרה" החדשה מעיקה ואני לא מצליחה להרים את עצמי. מרגישה שכל העולם שלי השתנה בגלל התפנית שהיא עשתה, למרות שלפעמים היא חוזרת למחשב ויוצא לנו לדבר, אבל גם אלה שיחות קצרות. לפעמים הגעגוע שובר אותי, ויחד עם הפחד התמידי מהחיים אני מרגישה בסכנה. לפעמים אני ממש מקווה שזה בילבול של גיל ההתבגרות, או אולי אפילו דיכאון חורף, או מצב רוח שיחלוף. תקופה ארוכה שאני מבקשת מאמא שלי שתסדר לי פסיכולוג (לא פרטי, אין לי גרוש),והיא צוחקת עלי ומנסה לשכנע אותי ההפך. כבר הרבה זמן שאני חושבת אולי לפנות ליועצת לקבלת עזרה. ואני דיי מפחדת להגיע למצב שאולי אזדקק לתרופות נגד דיכאון, כי אני לא רוצה להיות תלויה בזה ולהתמכר. אני רוצה לנהל חיים תקינים בזכות עצמי. מה עלי לעשות במצב כזה?
שלום ח, קראתי את פנייתך בתשומת-לב רבה, ואיך שהוא, למרות כל המצוקה שתיארת, מה שנראה לי, אולי, הכי עצוב בסיפור הוא התגובה של אמא שלך לקבלת עזרה פסיכולוג במצבך. עם כל הקושי שבדבר, אולי תשתמשי בתגובה של אמך כאיתות לכך שהגיע הזמן שתדאגי לעצמך: פני לרופא המשפחה שלך, תארי את תחושותייך ובקשי ממנו תרופה נוגדת דיכאון (רופאי משפחה רגילים לכך ומוסמכים לרשום תרופות כאלו) ו/או בקשי אותו להפנות אותך לפסיכיאטר. הביני שאין לך ברירה וברמת הסימפטומים שאת מתארת את חייבת להיעזר בטיפול תרופתי. תוך כמה שבועות מצבך ישתנה ללא הכר, אך כמובן שאין להסתפק בכך ואת זקוקה לעזרה פסיכולוגית. יכול להיות שרופא המשפחה יוכל להתערב ולהסביר לאמך את הצורך שלך בפסיכולוג (אני סבור שזה תפקידו וזו חובתו), את יכולה לבקש ממנו להסביר לאמך את הצורך שלך בטיפול. בכל מקרה, תוכלי לבקש ממנו הפניה לפסיכיאטר שייתן לך ברצון הפניה למרפאת חוץ פסיכיאטרית של בי"ח כללי. אני משוכנע שהצעדים הללו "ינערו" קצת את אמך, שאולי מרוב דאגה לך נמצאת בהכחשה ולא יכולה לקבל את מצבך ואת הצורך שלך בטיפול. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://giditherapy.com
תודה למרות שקצת נבהלתי שאמרת שאני זקוקה לתרופות. אתה חושב שיש "סוף" כלשהו לדיכאון בבנאדם שנעזר בעצמו, בפסיכולוג ובתרופות? לא רוצה לחיות כל החיים ככה... לקחתי ברצינות את הרעיון לפנות לרופא המשפחה. תודה ושבת שלום
מנהל פורום פסיכותרפיה
