הפרעת דה-פרסונליזציה

אני לא ממש יודעת מאיפה להתחיל אבל.. אני בת 16, יש לי הפרעות קשב וריכוז, אני לא ממש הצלחתי לעמוד בלחץ של מסגרת לימודית רגילה (אני חושבת שלא היה בי"ס שלא הייתי בו על תנאי,שהעיםו אותי או לפחות אמרו שאני יעזוב כדי שלא יעיפו אותי,השעו וכ'.) ואני לומדת עכשיו בבי"ס פתוח כזה עם ממש מעט מאוד מחויבויות. אני לא בקשר עם אבא שלי כמעט שנה בגלל שהוא היכה אותי, פעם שהייתי מסטולה ידיד שלי הצליח לשכנע אותי לספר לו למה אנחנו לא מדברים. כשסיפרתי לו הוא שאל אם זה היה פעם ראשונה, אז הבנתי שזה ממש לא פעם ראשונה, והיה לי איזה שבוע שמלא דברים קטנים פתאום הביאו לי שצף של זיכרונות שבהם אבא שלי היכה אותי, דברים שלא ידעתי שאני זוכרת בכלל, זיכרונות אפילו מגיל 3.. אין לי מושג מה הצד המשפטי בעניין.(והאמת הייתי רוצה לדעת) עוד משהוא שמענין אותי הוא העובדה שאני לא מצליחה לזכרו בשום מקרה את אבא שלי מרביץ, אני יודעת כל פרט קטן, איפה הוא ואני עמדנו בדיוק, מה לבשתי, איך הוא הרביץ, כמה זה כאב ואיפה, אבל לזכור אותו מרביץ אני לא מצליחה. הפסיכולוג שלי אמר שזה כאילו לשמור על דמות אב או משו כזה. לא ממש הבנתי. וגם נשמע לי קצת מרוחק. חשוב לי להסביר שלמרות שהוא היכה אותי חוץ מבזמנים שהם היה מאבד שליטה היה לנו קשר מעולה.! דיברנו שעות והוא היה גאה בי ולי היה כיף איתו. עוד בעיה במשפחה שלי היא אמא שלי שפגעה בי לדעתי יותר אפילו מאבא שלי. אמא שלי לא תיפקדה אף פעם כאמא, אומנם היא בישלה, כיבסה, אולי לפעמים אפילו הקשיבה אבל אף פעם מאז שאני זוכרת את עצמי היא לא היתה שם בשבילי.היא אף פעם לא הגנה עלי כשהוא איבד שליטה (שכחתי לצין שהיא מעריצה את אבא שלי עד עמקי נשמתה, אבל גם משכנעת את עצמה שהיא עצמאית ויש לה דעה משלה) ותמיד היא אמרה לי (עד היום) שזה אשמתי ושההתנהגות שלי היתה ככ רעה שהוא כבר לא יכל לשלוט בעצמו. אמא שלי תמיד פירשה את זה כשאני חסרת מעצורים ויש לי איזשהיא הפרעה נפשית או משו ולכן אין ברירה אלא להרביץ לי.אני חיבת לצין שבכל הזיכרונות שלי לא היה משהוא מיוחד, לדגמא יש לי זיכרון מגיל ממש ממש מוקדם, שרציתי למרוח קטשופ על הלחם לגן, אמא שלי לא הסכימה ואני התעקשתי ואז אבא שלי התפוצץ. אולי באמת אני חולת נפש אבל לא נראלי שזה ככ גרוע ויש עוד מלא דוגמאות כאלה.. אני כבר גרה מגיל 14 בפנימיה, לפני כמה חודשים עפתי משם ועכשיו אני גרה אצל דודים.ואבא שלי לא מכיר בי כבת.בעיקרון הוא גם לא מסכים לי להיכנס לבית שלהם. אובחנתי אצל מלא פסיכולוגים,(אמא שלי הביאה אותי לכולם בגלל המריבות עם אבא שלי) כל אחד הגיע למסקנה אחרת. את זה שאבא שלי הרביץ לי לא סיפרתי רק לאותו ידיד אלא גם ליועצת בבי"ס הקודם שלי, והיא לא שאלה אותי אם זה קרה כבר קודם.אבא שלי דוקטור די בכיר לכלכלה, והפסיכולוג שלי אמר לי שזה בגלל שהיא פשוט ראתה אותו קודם אז אולי בגלל זה היא לא העלתה על דעתה. ועכשיו לשאלה: יצא לי לקרוא משוטטות בויקיפדיה לקרוא על הפרעת דה-פרסונליזציה אז חיפשתי על זה מידע חוץ מזה שאני לא רואה את עצמי מהצד הכל ככ נכון לגבי,קראתי שזה נגרם מטראומה בילדות, יכול להיות שמה שהיה (ויש לי בערך) עם ההורים זה זה? יכול להיות שיש לי את ההפרעה הזאת? ומה זה אומר? מה הלאה? עוד משהוא שלא אמרתי זה שאני חושבת על התאבדות כמעט כל יום ולפעמים יש לי תחושה שיום אחד אני יתאבד, היו כמה מקרים שהייתי מאוד מאוד קרובה לזה. עד כדי כך שהכל היה מתכנן ורק איזה פרט קטן שינה/דחה.. אני יודעת שזה מאוד ארוך אבל פשוט אין לי את מי לשאול. ועוד משהוא ששכחתי לספר זה שגם כשלא דיברנו יצא לו פעמים להכות אותי.

שלום לך, בואי נעשה קצת סדר בתוך הבלגאן הרגשי: 1)היתה לך ילדות לא פשוטה, עם התעללות פיזית מצד אבא והיעדר הגנה מצד אמא. 2)כיום את ללא מסגרת לימודית וללא תמיכה של הורייך. 3)יש כיום מצוקה רגשית, שאת מחפשת את שמה באינטרנט ומחפשת לה פתרון. לעיתים בחיפוש את מגיעה גם למחוזות מסוכנים ורעים עבורך. את צריכה טיפול ונשמע שגם מסגרת. בקשי מהדודים או ממישהו אחר שאת בוטחת בו שילווה אותך בחיפוש אחר מקום טיפולי מתאים. בברכה, ענבל