שבוע בלי אמא

לא יודעת מה לעשות,לא מבינה בכלל איך ממשיכים.איזה בור ענק,חלל עצום.כמה מוזר לקום בבוקר ולא להתקשר,כמה מוזר שאין את מי כל יום לבוא לבקר,כמה מוזר שאין לי אמא יותר. איך זה בכלל יכול להיות? איזו ספורטאית אדירה איזו אישה חזקה,כמה שנים נלחמת במחלה האיומה הזו,וכל פעם ניצחת מחדש.איך זה יכול להיות שאין מועד ב,איך זה יכול להיות שזה נגמר באמת. עלינו היום לקבר וזה פשוט לא נתפס שאת שם קבורה עמוק באדמה.איך בכלל אפשר לבחור משפט שיכתב על המצבה,פלא שלא הצלחנו ,לא קיים בעולם משהו שיכול לתאר באמת את אמא שלי.לא תמיד היה פשוט אתה ובטח לא בזמן האחרון,וכמו שכתבנו בהספד היא הייתה ישרה וישירה.לפעמים הרגשתי שחסרה שם מסננת,שלא באמת צריך להגיד את הכל כל הזמן ובטח לא לכולם.לפעמים הרגשתי שאני לא יכולה יותר לשמוע,שאין לי יותר מקום להכיל.כמה חבל,כמה הייתי שמחה לשמוע שוב,לא משנה מה,אפילו את ההזיות של הלילה האחרון עם המורפיום.עבר רק שבוע וכבר אני כל כך מתגעגעת. צודקים האנשים שאמרו שהשבעה זה עוד החלק הקל.נכון גם זה היה לא פשוט לפעמים.לא קל להיות כל כך הרבה שעות עם אנשים קרובים כשיש קונפליקטים לא פתורים,וכולם עייפים וכולם רגישים,וכולם כואבים.אבל היום,איזה סיוט.יוצאים החוצה והעולם ממשיך להתקיים כאילו לא קרה כלום,הכל כרגיל. איך מצליחים להסתגל למציאות החדשה ? הרגשתי הכי מוכנה שאפשר להיות.הספקנו לפני ,לחבר, להבין ואפילו לסלוח.הרגשתי מוכנה לשחרר,אפילו קצת רציתי שהסיוט יגמר,גם בשבילה וגם בשבילנו.איזה אופטימיות... אם היה אפשר לחזור בזמן ולבחור אמא כשנולדים, הייתי בוחרת אותה בלי למצמץ.מיותר לציין שאבא הייתי בוחרת ממש ממש אחר.ועכשיו אנחנו אמורים לשמור עליו לדאוג לו.כולם אחרי הלוויה היו ממש נרגשים מבקשת הסליחה שלו.אותי זה ממש עצבן.נכון שהוא טיפל בה במסירות רוב הזמן,אבל הוא גם אמלל את החיים שלה ושל כולנו.למה היא הייתה צריכה למות כדי שיפול האסימון,למה רק עכשיו באיחור של ארבעים שנה הוא סוף סוף מוכן ללכת לטיפול,די זה מאוחר מידי,נגרם כבר נזק בלתי הפיך,אמא שלי כבר לא תחזור,ואני ואחותי כבר שילמנו מחיר כבד מידי.מה בגלל שהוא עכשיו באמת מסכן ולבד חייבים לסלוח ולשכוח ? למה היא ולא הוא ? זה הצדק שיש בעולם? שבוע בלי אמא ,מרגיש כמו נצח שלא נגמר,מקווה שאני טועה,ושיש באמת גן עדן.מקווה שטוב לך שם עכשיו ששקט ונעים,באמת מגיע לך הכי בעולם.גם ללביאות כמוך מגיע בסוף לנוח. באהבה שאין לה גבול...

הי דנה, כ"כ מרגש מה שכתבת על אמא וגם על הלוויה ועל כל השבוע הזה.. ןמרגשת העובדה שאת בוחרת לשתף אותנו בזה כאן. כמה טוב שהתחושה היא של השלמה, של קבלה. וגם לך, אחרי כ"כ הרבה זמן שהיה קשה, מגיע לנוח. שתהיה שבת שלום, ענבל

דנה יקרה, כואב כל כך... הלוואי ויכולתי לפשוט שתי זרועות לצדדים, רחב ככל שאצליח, ולתפוס אותך ביניהן. הלוואי והיה תחליף לזרועות שלה, להבעות הפנים שלה כשהיא אוהבת או נרגשת. או אפילו כואבת. לכפות הידיים שלה שטבועות בנו מגיל כל כך מוקדם. הלוואי והיה מועד ב', את כל כך צודקת..וכמה זה בלתי נתפס שיש דברים שאין להם מועד ב'. פשוט נורא.. ואיך, את צודקת, איך ממשיכים מכאן? הודעת געגוע כל כך חזקה ונוגעת כתבת, ומאחוריה משתרכים שובלי געגוע שנוגעים בכולנו, אני חושבת, כל אחד במקומות שלו. לאט לאט, דנה יקרה, לאט לאט... עצרי לנשום, עצרי לנוח, שאי אותה איתך, שתפי בה, חיי.. את יודעת? אני לא בטוחה שאמהות באמת נעלמות.. לא חושבת שזה עובד ככה. אסתכן בקיטש, כי אני באמת חושבת שהיא קצת בך וקצת באחותך, וקצת באוהביה ומוקיריה. וזה לא מספיק, וזה כל כך חלקי, אבל משהו בחיוך של מישהי מכן נורא מזכיר אותה, ומשהו בתנועת הגוף של מישהו אחר, מזכיר אותה.. והיא איננה. וזה בלתי נתפס. אבל היא גם ישנה. אני קוראת את מה שכתבתי וזו מרגישה לי נחמה כל כך קטנה ולא מספקת.. אני חושבת שהייתי מרגישה כל כך כמוך, לו זו הייתה אמא שלי. אהבה שאין גבול, כתבת, ומצאתי את עצמי בוכה. כמה זה לא פשוט ולא נתפס שאפשר בכלל לאבד אמא. את עטופה בחיוכיה, מבטה הטוב ואהבתה. אני בטוחה בזה. אשלח לך שקט רך ומנחם וזכרונות טובים שמעלים חיוך מתגעגע.. שיהיה סוף שבוע מחובק, לילך

הי לילך אוף מתי כבר יגמר הסופשבוע הזה ? איזה יאוש,הזמן פשוט לא זז.זה מרגיש יותר גרוע מיום כיפור. בזמן האחרון אני כותבת כאן יותר.אני יודעת שיש כאן קצת עומס,ואני משתדלת לצמצם ולקצר,אבל זה לא פשוט בכלל. אין לי כבר סבלנות לכל שיחות הטלפון של כולם,במילא אין הרבה מה להגיד,ואי אפשר באמת לנחם.אבל פה באופן קצת מוזר, ממש נעים.זה ממש עוזר לי לעבור את הימים האלה,אז ממש ממש תודה על התמיכה. את יודעת,ממש חייכתי כשקראתי את מה כשתבת.זה ממש נכון,אמהות לא באמת נעלמות.ובטח לא אמא שלי.וכשאני רוצה להזכר אני יכולה ללכת לראי ולהסתכל. בלוויה היו לא מעט אנשים,והיו שם גם כמה מורות שעבדו עם אמא לפני הרבה שנים.בהתחלה הן לא ידעו למי לגשת,אבל אז אחת ראתה אותי ופתאום הצביעה ואמרה: זו בטוח הבת. זה נכון יש דברים שמזכירים אותה בשתי אחיותי,אבל איך שאמא תמיד אמרה,אני השכפול הגנטי שלה עם השכל של אבא.ובגלל זה גם היינו כל כך קרובות ובגלל זה כל כך קשה לי. מוזר שתמיד דומה הולך עם קירבה.גם פסיכולוגים די הולך עם יוגה.ואם את מחפשת תוקף נוסף לתחושת הקירבה,השמות שלנו מתחילים אותו דבר.והשם האמיתי שלי הוא כמו של מישהי שאת מאוד אוהבת.נראה לי שאני צריכה להחליף כאן כינוי,זה ממש מרגיש לי מוזר ולא מחובר. וגם אני גאה במטפלת שלי ובקשר שלנו,זה לא מובן מאליו בכלל,רק לפני חצי שנה היה כזה בלאגאן וממש ממש כמעט הסתיים הטיפול. מזל שהיא לא ויתרה,מזל שהיא כזו אופטימית,נראה לי שאפילו היא לא האמינה שנוכל להרגיש ככה קרוב בסיטואציה לא פשוטה בכלל. האמת גם אני קצת חששתי.וכמובן שדיברנו על זה מראש. היא פשוט שאלה מה הייתי רוצה שיקרה.עניתי לה שאני רוצה שהיא תעשה מה שהיא מרגישה.שאני יודעת שהיא בן אדם מאוד עסוק,וזה באמת בסדר. בסוף למרות שהלוויה נפלה על זמן שהיא בקליניקה הפרטית,היא הזיזה טיפול בשביל לבוא.והיא הייתה שם איתי לא רק באופן פיזי,היא הייתה שם ממש. וזה מאוד עזר לי.היא גם הכירה את אמא שלי,אומנם היא ראתה אותה רק כמה דקות באישפוז הקודם,אבל היא מאוד חיבבה אותה. ואפילו ליד הקבר היא עמדה ממש מקדימה. בהתחלה חשבתי שהיא עושה את זה בשבילי שאני לא ארגיש לבד,אבל ששאלתי אותה היא אמרה שזו הקירבה שהיא הרגישה שזה נכון לה.עד הסוף היא הלכה עם מה שאמרתי לה והיא עשתה מה שהיא הרגישה ובגלל שזה היה אמיתי זה גם פגש אותי טוב.קצת חששתי שאבא שלי הצליח לעבוד גם עליה,אבל היא לא כזו פראיירית. היא אומנם באמת חושבת שהוא מסכן אבל היא גם ראתה כמה הוא מרוכז בעצמו,אז הסיפורים שלי לא יצאו הזויים. ואהבה שאין לה גבול,ככה אמא שלי סיימה את המכתב שלה אלינו, אני רק כתבתי בחזרה... תודה שאת כאן איתי דנה

התחלתי לקרוא את הודעתך, ועצרתי אחרי 2 שורות. זה קשה לי מדי, מחזיר אותי אחורה, מציף תוך שניות. אבל עדיין רוצה להיות איתך, כמה שאפשר. את עכשיו רק מתחילה לעכל את זה שחייך לעולם לא יהיו אותו דבר, את בשלבים קשים של לעיסות, ונסיון לרכך את התמונה. יהיו גלים, תהיי חזקה בגבוהים, ותרשי לעצמך לנוח בנמוכים. הרבה משפטים נדושים כדי להגיד לך שיהיה בסדר. אבל לא ממקום מתנשא, אלא ממקום שמבין ויודע שעכשיו הכי נורא בעולם, הסיוט הכי נורא של כל ילד וכל אדם, קרה לך, רק לפני שבוע. אני לא יודעת איך לשמור על האיזון בין להיות עם הכאב, ובין לא להעמיק אותו, וכן אולי לנסות לעודד. את צריכה עידודים? זה עוזר לך? או רק מעצבן ומרגיש מנותק? גם לא יכולתי לקרוא את התגובה של ענבל, אז אני לא יודעת איך היא ענתה לך. נראה שרק את יודעת מה נכון עבורך כרגע, באיזה מקום את נמצאת. אני, כשזה קרה, הייתי בהכחשה מוחלטת. אחרי השבעה, כשחזרתי לבי"ס ומורים באו לשאול אותי מה שלומי, אמרתי שבסדר ולמה הם שואלים...את במקום מאוד שונה. מקבל, מבין, מעבד. וכמו שאמרת, יש לך משפחה ואת לא לבד. המשפחה מצליחה להיות איתך? זה מאחד בינכם או שכל אחד לוקח את העצב למקום שונה? אני מרגישה שהתגובה שלי יצאה מבולבלת ולא קשורה...קצת עידודים, קצת הכרה בכאב, שאלות...מנסה להיות איתך מבלי לחזור אחורה, מבלי להשליך עלייך את כל מה שעבר עלי, מבלי לדעת באמת מה את מרגישה. ואולי אני בעצם לא יכולה להיות איתך אם אני לא מסוגלת לקרוא על הזיכרונות והגעגועים לאמא, מקווה שאצליח להיות איתך, ברגשות המופשטים יותר. וואו, זה קשה, אני לא יודעת עם אני עוזרת או סתם מכבידה. דורותי נ.ב.- תהיי מוכנה לנפילה שלאחר השבעה, פתאום נוצר ריק נוראי, כדאי לחשוב מראש איך ממלאים אותו, וגם לדעת שזה טבעי ובסדר, ולדעת להיעזר.

לדורתי אני ממש לא רוצה להכאיב,ומאוד מאוד מעריכה שאת למרות הקושי מנסה ורוצה להיות איתי,זה באמת עוזר. אני מנסה בעצם בפעם הראשונה בחיים לא להתנתק,זו בדר"כ התגובה האופיינית שלי.בטווח הקצר זה הרבה יותר פשוט,אבל בטווח הארוך לניתוק יש מחיר.אז אני מנסה.זה לא פשוט בכלל לאפשר לרגש להציף.כתבת שאני במקום אחר מקבל,מבין ,מעבד,וענבל כתבה תחושה של השלמה וקבלה.אני ממש לא בטוחה. אני יודעת ששכלית אני מאוד רוצה להיות שם ומבינה שזו הדרך הנכונה,אבל רגשית מאוד קשה לי. לרגע אני מרגישה סביר ואז זה שוב נעלם,ושוב אני צריכה תמיכה וחיזוקים. אכן כפי שכתבת נפילה כואבת אחרי השבעה,אני באמת צריכה למצוא תעסוקה.הבעיה שאני כרגע לא עובדת,לא חזרתי אחרי הלידה ובעצם עזבתי עוד קודם,רוב היום הייתי עם אמא.ועכשיו,מה עכשיו,כלום ושום דבר.ענבל כתבה שמגיע לנוח,אם אמא שלי הייתה כאן היא הייתה אומרת שהגיע הזמן להפסיק. אני זוכרת את הרגע שאחותי הודיעה לי בטלפון שזה סרטן.אני זוכרת איפה בדיוק עמדתי,ואני זוכרת שהרגשתי שהלב שלי מפסיק לפעום.נפלתי על כסא שהיה שם וכולם בעבודה ישר ראו ובאו לשאול מה קרה.כמובן שאמרתי שכלום.עברו יותר מארבע וחצי שנים מאז, אולי באמת הגיע הזמן לחזור לחיים? כתבת לי קצת למטה שאמא זכתה לתיקון דרכינו,זה גם מה שהיא כתבה במכתב,היא באמת הרגישה כך.אבל האמת שאת ממש לא צריכה לקנא,גם אצלנו לכל אחד יש כרגע תיק לא פשוט וממש לא סגור, ואבא שלי אומנם פה,אבל ממש חבל שהוא לא נעלם. בכל מקרה המון תודה. תהיה בקשר במידת האפשר דנה

אני חושבת שבעצם לעולם אין מקום כזה- מכיל, מקבל - בנוגע למוות בכלל, ולאובדן של אמא בפרט.אבל זה טוב שאת נותנת לעצמך עכשיו לכאוב, נשמע גם שאת כואבת הרבה דברים אחרים שקרו במהלך הארבע שנים שאולי עד עכשיו לא נתת להם את המקום.צריך למצוא את האיזון בין נתינת מקום לאבל, ובין חזרה לחיים, כי מה לעשות, נדפקנו אבל אנחנו עדיין כאן. אולי חזרה הדרגתית לחיים היא פיתרון טוב... מן הסתם אני לא שמחה לשמוע שלכל אחד ממכם יש תיק, ושאבא לא תומך ולא מקל...זה הופך את האובדן למטלטל עוד יותר. מקווה שלאט לאט הזמנים בין לבין, בין הנפילות, יתארכו ויתארכו... אני מכירה את ההרגשה, זה כל כך קשה לעיכול, אז את כאילו שוכחת שהיא מתה, וכשאת נזכרת זה כואב כל פעם מחדש... מאחלת שיהיה קל יותר, דורותי

דנה יקרה יקרה, קמתי לתוך הודעתך. קראתיה קודם. ישנתי עליה. והיא איתי. ואני קוראת משפטים רבים שכתבת, שוב ושוב, וחוזרת בלב על כל אחד מהם בדיוק כפי שאת ניסחת, בהקשריי מהעולם השונה שלי. מדברים אליי כל-כך. נורא קשה וקורע... נורא... סומכת אבל גם דואגת לך מאד, לשמור עלייך. והזמן... לבי איתך, (איילת השחר)

איילת השחר יקרה מאוד ! מחמאה גדולה מה שכתבת,קצת מפתיע ומשמח במובן מסוים שהדברים הקצת (מאוד) מבולבלים שלי מדברים ומתחברים לאחרים. הולם אותך הכינוי האופטימי. תמיד נעים שאת קופצת לבקר. רציתי לכתוב לילה טוב,אבל במקרה שלך נראה לי יותר מתאים בוקר טוב,אז תבחרי מה שמתאים. דנה