ארבע ועשרים

יש רגעים שאני מתגעגעת אליה כל כך... וזה לא משנה שבסוף השבוע ניפגש שוב, וגם לא שאני יודעת שהיא שם בשבילי. פשוט רגעים כאלה לאורך היום שזה חזק ממני. שאני נורא רוצה עוד קצת ממנה. מעבר לזה, במהלך השבוע הכל בסדר.. אני חושבת עליה מפעם לפעם, אבל אני מסתדרת לא רע בעצמי ואין דחף כזה.. ואולי דווקא אחרי פגישות טובות, שנרקם בהן משהו קרוב, או אותנטי ואמיתי, אולי דווקא אז קשה יותר. אני לא יודעת.. רק מרגישה שמאוד קשה לי לא לכתוב אליה היום. מן אהבה גדולה כזו מבפנים.. אולי זה כי אמרתי משהו, בסיום הפגישה.. סיפרתי משהו שלא אמרתי לה קודם, ולא לגמרי חשבתי עליו קודם במילים האלה גם ביני לביני, וכשהרמתי את הראש לשנייה (כי בדרך כלל הוא מושפל ואני ממלמלת), אז לא יכולתי להתעלם מהחיוך שלה. היא חייכה חיוך אוהב ורך, חיוך נרגש קצת, חיוך מחבק.. כאילו אמרה לי שהיא אוהבת אותי ונרגשת מהשינוי במה שאמרתי ומאמינה ביכולת שלי להמשיך להתקדם וללמוד. זה מדהים איך החיוכים שלה יכולים לגרום לי לאהוב את עצמי קצת יותר. (ברוכה הבאה, ליאת, אני לילך).