סבתא דלת*

היי ליאת, אני תוהה מה גורם לנו, המטופלים (ואולי זה לא רק קטע של מטופלים), להתחיל לדבר על דברים גדולים מהותיים רגע לפני סיום פגישה. אני יודעת שבעבר, בשבילי, זו הייתה דרך כן להוציא דברים, בידיעה ברורה שלא יהיה לה זמן להעמיק איתי לתוכם, מה שהיה מצויין מבחינתי כי לא רציתי/יכולתי לגעת בהם. אחר כך דברים השתנו והפסקתי לפתוח דברים חדשים לפני סיום הפגישה, כי לא רציתי אני להישאר לבד עם הדברים. ועכשיו, אני כבר כמה ימים כועסת ומתוסכלת כי היא יצאה לחופש ואני מרגישה שנשארתי ככה עומדת באמצע משפט... החופש שלה באמת קצרצר הפעם (זה לא האישיו פה מבחינתי) אבל אני תוהה מה הנטיה הזאת לפתוח דברים רגע לפני שנפרדים משרתת? אשמח למחשבותייך בנושא. תודה וערב נעים, נועם *נ.ב: באחד הקורסים באוניברסיטה המרצה דיבר על "סף הדלת" (בדיוק זה - הנטיה להגיד את הדבר המשמעותי ביותר רגע לפני שיוצאים מהפגישה) ואחת החברות שלי לא שמעה ושאלה אותו למה הוא מתכוון כשהוא אומר "סבתא דלת". מיותר לציין שהעניין נהפך לקאלט...

הי נועם, אני חייבת להתפרץ לך להודעה, על אף שאני חוששת שאולי אנחנו ברוגז.. לסבתא דלת יש אסוציאציה מאוד אישית ובא לי לספר, מקוה שזה בסדר.. בפגישה האחרונה, ממש כשהיינו על סף דלת הקליניקה/בית שלה, הבחנתי, לראשונה מזה שנתיים, שחור ההצצה מאוד נמוך.. אמרתי על זה משהו, וא' שלי שתקה רגע ואמרה שסבתא שלה אכן הייתה אישה מאוד נמוכה. הסתובבתי אליה בפליאה קצת, אני מודה, ונפרדנו בחיוך. יצאתי החוצה כשאני מחזיקה את סבתא שלה קרוב ללב.. היה לי כל כך מרגש לחשוב שכאן גדלה המשפחה שלה, שלכאן היא אולי הגיעה כילדה, לבקר את סבתא. לדמיין את הצעדים הכבדים של סבתא בין חדרי הבית. נורא התרגשתי! ממש רציתי ללטף את חור ההצצה ואת הדלת כולה. לשמור על א' בשם סבתא, לומר לה שסבתא גאה בה :-) קצת נסחפתי פה, אולי, אבל סתם.. ריגשה אותי ההודעה שלך, גם כי אולי לא רק לנו המטופלים יש סבתא דלת.. גם להם/להן.. (ואם לא בא לך להיות בקשר, זה בסדר גם לא להגיב בכלל. באמת בסדר). לילך

הי לילכונת, כשראיתי את הודעתה של נועם, מייד חשבתי עלייך ועל כך שהבאת לכאן בעבר משפט מקסים של א' שלך - "בואי נתחיל במה שלא נספיק היום". אח, איזה משפט אלף. וכל-כך יפה לראות איך את מוצאת איתה דברים משותפים. בברכת בוקר, (א.ה.)

הי לילך שמחה לראות אותך כאן שוב איתנו, הרגשתי שחסרה לי הפרידה ממך,אז אני שמחה שיש עוד הזדמנות, ואפילו לא צריך להיפרד... ליאת

היי לילך, ברוגז זה קצת רציני, לא? אני חושבת שזה שייך לתקופה אחרת... כן זיהית נכון שמשהו עבר פה, הופתעתי מהודעתך ההיא, לא ציפיתי שזה יבוא ממך. אבל לא הייתי מרחיקה לכת לברוגז... אני יודעת שזה קצת סתום ולא ברור, אבל אם תרצי להעמיק לנושא את יודעת איפה למצוא אותי. בכל אופן, האסוציאציה שלך ריגשה גם אותי. גם שלי לפעמים משתפת במשהו כזה אישי משלה וגם אותי זה מאוד מרגש וגורם לי להרגיש קרובה. צר לי שלקח לי זמן להשיב. ביליתי את השבוע האחרון במאוזן מחובקת עם קופסת טישו. רק בריאות, נועם

תודה ליאת. כמו שלפעמי קורה לי פה, אני שואלת שאלה רק כדי לגלות שבכלל עניתי לעצמי על שאלה אחרת... אז הפורום עושה את עבודתו בכך שהוא מחדד לי מחשבות. צר לי שאני לא עונה לכל אחת באופן אישי כמו שהייתי רוצה, אני חולה והיום עשיתי את הטעות של לחזור לעבודה בלי להבריא לגמרי קודם. אז אני יוצאת הביתה וחוזרת למיטה... תודה שצימחתן עץ כל כך יפה :-) נועם

הי נועם, סבתא דלת... סבתא דלת... עולה בדעתי נושא חרדת הנטישה - המטופל מייצר באופן לא מודע מצב פרום של קצוות פתוחים שאין מספיק זמן לעבד אותם, ובאמצעות החיבור להחמצה, ל'רע' והחסר האינסופיים (בשל הקושי היחסי להתמודד עם חלקיות וסופיות אולי) הוא מחזיק את הקשר. זאת, למשל ולדעתי, דוגמא לבניית תסריט פנימי שמנסה להוביל להעצמה של נסיגה רגשית. כשהמנגנון מוכר ומשתחזר, אפשר, לפעמים, לעצור ולהקטין את מידת ההרגשה הפצועה-ואולי-גם-מאשימה שבין לבין. סוג של חוט. בי, (א.ה.)

היי נועם, (ולילך) מהניסיון שלי, בקצה הפגישה על הסף, באותם רגעים קצרצים שבהם מותר הרסן, זה הזמן שבהם הפס' אומר את הדברים הכי לא מקצועיים מחד אבל מאידך מאוד אותנטיים באמירות קצרצרות לעתים במילה או ג'סטה הוא מגלה משהו שהוא לא התכוון בכלל, זה קורה לדעתי משום שלרגע קט הוא מסיר את הכובע של איש המקצוע ונוהג קצת בטבעיות, יכול להיות שזה רק הוא, בכל מקרה, כדאי לשים לב לניואנסים. אולי אני שמה יותר מידי? על הסף - שלא תהיי במתח:) סשה

הי לילך, אפשר לקבל את פניך ולאמר שלום, ממש התגעגעתי, אם תרשו לי לשתף, אז מה שקורה אצלי,על הסף, כשכמעט בדלת, שזה החלק הקשה לי בטיפול,אבל ממש קשה. ובפגישה האחרונה מ' אמר לי שהוא מרגיש שככל שאנחנו מתקרבים לסוף,אני בוכה,יותר,בכי חרישי כזה וקטוע. ועל הסף ,בסוף, החוויה של לצאת משם,לפעמים ממש טראומטית, לפעמים אני בוכה בכי חסר שליטה, ולאחרונה הוא התחיל לאמר לי 10 ד' לפני שנגמר, למרות שאני מרגשיה שעד עכשיו הוא נמנע מזה. משהו באזור הזה של הסיום נותן לי תחושה שזה נגמר ותכף מתנתק. למרות שנחזור להיפגש,שוב, בפגישה הבאה. על הסף,זה מה שקורה אצלינו. החלק הכי רגיש בטיפול שלי. הסוף. והי נועם,שמחה לפגוש אותך,מה שלום נמש?:) אילת השחר -בדרך כלל לא יוצא לנו לדבר, אולי בגלל שיש לי כזה מין כבוד אליך ואני חוששת להגיד מילה לא במקום.... אבל דווקא רוצה לשתף אותך במשהו ששייך לחלקיות. חזרתי עכשיו מבחינה שציפיתי לקבל בה ציון גבוה אולי 100, חלף לי בראש, ועכשיו אני כבר יודעת שאקבל באזור התישעים,אולי קצת פחות. וכאן נכנס העניין של החלקיות, גם אם זה לא ממש מושלם, אבל נכשל זה לא, ואני מרגישה כמה קשה לי לקבל את האמצע הזה, את האזורים העמומים האלו,האפורים, ולי יש נטיה ישר לצבוע אותם בשחור ולהגיד שאם זה לא מושלם זה לא שווה. או הכל או כלום!!!! כמה,כמה צריך לרכך שם... במיוחד כלפי עצמי, הלוואי,אמר לי מ' שלי - שאת האמפטיה שיש לך על אחרים יהיה לך גם על עצמך..... נסיים בזה, לילה טוב, ורפואה שלמה לנסיכה שלי שקיבלה פתאום קוצר נשימה.... אדוה

גם אצלי כמו אצל סשה תמיד היתה תחושה שמה שהיא אומרת בסוף, אחרי שקמה מהכורסה וכשהיא מלווה אותי לדלת הם הדברים האמיתיים, דברים שלא היתה אומרת אותם מהכורסה שלה, דברים שנאמרו לפעמים בחצי גמגום כמו אדם שלא בטוח לגמרי שהוא רוצה להגיד. תמיד התאמצתי לשמוע טוב טוב ולזכור טוב טוב דווקא את הדברים האלה של הסוף. אז כנראה תופעת סף הדלת היא לא רק של המטופלים..

הי סשה אני חושבת שבמובן מסוים סף הדלת הוא מעין פרוזדור מחבר בין פנים לחוץ.גם במובן הפיזי של העולם החיצון לבין המקום או המיכל השמור והמוגן ,וגם באופן פנימי יותר,מעין שער לתת מודע. והרבה פעמים כשנכנסים פנימה לפגישה,ישר יש שקט והתכנסות פנימה, וכשיוצאים קורה משהו הפוך,משהו משתחרר אצל שני הצדדים. וגם אצלנו זה קרה הרבה,וגם אני מאוד שמתי לב לזה,ודיברנו על הנושא לא מעט,והיום הפגישות שלנו מאוד שונות.היום כל הפגישה נראית ככה.וזה ממש הקפיץ את הטיפול מדרגה.אני חייבת להודות שלפעמים לשחרור הזה יש גם מחיר,לפעמים מגיעים לכיווני גם תכנים יותר גולמיים,ולפעמים גם אפשר להיפגע.בעיני לא מדובר בחוסר מקצועיות,אלא דווקא להפך,סוג של ביטחון בעצמה, בי ובקשר.אבל בכל מקרה אני מרשה לפסיכולוגית שלי לטעות ולא להיות מושלמת, והיא גם לוקחת אחריות כשזה קורה. בעיני תמיד עדיף שיש עוד זמן לדבר על הדברים ולנסות לגשר מאשר לצאת הביתה עם תחושה קשה.וברור שהדברים היותר משוחררים פוגשים טוב אז אין שום בעיה ללכת ככה הביתה... לדעתי גם הפורום הזה הוא מעין פרוזדור מחבר,אני משתמשת במרחב הזה גם לחשוב על דברים לפני שאני מעלה אותם בטיפול ואז הם בדר"כ מהוססים,וגם כניסיון לפני היציאה לעולם האמיתי,אחרי שהדברים דוברו בטיפול ואז בדר"כ יש יותר שחרור .לפעמים המסקנה שצריך להחזיר ללישה נוספת,ולפעמים יש אישור יציאה. ניואנסים זה דבר חשוב,ואם את שמה לב לזה,אז זה שם וזה חשוב לך. אל תתעלמי מהאינטואיציה,הרבה דברים טובים קורים כשלומדים להקשיב לעצמנו. ליאת

זה ממש מצחיק .. פטמה אומרת בדרך לדלת (כשהיא מלווה אותי) את המילים האחרונות. ואז אני מעירה ואומרת לה, זה בסדר פטמה , אני יודעת שיש לך צורך לומר את המילה האחרונה..זה בסדר.. ואז פטמה באמת אומרת משהו. ואני צוחקת...חושבת לעצמי שלקראת היציאה ,אכן מתרחשת יציאה.. (תרתי משמע) :) דפי.

הי נועם מה נשמע ? כשלי זה קרה זה היה בעצם כדי להטיל את הפצצה ולברוח.ידעתי שלפני חופשה התגובה תהיה מאופקת,וחשבתי שיש זמן גם לה וגם לי לחשוב על הדברים ולהירגע עד לפעם הבאה.בנוסף חשבתי שזה גם יעזור לי בעצם לא ממש לחכות לפגישה,וקצת לשמוח שהיא בחופש. ברור שקרה בדיוק ההפך,וברור שיותר בחיים זה לא קורה ! יצא קצת מצחיק שבחופשה אחרי בערך חודש הייתי עסוקה בלסגור הכל הרמטית,ומה שקרה בעצם זה שחופשה קצרה של חצי שבוע,השביתה את הטיפול למלא זמן. והאמת שאני שמה לב (וגם דיברנו על זה בטיפול) שלפעמים אני משתמשת במייל הקבוע שלנו ביום חמישי באותו אופן.בדר"כ זה ממש מצליח,השבוע התגובה שלה קצת לא פגשה אותי טוב,אז כל סוף השבוע הייתי במתח.לפחות הייתה פגישה מדהימה בראשון. אז ממש עוד טיפה אתן נפגשות,מקווה שאת מרגישה יותר טוב,ומאחלת לך פגישה שתרגיש שהיה שווה לחכות... לילה טוב ליאת