פרשנות שגויה

שלום ליאת, לפני מעל שנה התחלתי טיפול. אחרי כמה חודשים הטיפול הופסק בעקבות משבר גדול ביני לבין המטפלת (שתינו כשלנו). לפני כמה חודשים חזרתי לטיפול. החזרה לא היתה קלה לשתינו והיינו צריכות לבנות אמון. בסיום כל פגישה אנחנו מתחבקות באופן חם ואוהב. אני מרגישה שזה הדדי. כשהתחבקנו לפני שבועיים נתתי לה נשיקה על הראש. זה יצא ממני באופן ספונטני, מתוך רגש טהור. הרגשתי טוב עם עצמי שהעזתי לנשק אותה, שאני מרגישה פתוחה איתה, ולכן בשבוע שעבר נתתי לה נשיקה שוב, אך הפעם הנשיקה כנראה "החליקה" לה וגלשה לעור הצוואר (בטעות, תוך כדי תזוזה שלה). אני, אגב, לא הרגשתי זאת, אך כנראה שהמטפלת כן. שמתי לב שבדלת, כשבאנו להיפרד (מיד אחרי הנשיקה), היא הביטה בי במבט מוזר ולא הבנתי למה. היום שאלתי אותה מדוע היא הסתכלה עליי באופן מוזר והיא אמרה שהנשיקה היתה שונה מהרגיל, שהיה מגע של עור בעור ושהיא חוותה זאת כפלישה.היא אמרה שהיא הרגישה את הפה שלי על הצוואר שלה ושזה היה אינטימי מידי. חשתי כזה עלבון, מאוד נפגעתי שזאת היתה החוויה שלה. אני פועלת מתוך חיבה ואהבה, ומעולם אף אדם לא חווה את החיבוק או את המגע שלי כפולשני. מה גם שאפילו לא הרגשתי את המגע הזה עליו היא מדברת (מגע של עור לעור).פרצתי בבכי, הרגשתי נורא, לא יכולתי לדבר. לבסוף הבעתי כלפיה כעס נוראי על איך שהיא הרגישה עם החיבוק הזה, שהיא חוותה זאת כמשהו לא נעים. בסוף הפגישה לא יכולתי לחבק אותה ויצאתי. הלכתי לשירותים וחזרתי אליה כשאני בוכה, פגועה לגמרי. היא שאלה אותי אם אני רוצה חיבוק, אך הרגשתי שהיא שאלה זאת ללא רגש. שאלתי אותה אם היא רוצה לחבק אותי והיא אמרה "כן, אך בגבולות הטיפול". המשפט הזה עוד יותר העליב אותי. והכי כעסתי על עצמי שנענתי לחיבוק שלה למרות שהיא פגעה בי. זה היה מאוד מעליב. מה שהוסיף לתחושת העלבון שלי הוא שבעבר (הלא רחוק) התנסתי מינית עם נשים, והדבר הראשון שעלה לי לראש הוא שהמטפלת חוששת ממני, מפחדת שאולי יש לי כוונות מיניות (למרות שהיא הצהירה לא אחת שהיא ממש לא נרתעת מיחסים חד-מיניים). הכוונות שלי כלפי המטפלת אינן מיניות, ואני רואה בה דמות אימהית. חשוב לי לציין שאינני אישיות גבולות. אני מוצאת לנכון לציין זאת כי כתבתי פה על הצבת גבולות מצד המטפלת ועל התנסות חד-מינית, ובגלל שאינך מכירה אותי, את עלולה לחשוב שמדובר בבעיית אישיות ולכן מן הראוי להציב לי גבולות. מחר מחכה לי יום מאוד קשה מבחינה רגשית (משהו שקשור לאמא שלי), והדברים שהמטפלת אמרה לי פגעו בי מאוד, והם רק מוסיפים לי צער ובכי. קשה לי להירגע. הרבה זמן לא הייתי במצב כזה. אני מרגישה שהמטפלת היתה חסרת רגישות כלפיי. זה מצער אותי מאוד כי אני אוהבת אותה, והיום הרגשתי נורא עם איך שהיא חווה אותי, איך שהיא אמרה לי את הדברים. אני מרגישה שהיא חוששת ממני. השימוש במילה "פלישה" מזכיר לי נשים שמדברות על אונס, על משהו כפוי. איך היא יכלה להגיד לי כזה דבר? תמיד המטפלים אומרים "רצוי לדבר על כך עם המטפלת בפגישה הבאה", אך אני לא יודעת אם אוכל לעשות זאת. מאוד נפגעתי.

שלום חיבוקית, סליחה שאני מתערבת אך יכולה לומר לך שקרה לי מקרה דומה אך שונה..כלומר חיבקתי אותה והחיבוק היה כנראה חזק מדיי וצמוד... אז היא אמרה לי והחלטנו יחד לשמור על גבולות...שאני אשאל אם אפשר לחבק והיא תחליט אם מתאים או לא ואשתדל לכבד גם את הלא, והגבולות שלה.. מבלי להפגע אלא כדי שאבין שזה לטובתי..לטובת הגבול...אני חושבת שהיא חושבת על טובתך והיא פתוחה איתך כשהיא אומרת שהיא חוותה זאת כפלישה כנראה שזאת הרגשה סובייקטיבית שלה..בכל מקרה עדיף לדבר איתה ושתבין שזאת טעות ואין לך כל כוונות אחרות.. ובכל מקרה זה טיפול ולא פגישה עם חברה טובה למרות שלפעמים כך אנו מרגישות...מיכל.

סוגיה בעייתית מעיין כמוה. באחד מהקורסים הקליניים שעשיתי, דיברנו על מגע ◄בהקשר לטיפול בילדים► והמרצה אמרה: "מגע בטיפול- אסור לחלוטין." אז אומנם אין איסור באתיקה על מגע ואף אני אומנם לא מסכימה איתה באופן גורף ובמיוחד לא בטיפול בילדים שרגילים להתרפק על מבוגרים ועלולים לפרש את ההרתעות של המטפל כדחייה, אבל, בטיפול במבוגרים, זה נראה לי בעייתי מאוד מאוד ואפילו מסוכן. המטפלת היא לא אמא ולכן גם המגע/חיבוק/נשיקה (!!) הם לא מגע של אמא, ועלולים להתפרש הן על יד המטפל והן ע"י המטופל בצורה שגויה. טיפול דינאמי במהותו הוא טיפול בדיבור. מה פתאום לערב מגע? ועוד בדרך קבע?? יש כאן טשטוש גבולות ואקטינג אאוט (בעיני) של המטפלת. חיבוק יכול ורצוי שיינתן במילים וכדאי להתייחס אליו כאל יהלום מלוטש ויקר ערך שנעשה בו שימוש (אם בכלל) רק לעיתים נדירות . באופן כזה, המילים תקבלנה את האפקט הרב והמשמעותי,ותוכלו דרכן לקבל ולתת -במובן הרגשי- את החום, הקרבה וההבנה ההדדים, את, וכמובן המטפלת.

את יודעת , ויניקוט הרי החזיק את ידיה של מרגרט ליטל. גם באלינט נתן למטופלים שיחזיק את אצבעו.. אני קוראת כאן על כל המטפלים /לות שלכם ..שכולם כ"כ חבקניים.. והבטן שלי מתכווצת, למרות שכבר דיברנו פה בפורום על כך.. פטמה לא נוגעת בי אפילו באצבע הקטנה שלה. אני חושבת שכבר הפסקתי אפילו לבקש ממנה..אבל זה מאוד מאוד מאוד מאוד חסר לי!! אגב חמוטל, מה הם כל המספרים והסולמית שציינת למעלה ? זה קוד הקורס ? :) ואולי זה הקוד לקבלת מגע פיזי מיטיב מהמטפלת ?? :) :(( דפי.

אני כבר לא יודעת מה להגיד או מה לעשות. העניין של החיבוק השתרבב לו עם משהו קשה שעברתי אתמול עם אמא שלי. בהודעת הפתיחה ציינתי שהמטפלת שלי ידעה מה אני הולכת לעבור עם אמא שלי. אנחנו מדברות על התאריך הזה (של אתמול) כבר חודשיים. התזמון הזה שבו היא אמרה לי שהחיבוק שלי היה אחר, פולשני, לא עשה לי טוב בכלל. בפגישה של שלשום לא יכולתי לשבת מולה, פשוט ניגשתי לחדר הצמוד. ישבתי שם על הספה ובכיתי, הייתי מכונסת. ציפיתי למילים מנחמות, למגע יד כלשהו, להרגעה. הייתי חרדה ממה שהולך לקרות עם אמא שלי וגם פגועה ממה שהמטפלת אמרה לי. אבל הרגשתי לבד, ללא כל נחמה. אח"כ, כפי שכבר כתבתי, הפרידה בדלת גם היתה לי קשה. אתמול הגיע היום הקשה. אמא שלי התעלפה, פירפרה, צעקה, הזמינו לה אמבלונס. כל היום הייתי במיון. עברתי טראומה, המקרה הזה העביר אותי אחורה לשנות הילדות. הגעתי הביתה מזועזעת. ציפיתי לטלפון מהמטפלת שלי, שתשאל לשלומי, שתתעניין במה שעובר עליי. אבל היא לא התקשרה. סימסתי לה שאני רוצה לקבוע איתה למחר (להיום). אבל היא ענתה לי שאין לה מקום ושאני יכולה להגיע ביום שישי. כתבתי לה שאני עובדת. היא לא התייחסה כלל לאירוע של אמא שלי, לא התעניינה. כתבתי לה שעברתי משבר ושהיא אפילו לא מתעניינת בי, שזה דבר הכי אנושי לעשות, שהיא אפילו לא מנסה לבוא לקראתי. היא השיבה לי שאין לה אפשרות להיפגש מחר, שהיא כן חשבה עליי אבל נמנעה מלהתקשר בגלל מה שקרה בינינו. היא הוסיפה שמרוב שאני מרגישה קורבן אני לא שמה לב למשמעות הדברים ולכעס שלי שמאוד פוגע ומרחיק. שזה עצוב לה, שהיא חשבה שנוצר שינוי בינינו. היא כתבה שנתראה ביום שלישי (ביום הקבוע שלנו), ביקשה שלא אפנה את יום שישי כדי להגיע כי היא צריכה להירגע. לבסוף היא הוסיפה שלמרות שאני לא רואה את זה, גם לה יש רגשות. אני חושבת שזו אגואיסטיות להגיד לי במצב כמו שאני נמצאת, אחרי המראות שראיתי, דברים כאלה. אני חושבת שהיא יכלה להתעלות על עצמה. מלבד זאת, אני זו שנפגעתי מהאמירה שלה (לגבי החיבוק), אני זאת שבכיתי. כל הפגישה רק בכיתי, בלי לדבר. רק בבית, אחרי הפגישה, שלחתי לה מייל שבו כתבתי לה שהיא לא מעריכה את המאמצים שלי, שהיא פעלה בחוסר רגישות. וחשוב לי לציין שאין בינינו תכתובות (טלפון, מייל, סימוסים) כבר כמה חודשים טובים. אני נפגשת איתה פעם בשבוע, ובין הפגישות אין בינינו תקשורת. אני חושבת שזה לא בסדר להשאיר אותי ככה במצב כזה, לא לתת לי אפשרות לפרוק, לא להתעניין במה שעובר עליי, בטראומה הזאת שעברתי אתמול. במקום לדבר איתה על הדברים, אני כותבת פה בפורום, כותבת לאנשים זרים כדי להתנחם. בשביל מה יש לי פסיכולוגית אם לא בשביל לקבל תמיכה, בטח במצבים לא רגילים ומטלטלים? אתמול, בסימוס האחרון בינינו, כתבתי לה שהיא יכלה להתעלות על עצמה, שאני לא האוייבת שלה שהיא נוהגת בי ככה. כתבתי לה שאני לא מאחלת לה לראות את אמא שלה, מתעלפת,צורחת, מפרפרת, ללא הכרה. אני חשה כל-כך פגועה. לצערי, אני לא מאמינה לה שהיא חשבה עליי ורצתה להתקשר, אבל שהיא לא עשתה זאת בעקבות מה שקרה בינינו (ששוב, מה שקרה זה שבסה"כ בכיתי, ללא דיבור, ואח"כ, בבית, הבעתי את הכעס שלי במייל). בעוד שבוע וחצי יש לי מבחן. העניין עם אמא שלי לא נגמר, אני נמצאת במצב שברירי, אני ללא מצב רוח, בוכה. זה כואב לי שאני משקיעה את כל כולי בפגישות. מכינה דברים מיוחדים שיעזרו לי לדבר (מפעילה יצירתיות), מביאה תמונות, מכתבתי, כמובן שאני גם מדברת. מעולם לא ביטלתי פגישה, אני מגיעה בזמן, אני לא יוצרת קשר מעבר לפגישות, יש לי גם פגישות מחויכות לפעמים, אני מביעה אהבה כלפי המטפלת (במילים ובחיבוק). אני יודעת שאני לא תמיד קלה (הרי לא סתם הגעתי לטיפול), אבל אני לא חושבת שמגיע לי יחס כזה. אני מרגישה נורא. אין נורא מהתחושה של חוסר ערך בעיני אדם שאתה מוקיר ואוהב. אני רק רוצה למות בימים האחרונים. אין לי שום מקום שבו אני יכולה להוציא.