שחור
דיון מתוך פורום פסיכותרפיה
עוד פעם תחושת האפסיות הזאת, עוד פעם נגמר לי מהכל, עוד פעם אני רוצה לברוח מפה ורק לשוטט, עוד פעם חוסר יכולת להיות אחראית לשלושה ילדים, עוד פעם נמאס מכל, אני לא יכולה כלום ואני לא רוצה כלום חוץ מלהיכנס מתחת לשמיכה. עוד פעם קול הפסיכיאטרית מהדהד לי בראש: דיסתימה דיסתימיה דיסתימיה, עד אז חשבתי שאני סתם עוד אחת עם מצבי רוח אבל כנראי יש לזה שם. ואני מחפשת בגוגל ורואה כותרות כמו "דיסתימיה הדיכאון הקשה באמת". וזה כרוני ולכל החיים ומי רוצה חיים כאלה בכלל. ומה חשבתי לעצמי אמא שלי כזאת סבתא שלי כזאת וגם דודות שלי אז למה שאני אהיה אחרת? למה שאצלי זה יהיה אחרת? ולמה עשיתי ילדים? כדי להעביר להם את הגנים הדפוקים שלי? אין לי כח להלחם בזה יותר פשוט אין לי כח. נכון סיימתי טיפול, נכון יש לי הרבה תובנות, נכון אני רואה דברים אחרת אבל מה זה עוזר לי עכשיו. עכשיו הכל שחור!
שלום אביגייל, היטבת להביע מאד במדויק את מה שאת מרגישה. נכון, דיסטימיה היא מן דכאון שקט שמתגנב לו מדי פעם ברגעים הכי פחות צפויים והוא מייאש וקשה ומעיק וטובעני. אבל...מה פתאום לא לעשות ילדים? מה פתאום גנים דפוקים? גרשי מהר :) את המחשבות הללו. תראי איזה כוחות יש לך שעשית ילדים (ואני בטוחה שזה רק חלק מעוד עשיות) תראי איזה יופי שאת מטפלת בעצמך, מתמודדת, אז נכון, יש לך דיסתימיה אבל היא באמת חלק ממך לא כולך, פשוט כשהיא "מרימה את הראש" אז קשה לזכור כנראה את כל השאר. ודרך אגב- זה ממש לא רק גנטי בהכרח, יש המון משמעות לגורמים סביבתיים כך שתיאוריית הגנים הדפוקים לא לגמרי מדוייקת :) מקווה שמחר יהיה קצת יותר לבן או לפחות אפור, ליאת.
מנהל פורום פסיכותרפיה
