התלבטות

שלום ליאת, אם להיות כנה אני שונאת את עצמי שאני צריכה לכתוב כאן. בשבילי, אם הגעתי למצב שאני רושמת בפורום, זה אומר שאני ממש במועקה. יש גם בעיה במדיה וירטולית כי אנשים, גם אם הם מנסים לעזור, לפעמים יכולים רק לגרום למועקה גדולה יותר משום שהם לא מכירים אותך- את הרקע, את הפרסונה, את ההתרחשות המדויקת. ובכל זאת, כנראה שלכתוב לאנשים חיים (גם אם הם זרים), זה עדיף מאשר לכתוב למגירה. חזרתי מפגישה מאוד קשה. לא יכולתי לדבר בכלל. אני בכעס עצום על המטפלת שלי, על זה שהיא אפילו לא התקשרה אליי ביום האירוע עם אמא שלי. היא אפילו לא מסוגלת להבין כמה שזה לא אנושי, כמה שזה מתבקש ממטפלת שאתה חושף מולה את כל החולשות, הפחדים והבעיות. רק פעמיים היא דיברה, אולי שלוש-ארבע מילים בכל פעם, שאלה איזה נושא הבאתי איתי לפגישה היום, ואח"כ שאלה לפשר השתיקה.ככה, שקט מוחלט. ואז קמתי לשירותים, חזרתי, ישבתי בחדר הצדדי. היא אפילו לא ניגשה אליי. אח"כ פעמיים היא יצאה מהחדר וחזרה, התיישבה על הכורסא שלה. רק לקראת הסוף התחלתי לדבר, אמרתי לה שזה מדהים כמה שלא אכפת לה, בדיוק כמו בשבוע שעבר שלא התעניינה באירוע שעברתי עם אמא שלי. ממש כעסתי. ואז היא אמרה "נגמר הזמן", ואני ממש לא יכולתי לקום מהכורסא. המשכתי לדבר, ממש כעסתי. היא הזכירה לי שנגמר הזמן ואמרה שהיה לי מספיק זמן לדבר. שילמתי לה, היא קמה לחבק אותי. החיבוק היה ללא רגש,קצר, לא כמו פעם. אני עוברת שבוע כל-כך קשה, עם מועקה בחזה, עם בכי. אני גם לפני מבחן ומאוד קשה לי להתרכז. שלחתי לה SMS על התחושות שלי והיא אפילו לא הגיבה לי. כפי שכתבתי פה לפני כמה ימים, לא היתה בינינו שום תקשורת בין הפגישות, ואם הגעתי למצב כזה שאני מסמסת לה, זה אומר שאני ממש לא רגועה, שרע לי. אני כרגע במצב כזה שבו אני רוצה להפסיק את הטיפול ולבקש את כל הכסף ששילמתי לה עד היום. אני מרגישה חוסר אכפתיות ממנה, חוסר רגישות למצב שלי. אני אף פעם לא מחסירה, מגיעה לכל הפגישות, נותנת מעצמי כל-כך הרבה, מתאמצת. היחס הזה לא מגיע לי. אני מרגישה סטירת לחי. אני ממש שבר כלי כל השבוע הזה

שלום ליאת, תודה על התגובה. מסיבות שונות, אני מעדיפה לא להתייחס למשבר שהיה בינינו לפני כמה חודשים, אלא להתרכז בטיפול של היום. אני רק יכולה להגיד לך שהחיבוק בינינו התחיל באופן ספונטני - אני ניגשתי לחבק אותה והיא נענתה. מאז, אנחנו נוהגות להתחבק. החיבוק הזה ממש טוב לי, מחזק אותי, גורם לי להרגיש בטוחה. החיבוק הוא כל-כך חשוב לי ואנחנו מדברות עליו לפעמים בפגישות. המטפלת שלי מטפלת בכמה גישות - טיפול פסיכודינמי, טיפול קצר מועד ובעוד כמה שיטות טיפוליות. השילוב הזה של טיפול פסיכודינמי + גישה פתוחה יותר (והחיבוק מעיד על כך) מוצא חן בעיני. נקשרתי למטפלת די מהר, ואין ספק שהתפתחה אצלי העברה. אני לא יודעת מדוע הטרנספורמציה הזאת בגישה שלה אליי, דווקא כשאני צריכה אותה הכי הרבה. אחרי שכתבתי פה את ההודעה הפותחת, שלחתי לה הודעה שקשה לי ושאני רוצה לקבוע עוד פגישה. היא ענתה לי שרק עכשיו יצאתי מהפגישה איתה כשלא יכולתי לדבר ושלא קיבלתי מה שרציתי (כנראה שהתכוונה לכך שתיגש אליי ותנסה לדבר איתי). ואז היא שאלה "למה שבעוד פגישה זה יהיה שונה?" היא כתבה לי שאין לה מקום פנוי ושנפגש בשבוע הבא בזמן הקבוע שלנו. זה כל-כך הכעיס אותי. מדוע היא קובעת בשבילי אם משהו ישתנה או לא? אני מרגישה שזו ממש התעללות. היא יודעת באיזה מצב אני נמצאת. ניסיתי להתקשר אליה וסימסתי לה עוד שתי הודעות. כבר חודשים שלא היתה בינינו התכתבות כזאת. אני מרגישה נורא, שהיא מנסה אותי. אני מרגישה ממש זלזול בתחושות שלי. לפני כמה דק' היא כתבה לי שמישהו ביטל פגישה מחר בשמונה בערב ושאוכל להגיע אליה. קבענו למחר. אני כל-כך חוששת מהפגישה הזאת, ששוב הטיפול יופסק. מדוע מטפלים מתעללים כך בבני אדם? מה כבר עשיתי? בסה"כ אני רוצה להרגיש שאכפת לה ממני. איך בשבוע וחצי הכל התהפך? מפגישות מטיבות לפגישות ממיתות? והכל התחיל מעלבון שחשתי ממנה, ממה שהיא אמרה לי על החיבוק ומכך שלא התקשרה לשאול לשלומי לאחר האירוע עם אמא שלי. לפעמים נדמה לי שטיפול הוא באמת ליאפים, לכאלה עם בעיות "קטנות" כמו פרידה מחבר, בעיה כלכלית שצצה, התלבטות נקודתית, משבר זמני (כמו התאבלות על קרוב שנפטר). זה לא ייתכן שמטפלים יתיחסו כך למטופלים, לבני אדם.

וגם שמחה על כך שאת (ליאת) מוכנה להיות מנהלת פורום "אמיצה"-כזו שמתנסחת באופן ברור וגם מעיזה לנקוט עמדה. בפורום בנושא פסיכותרפיה, מנהלים עלולים להישאר אמורפים מתוך ניסיון להיות "אובייקטיבים" ולהחזיר את המטופל למטפל- בכל דילמה. מאוד שמחתי לקרוא את התגובה שלך. לחיבוקית- המטפלת שלך... עובר דרך התיאור שלך אותה משהו מבלבל שמשאיר אותי בתחושה מאוד לא נוחה. בעיני זה בסיסי עבור מטפל להתעניין בשלום מטופליו, לדאוג להם ולזהות את המקומות המשבריים בהם הם זקוקים לו באופן קרוב יותר. אולי באמת הגישה של המטפלת שלך אנליטית מידי עבורך אבל, אני חושבת שהאחריות היא קודם כל על המטפל, לדעת מתי צריך להגמיש את הגישה לטובת הצרכים של מטופליו. אני ממש מרגישה כעס על המטפלת שלך. לפעמים מציעים כאן להדפיס את ההתכתבות ולהביא בפני המטפל. במקרה הזה אני חושבת שזה יכול אולי 'לנער' את המטפלת שלך ולהזכיר לה שיש גם מציאות.