נמאס לי מעצמי..

היי. אני מרגישה אבודה. אני הופכת לאט לאט לבן אדם שאני הכי לא רוצה להיות. אני מנסה לחשוב חיובי ואני מנסה לתת לעצמי את הכלים להתמודד עם הראש שלי. אני כל הזמן אומרת לעצמי שאני יפה, וחכמה, ושאני בעצם בסדר, ושום דבר רע הולך לקרות לי. אבל המחשבות שלי רודפות אותי. אני מתנהגת בקנאה אובססיבית בנוגע לכל דבר בחיים שלי. ובמיוחד בזוגיות. ואני חוששת שאני עוד מעט הולכת לאבד את הכל ורק אני אשמה. אני לא ישנה בלילות ממחשבות שהבן זוג שלי בוגד בי, כל הזמן, עם כולן, עם בנות שאני יודעת איפשהוא שאני הרבה יותר מוצלחת וטובה בשבילו מהן. אולי היה אפשר לחשוב שבאמת יש לי סיבה לחשוד, אבל הייתי ככה כל החיים, ובכל זוגיות. ועכשיו, שאני בקשר שכנראה יוביל לחתונה, אני הורסת אותו לאט לאט. אני קמה מוקדם בשביל לבדוק את הפלאפון שלו, לראות עם מי הוא דיבר ומה הוא עשה. אני בודקת כל הזמן את ההיסטוריה של המחשב, לראות באיזה אתרים הוא גלש.. וגם אם אני לא מוצאת כלום, אני ישר מדמיינת שאני כן מוצאת משהו, ואת התגובה שלי.. ואיך אני אעיף אותו מהבית ואני אהיה לגמרי לבד..כמו שכנראה אני צריכה להיות. אני בוכה כל יום כמעט, מדברים שלא קרו, רק מהמחשבות שהם יקרו. אני מרגישה שכל העולם נגדי. שלאחים שלי לא מספיק אכפת. שלאמא שלי אין כוח בכלל לדבר איתי.. שאני עול ועומס על העולם.. אני אף פעם לא אהיה מספיק חכמה, או מספיק יפה, או מספיק רזה, או מספיק מושלמת בשביל שמישהו ירצה אותי באמת. החבר שלי מרעיף עלי מחמאות כל היום, והמשפחה שלי תמיד עוזרת לי כשאני צריכה.. אבל אני כנראה כל כך עסוקה בעצמי, ששום דבר לא מספיק. אני לא באמת מאמינה למה שאנשים אומרים לי. הם רק אומרים את זה כי נוח להם שאני שם, לא באמת אכפת להם. אני רק מעמסה, ולכולם יהיה יותר טוב אם אני לא אהיה פה.. אולי אני צריכה לנעול את עצמי בחדר לבד. ואז אני לא אקנא לאף אחד, ואז כל המחשבות יעלמו כי לא יהיה לי על מי לחשוב שיפגע בי בהמשך. אני בת 29. עוד מעט מסיימת תואר, בזוגיות כבר 3 שנים.. חשבתי שבגיל הזה.. יהיה לי טוב, אני ארגיש שאני שווה משהו.. אבל זה רק הולך ומתדרדר. אני מרגישה קרובה לתהום ואני לא אדע איך לצאת. כי בסוף יימאס לי. בסוף אני ארחיק את כולם. ואז לא תהיה לי סיבה למחשבות. ואז לחבר שלי תהיה מישהי אחרת.. ואז אני באמת אדע שהוא לא אהב אותי, כמו שחשבתי כל הזמן.. שהוא סתם אמר לי.. כמו שכולם סתם אומרים.. אני לא נהנית. לא כיף לי עם עצמי, ולא כיף לי עם אחרים. ולא כיף לי בזוגיות. כי אני רק מחכה שיפגעו בי כל הזמן.. ואז אני אוכל לומר לעצמי שידעתי.. ידעתי מראש.. אני לא טיפשה.. ואני ידעתי שכל זה לא אמיתי. ואז אני לא באמת אפגע. רק קצת. כי כבר ידעתי. כבר הכנתי את עצמי. אני כל כך מבולבלת. כל כך לא מבינה למה אני לא משחררת.. אבל הראש שלי לא נותן לי.. הראש שלי רץ הרבה יותר מהר ממני. ויש בו רק דברים רעים. אני מצטערת אם אני לא נשמעת הגיונית. תודה.

היי ליאת תודה רבה על התגובה. אני מאד רוצה להתחיל טיפול. הבעיה היא בעיקר כלכלית. הבעיה השנייה היא, שאני מאד סקפטית. הלכתי לטיפול קואצ'ינג. אצל בחור מדהים שבאמת עזר לי לתקופה. אבל המחשבות רק חוזרות. אני יודעת שזה לא אותו סוג טיפול, אבל אני לא יודעת אם זה בכלל אפשרי. לא נראה לי שזה מצב שיכול בכלל לעבור. לא נראה לי שיש אפשרות כזאת שאני אפסיק להיות ככה. יש לי ימים טובים וימים רעים. בימים הטובים אני מרגישה טוב, ואין שום בעיה, אבל תמיד יש איזה משהו שמחזיר אותי למצב גרוע.. תמיד יקרה איזה משהו והכל יחזור. אז אני לא מבינה איך אפשר לעצור את זה. ואני לא יודעת איך לדבר על זה בטיפול, יעצור את המצב הזה שאני נמצאת בו. תודה, חן