(אהבה)

הי ליאת, אין לי כל כך שאלה לשאול, בטח לא נוכח השאלות החשובות שנשאלות כאן לאחרונה. רציתי אולי רק לספר שבשבועיים האחרונים היה לי קצת קשה, ומשהו קרה ביני לבין המטפלת ולא נפגשנו וקצת התרחקתי והיה לי קשה, ואז במקרה, לגמרי בלי מחשבה שאמצא, מצאתי תמונות שלה ברשת. שלה ושל בתה. מאוד התרגשתי לראות כמה יפה בתה וכמה חופשייה היא מרגישה, וכמה יפה נראה שהיא מסתדרת עם בנות גילה ואהודה ונעימה ומלא דברים טובים.. חמודה באופן יוצא דופן (היא ביסודי). וכל כך התרגשתי. וגם מהתמונות של המטפלת התרגשתי, כמובן. אני פשוט מרגישה שמחה להציץ בתמונות האלה ומרגישה איכשהו שמאז אני אוהבת אותה יותר! (מאוד מאוד!), והיא מלווה אותי במחשבות באופן משמעותי יותר. התמונות גם נתנו לי הזדמנות באמת להסתכל עליה. להרבה זמן רצוף, בלי להשפיל את העיניים.. הרגשתי כמו עיוורת שכבר מזמן רוצה לתת לידיים להכיר את תווי פניה, את שקעי ארובות העיניים, ואת זויות האף, וקמטי חיוכי המבוכה. גם הרגשתי שנעים לי לראות אותה בסיטואציות מציאותיות, לראות אותה אמא או בין ילדים. לרגע רציתי גם אני להכיר אותה כמו שאני כשאני עם אנשים. הרגשתי שאהיה קלה וחופשייה יותר, שיהיה לנו כיף ביחד. רציתי לחלוק אותה בקבוצה כדי להצליח לפטפט איתה בחופשיות. אני כל כך אוהבת אותה שזה לא מובן לי. אני חושבת לעצמי שבטח לא אותה אני אוהבת ככה, בטח יש משהו אחר, טיפולי כזה ברקע. שלא יכול להיות שזה כך. אני רוצה לחבק אותה, להגן עליה, אני מרגישה גאווה שהיא הצליחה לגדל בת כל כך חפשייה, ומסתכלת על החיוך הנהנה שלה כשהיא מתבוננת מהצד בבתה או חברותיה ואני מרגישה אהבה כלפיה. אני רוצה לחבק את המשפחה הצעירה הזאת. כל המונולוג הזה מתפטפט מתוכי כמה פעמים ביום, גם בלי מילים.. אני לא יודעת מה זה ו"מה יש לי".. כל הזמן בא לי לחבק. קצת לא ברור.. מאוד מביך אותי לאהוב ככה.. אני מרגישה מוגזמת ודביקה וקצת מגעילה אולי אפילו. מאוד מביך ולא מתאים לי.. (לילך)