אישיות גבולית

שלום ליאת, לפני כשבוע או אולי קצת יותר, צצתי פה ככה בקטנה ושאלתי אם אפשר להצטרף וענית לי:'בודאי' ומאז נעלמתי בגלל נסיבות נפשיות מאד קשות שקשורות בדיוק לעניין הזה של הפרעת אישיות גבולית (ולראיה אף קראתי לעצמי א.ג.). כיון שראיתי היום את כל השירשור למטה שקשור לנושא זה, הרגשתי שהוא נועד ממש עבורי וקורא לי להגיב ולהתייחס. פתחתי הודעה חדשה ע"מ שזה יקבל את המקום שלו ולא ייעלם בשירשור הארוך שלמטה. מה שאני כותבת כאן, כרגע מאד בקצרה ובראשי פרקים (כי אחרת זה לא ייגמר לעולם..)מכוון אלייך אבל גם לדויד ולכל המגיבים אליו. אני כיום כבר עברתי את גיל 40 ואובחנתי רק לאחרונה כאישיות גבולית ע"י פסיכיאטר (למרות שבתוך תוכי תמיד ידעתי את זה כנראה).כמובן שבמשך כל חיי כמעט הייתי בטיפולים וכיון שאני אדם מאד מתמיד ומשקיע וכזו שנוברת ונוברת בנבכי נשמתי הייתי בטיפולים מאד ארוכים! אצל מטפל אחד כ-10 שנים!ורק אצל אלה שלא היתה לי עימם כימיה עזבתי אחרי כשנה או שנתיים. הטיפול האחרון שלי שהיה עד לפני כחודשיים בערך נמשך 4 שנים והוא לא נפסק בגללי, אלא בגלל המטפלת ודוקא ובגלל ועל רקע העובדה שיש לי אישיות גבולית וניסיתי לבצע מעשה אובדני!!! חשוב היה לי לכתוב זאת, כיון שהדגש בכל ההודעות והתגובות היה על המטופל הגבולי שלא מתמיד ובמקרה שלי לפחות לא רק שזה לא היה כך, אלא המטפלת - אשת המקצוע כביכול, היא זו שנטשה והפסיקה את הטיפול בצורה הרסנית ואכזרית שהוסיפה סבל על סבל וייסורים וכאב חד ומפלח בלב ובכל הגוף והנשמה עד שכמעט והתאשפזתי אפילו!!אז לא תמיד המטופלים הם הבעיה וחשוב לדעת זאת!! זה ככה בקיצור מאד מאד מקוצר ואני לא אכתוב על כל הנזקים הנוספים שנגזרים מהנטישה הזו שלה ומחוסר המקצועיות וההבנה שלה את ההפרעה המאד קשה הזו! כתוצאה מכל המשבר, נודע לי רק בשבועיים האחרונים על הטיפול הזה של ה- DBT שפיתחה הפסיכיאטרית מרשה לינהאן וקראתי על כך לעומק באינטרנט ובספרות המקצועית. הלכתי לפי המלצות לשתי מטפלות שונות שעובדות עפ"י השיטה ויש להן נסיון רב עם מטופלים ומטופלות בעלי הפרעה זו וממש בימים אלה אני בהתלבטות אדירה לגבי: האם באמת ללכת על זה? לנסות עוד טיפול אחד אחרון? לתת לעצמי עוד צ'אנס? וכ"ו... תמיד יש את הפחד שאולי זו אחיזת עיניים והרי אין מתכונים או פתרונות אינסטנט לריפוי של הנפש , אבל חייבת כן לציין ששתי המטפלות השונות כ"כ אחת מן השנייה משדרות כזו אמונה בשיטה ואף שתיהן רמזו ו/או סיפרו בצורה כזו או אחרת על כך שהן בעצמן סבלו מההפרעה והטכניקות והכישורים הספציפיים שנלמדים ונרכשים בשיטה זו עזרו להן ושיפרו את איכות חייהן וגם הבנתי שמרשה לינהאן עצמה היא בעלת אישיות גבולית ומתוך מצוקתה האישית פיתחה את השיטה לאחר תצפיות רבות על מגוון של שיטות טיפול שנוסו על בעלי ההפרעה, כך שאולי בכ"ז צריך לתת צ'אנס? אני באופן אישי חושבת שהלימוד הפרקטי של מיומנויות כמו ויסות רגשי שזה אחד הדברים הקשים ביותר למי שסובל מהפרעה זו הינו דבר מבטיח למי שבאמת רוצה ללמוד ולנסות להשתנות בתגובותיו לסביבה ולאנשים. זה למשל חלק שתמיד היה חסר לי כ"כ בכל הטיפולים שעברתי, שרק מדברים ומדברים וחופרים וחופרים ונחשפים וכואבים ובסוף כלום!!! ובום טראח, אתה גם ננטש והמטפלת אומרת: עד כאן! next.. וגם העובדה שמדובר במטפלים שלומדים את השיטה הספציפית הזאת, כלומר הם רוצים ומוכנים לעבוד עם אנשים כמונו ולא מפחדים מאיתנו ולא מתייאשים, ההיפך, הם רוצים לעזור לנו כי הם היו במקום הזה בדיוק והם היחידים שמבינים באמת באמת את הייסורים האמיתיים שלנו, של ה"מופרעים", של הגבוליים, את המצוקה הרבה והסבל האדיר. אחת מהמטפלות אמרה לי תרתי משמע: פה אין יותר מדי חפירות! יש לימוד! יש פרקטיקה! יש שלבים שצריך לעבור! יש הרבה עבודה מצידך (כלומר מצידי) וללא עבודה זה לא ילך! ויש גם יעד סיום!!!! שנתיים פלוס מינוס!! לא שנים!! ויש גם את הפרקטיקה הקבוצתית לצד הפרטנית ויש פסיכיאטר מלווה ויש תמיכה ועזרה למטפלים עצמם!ע"מ שלא יישברו וינטשו את המטופלים האלה שלעיתים הם כ"כ מעייפים ומתישים...יש את כל החבילה ביחד וזה נשמע נפלא.אחרי כל ההתלהבות שלי אני קוראת כאן את השירשור והוא ככה מרפה את ידיי , אבל דבר אחד אני יודעת בוודאות לגבי עצמי והוא שאני לא אלך יותר לעולם לטיפולים פרטניים ופסיכודינאמיים שבסוף אתה מוצא את עצמך נזרק ונבעט כמו כלב וכן אתן צ'אנס לשיטת הטיפול הזו. מה כבר יש לי להפסיד?? זה היה ה'בקצרה' שלי.. ניסיתי להתייחס ספציפית לשיטת הטיפול ולא לכל מפחי הנפש שהייתי צריכה לסבול ולעבור ע"מ להגיע לאבחון ולשיטת הטיפול הזו. לגבי הלב הפצוע והמדמם - אני מניחה שמתישהוא אכתוב לך גם על זה ליאת, ע"מ לספק לעצמי איזה מזור קל לנפש הדואבת והנבגדת ופשוט ע"מ להוריד קצת מהלב? (כבר אין יותר למי לספר ועם מי "לחלוק" - בגרשיים, כיון שהכל היה הבל הבלים וזיוף אחד גדול!). ועוד משהו אישי לך ליאת - אני ממש חדשה ו"טרייה" פה ולא "מכירה" את המנהלת הקודמת של הפורום שחלק כאן מתגעגעים אליה ואפילו עדיין כותבים לה ועורגים אליה, אבל ממה שככה קראתי כאן קצת לאחור, חשוב לי להיות איזו קונטרה ולומר לך כי התגובות הארוכות והלא לקוניות שלך לכותבים ולפונים מעוררים בי הרבה הערכה וכבוד אלייך. גם בהשוואה לפורומים אחרים אני מוצאת אותך כמי שמאד משקיעה בתגובות ואף גולשת לעיתים ממש למעין סשן טיפולי וזה לא דבר מובן מאליו בפורומים!(יש לצערי הרבה מנהלי פורום שהם מאד ציניים ולקוניים - אתה שופך את הלב ומקבל איזה שלוש מילים של תגובה צינית או: לך לדבר על זה עם המטפל - אז בשביל מה קיים הפורום?..) אז ממני בכל מקרה את מקבלת חיזוק מאד מאד חיובי (לא שדעתי שווה משהו למישהו..) שלך, אני - א.ג. (אישיות גבולית כמובן..)

אני מאד מודה לך על כל מה שכתבת, מדברת מתוך הנשמה. אני בהחלט מסכים ומנסיוני, שהטיפולים הם קשים מאד. [אגב עכשיו אני נזכר בספר של צ. רופא מישהו מטפל בך]. ומבחינת מה שכתבת על הטיפול 'הדיאלקטי'. [וסתם כך אני מציע לך לקחת תקופת הבראה לא לרוץ כעת מיד לטיפול]. אני מנסה לחשוב מה יהיה אם גם שם תכשלי? ואני שואל את זה גם את עצמי. לכן כל כך אני מפוחד וכתבתי את זה. אבקש ממי שמכיר את הדברים [מנסיונו?] שיכתוב

על תשובתך המפורטת והמקיפה. אהבתי מאד את הגדרתך לאישיות גבולית כ-"..היעדר עוגן פנימי.." - קלעת בול! לגבי מה שקרה לי בטיפול ועם המטפלת, דוקא אשמח מאד לשמוע את דעתך בעניין. אני בהחלט כבר בשלה לכך - אני כבר לא אתמוטט מכלום.. נגמלתי מה שנקרא.. באיזה שהוא אופן אבסורדי, זה הרבה יותר קל להתגבר אם נזרקת ונבעטת. אם הייתי צריכה אני ליזום את הפרידה ולסיים את הטיפול, לא הייתי עושה זאת לעולם (עד שהמוות יפריד בינינו.. בשפה שלי..). יש כמובן עוד היבט לעניין, שחוזר על עצמו בהקשר שלי והוא, יצר ההרס העצמי, ולכן אפשר אולי גם לאמר שגרמתי לה לזרוק אותי כי ידעתי שלא אוכל לסיים את הטיפול מעצמי לעולם וכך אני משחזרת שוב ושוב ושוב את הנטישות בחיי, אבל במקביל אפשר גם לומר שיכלה "להילחם" עלי ולעמוד בכל ההבטחות שלה נכון? רק זה כבר מהווה מקור לסשן טיפולי בפני עצמו, אבל היא לא רצתה לעבוד על זה איתי כנראה.. אז איך את רואה את זה? - אשמח לשמוע. תודה, אני