גבול הפנטזיות בטיפול

היי ליאת, אני קוראת על הרבה מטופלות שמפנטזות על דמות אימהית בטיפול. הן רוצות חיבוק מהמטפלת, הרגעה, מילים מנחמות, לפעמים חפץ ממנה (אובייקט מעבר). ברוב המקרים האלה מתפתחת תלות במטפלת או הזדקקות. המטפלת הופכת לדמות שחושבים עליה בבית, בלימודים, בעבודה ובמכולת. היא מלווה אותנו לכל מקום. לפעמים אני חושבת שמי שמרגישה כך כלפי המטפלת שלה, חווה יותר ממה שהיא מתארת בפועל על גבי הפורום. אני מרגישה שאנחנו עד כדי כך מפחדות מהתחושות שלנו, שאנחנו אפילו לא מסוגלות לכתוב על כך, גם אם אנחנו אנונימיות ברשת. כך לפחות אני מרגישה, שאני מפחדת. הפחד שלי להעלות על הכתב את מה שאני הולכת לכתוב עוד רגע גרם לי לשנות את הניק הקבוע שלי פה ואפילו לפחד שאת, ליאת, תגלי מי אני (הרי יש לך את האמצעים הטכנולוגיים), ואז, מרוב בושה, לא אכתוב פה יותר. אז אני בכל זאת לוקחת את הסיכון הזה. מקסימום אעבור לפורום אחר. אז הנה, אני כותבת מה שאני מרגישה כלפי המטפלת: אני כנראה ברגרסיה כה גדולה, שאני מדמיינת מצבים בהם אנחנו רבות, והיא צועקת עליי, ואני צועקת עליה בחזרה. הכל כל כך דרמטי. ואז אני בוכה וצורחת, והיא ניגשת אליי, מחבקת אותי חזק, ממש לופתת אותי. אני עם הראש שלי על החזה שלה, והיא מלטפת אותי ואומרת לי שהיא אוהבת אותי. לפעמים (ופה הבושה הכי גדולה), אני מדמיינת שאני יונקת ממנה. אני מרגישה אני בגיל ההתבגרות ובגיל הינקות בו-זמנית. המחשבה הזאת שאני, בגילי, חושבת על יניקה, מעוררת בי סלידה מעצמי, אני מרגישה שזה לא נורמלי. ולפעמים, כשאני מעלה את הפנטזיות האלה על יניקה, זה הופך להיות מיני (נשיקה, ליטוף, ולפעמים גם עוד), ואז זה בכלל נראה לי לא נורמלי. אבל אני מרגישה שזה מיני-ילדותי, קשה לי להסביר את זה. הרבה זמן לא היו לי פנטזיות מיניות, וכמעט ורק הילדותיות נשארו, אבל גם מה שנשאר נראה לי לא נורמלי. אין סיכוי שאעלה זאת מול המטפלת שלי. אני חוששת שהיא תפחד ממני ותחליט לסיים את הטיפול. אני מרגישה שאני לא אוכל להתקדם בטיפול בלי לדבר על זה, אבל אני חוששת מהתגובה שלה לכך. יש לי פחד עצום מלחשוף נושא שהוא בגדר טאבו. אני לא מאמינה שכתבתי את הדברים האלה, אני מרגישה סוטה, מעוותת.

המילים שלך ניחמו אותי, אבל אני תוהה איך באמת היית פועלת אם מטופלת שלך היתה חושפת בפנייך שיש לה פנטזיות כאלה כלפייך? האם היית מפחדת? האם היית עוצרת את הטיפול? שמתי לב שלא התייחסת כלל לפחד שלי לחשוף את הפנטזיות בפני המטפלת. האם זה נובע מכך שאת בעצמך היית מעדיפה לא לטפל במטופלת שיש לה פנטזיות כאלה כלפייך? השאלה שלי לא נובעת מביקורת, אלא מתוך סקרנות איך מטפלים מתייחסים לפנטזיות כאלה. דרך אגב, הפחד הגדול שלי לא נובע מכך שאני חושבת שהפנטזיות שלי הן מופרעות או לא נורמליות, נהפוכו, אני חושבת שבחסך האימהי כמו שחוויתי זה אפילו טבעי שזה יקרה לי. הפחד שלי הוא שלמי שלא חווה חסך כזה (שלמטפלים שלא חוו חסך כזה), יהיה קשה להבין את הפנטזיות האלה. אני מפחדת שחוסר ההבנה יביא לפירוש לקוי ולפחד, כשהתוצאה תהיה הפסקת הטיפול. לדעתי, אין הרבה מטפלים שיכולים באמת להבין, להיכנס לעובי הקורה של מצבי חסך כאלה. דבר נוסף, אשמח אם תתייחסי גם להפיכת הפנטזיה לפנטזיה מינית (וכפי שכתבתי, היום זה בקושי קורה. עיקר הפנטזיה היא ילדותית, ונובעת מרצון לקירבה פיזית ולחום). האם יש קשר בין הרצון הילדותי לקירבה לאם לבין הפנטזיה המינית? בוודאי שלילדים אין פנטזיות מיניות, אבל הרצון שלהם לקרבה אולי מעורר דחפים ליבידינליים...(?). תודה על התגובה האמפתית.