סוף שבוע רגוע ושאלה למחשבה ושיתוף

מצחיק, לרוב אני רק קוראת מה שכותבים פה, מתוך סקרנות לגבי טיפולים אחרים, ומרגישה שאין לי מה להוסיף, דווקא כי אני מרגישה רגשות חיוביים מאוד כלפי הטיפול וכלפי המטפלת, והנה שאלת שאלה שגם אני יכולה לענות עליה :) לפני כמה שבועות גיליתי במקרה שהמטפלת שלי די יצאה מגידרה כדי להשיג לי שעה שנוחה לי, וזאת למרות שזאת שעה די מוקדמת ולא נוחה בבוקר. אני לא חושבת שאי פעם התרגשתי ככה ממחווה. אני יודעת שרווחת פה לפעמים הגישה שהמטפל רואה בנו "רק" עבודה, ושהוא לא מתאמץ, כי מה אכפת לו, בעצם. והנה קיבלתי הוכחה שכן אכפת. אני לרוב בנאדם שמתאמץ בשביל אחרים, באופן די חד סטרי, וזה שפתאום מישהו התאמץ בשבילי, ועוד בלי לציין את זה, או לעשות מזה סיפור גדול (גיליתי את זה די במקרה), כך שאני ארגיש מחויבת, או "אסירת" תודה... פשוט מחוות אכפתיות. אין לי מילים אפילו לתאר את ההרגשה הזאת. ולצד כל הקושי בלחשוף נושאים מסוימים (שאחרי שנים בטיפול עדיין קשה לי להעלות), יושבת מולי מישהי שבאמת אכפת לה. גם אם מה שאני אומרת מטומטם, גם אם בנאלי, גם אם אני שותקת, גם אם מקשקשת שטויות... אז אני יודעת שכשאהיה מוכנה לדבר על הנושאים האלה היא תהיה שם, ותקשיב, ויהיה לה אכפת. ואני יודעת שאני לא סתם "עוד מטופלת" לא כי אני מיוחדת, אלא כי היא מיוחדת, והיא מתייחסת אליי, אני מאמינה, כמו לשאר המטופלים שלה, כאל בני אדם אהובים וראויים להקשבה, כל אחד בפני עצמו. (ומצד שני, אני לא חושבת שהאכפתיות הזאת שאני מרגישה ממנה היא רק בזכותה... עבדתי קשה כדי להצליח להאמין בזה, ואלוהים יודע שהעמדתי אותה באינסוף מבחנים, כך שההרגשה הזאת שלי עכשיו היא תוצר ישיר של התהליך הזה, אם זה נשמע הגיוני למישהו בכלל) זהו. יצא קצת משתפך, סליחה :) שבוע טוב לכולם

הדבר העיקרי שעשה לי טוב בטיפול, (בדומה למה שנראה לי שאני מחפשת פה ממך ומהחברות) הוא הרגעה, נירמול של תחושותי. בכלל, היה לי מן הרהור כזה לאחרונה בקשר להתאבדות. (אל דאגה, הרהור "אינטלקטואלי" לא אישי (: ) אז מעבר לדיכאון, תחושת חוסר ערך וחוסר תקווה, אני חושבת שרגש מרכזי, בהרבה פעמים הוא: בושה. (ראו מקרה דודו טופז ע"ה) בושה הוא אחד הרגשות הקשים ביותר שאפשר לחוש, לדעתי. הנה, פה למטה כותבת מישהי "בשם אחר", (דברים שנראו לי כל כך אנושיים ומובנים) בגלל תחושה של בושה ואפילו "מאיימת" ( (: )לעזוב את הפורום בגלל הפחד מחשיפה והבושה שתתלווה לכך. אני מוכירת תודה למטפלת שלי (בעבר) על כך ואפילו לא בטוחה אם היא יודעת כמה זה היה משמעותי עבורי. להרגיש דוחה, טיפשה, ילדותית, רגרסיבית, מפונקת, גועלית, זה נורא קשה. לדבר עם מישהו שלא שיפוטי כלפיך (למרות שבהחלט הרגשתי שיפוטיות מצידה בכל מיני מקרים- אבל זה לדיון אחר בנוגע למה שלא מרוצים בטיפול...) זאת מתנה גדולה שמאפשרת גדילה וקבלה עצמית. לפעמים האמפתיה שאני נזקקתי לה לא הייתה "כניסה לנעליים שלי" אלא דווקא המבט הזה מבחוץ שיראה ויגיד אחרת: את בסדר.

הי ליאת ושבוע טוב, :-) למען האמת השבתי על נושאי דיון דומים שהועלו בפורומים כבר מספר פעמים. בכל זאת בחרתי להגיב שוב. אולי קצת אחזור על עצמי, אולי גם דרכי תהיה מעט אחרת, אולי יש שומעים חדשים, אולי אשמע את עצמי אחרת. למעני. לפני כן, ליאת, רוצה להצטרף להערכה אותה הביעו גם משתתפות אחרות. להודעות המושקעות מחד, אך עם גבול שקול מאידך. לתשומת הלב לנוכחים ולדבריהם גם אם לא פנו אלייך ישירות, וכן, סיכומי השבוע ו/או הזמנה למחשבות המשך, מעת לעת ולפחות בינתיים - מעניינים ומסקרנים עבורי. דיברנו בעבר על כך שבפורומים הטיפול מוצג לעתים בצורה מוטה או מוסתת - מכאיב, קשה ואפילו מזיק והרסני באופן בלתי רברסיבילי. כזה שתוצאותיו דלות או סמויות או כאלה שניתן בקלות לבוז להן. טיפול בו ההשקעה רבה מחד והתרומה או התנובה מועטה מנגד. טיפול מרוקן, עושק, או מותיר בתלישות וחוסר אונים. שוכחים לפעמים שבכל זאת ישנה אחריות גם על המטופל ובאיזה מקום שיתוף הפעולה הכרחי. שוכחים לפעמים שגם המטפל הוא בן אנוש בשר ודם ועוד. כמדומני, הזכרנו כאן גם מדוע אנשים אינם נוטים לספר רבות אודות ההצלחות והגדילה. קשה, למשל, להתגאות ואפילו להתרברב קמעה במקום בו יהיו מי שיקנאו מידי. עניין מורכב. אנסה באומץ לספר מעט אודותיי. אודות השיקום. (ותמיד יהיה חלקי השיקום הזה). רוצה גם לציין שהשיפור הוא ביחס למצב בו הגעתי, ולא ביחס למצב של מישהו אחר. הגעתי לטיפול במצב נמוך מאד, מפורק ורמוס אחרי שנים רבות של הרס אינטנסיבי. כבר לא הייתי מוכנה לגור בבית כמו של אנשים. המקום שלי, המציאותי, היה במרחב שנראה כמעין מחנה ריכוז (למען ההקשר - אני דור שני), כמעט בלי הפרדות, התכנסתי, הסתגרתי וניתקתי קשרים, שתקתי ארוכות, כמעט ולא היו לי חפצים משלי ועוד. המקום הכי פרוץ הרגיש לי, באופן פרדוקסאלי, הכי מוגן. זה לא היה אפס גמור, חשבון בבנק משלי היה לי, למשל. אבל הדוגמאות שרשמתי לא מזמן באחת ההודעות לקוחות ממש מעולמי. אז זהו. האמת היא שאפילו לא יכולתי לקחת את עצמי לטיפול, במעט הכוח והקשרים שהיו לי מישהי עזרה לי נקודתית, וזה היה כל תפקידה בחיים שלי. לבקשתי ובהסכמתי, אחרי שנים בהן הצהרתי שלא ניתן לטפל בי בכלל, (והיו ניסיונות עבר טיפוליים), קבעה לי תור אצל מישהו שקיבלה עליו המלצה, הביאה אותי פיזית והציגה אותי אי שם בחדר ההוא. אפילו לא ידעתי אל מי אני מגיעה, אפילו לא מהי הגדרת מקצועו המדויקת, מה הכשרתו, מתמחה או מומחה, מה גישתו. בדיעבד, מסתבר שהיה לי גם קצת מזל. המשפט הראשון שאמרתי עליו בלב בביטול (וזה נורא ואיום ומביש, הקול הפנימי היהיר הזה) - "הנה עוד אחד שלא יעזור לי". היום אני יודעת לומר שזה היה קול אחד ברמת המודע. נזכרתי איך הגעתי בהתחלה עם הבגדים של פעם, ועם התיק הענק הזה על הגב, שבימים גשומים וסוערים גם הכביסה שהייתה בפנים נרטבה, ואיך ברחתי מפגישות כמו טיל, ואיך התפרקתי לרסיסים מכל דבר ולא יכולתי להתחבר אלא אחרי זמן ארוך מאד ומייד שוב בום. בטיפול הנוכחי למדתי 'מהו טיפול'. לפני שהגעתי כאב לי ולא ידעתי למה. במהלכו גיליתי למה כואב. עבורי הידיעה מכאיבה ככל שתהא - היא האפשרות העדיפה. ולמדתי להכיר מילים ומשמעותן העמוקה ולהשתמש בהן. בדיבור. בכתיבה. התפיסה שלי הייתה מעוותת ומעוקמת, למדתי להכיר בזה. בעבר ההתבוננות שלי הייתה חד צירית, היום היא נפחית יותר. החכמתי. למדתי לחבר ולקשור יותר. לפעמים גם להפריד. להבין פנים/ חוץ, אני/ זולת. למדתי בחשיבות העיתוי. בשינוי ניתן להבחין במקומות כגון אלה. ניתן לראות, אבל, לצערי, אלו כנראה לא אנשי העבר שישימו לב. אצלם תמיד אתפס כאותה ההיא מפעם. הדברים שאני בדר"כ רושמת כאן מקורן בשיחות. תוצאה שלהן. יש לי היום בגדים אחרים, גם השכבות התחתונות מעולם הנשים מכבדות יותר מפעם. התיק הסמלי התחלף ושינה ממדיו. בפועל - באיטיות ובהדרגה (שנים) הסכמתי לעבור לגור בבית 'כמו של כולם'. עם חדר שינה ואמבטיה ומטבח. זמן רב שהוא היה כמעט ריק. היה לי קשה מאד להסכים וחלף לא מעט זמן עד שהעזתי למלא אותו ברהיטים נחוצים כמיטה, שולחן. במכשירי חשמל כמקרר. הסכמתי גם לקבל סיוע כלכלי. גם הנחה משמעותית לקיום השיחות הטיפוליות. כבר שנתיים פלוס שאני גרה בבית שיש בו גם דברים רגילים כאלה, רגילים לפחות בתרבות ובחברה שלנו. וחסר בו עדיין. חסר מאד. ועדיין אני מוצאת את עצמי חיה בו כאילו אין. אז אני גרה בבית, ויש כאן שכנים. אפילו מתקשרת איתם מעת לעת בחביבות בדר"כ, אפילו תורמת בדרכי שלי. וגם נזכרתי - איך חלפו שנים עד שהזעתי לומר, בעצם זיהיתי זאת רק אחרי שעברה תקופה, שבשנה הראשונה הייתה בלבי תקווה. חשבתי שיקרו הרבה יותר דברים מאשר קרו באמת. למדתי שחלק לא יתרחשו כי זה לא ריאלי. חלק לא היו יכולים להתרחש תוך פרק זמן קצר כזה. הרבה אבד. הגעתי מאוחר מאד. וכנראה שרק אז יכולתי. רק אז. כמו-כן, משהו בהיסטוריה כאילו השתנה. השתנה במובן זה שלאורך כל הסיפור נוסף שם עוד מישהו שלא היה שם קודם. רופא הנפש שהיה עד לצד האירועים. היו הוצאות רבות, אבל היו גם הכנסות. על כף המאזניים אני מקווה שבסיום ירגיש לי שיש תמורה להשקעה ושיצאתי בסה"כ ברווח. או לפחות עם פוטנציאל להגדלת הכנסות. רגשיות וחומריות. ויודעים מה - לפעמים נוטים לחשוב שאם תיקח מישהו מאזור מצוקה / ניצול שואה ופשוט תיתן לו המון כסף או מקום מהוגן ומטופח לגור בו פתרת לו את הבעיה. שאם יהיה כל הרבה טוב ויפה - הרע יימחק. אני חושבת שממש לא כך. אדם שהמצוקה הזו טבועה בו מקטנות לא תמיד יידע לשמור על הטוב ולא להרוס. לא תמיד יידע להתמודד עם העושר היחסי ולהחזיק אותו. לא תמיד יידע כיצד להיאבק במשיכה למקומות המוכרים והחזקים של פעם. משם להצפה או לתחושת מושלכות הדרך קצרה. בשביל להשיג דבר מה חלקי בכיוון צריך גם לקבל תמיכה מתמשכת ולעבור תהליך ארוך וכואב שלפעמים יכול גם לשאת פרי. ולבסוף - אם תשאלו אם טוב לי - התשובה היא לא. קשה לי מאד ומצבי עדיין מדאיג מאד. הייאוש יודע לפעמים להכריע. עדיין הבדידות שלי קיצונית (לא ברור לגמרי מדוע זה כך עכשיו, לכאורה הייתי צריכה לעלות קומה, המצב מבחינות רבות פתוח לכך). עדיין יש רגעים בהם מבקשת למות. עדיין בחלק ניכר של הזמן הנפש 'מתאבדת'. עדיין חסרה לי תחושת הביטחון שיש שם מזח שאליו אוכל לקשור את הסירה אחרי שאצא ואפליג בים, כך שאוכל לשוב אליו. עדיין לא ממש הצלחתי לבכות. עדיין מאד קשה לי להיעזר. עדיין קשה לי לדאוג לי. עדיין ישנן חרדות מעכבות מאד. עדיין לא נפרדתי מספיק מהעולם הישן. עדיין נלחמת על השפיות. ועדיין - גם הסיפור שלי, האמיתי, נחווה אצלי כאילו היה חלום. כאילו גם מה שאני מספרת עכשיו אינו אמת. אף על פי כן ולמרות הכל - איפה הייתי פעם ואיפה אני היום. שמים וארץ. מישהו, כנראה, קצת הציל את מה שנותר מהחיים שלי. אוף. עצוב קצת שיש משהו בלהשאיר את הדברים בעולם הוירטואלי, בכינוי לא מזוהה ממש, כדי להכחיש שהם נאמרו על-ידי. כנראה שהדברים הללו היו בעלי ערך רב יותר או בטוחים אילו היו נאמרים למישהו אמין בחוץ. מקווה שזה עוד יקרה. זהו. (א.ה.)

לליאת, כל הכבוד על יוזמה מבורכת. ההזדמנות לכתוב ולקרוא מכתביהם של אחרים בהחלט מספקת פרופורציה ועוזרת לראות את התמונה המלאה. אז מה לי קרה בטיפול? זה התחיל לפני 10 שנים הגעתי לטיפול שלכאורה הכל בסדר אבל בפנים משהו עצור מאד כבול ממש, הרבה זבל פנימי שאין לו לאן להתנקז. ולא ידעתי לקרוא לדברים בשם, הרביתי להאשים דברים חיצוניים במצב הפנימי שלי. לא ראיתי שזאת לא רק הסיטואציה החיצונית זה גם דרך ההתמודדות שלי. זה היה טיפול קצר אבל פוקח עיניים. פיתחתי מגוון רחב יותר של תחושות של אינטרפיטציות למצבים, של הבנה פנימית. זה כמו שפה חדשה שלמדתי. וגם הקלה של הקול הפנימי החרדתי הלא מרוצה המתגונן המציג חזות נהדרת שבפנים הכל רקוב. וכל פעם בתחנות בחיים חזרתי לסשן קצר ללמוד עוד את השפה הזאת אבל זה תמיד היה בנוגע לבעיה ספציפית שהיתה. ובשנה וחצי האחרונות זה היה שונה יותר דיפוזי יותר חודר פנימה פחות ממוקד בדברים חיצוניים. למדתי שזה בסדר להזדקק וגם ממש לעשות את זה. ומתוך זה אני יותר מאפשרת לבן זוג שלי לתמוך בי ולהזדקק בעצמו. ולמדתי לאפשר לילדים שלי להזדקק ולהיות שם בשבילם מבלי להתפרק. מהקשר שלי איתה וממה שהיא היתה ועדיין בשבילי הבנתי מה אני אמורה להוות ולהיות עבור הילדים שלי והבנתי מה בעצם היה חסר לי, תמיד היתה תחושת חסר ולא הבנתי בדיוק מה. רכשתי קול פנימי חדש שעוזר לי לצאת מהבור ולא לשקוע בו יותר מדי ומאפשר לי להיות פחות תלויה בדברים חיצוניים כדי לצאת מהבור. הרבה דברים עכשיו עוברים הגדרה מחדש, אני מבינה יותר ממה נבעו תגובות אוטומטיות שלי בעבר ומנסה לברור ולראות מה כבר לא מתאים. זה מתיש מתיש כי זה כל הזמן בכל תחום אבל התוצאות טובות, בינתיים בתחום הזוגיות והילדים יש שינוי גדול לטובה וזו רק ההתחלה. שוב תודה על ההזדמנות לעשות סדר בראש ובתחושות. אביגיל

ליאת, תודה שנתת לנו אפשרות לראות גם את הכוס המלאה...אז אני כמעט שנה בטיפול..הגעתי בתחושת חוסר אונים, שלאף אחד לא אכפת ומאוד לבד...והיא היתה שם בשבילי לכל טלפון, סמס, מייל ותמיד ענתה! היום אני מרגישה כמו שכתבתי בכותרת.."מישהו הולך תמיד איתי" מרגישה שאני לא לבד ויש לי מישהוא שמקבל הכל כמו שאני ולאט אבל בטוח אני מתחילה לקבל את עצמי...בצעדים קטנים והדרך עוד רבה..מרגישה אולי תלויה בה אך התחלתי לגלות שאולי להיות תלוי לתקופה מסויימת עד ש"אגדל" אין בזה רע....והיא לימדה אותי שטיפול זאת לא בושה, שניתן להעזר וזה בסדר...מיכל

עבורי הטיפול הוא נקודת מפתח בחיי ( למרות שהתהליך הוא הרבה יותר קו מנקודה ), הגעתי לטיפול כמו מישהי שזקוקה למים במדבר ובתקופה ההיא כ"כ שיוועתי למים. קשה לי למנות את עיקרי הדברים משום שאני מרגישה שתהליך הריפוי נגע בכל התחומים בחיי. זו דרך ארוכה ולא קלה אבל אט אט הצלחתי לקבל התנהגויות שנראו לי בהתחלה בלתי נסבלות ונשרו ממני התנהגויות ששימרתי כהגנות. למדתי לראות שהתקופנות שלי נבעה ממצוקה ומרצון גדול שיראו אותי. למדתי שלא תמיד אני הרסתי או חיבלתי ושלא הכל בשליטתי ובעיקר בעיקר הפסקתי להיות כ"כ דיסקרטית ועומדת על המשמר. רוב חיי התביישתי ודאגתי שלא יגלו , אפילו אם לא ידעתי להגיד מה בדיוק אני מסתירה והטיפול עזר לי מאוד להתשחרר מהעול הזה, להפוך לאדם הרבה יותר פתוח וכנה ולהאמין שיקבלו אותי גם ככה ושמותר לי להביע צורך. העבודה שלי בטיפול לא תמה , אני מנסה עדיין להפטר מהחברים "הטובים והנאמנים" - האשמה ומהביקורת. בתקווה שעוד כמה שנים אוכל גם להוסיף גם את ההישג הזה לרשימה שלי. ואולי זו ההצלחה הגדולה של הטיפול, שאני יכולה לדבר על עצמי במונחים של של הישגים ושיש בי תקווה ואמונה אמיתית שאני יכולה להטיב עם עצמי ולהאמין שמגיע לי את הטוב הזה. תודה על הבמה להביע את מחשבותיי.

עברתי מספר טיפולים בחיי, כל אחד היה שונה מרעהו, עם דגשים משלו. חלקם היו טובים לי, חלקם לא התאימו בדיוק אבל כנראה בכל זאת קידמו אותי. בטיפול דינמי הייתי מטופלת כארבע שנים אצל עובדת סוציאלית קלינית עם הכשרה בפסיכודרמה. היא היתה אנושית, מקצועית, רגישה, חכמה וגרמה לי לראות באמצעות הטיפול שאני גם כל הדברים שאמרתי עליה. עם זאת, יש קשיים שלא נפתרו- פניתי לטיפול קוגניטיבי התנהגותי. המטפל היה קשה לעיכול- אבל מאתגר, פותח את המחשבה, לא מאפשר לי להתחמק מתשובות לעצמי- וזה היה לי נכון בתקופה ההיא. כל מטפל הוא אחר, וכל טיפול הוא אחר- ומכל טיפול יש מה לקחת כל עוד גם המטופל מצליח להיות נוכח בתוך הטיפול, לקחת אחריות על התהליך שלו, ובמידה ונרקמו יחסי אמון בין הצדדים בהצלחה לכולםםםםםםםםםם