עכשיו זה אמיתי..

שלום ליאת, כתבתי כאן כבר מספר פעמים לגבי סיום הטיפול והקושי אח"כ אבל מרגישה שעכשיו זה זמן האמת. בסיום הטיפול היא יצאה לחופשה של חודש וחצי, כלומר גם הסתיים הטיפול וגם היא לא הייתה כאן פיזית והניתוק היה לי יותר טבעי כי היא באמת לא נמצאת. ועכשיו היא חזרה ועכשיו ההתמודדות האמיתית, איך אפשר להשלים עם האין (אין על מי לשים את הראש באמת ולגמרי, אין את רשת הביטחון שהתרגלתי אליה, הידיעה שלא משנה מה יהיה במשך השבוע יש לי עם מי להתייעץ ועם מי לדבר על זה. הידיעה שיש כתובת לכל התיסכולים והקשיים של השבוע. פעם לא הייתי צריכה את זה אבל אחרי שטועמים מעץ הדעת קשה לחזור אחורה. ועכשיו זו ההתמודדות האמיתית כי איך אפשר להתרגל לאין כשיא נמצאת מרחק כמה רחובות ממני? כשכ"כ קל לצלצל לשלוח מייל ועוד כל מיני דרכי תקשורת זמינות אחרות. ליאת תעזרי לי בבקשה, מה אמור להיות ההלך מחשבה שלי ברגע שהקושי ושהתחושות האלה עולים,מה לעשות כדי שהתחושת הזדקקות הזאת לא תשתק ולא תכניס לחרדה. מה להגיד לעצמי כדי להרגיש שזה בסדר שיש צורך ואין לו מענה ואין מה לעשות, או אולי לחפש מענה אחר. משהו אחר שימלא. מה פתרון נכון למצב כזה, אולי אם אני אדע למה לכוון גם אצליח לעשות את זה. שאלתי הרבה שאלות, מקווה שתוכלי לענות לי. חייבת להגיד שעד עכשיו התשובות שלך נוגעות במקומות הנכונים. דרך הביטוי שלך ודרך המחשבה שלך מאד מזכיר לי את שלה וזו שפה שאני כבר ממש בקיאה בה ומתחברת אליה. תודה ושבת שלום, אביגיל

אי יזמתי את הסיום והיא זרמה איתי. רציתי לסיים כי הרגשתי שאני חייבת כי אחרת אני מתפרקת. מצד אחד מבחינה פרקטית היו הרבה הישגים הרבה שינויים לטובה למדתי המון. אבל.. ידעתי את זה ולא הצלחתי להרגיש את כל הטוב, ההרגשה היתה אחרת לגמרי. הרגשת חוסר אונים הרגשת חוסר יכולת התקפי חרדה והרבה אבל על מה שלא היה במקום שמחה על מה שיש. כמו פצע שככל שתחטט בו הוא ידמם וחשבתי שאולי הגיע הזמן להניח לו כדי שיתחיל להגליד. מבחינתי לא אפשרי להיות בטיפול מבלי להרגיש את החיטוט הזה בפצע. ונגמר בתחושה טובה בתחושה של שיחרור הדרגתי ומבוקר. אבל בכל זאת לפעמים אני לא שלמה עם ההחלטה, אולי הייתי צריכה להיות יותר סבלנית..אני לא יודעת. אני מנסה לחשוב מה הקול הזה היה אומר לי עכשיו: פרידה זה לא ניתוק, הקשר שהיה תמיד ישאר ותמיד אם אני צריכה אני יכולה לחזור. כמו שהילדים קצת התבגרו ומבינים את המינונים שאני איתם, יודעים להפרד ממני והולכים לגן ולבית ספר ואני עדיין שם ולא נעלמת גם אני צריכה ללמוד לווסת את המינונים, להבין שזה בסדר שיש צורך ולא להתפרק אם הוא לא נענה. לנסות הלתמלא מעוד דברים...ועוד ועוד אביגיל