איך יודעים שבא אביב?

הי ליאת (מה נשמע?) רציתי לשאול אותך משהו ברוח הכותרת.. שלומי טוב מאוד כבר תקופת מה. יש עליות וירידות במצב הרוח, ואני עדיין לא חופשייה אצל המטפלת ומכווצת לא מעט, אבל מחוץ לחדר שלה יש לי שקט עם עצמי. יוצא לי לא מעט לקנא בעצמי למשל :-) שמשהו זורם לכיוונים שמרגישים לי נכונים, שקל לי לקבל החלטות, קל יותר להקשיב לעצמי ולהצליח לומר שלא בא לי ללכת על הצעה של מישהו אחר, גם כשהיא טובה מאוד, כי זה לא מתאים לי (בלי להתבחבש בזה שנים ולחפור בורות עמוקים תחתיי). (כל זה, אם תרצי, קשור אולי לשאלה שלך בסופ"ש). נעשה יותר פשוט להיות אני, ובמקביל- החיים שלי נעשו עמוסים ותובעניים יותר. אני חיה בתוכם ולא לידם, כמו שאומרת המטפלת שלי, וזה קשה יותר אבל לא מרוקן, אלא דווקא ממלא. ואז עולה השאלה.. (מוכנה? ההקדמה הייתה קצת ארוכה..). התחלתי ללמוד שוב באוני' לאחרונה ועל הדרך גלשתי לאתר המרכז האוניברסיטאי לטיפול פסיכולוגי. קראתי שם קצת והרגשתי שאין שום סיכוי שהייתי פונה היום לטיפול. שהכל בסדר ואין לי במה לטפל. לא שהכל מושלם, כמובן שלא, אבל אני לא זקוקה לעזרה והדברים יקרו בקצב שלהם. ואז "נזכרתי" שאני בעצם בטיפול עכשיו.. ואם לא הייתי פונה היום לטיפול, אז למה ...? את מבינה? האם ההחלטה להמשיך/להשאר בטיפול צריכה להיות דומה להחלטה לפנות אליו? אני מאוד אוהבת אותה וקרו לי המון דברים חשובים איתה וכשאני עולה אליה במדרגות מיד מתפשט לי חיוך על הפנים ואני מרגישה שאני עולה הביתה. באמת שטוב לי אצלה... אוף, לא תטעי אם תפני אותי בחזרה אליה :-) אני מניחה שזה משהו שמדברים עליו יחד.. ובכל זאת- גם אם רק באופן עקרוני- האם בעינייך ההחלטה לפנות לטיפול צריכה להיות דומה להחלטה להשאר בו? כלומר, האם נכון לומר לעצמי שאם לא הייתי פונה היום לטיפול אולי זה סימן להתחיל לסיים? (האם הגיוני בכלל להפסיק להיפגש עם מישהי כמוה? :-) מה דעתך? לילך (גללתי למעלה, יצא קצת ארוך.. איתך הסליחה..)

אני לא מפחדת מקיץ, חורף, סתיו ואחריו שוב אביב.. יש בזה דווקא משהו מלהיב! :-) (אפילו יצא חרוז). בטוחה שכשאדבר איתה נדבר לא על זה, אבל מה אכפת לי להגיד שנדבר ;-) קצת לא מתאים לי להגיד "נזרום", אבל נזרום ונראה.. תודה ליאת :-) לילך