הי,

.. אני תוהה כבר זמן מה ,מה הביא ועדיין משאיר אותי באנליזה הזו ? ארבע פעמים בשבוע 50 דקות..שבוע אחר שבוע.. * האם זה באמת בכדי לעשות בעצמי שינוי עמוק ? האם אני בכלל רוצה בשינוי כ"כ גדול ? האם זה "שווה" את הכאב הבלתי נסבל ? ..האם אוהב את "התוצר" החדש ? אוהב את עצמי ה"חדשה"? * ואולי אני בטיפול הזה בכדי "לברוח" מהמציאות החיצונית שהיא קצת בלתי נסבלת ? *ואולי אני בטיפול בגלל שהתרגלתי ? אולי גם פיתחתי קצת תלות וקשה לי לדמיין את עצמי בלעדיה עכשיו ? אני בתקופה כל כך מבולבלת בייחס לאנליזה הזו..כל כך לא יודעת .. עם סימני שאלה כל כך רבים ..התועלת אל מול ההרס..הכאב והסבל . אני גם מסתכלת סביבי ואומרת לעצמי..הרי הכל כאן בעולם ממילא אשליה...כל אחד עם האשליה שאותו הוא נושא עימו ואולי זה מה שמאפשר לו לשרוד פה בעולם... ??? לאחד זו אשליית איסוף הממון ,האחר מפנטז שילדיו הם שלו.. (להורים התפקיד לגדל ,לחנך ולהעניק לילד את צרכיו ,אך הילד הוא יחידה בפני עצמה..לא של אף אחד..) האחר בוחר באיסוף תארים ובפנטזיית החוכמה שצבר..וישנו המשקיע את האשליה בעבודה ובהצלחה שלו בה..אז דפי אני אומרת לעצמי..את באנליזה הזו..זה גם סוג של אשליה מסויימת..אז מה איכפת לך..לכי על זה.. ועל באמת מה שיש לנו זה את האין..חלל ענקי לאיסוף אשליות ופנטזיות.. כן..נשמע קצת קשה וגם עצוב.. אבל פה אני נמצאת.. דפי.

גם אני שם.. ארבע פעמים בשבוע. מידי שבוע. במרווחים קבועים. מקום מוגן, שקט, מכיל וטוב. מה זה נותן לי? הרבה תפקוד. מקום להביא את כל התסכולים והכעסים המצטברים. דרך ללמוד ולחוות דברים חדשים, לנסות ולהתנסות, וגם ללמוד דרכים אחרות לנהל עניינים בחוץ. וגם.... איך אפשר בלי? נושא התלות. אותי איכשהו זה לא מעסיק בכלל הנושא הזה. זה עולה לעתים פה ושם. צץ ונעלם בתקופות. אבל אני תמיד אומרת לעצמי אם לכל אדם רגיל יש שגרה אישית משלו, שבה הוא שומר על התפקוד המינימלי שלו ביומיום, הרי שזכיתי.... זאת "השגרה" שלי. והיא טובה לי. אז למה לשנות הרגל טוב?

הי ליאת , ראשית, תודה על תגובתך...היה בה גם משוב ובו סתירה עבורי.. הרבה פעמים אני חווה את עצמי כלא מובנת לאחרים כמישהי שלא מצליחה להעביר את מחשבותי ורגשותי באופן ברור..תודה על מילותייך.. איך אני רואה את חיי בלעדי האנליזה הזו ?? לפעמים כשאני מדמיינת לעצמי שסיימתי עם האנליזה הזו אני מרגישה חופש !! המון אויר..כזה בא לי לרוץ יחפה במרחבים הפתוחים להרגיש את הרוח על פני, מעלי השמש מחייכת ומסביבי המוני פרחים ..ריח של חופש כזה...מבינה ?? ואז נכנסת חרדה איומה שאני לא אוכל לשרוד אף לא יום אחד עם הידיעה הזו שפטמה לא צמודה אלי..כן..אני יודעת שזה נשמע נורא. אבל רק הידיעה כל חמישי בערב שלא אפגוש אותה עד ראשון בבוקר, שלושה ימים.או ליתר דיוק 62 שעות.רק הידיעה עושה לי לא טוב..אז לחשוב שחיי נטולי הסם הזה ??? ותוך כדי שאני כותבת על החרדה שתוקפת אותי רק על המחשבה של חיים ללא האנליזה בא לי לסיים.. לרוץ חופשית ומשוחררת ללא כל החפירות הארכיאולוגיות..ללא טירוף הכאב על כך שהיא לא נוגעת בי אפילו באצבע הקטנה שלה..שלא לדבר על חיבוק.. אני מרגישה נזרקת מצד לצד מצד לצד... מרגישה ללא מנוחה אף לא לרגע אחד.. דפי.

הי דפי, אפשר לשתף? גם לי, בעבר, הוצע באומץ אחרי פרק זמן של פסיכותרפיה דינאמית, לעבור לטיפול פסיכואנליטי. במקרה שלי - על הספה ללא קשר עין. הסכמתי וכך טופלתי במשך תקופה. המטפל שלי פסיכואנליטיקאי והמילה הזו אין כמותה, עבורי, כדי הכי לחמם את הלב לפעמים. כואב זוועות? - כן. מחרפן - ביג טיים לפעמים. אבל מאידך חוויה עוצמתית ומיוחדת שאין דברים כאלה! אני חושבת שזה עזר להגיע לעומקים החשובים. אם מישהו רוצה לקרוא לזה ניתוח בהכרה בלי הרדמה? אני מסכימה... (רגע, רגע, אבל בשביל מה יש דיסוציאטיביות P-:) ואז - התחלה של שינוי, התרחשויות, את מגלה שהמנגנונים של פעם, הממממ, זה כבר לא זה. זהו, עברנו את נקודת האל-חזור. איזה פחד. אכלנו אותה. שיט. הוף... לשלב ההוא הנחנו, חזרנו לקשר עין ומדללים פגישות. פעולה חלקית כזאת יכולה, אולי, ובעיתוי המתאים, לתת (גם) תחושה של מעין חופש. שווה לחשוב אולי כאן איכשהו טמונה תחושת החופש עליה את מדברת. יותר מקום לחיים ופחות תחושת מחנק. ומה לעשות, גם החירות האמיתית אינה נטולת-תלות. להיפך היא, כנראה, מתירה אותה. טוב, תראי, אהמממ אהמממ.... כמו שאני מכירה פסיכואנליטקאים ;-) פטמה לא תיתן לך (כלומר, עד כמה שיש לה שליטה בזה) להפסיק אנליזה בבת אחת. אולי תוך שלושה חודשים מראש, אבל המצב המועדף יחסית הוא לפחות חצי-שנה-שנה מראש לקביעת יעד לסיום. חרדות? הו הו בטח. איך לא... אובדן המקום, למשל. צריך להאמין מבפנים למטפל/ת שאם הם אומרים שיש לך מקום, זאת אומרת שיש לך גם כאשר את מפנה קצת ולכאורה אחרים 'תופסים' לך אותו... וכאן יתאימו מאד מגוון של סימני פיסוק מבולבלים. ומה עם המשאלה להיצמד תמידית לאיזה שד מניב אינסופי? כן, היא מוכרת מאד. אז איך אפשר להיצמד לשד ומתישהו להפסיק אבל בלי לקרוע אותו? כנראה שאפשר. לאט לאט. כל דבר בעתו. השלב הבא - לאכול במרווחי זמן. ולא, לא אמרתי שזה קל בכלל. אבל נראה לי שאת בידיים מאד טובות ותדעו יחד מתי, יחסית, בטוח והסיכוי להצלחה סביר. נו, באלגאנים... לפעמים יש נטייה להפוך דברים להרבה יותר ענקיים ממה שהם. בעיקר מפחידים... שיהיה סופש נעים ורגוע. שלך, איילת השחר

בוקר טוב לך, ...ראשית, אני רוצה לומר לך שאני מתרגשת !! מתפעמת ושמחה כל כך לקרוא את מילותיך... את יודעת , אני קוראת וממש מרגישה את הנבט הזה, הקטן, שאיפשרת לו לראות אותו..זוכרת ?? ההוא הקטן ששמור ומוגן כך בין כפות הידיים... אני ממש רואה אותו איך הוא נפתח לאט לאט..קצת מפחד, ממש ניתן לראות אותו רועד מעט..וממשיך להפתח..והוא כל כך יפה !!!!!! כל כך.... ואווו...כל כך מרגש...אני כל כך אוהבת את הנבט הזה..הוא פשוט מקסים בעיני...כן, ממש קסם של נבט.. :))) ... אז אני לא כל כך לבד כנראה... אני לא היחידה בעולם שמרגיש לי לפעמים ממש זוועה. כאב שבאמת אי אפשר להכיל יותר.. והכל בעוצמות של טירוף.... כן, כנראה שגם ממני נלקחה כבר ההגנה המוכרת- הדיסוציאטיביות... זה כבר פחות על אוטומט..וכשזה מגיע שוב, פטמה נלחמת בו עד חורמה..לא מאפשרת לו מקום...היא פשוט מחסלת אותו..ולפעמים גם אותי על הדרך.. :) ..לגבי המשאלה של ההיצמדות לשד מניב אינסופי.. כנראה שאני עדיין ממש ממש לא מצליחה להפסיק בלי לקרוע אותו.. את יודעת איילת השחר, בראשון לא הגעתי אליה. הברזתי .בלי לומר לה מילה. רציתי שהיא תצא מדעתה מרוב דאגה אלי.. כן, היתה תקרית לא פשוטה ..אך כנראה ששוב בחרתי באפשרות הזו מתוך התפיסה שלי של שד מניב אינסופי .ואם לא, פשוט לקרוע אותו לחתיכות קטנות ולא להשאיר ממנו מאומה..הרס טוטלי.. וכמובן שכשאני הורסת אותה אני רוצה למות..אני מרגישה ש..בקיצור הכל בלאגן גדול... :(( את הצלחת ? מצליחה ?? חיבוק ענקי לך יקרה. דפי.