לספק או לתסכל...

שבוע סוער עובר עליי. הייתי עמוסה וכעוסה ובעיקר פגועה מהמטפל. עכשיו... הוא שוב פעם נעלם ונאלם. הייתי ולא-הייתי בטיפול. כשכבר הגעתי, התעצבנתי עליו, אמרתי לו הכל בפנים, ויצאתי בסוף באמצע הטיפול, שהוא ייקח אחריות ויתמודד עם זה, עם כל הכשלים שלו בדיוק בנקודות הקריטיות. רקע: איכשהו, בדיוק בנקודות הקריטיות, תמיד, בצורה סדרתית, הוא עוזב ונעלם. ואני ? נשארת תלויה באויר, די בהלם מזה. לא מבינה למה זה מגיע לי ממנו? עכשיו, בעקבות הפעם האחרונה שקרתה לפני שבוע, אני מקשה ושואלת אותו כל הזמן- למה אתה מתנהג ככה? הוא כמובן, מצידו, לא מודה בכשלים שלו. יותר מזה, לא רק שהוא מעמיד פני שה תמים שלא מבין את חומרת המעשים שלו (דיני נפשות!), הוא גם טורח להפנות אליי בחזרה את השאלות שהוא אמור לנפק לי תשובות עליהם (הוא נכשל, לא אני). מצא לו דרך להסתתר מהכעס שלי עליו. להוציא את עצמו בסדר גמור. בקיצור, אני מרגישה לפעמים שהוא עסוק בעיקר בלתסכל אותי ופחות בלספק את צרכיי. ואני שואלת עכשיו - בנקודה הזאת - בשביל מה אני שם בעצם? (בשביל עצמי. קודם כל!) איך אפשר להתקדם ככה? לאן מתקדמים מפה? למה אני ממשיכה את הקשר הזה איתו כשהוא מתנהג ככה בצורה סדרתית (התעלמות או סתם חוסר רגישות)? בקיצור... אני סוערת . קשה לו להתמודד עם השאלות הנוקבות שלי, הוא מעדיף את השתיקה עכשיו. הוא מנסה להפעיל עליי אוטוסוגסטיה, כדי שאירגע ואבין שהוא "לא אשם". אמרתי לו שלא כל דבר שייך לעבר ויש דברים שקשורים בו ובהווה, וביחסים איתו ובאישיות שלו (הוא מתעלם. כמה נוח! כמה לא מקצועי). הפעם איכשהו זה לא עובד לו איתי.נקלענו למשבר קשה. כי אני עומדת על שלי מולו ודורשת ממנו תשובות ברורות וחד משמעיות. אני תמיד זוכרת שלפני שהטיפול הזה טוב, יש בו גם כשלים אמפתיים רציניים (וכמעט בלתי נסלחים גם), לכן, החלטתי להעמיד לו את האמת מול הפנים, ושהוא יתחיל להתמודד עם החוסר מקצועיות שלו ועם ההתנהגות שלו. בתור מטפל שעובד עם הרגשות שלו, זה קצת מעורר בי כעס. כי זה סוג של אשליה שהוא נהנה למכור לי, ואני כבר לא מוכנה לקנות ממנו.לא כשהשמיכה מלאה בחורים שהוא עושה ללא הרף... אז אני חוזרת ושואלת איך יוצאים מהפלונטר הזה מולו? אשמח לרעיונות...

היי רק עכשיו התפניתי לראות את תגובתך ולהגיב אליה. ברור שחזרתי עם כל התסכול והכעס לטיפול ואליו. אין מצב אחר. לשאלתך-אם מוכר לי ממקומות אחרים?כרגע לטעמי, הנקודה הזאת לא רלוונטית בכלל. גם אם יש פה שחזור. בראש ובראשונה יש פה כשל אישי ומקצועי שלו, מגובה בהנחת יסוד מוטעית שלו (שאני אסתדר בכל מצב). וזה משהו שאני מסרבת לקבל ולהכיר בו (זה סדרתי.זה לא חד פעמי) ולא מוכנה להשליך עליי תקלות שלו בשום אופן. זה המקצוע שלו. דיני נפשות. ואין פה הנחות. ברור לי שמכל משבר כזה צומחים עוד (להרגשתי, זה כבר קורה עכשיו... יכול להיות שאני מתנגדת להמשיך ולצמוח?) אבל נראה לי מיותר לחלוטין. לא חייבים לחוות הכל בטיפול. זה הרגיש לי כמו צביטה חזקה, שמשאירה סימן כחול אחריה, ולוקח זמן עד שזה נספג. לכן... יש דברים שאפשר לדלג עליהם. יש מספיק אפקטים בעלילה גם בלי עריכות והתערבויות של הבמאי. בדיעבד,הבנו שנינו, שאפשר היה לנהל את המשבר אחרת. לפעמים באמת בא לי להגיד לו יאללה בייי... מעצבן אחד... אבל בינינו, לא שווה את זה. כי הוא אחלה בנאדם ומטפל, עם הרבה שריטות ולב של זהב. בפראפרזה: איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש הזה? פורים שמח