לליאת

הי ליאת, באמת שהצלחת להפתיע גם אותי...זה ממש מחמם, הזמנה שכזו. האמת שלאחרונה כמה פעמים מאוד רציתי לכתוב כאן, אבל לא ידעתי כל כך מאיפה להתחיל... אני מתארת לעצמי שהבנת שלא באמת גדלתי בקיסריה ושלא באמת מה שמטריד אותי בחיי הן דילמות צרכניות...אבל להתחיל לספר מחדש מה כן, זאת נראית לי משימה ענקית. קראתי מה שכתבת לל. על הזוגיות וזה גם באיזה שהוא מקום התחבר לי למה שאני מרגישה לגבי הפורום. יש בך משהו מאוד נחמד ומשוחרר ונותן, שכאילו לא צריך להתאמץ כדי לקבל. והקשר שלי עם ענבל היה מאוד מורכב כאן...חשבתי הרבה על מה יצר את המורכבות ואני חושבת שמול ענבל הרגשתי שאני צריכה להילחם על לקבל את האהבה ואת האמפטיה, ובאיזה שהוא מקום זה יותר ריגש, אבל כמובן יחד עם זאת גם מאוד כאב. אז הבטחתי לעצמי שאחרי ההתנסות הסוערת הזאת, אני אפסיק להשתמש בכלי הזה, שמייצר המון מורכבויות. ומה שאיפשר את קיום ההבטחה, זה באמת שטוב לי יותר...אולי זה יראה קיצוני אבל הקשר עם ענבל והעיסוק בפורום מילא אותי חרדה, וכשהיא עזבה, עם כל הכאב והקושי זה גם שיחרר. וגם אני בהריון...והמציאות שנכנסה לי ככה לבועה הטיפולית עשתה רק טוב. ובאמת אני רגועה יותר. דווקא לאחרונה חשבתי לכתוב כאן כי המטפלת שלי היא עו"ס קלינית בתחנה ציבורית, אני אצלה כבר כמעט שנתיים וחצי, ועכשיו היא בשביתה...אנחנומצדברות בטלפון, השבוע אפילו 3 פעמים, אבל עדיין מאוד מאוד קשה לי עם זה. אבל גם עם הקושי אני כבר במקום אחר..אני מאמינה בטוב שלה וברצון שלה, ומנסה להיעזר למרות הכעס שמתעורר לנוכח התלות וההיזקקות שכל כך קשה לי איתן...אם היית יודעת איך הייתי מגיבה פעם לדבר כזה, היית מבינה איזו דרך עברתי... גם נורא רציתי לכתוב כאן כשהעלית את נושא הדברים החיוביים שקיבלנו בטיפול...אצלי יש המון! עצם זה שאני בתואר שאני נמצאת בו, ויותר מזה- שאני בהריון ואני מאושרת מזה ומחכה לתינוק- זה כל כך שונה מאיך שהרגשתי פעם לגבי אימהות והתחייבות. ממש תודה שהזמנת שוב, זה מזכיר שאת כאן כשאצטרך...זה מדהים בעיני הצעד הזה שלך, לאפשר מקום וצורך גם לאלו ש"מסתדרים לבד". אז שיהיה פורים שמח! דורותי

הי ליאת, בדיוק על זה אני מדברת...שיש את תחושת הביטחון הזאת שאחרי שהשקעת הכתיבת הודעה היא תקבל מענה, גם אם היא לא שאלה, גם היא היא הודעת המשך, גם אם היא חלק מעץ... בעבר זה לא היה כאן, לפחות לא בחוויה שלי. אז כמובן שכשה"טוב" ניתן במנות קטנות יותר, הוא לפעמים נתפס כיותר טוב, אך גם מעורר כל כך הרבה תסכול, קנאה, חמדנות וצרות עין...ואז נוצרת התלות הנוראית, והמעגל הנוראי שכל כך קשה לצאת ממנו. ובאותה תקופה גם בטיפול הייתי במצב הזה. אבל המטפלת שלי היתה סבלנית ואמפטית ולעולם לא נקמה או נטשה, ובזכות זה היום אנחנו במקום אחר. אני מנסה להבין מאיפה שאלתך לגבי הטיפול נובעת, האם את חושבת שאלו תהליכים מקבילים, או אולי כל מה שהיה לי עם ענבל היה השלכה של מה שקורה לי בטיפול? אני חושבת שיש משהו מעבר לזה, משהו אובייקטיבי יותר שבטח גם בנות אחרות מרגישות, שמן הסתם נובע באמת מההבדל שקיים באישיות ובדרך הניהול. אז היום בטיפול, באמת לאחר המון עבודה ותובנות, הבנו שכל עוד אני אקבל את מה שאני רוצה\צריכה בדרך של תובענות (שמאוד אופיינית לי) זה לא יספק אותי, ולכן היום הרבה בא ממנה מבלי שאני צריכה לבקש, וזה ממש מרגיע. לדוגמא תקופה מאוד ארוכה בכיתי וזעקתי שאני צריכה פעמיים בשבוע, על אף שידעתי שזה לא אפשרי בתחנה בה אני מטופלת, אז כל שבוע הייתי מבקשת שיחת טלפון וגם זה לא היה מספק אותי. היום יש לנו שיחת טלפון קבועה, כחלק מהסטינג והיא הרבה יותר מספקת אותי משיחות הטלפון שנערכו לפי בקשתי. עכשיו עם השביתה כבר לא התראינו 3 שבועות, ומן הסתם אני מאוד מתוסכלת, ואפילו חזרתי לקחת קסנקס, אבל אני לא מתפרקת מזה (בנתיים)... דורותי נ.ב. אני בחרתי בבן זוג הכי "לא מרגש" בעולם, שהמילים יציבות וקביעות מאפיינות אותובצורה הטובה ביותר, ולרגע לא התחרטתי על הבחירה הזאת...יש אנשים שיש להם מספיק סערות פנימיות ובהחלט לא זקוקים לעוד מבחוץ :)