להיות בטיפול
דיון מתוך פורום פסיכותרפיה
הי ליאת, שוב אני.. קצת מרגישה לא בנוח לשתף פה, זה נחווה לי מיותר.. אבל אני כנראה במצב רוח כזה.. נעשיתי עצובה פתאום. זה מה שקורה לי לפעמים כשאני נשארת לישון בבית ההורים- אני נעשית עצובה ונדבקת באוירת החוסר מעש/אין מוצא/אין חשק שיש לי בבית. ובמקביל, אני לא מצליחה כל כך לדבר עם המטפלת שלי לאחרונה. גם זה נחווה לי קצת מיותר, אולי.. יותר קל לי לדבר איתה ולשתף אותה כשהיא איננה, וכשהיא ישנה- משהו שם לא מסתדר לי. לא נעים לי קצת שבחוץ הכל די טוב, ובפנים- אצלה בחדר- אני שותקת ומכונסת ולא מצליחה לגמרי להסתכל עליה. כאילו שכחתי קצת מה זה טיפול וקשה לי קצת לדבר איתה.. לא מבינה את העניין הזה פתאום, של לעלות למישהו הביתה, לשבת על הספה שלו, לפתוח את הפה ולומר כמה שאספיק ב-50 דקות, ואז לסגור את הפה וללכת הביתה. לא מבינה מה זו המסגרת הזו, פתאום היא מרגישה לי נורא מוזרה ולא ברורה. אני מסתכלת על עצמי, על הכבוד העצמי שפעם הייתי מרגישה, ולא מבינה מה בדיוק אני עושה שם ומה זה הסיפור הזה.. לפני כמה שבועות קצת רבתי איתה, אבל רק בתוכי- לא אמרתי לה. ומאז אני כל שבוע רוצה לספר לה וכל שבוע מחדש זה מתפוגג. אני כבר פחות כועסת וזה לא מעסיק אותי אז מרגיש לי חורק לפתוח את זה בכוח.. ומצד שני- מאז שרבתי איתה בתוכי משהו השתנה בינינו. אני לא מחוברת אליה עד הסוף ולא מעוניינת לשתף אותה כל כך. זהירה ולא סומכת כמו קודם. שוב, כנראה כהרגלי, לא שאלתי כלום.רק אמרתי. אולי אני בכל זאת בנויה ללהיות בטיפול.. לבוא, לברבר וללכת. לא יודעת.. (נאנחתי) שבוע קל, לילך
היי לילך קראתי מה שכתבת. איך זה מתחבר לך עם התחושות כלפי המטפלת שדיברת עליהן במה שכתבת בהודעה קודמת? זה גם וגם? את מתארת איזו מן סתמיות קיומית כזו, ריקנות קיומית. ככה זה נשמע לי. לא משהו שיש לו סיבה ברורה אלא חוויה שבעצם קיימת אצל כולם ולא תמיד נותנים לה מקום. אז אולי זה לא כזה רע... ליאת.
האמת שזה קצת רע.. "ריקנות קיומית".. הייתי מחזירה לך את המילים לפה, אם יכולתי.. כל מה שהרגשתי כשקראתי היה "ללאאא..".. כאילו עלית עליי בלי שהתכוונתי, על המאבק הגדול במיוחד נגד השורשים שלי. כאילו בעצם המילים שלך את יכולה להחזיר את המאבק לכותרות ולהחזיר לי את התחושות שחשבתי שהצלחתי לנער מעליי. "על מי את עובדת?" מישהו קשה ותוקפן שואל אותי בתוכי. "את שלי", הוא אומר, ושולף את הריקנות מנדנה. כשכל מה שיונקים זה ריקנות קיומית, קשה מאוד להעביר יום שלם בבית ההורים בלי שזה יחזור לדבוק בך שוב. העצב הזה כבד קצת לפעמים. לא נורא. אחכה ל-50 הדקות שלי. נתראה, ל.
הי, אם אפשר בעדינות - מאד רציתי להזכיר לך דברים קטנים וכמוסים שרשמת כאן מעמקי לבך בהודעתך שכותרתה "בהיר עד מעונן חלקית". ראי מה כתבת שם בסוף. כמה שדברים נוגעים ומדברים, בעיניי. להיות בטיפול, אולי, אולי בדיוק בגלל הקול הפנימי המעליב והמכווץ, זה שמנסה לטשטש הגדרה עצמית, החלק המושך לחיי סגפנות; הקול שנוטה לבטל את היותך מישהי שמגיע לה שתטופל ותובע דאגה כלפיה באופן רצוף ושוטף, יחסית. להיותה מי שהיא. אולי לקול הזה יש נטייה להתנפח מעבר למימדיו ולנסות לעשות רושם בצמידות ובד בבד עם חווית צמיחה ורווחה. Cheer Up (א.ה.)
מנהל פורום פסיכותרפיה
