פורים

היה פורים קשה קשה מאד. זה התחיל בשבוע שעבר עם עניין בריאותי עם אמא שלי שחייב אותי להיות שם יותר, לענות למבול הטלפונים ולא לסנן כמו שאני עושה בד"כ, לראות שוב את חוסר היכולת שלהם להתמודד עם מצבי משבר ולצפות שאני אהיה שם. בינתיים זה נגמר התברר שזה היה אזעקת שווא והכל בסדר אבל אני לא חזרתי לעצמי. העברתי את הימים בתחושה שאני רוצה למות אבל בינתיים אני פה. לפחות עד שאמצא פתרון לילדים וגם זה רק בעזרתו של הקסנגיס. עד אתמול בצהרים שדיברתי עם המטפלת, החלפתי איתה אולי 3 משפטים לא יותר. אבל 3 המשפטים האלה כאילו משכו אותי מלמטה. אבל אני לא נותנת להם למשוך אותי עוד, אני לא רוצה לעלות בכח 3 משפטים ו sms. אם אין לי את זה בתוכי וזה תלוי משהו חיצוני אז אני לא רוצה את זה. ו א י ן לי את זה בתוכי. בכלל לא. אני כל הזמן צריכה להלחם כדי לעלות ועייפתי ממלחמות, אני לא רוצה להלחם יותר. שני הקולות האלה בראש כל הזמן זה משגע אותי, הרבה יותר קל להרוג את הקול שלה. המצב על אמא שלי משך למטה ולמטה ולמטה ומזכיר לי שאני דומה לה. שאני הדבר שהכי שנוא עליי בהקשר של האמהות. זה לא שאני שוללת את זכות הקיום של כל בעלי הנטייה הדיכאונית. זה פשוט שמבחינתי אמא דיכאונית זה ייהרג ובל יעבור, זה תמצית כל הרוע ואני דוגמא לתוצאה. אז למה בכלל עשיתי ילדים? למה להמשיך את השרשרת הזאת? כי אז לא הבנתי, תמיד היה על מה להלביש את ההרגשה הרעה: זה המקום מגורים, זה הלימודים הקשים, זה הטיפולי פוריות. ואני כועסת על המטפלת, כועסת מאד כי היא מכירה אותי מלפני עידן הילדים. למה אף פעם לא אמרה לי שזה לא מקום המגורים לא הטיפולים זאת את אז תחשבי פעמיים לפני שאת עושה ילדים, לפני שאת מתחייבת לחיים. ומה עושים עכשיו עם הידיעה שמצד אחד אני לא רוצה להיות פה ומצד שני אני לא יכולה לעזוב את הילדים? ואני חושבת וחושבת וחושבת ואין לי פתרון לדילמה הזאת. אז איך ממשיכים כשבכלל לא רוצים להמשיך? ואלי אין אמא עדיף על אמא לא מתפקדת? ומה זה בכלל מתפקדת? מה זה בכלל אמא טובה דיה? הם לא הרגישו כלום כי כלפי חוץ הכל היה בסדר. אבל אני בטוחה שאי אפשר למכור להם חזית שלמה להרבה זמן כשבפנים מת, וזה מת! אני לא רוצה להלחם יותר!

לקחתי תרופות אנטי דכאוניות בעבר אך לא עבד. גם כי עליתי המון במשקל וגם כי קשה לי להתמיד עם תרופות, אני תמיד שוכחת מפספסת או סתם מוותרת. את הקסנגיס אני לא לוקחת באופן קבוע. יש לי כמה בליסטרים במגירה וזה רק לימים קשים כשהכל יותר רועם, הקסנגיס מצליח למסך קצת ולהרפות. אני מבינה את מה שכתבת, אני יודעת שיש בי גם הרבה דברים טובים, יודעת שאין הורים מושלמים. אבל את יודעת כל אחד והשריטה שלו והמשהו הזה שהכי נוגע בו, ומבחינתי לחוות את אותו תסריט מהכיוון ההפוך נראה לי בלתי אפשרי. מבחינתי היה עדיף אין אמא מאמא שלכאורה הכל בסדר, בריאה אוהבת משקיעה אבל..מרגישה כלואה, הכל קשה, הכל לא מסתדר, אאוטסיידרית, מעדיפה להיות במקום אחר, תמיד רואה את החצי כוס הריקה. לפעמים עדיף רע מגבולי, רע הוא מוגדר, אתה מכיר בו אתה לומד לחפש תחליפים. גבולי זה מתעתע כי לכאורה הכל בסדר, לא מטפלים, לא מחפשים תחליפים אלא מאמינים שזאת המציאות. נכון הילדים שלי לא באותה סיטואציה כי אני כן מבינה וכן מודעת ואני לא מתפרקת לידם, אבל נמאס לי להלחם. אני לא אוהבת אותי גם אם אני מודעת לדברים הטובים, סה"כ במאזן הכללי הרע גובר. אני באמת הגעתי למסקנה שאני לא רוצה להיות אבל יודעת שזה לא אפשרי יודעת שאני מחוייבת, שיצרתי חיים וזה מחייב. אבל זה קשה. זה דיסוננס מאד גדול שאני לא מצליחה לצמצם אותו. תודה לך על המקום פה, שאני יכולה לכתוב דברים שאני לא מעיזה לומר בקול ולאף אחד. מצטערת על אווירת הנכאים.

הי אביגיל... הודעתך תפסה אותי, קצת טלטלה, וגם הדאיגה... גם אני סובלת מדיכאון, כבר יותר משנה...הוא צץ ועלה לו תוך כדי הטיפול, סביב תכנים קשים שעלו והתחלה של עיבוד של המון טראומות שלעולם לא התאבלתי עליהן. כרגע אני מטופלת, גם תרופתית. ואני בהריון.... הוא לא היה מתוכנן, אבל כן רצוי. בן זוגי רוצה כבר שנים ילד ואני דחיתי את זה ואפילו עשיתי הפלה חצי שנה לפני הכניסה להריון. ועולות לי כמה תחושות סותרות בנוגע למה שכתבת. גם אמא שלי היתה בדיכאון...לפעמים יותר פעיל לפעמים פחות... אבל אני גדלתי בלינה המשותפת מגיל 3 חודשים עד גיל 8, ואמי נפטרה כשהייתי בת 14. אז כל מה שאני כותבת צבוע בהמון צבעים. אז מצד אחד אני זוכרת אותה כאמא מושלמת, באמת, כל כך אהבתי אותה והיא היתה הכל עבורי. מצד שני, ממה שעולה בטיפול נראה שאני סובלת מאיזו שהיא פגיעה ראשונית, אבל בזה תמיד אפשר להאשים את הלינה המשותפת. קול אחר שעולה בי, הוא הקול הדיכאוני שלי...שכל כך מזדהה עם מה שכתבת, עם המלחמה היום יומית הזאת, רק כדי להישאר עם הראש מעל המים. מאז ההריון אני כבר לא מרגישה ככה...רק ברגעים נדירים. אבל ברור לי שזה עלול לחזור. ובדיוק היום שאלתי את המטפלת שלי אם היא חושבת שאני מנותקת מההריון (כי היא כל הזמן מעלה אותו) והיא אמרה שהיא חושבת שאני מנותקת מהאספקטים השליליים שלו. וזה נכון, אני כל כך מפחדת ממה שאת מתארת, שאני מעדיפה כבר להכחיש כל רגש שלילי שעלול לצוץ, למרות שברור לי (בהחלט!) שיהיו הרבה כאלו. אז אני ממש מפחדת שאמצא את עצמי עוד כמה חודשים או שנים במצבך, כלומר, מצוקה נוראית וחוסר אונים כי את לא אחראית רק לעצמך. ואני בקושי לעצמי מצליחה להיות אחראית...אני עובדת על זה ומנסה לחזק את הצד השומר והאחראי.. אבל זה קשה לצד הנזקקות והתלות שעולה בטיפול והחוויה הסובייקטיבית שלי כילדה נזקקת. זהו...אין לי כל כך מה לייעץ אבל אולי דווקא תוכלי לעודד אותי ולכתוב לי על צדדים יותר נחמדים באימהות תחת דיכאון? או שאין??? תודה דורותי

מצטערת שהלחצתי, התלבטתי הרבה לפני שכתבתי, פחדתי שיכעיס אמהות שיפחיד אמהות לעתיד. אבל זאת המציאות שלי, היא לא חייבת להיות גם המציאות של מישהו אחר גם אם הוא בדיכאון. אני יכולה להגיד לך שדווקא אחרי הלידה של הבכור (8) הייתי בהיי מטורף, וגם עם האחים שלו. הייתי שמחה הייתי מאושרת כמו שלא הייתי אף פעם. היו פעמים שהייתי תולה כביסה והייתי מסתכלת על הבגדים הקטנים והחמודים בוכה מאושר ומודה לאלוהים על המתנות הענקיות האלה. בכלל כל עניין המצבי רוח והבורות היו בהולד מאז ועד לפני שנה. ככל שהם גדלו גדל מאד הפער בין מה שאני ובן זוגי נותנים להם לבין מה שאני קיבלתי או לא קיבלתי. גדל הפער בין המודעות בין ההשקעה הגדולה לבין האין שהיה לי. פתאום הבנתי שדברים שחשבתי שהם נורמאלים וככה זה אצל כולם הם ממש לא! כל ההבנות האלה גרמו לי לתחושת אבל מאד גדולה והדיכאון חזר ובגדול. וגם עוד עניין שככל שהילדים גדלים והצרכים גדלים הייתי צריכה משענת, מישהו להתמך בו ולא תמיכה פיזית (יש לי שפע של בייבי סיטריות טובות) אלא יותר תמיכה נפשית. ואת זה אין לי חוץ מהמטפלת כי תמיד גדלתי עצמאית מסתדרת וכמו אמא לאחים שלי. תחושת הנזקקות הזאת היתה כ"כ זרה לי ולא ידעתי מה לעשות איתה. את במצב אחר. את מטפלת בעצמך לפני הילדים. את מודעת לדברים מראש. אני הייתי שמחה אם הייתי יודעת אז את מה שאני יודעת עכשיו. אמהות אם את מתייחסת אליה ברצינות היא דבר מספק מדהים אבל גם לא קל לא משנה אם אתה דכאוני או לא. אני אולי אחדד מה שהטפלת שלך אמרה: את צריכה להיות מודעת לזה שתהיה לך עבודה לעשות עם עצמך בהקשר לאמהות. את תרצי ותצטרכי לתת לילדים שלך הרבה דברים שלא היו לך בגלל הלינה המשותפת. זה קשה לתת משהו שאתה לא מכיר והוא לא באוטומט שלך, זה נושא לחשוב עליו ולהיות מודעת אליו. וכמובן את לא לבד,יש לך את הבן זוג שלך שמביא איתו גם את היכולות שלו והגנים שלו. ולפי מה שאת כותבת פה אני יודעת שיש לך יכולת מדהימה: חוכמה וחוש הומור מעולה מזה אני מסיקה שגם יכולות חברתיות טובות (חייבים שחיים בבית ילדים לא?). תנצלי את זה ותנצלי את זה. תמצאי לך את מעגל האמהות שתרגישי בו בנח, זה נותן תמיכה מדהימה והכרחית. תדאגי לך לבייבי סיטר טובה ואל תפחדי להשאיר את הקטנצ'יק/ית עם אחרים שאת סומכת עליהם ולהתאוורר. אני בטוחה שיהיה לך טוב גם אם יהיו קשיים בדרך. אביגיל