מילים
דיון מתוך פורום פסיכותרפיה
היי שוב (אמרת שאפשרי לכתוב כאן - נכון :)), אני כל הזמן בהצפה של רגשות אבל אני אף לא מצליחה לנסח את זה נכון במילים, להסביר את הרגשות הנוראיים האלה שכל הזמן שם. מאוד התחברתי למנוח שכתבת ללילך על "הסתמיות הקיומית" לגמרי מרגיש לי ככה - וזה לא משהו שקיים אצל כולם, או תקופה כזה כזאת שתעבור, זה מצב שנוכח שם כל הזמן כבר שנים (לפחות 10 אם לא יותר). ואומנם אני גם חיה חיים פחות או יותר " נורמליים" אני מרגישה שאני סובלת כל הזמן, ולא שייכת .. וכאילו חילקו לכולם איזה ספר הוראות לחיים ורק אני לא קיבלתי. איך מפסיקים להרגיש ככה, או מאיפה משיגים אמונה שמשהו יכול להשתנות (לטובה) מתישהו? מייאש לחכות כל יום לסמן עוד איקס ביומן..
היי מ.מ את יודעת, אני חושבת על ההודעות שלך...אני יכולה לענות לך "מהספר" או גם בלעדיו אבל הבנתי שאני לא יודעת עלייך דבר פרט לקשיים שלך בטיפול שעליהם פירטת די הרבה. אז זה קצת יהיה מנותק לענות בלי לדעת יותר. אולי בכלל זה הדבר? שאת אומרת הרבה אבל גם במקביל לא אומרת? מה את אומרת? :) ליאת.
היי , (כתבתי הודעה והמחשב קרס - אז הם היא כבר הגיעה תתעלמי). את צודקת במה שאמרת אפילו אני פעם כתבתי את זה על עצמי - שאני אומרת המון ולא אומרת כלום (מתוך פחדים שונים במקומות שונים וכאן בעיקר). אבל למרות שאני קצת מסכימה איתך .. העציב אותי לקרוא את מה שכתבת. מה למשל את רוצה לדעת שלא אמרתי...?
מנהל פורום פסיכותרפיה
