צריך להגיד את האמת

אני (כנראה) ברגרסיה קשה. אני כל הזמן בוכה, מפחדת, כועסת, שותקת, עוזבת באמצע הוא נוסע היום ואני לא עומדת בזה יותר אני מרגישה שאני מתפרקת ממש. לא עומדת בזה. לא יכולה לדבר. הדמעות לא מםסיקות לזלוג מעצמן. כואב לי מאוד. בפנים ובחוץ. אני לבד עם הכל. איך אפשר ככה להיות שבוע?

ועוד שיחה הערב, ביקש שאני ארשום הכל, שאני אזרוק הכל למחשב, ושיחה טלפונית מחר (אולי), ואני לא מפסיקה לבכות לא מצליחה לאסוף את עצמי. כל הזמן בוכה. העיניים כבר שורפות לי מרוב דמעות, מרגישה מיובשת לחלוטין. מלא דברים כיפיים יש לי השבוע ביומן (חברות, סרט, אחיינים), ושום דבר לא מספק אותי באמת. אני רוצה רק אותו, אך ורק אותו. שום תחליף. היום אפילו אמר לי בשיחה בערב, אולי תקחי משהו להרגעה אם זה בלתי נסבל ככה. אל תישארי ככה בוכה כל הזמן. חבל. לא יודעת מה יש לי. כל הזמן בוכה. בוכה. בוכה. בוכה. בוכה. לא מפסיקה לרגע. לא מאמינה שהוא עושה לי את זה. שהוא נוסע.משאיר אותי ככה בוכה.לבד. שבוע שלם. מרגישה כמו ילדה קטנה מפעם- שההורים הלכו לאירוע ועשיתי בלגן עד השמיים, בשביל כמה שעות שהם יצאו. כמה שדיברו והכינו אותי - לא עזר. היה בייביסיטר, היה סבא וסבתא, ואני רציתי רק את אבא שיישאר. שלא יילך.אבא לא עמד בבכי הזה והבלגן הזה שעשיתי, הוא נשאר איתי באותו ערב. אמא גם לא הלכה לאירוע. גם לא הסכמתי להירדם (למרות שניסו, והייתי עייפה מתה כבר להירדם, לא נרדמתי) ולשחרר אותם לענייניהם.