לא מסוגלת יותר

מרוב פלונטר בטיפול והכאב הגדול מנשוא, אני אפילו לא מסוגלת לספר מה אני עוברת. אני רק יכולה להגיד שהמטפלת אמרה לי "תקוע לי איתך", "זה כבר מתחיל לייאש" (לגבי הכעסים, ההתנגדויות וההתעמתויות). אני מרגישה שהיא עומדת לזרוק אותי מהטיפול, וללא כל סיבה מוצדקת. הסיבה לכך היא תקיעות של חודש וחצי (שמתוכם לא התראנו שבועיים עקב נסיעה שלה לחו"ל). ביקשתי ממנה להקדים את הטיפול להיום כי יש לי מבחן, אבל זה לא הסתדר לה. גם בשבוע הבא יש לי מבחן. אני לא מסוגלת להתרכז בלימודים כי אני מרגישה שהיא עומדת לזרוק אותי מהטיפול, שוב, כמו בשנה שעברה. יש לי את הלחץ של הלימודים, בעיות בעבודה ובעיות קשות עם אמא שלי, ואני לא מסוגלת לשאת את הטינה של המטפלת יותר. דווקא בזמן כזה, היא אמורה לתמוך בי, להיות איתי. אני מרגישה שאני לא רוצה לחיות יותר. כל האמון שנותנים במטפל, ההיקשרות הזאת, הכל לשווא. אני ממש לא רוצה לחיות. אני לא אדם אובדני, מעולם לא ניסיתי ליטול את חיי, אבל אני כבר לא מסוגלת יותר. אני מרגישה לבד בעולם הזה, אין לי אף אחד, גם לא בני משפחה קרובים. כולם בחוץ אוהבים אותי - הצוות בעבודה, הילדים שאיתם אני אוהבת, אנשים שמכירים אותי מהעבר. מבחוץ הכל נראה טוב, אבל אני מרגישה מתה. המטפלת מיואשת ממני, ואין לי שום אוזן קשבת. אם היא תזרוק אותי שוב מהטיפול, הפעם אני לא נשארת בחיים האלה, אני לא אוכל לשאת זאת. זה יותר מידי. ואחרי שהיתה בינינו התכתבות כעוסה ביום שישי, אני לא יכולה לפנות אליה שוב, ואני נשארת עם חוסר ודאות לגבי ההחלטות שלה, אני גם לא יודעת מתי תהיה הפגישה הבאה שלנו. אני לא יכולה להרשות לעצמי להמשיך לחיות בסבל, לא יכולה יותר.

אני כבר לא יודעת מה לעשות. שלחתי למטפלת מסרון שבו כתבתי שהדברים שכתבה לי (על כך שתקוע לה אישי ושהיא מיואשת ממני) לא נותנים לי מנוח, שכל היום הייתי במיטה ושאני לא מסוגלת ללמוד. כתבתי לה שאני מרגישה שהכל הולך לקרוס ושאני לא עומדת בזה. היא כתבה לי שאני יכולה להגיע אליה מחר. כתבתי לה שהדברים שאמרה לי שלשום נשמעים כמו איום על עזיבה ושאלתי האם זו מטרת הפגישה, כי אם כן זו דרך שגויה לדעתי ולא ארצה להגיע. היא השיבה לי "תגיעי מחר". שוב כתבתי לה שחשוב לי לדעת כי התשובה שלה הפחידה אותי. היא כתבה לי "סיום הטיפול זה המוצא האחרון. הכל תלוי במפגש. אם זה עמוס בשבילך, את יכולה להגיע אחרי המבחנים". מה אני אמורה להבין מזה? כתבתי לה שאני לא מבינה מה זאת אומרת שזה תלוי במפגש, האם עליי להגיע מחויכת ונטולת רגשות או כעסים. כתבתי לה שאני חושבת שזה לא לעניין לרכוב על הפחדים שלי, לנצל את החולשה שלי ואת הטראומה שיש לי ממנה משנה שעברה. היא כתבה לי ששוב אני עושה איתה דיונים בסימוס, שאם אני רוצה אז שאגיע מחר ללא תנאים, שאודיע לה מה החלטתי כי היא הולכת לישון. כתבתי לה שאני לא יודעת מה להחליט, שכולי רועדת. כתבתי שמצד אחד אני לא יכולה להישאר ככה, ומצד שני התכנון שלה מעלה בי זכרונות ושאני ממש רועדת מכך. היא עוד לא השיבה לי (ובטח כבר לא תשיב היום). העניין הוא שאם לא הייתי מעלה את הפחד הזה שהיא תעזוב אותי, אז אולי זה לא היה עולה כלל בינינו. מצד שני, לאור הדברים שהיא כתבה/אמרה לי זה היה בלתי נמנע שאעלה זאת בפניה. אני כבר לא יודעת מה לעשות. הפעם אני באמת לא אעמוד בעזיבה, לא אתן לזה לקרות שוב. אני לא אשאר בחיים הפעם, לא עוד. והכל התחיל מזה שהיא לא מפגינה התעניינות ואכפתיות כלפיי, וגם מאותה נשיקה שהיא הרגישה על העורף. אני פשוט לא מסוגלת יותר, לא יכולה לשאת את הכאב הזה.