הרהורים

כמה הרהורים עלו בי בעקבות ההודעות האחרונות שנכתבו פה... קודם כל, נדמה לי שאני גם מתגעגעת למטפלת שלי. זה מוזר. אף פעם לא קרה לי. בעבר היינו פעמיים בשבוע, אז לא היה כל כך מתי להתגעגע (וזה היה נהדר), ועכשיו כשאנחנו פעם בשבוע בדרך כלל אני לא חושבת עליה במהלך השבוע, אלא חוזרת לחיים הרגילים שלי (אולי כמו שלפעמים מאשימים מטפלים שכך הם עושים ומרגישים... ברגע שהמטופל יוצא שוכחים ממנו. אז כשאני יוצאת אני שוכחת ממנה). בדרך כלל בסיום הפגישה אני מרגישה עצבות נוראית שנגמר, ושעכשיו יש לי עוד שבוע שלם לחכות, אבל תוך שעתיים בערך אני כבר שוכחת (מרגישה אשמה נוראית עכשיו בגלל זה). אבל השבוע משהו השתנה. ואני לא יודעת מה. ואני מרגישה שאני כולי מלאה ברגש הזה (אם געגוע זה רגש), כבר מיום שבת, אז אחד מחבריי הזכיר אותה. ופתאום נזכרתי. ומאז אני מתגעגעת עד כמעט התפקעות. ונורא קשה. ואני כל הזמן חושבת ליצור איתה קשר, לוודא שהיא עוד שם, אפילו שזה לא היום של הפגישה שלנו. ומכאן להרהור השני, לגבי רגרסיה. בלינק שפרסמת שמסביר על רגרסיה כתוב "יחסי התמיכה, ההכלה וההישענות בטיפול מאפשרים לנפש להשיל את קליפותיה, ולסגת למצב יותר עירום, ראשוני, תלותי-משהו". אני איכשהו מרגישה שפספסתי את הרכבת הזאת. אני לא מצליחה להגיע למקום החשוף יותר הזה. אני נורא רוצה. נורא רוצה, למשל, לבכות בטיפול. אבל אני מרגישה כל הזמן שלא מצליחה להגיע מעבר לשכבה מסוימת. ואני לא יודעת אם אצליח כבר, כי בסה"כ יצאתי כבר מהמשבר שבגללו הגעתי, ועכשיו, כמו שאמרתי בהודעה אחרת, הרבה יותר טוב. ההתמסרות הזאת חשובה לי. אני צריכה לדעת שאני מסוגלת להגיע לדרגות החשיפה האלה. ושאלה לסיום: מה זה בכלל סטינג? ראיתי את המונח חוזר פה, אבל אין לי מושג מה הוא אומר... תודה

אני חושבת שאולי גם פה משהו במילים שלי לא עובר כמו שצריך. אולי העובדה שאי אפשר לשמוע את טון הדיבור מקשה. לא יודעת. בכל מקרה, נראה לי שאת מה שאני צריכה מהפורום אני מקבלת דווקא לא כשאני כותבת, אלא מתשובות לאנשים אחרים. אז תודה על התגובות שלך, ואני אחזור לשהות מאחורי הקלעים תודה וביי