היי ליאת...
דיון מתוך פורום פסיכותרפיה
היי ליאת, כתבתי לך פה כמה פעמים על הקושי שלי עם טראומה מינית שעברתי בגיל צעיר..אני חושבת המון על האירוע לאחרונה, וקשה לי להעלות את זה מול המטפל..מהסיבה שאני פשוט לא רוצה לדבר על זה. אני לא יודעת אם זה אירוע משמעותי או לא. אבל משהו מונע ממני לפתוח את זה שם, למרות שהפסיכולוג שלי כבר יודע...מה זה יכול להיות? ורציתי לשאול אותך.. אני קוראת כאן את תשובותיך, ואת ההודעות הקשות שנרשמות פה בזמן האחרון..לפעמים מאוד ארוכות :) הכל "על כתפיך"..איך פסיכולוג מצליח להכיל כל כך הרבה? ולמצוא את הנקודה ולגעת...אני שואלת, ומוסיפה שאלה: איך אפשר להיות הורה כזה? :) יש לי בת בת שנה. יום טוב, ותודה
היי יובל, אז...תשובה ארוכה. מוכנה? מה שכתבת נגע לליבי. הן ביכולתך לראות את "הצד השני" (אותי) ובעיקר בזה שעשית הקבלה להורות שלך לבתך בת השנה ואולי אפשר לקחת את זה למקום רחב יותר- איך בעצם "מכילים"? איך מכילים קשיים של אחרים, איך מכילים קשיים של ילדים? איך נושאים קצת גם אחרים על כתפנו למרות שגם אנחנו זקוקים להכלה (זה מה שמשתמע ממה שכתבת על עצמך) ועוברים קשיים בהווה שלנו או שעברנו כאלו בעברנו? מעניין שכתבת את זה בעיתוי זה כי מצאתי את עצמי חושבת בימים האחרונים על הכלה ומשמעותה. אולי זה מה שאכן קורה פה בפורום לאחרונה. צורך עז בהכלה. הכלה זה בהחלט מקום מאתגר. מצד אחד זה אומר (לדעתי) אפשרות ויכולת להיות עם האחר במקום שבו הוא נמצא. להיות בהרבה רמות. להיות ברמת ההבנה השכלית, המקום הרגשי, ובעיקר- בנוכחות מאד מסויימת. מצד שני- זה אומר לא "להתערבב" עם האחר. לא לעשות במקומו, להרגיש במקומו, או לאפשר לכל מה שקורה לאחר- להשפיע עליך כאילו היית הוא. כלומר: גבולות. מזה את יכולה להבין מהי השקפת עולמי לגבי הורות. אני מאמינה שהיכולת להכלה היא יכולת מרכזית ומשמעותית בהורות. היכולת להרגיש את הילד, לקלוט את תחושותיו, ולתת מענה לצרכיו באשר הם. אם נקח את זה לקונקרטי בחייה של בת שנה-היכולת להתנתק ממה שעובר עלייך ברגעים שאת איתה, להרגיש אותה, להיות בנוכחות מלאה (עד כמה שאפשר) כשאת איתה. אבל...ברגעים אחרים לתת מקום למה שאת מרגישה ולדאוג כל הזמן גם לצרכייך, כאדם, כיובל. אלו הגבולות (בגיל הזה) ובגילאים אחרים הם כמובן משתנים ומתרחבים כשכל הזמן אמורה להשאל השאלה האם אפשר לקיים את הצרכים שלך (בכל מובן שהוא) במקביל לצרכי הילד. אני מאמינה גם שהורה מאושר (ומכיל) הוא הורה שלא מבטל את עצמו למול הילד אלא יוצר איזון (דק) בין הצרכים שלו לבין צרכי הילד. אם אני חוזרת למה שסיפרת על הטיפול. הטיפול- הוא ה- מקום שלך. שם את לא רק הורה, בעלת תפקיד או בת זוג. שם את יובל עם מה שעברת ועוברת. שם זה המקום שלך לקבל הכלה, חיזוק, התבוננות, איוורור למה שאת מרגישה. מהמקום זה אני חושבת שכן חשוב לפתוח גם את הנושא של הטראומה המינית. אם הפסיכולוג כבר יודע...אז למה לא לדבר על זה בגלוי? קחי את המקום שלך- גם בשבילך וגם בשביל ילדתך. כי אז כשתהיי איתה תהיי יותר בשבילה כי תדעי שיש מקום שהוא "הכי" בשבילך. איזון... כבר אמרתי? :) ליאת.
רציתי לומר תודה על התשובה שלך ליובל. ריגשה אותי תשובתך, מעוררת מחשבות ותהיות... היכולת להכיל, להיות אמא, בת זוג,להיות עצמי ולאזן... וואוו.. משימה לא קלה בכלל. או כמו שאמרת... מאתגרת... תודה. עדיין חושבת על הכל... :) ניצן
היי ליאת... אני מודה לך מאוד על ההודעה שלך , אני אעשה copy paste לאיזה מסמך ויסתכל עליה מידי פעם...היא מחזקת ותישאר איתי.. המילה איזון גם הפסיכולוג שלי חוזר על זה המון, יש בזה משהו מרגיע, שנותן מקום לרע ומכריח גם לתכנן ולדאוג לדברים טובים את יודעת...פעם לא האמנתי שעברתי הטרדה מינית, גם היום אני לא ממש מאמינה שזה קרה (מכירה "לי זה לא יקרה?"). כשאני עם הבת שלי (אמרתי לעצמי שאני לא אהיה מהאימהות האלה, אבל אני חייבת לספר לך שהיא פשוט ילדה מהממת :)..) - אז אני מרגישה שאני לא מספיק עונה על ההגדרה שלך, שאני לא איתה ב100%, אני איתה ועם מי שהטריד אותי מינית בגיל 17. אבל. אני לא רואה את עצמי בתור קורבן, ואני מתפקדת לא רע בהרבה תחומים בחיים, ולכן אני אשאל האם לא לכל בן אדם יש את "התירוץ" לברוח עם המחשבות ולא להיות בסיטואציה? ואני חושבת שהרבה אנשים היום, במיוחד בעידן ה"מולטי-טסקינג" לא באמת איתך. ולכן יש משהו מרגיע שם, על הספה, משהו אחר, מרענן..אבל זה לא החיים האמיתיים נכון? חברה הכי טובה שלי מסיימת פסיכ' קלינית. יכולת ההכלה, הייתה בא תמיד..(יחד עם עוד כמה דברים גם פחות טובים..:) ) היכולת הזאת של המטפלים לתת ביטחון מלא לאדם השני, היא זכות, שאני מאמינה שטבועה בהם בתור בני אדם. אני מפחדת שאולי אי אפשר ללמוד אותה או "לתרגל על הבת". אני רוצה להיות הכי מכילה בשבילה, ואני מפחדת שאני לא שם.. בכל מקרה שוב תודה, המשך הכלה נעימה :)
מנהל פורום פסיכותרפיה
