סתם רציתי לשתף...

טוב, זה אולי הדבר הכי מוזר מבחינתי שאני כותבת כאן אבל החלטתי להרשות לעצמי לפרוק קצת. אני בת 23, ומאז ומתמיד לא הייתי בן אדם שמשתף ברגשות או במה שעובר עליי. את כל החוויות הקשות, הרגשות והמחשבות הקשות אני שומרת לעצמי, מפנימה או איך שלא תרצו לקרוא לזה. יותר מזה אני לא מרשה לעצמי להפגין רגשות אם מדובר באבל או בעצב, זה כבר הפך למצב שבו גם אם אני רוצה לעשות את זה אני פשוט לא מסוגלת....במשך הזמן בניתי מסביבי חומות מאוד גדולות ומסתבר חזקות ואני פשוט לא נותנת לאף אחד לחדור אליהן. התנסיתי בכמה מערכות יחסים שלמען האמת היו דיי קצרות לא בגלל שלא רציתי, אני פשוט נרתעת. ברגע שיש מגע אני פשוט קופאת, נלחצת ורק רוצה להגיע לרגע שבו אני אהיה לבד עם עצמי. יש לי משפחה טובה, תומכת ויותר מזה אפילו מפרנסת, אבל עם כל זה אני מרגישה לבד, אני מרגישה ריקנות כמו חור גדול ושחור. כאילו איבדתי כיוון. אני יודעת שרוב האנשים טוענים שצריך לדבר על הדברים, לשתף- אבל אני פשוט לא מסוגלת, משהו ענקי עוצר אותי, חוסם אותי מלעשות את זה ובנוסף לכך אני גם לא מעוניינת לספר את זה למשפחה שלי. מרגיש לי לא טבעי לספר את הדברים האלה כי אלו דברים ששמורים רק אצלי, אבל כנראה העניין של הכתיבה ולא העובדה שאני צריכה לדבר על זה פיזית מקלים על כך. תודה בכל אופן על ההזדמנות לשתף...

אני גרה בחיפה ואת האמת שאני כבר הרבה זמן רוצה לפנות לטיפול, אני פשוט לא יודעת מאיפה להתחיל...אני מתארת את עצמי יושבת מול מטפל\מטפלת וממש לא יודעת מאיפה להתחיל, מה לספר ואיך לספר...אני מאוד מאוד סגורה מבחינת השיתוף. אני פוחדת להגיע ולא לדעת מה לעשות