בן זוג

אני בת 28 נשואה שבע שנים, אמא לשתי נסיכות ונסיך בן שלושה חודשים. עברתי מסכת חיים לא פשוטה, גדלתי בחסות אבא שרק תרם את חלקו הבילוגי בסיפור (..) ואמא מכאיבה פיזית ונפשית, משפילה, ורומסת שגרמה לאובדן כל חלקיק אישיות שבי. מרדתי בהורי- באמצעות שובבות ומרידה בדת. הרגשתי צורך עז לצעוק את עצמיותי מתוכי אך לא היתה עצמיות, ואז הכרתי את אמיר- בעלי היום. והוא היה חילוני ועברנו שנים של ייסורים בעקבות התנגדות הורי לקשר. כשהיינו חברים- קיבלתי מאמיר את מה שקיבלתי כל חיי- השפלה, ניתוק רגשי, חוסר תקשורת, כאב עצום.... (ועוד) ובכל זאת, נלחמתי עליו. מלחמה כואבת ומסוכנת. ידעתי שאני ממשיכה משתי סיבות- האחת, לנצח את הורי וכתוצאה מכך להצליח לצעוק את עצמיותי. השניה, לנצח את הסבל שעברתי בחיי- האמנתי שאנצח ברגע שעם אמיר אשנה את פני הדברים ואת התנהגותו אליי. כמובן, שאת יכולה להבין לאילו חיים דנתי את עצמי,את הכל צפיתי מראש, בחרתי בו וברגע שבחרתי- דנתי את חיי לתהפוכות הרגש. דומני, שאין סבל גדול מזה. עברנו יחד טיפול זוגי- המזל היחיד שלי הוא בהכרה של אמיר בכך שעליו לעבוד על עצמו ועל התנהגותו- וישנם שינויים ואפילו גדולים- אבל עדיין- הבסיס קיים וישנה עוד דרך לפנינו. יש לי קשיים רבים סביב הגישה שלו כלפי הילדים וכלפי- והוא אף פעם לא מבין מה אני רוצה ממנו. הדבר שהכי קשה לי הוא בכך שהוא משליך עליי\עלינו את התנהגותו. הוא כריזיונר גדול ואין ביכולתי לשאת זאת. המעברים שלו מ"מפלצת" ל"מלאך", הקיצוניות שלו "גדולה" עליי. ההשלכה שלו היא בכך שכשהוא מתפרץ אנחנו גרמנו לו להתפרץ- הוא מטיל את האשמה עלינו- כאילו הוא הקורבן. דרכים נוספות שלו הן או שהוא מכחיש את התנהגותו או שהוא טוען שהוא לא שולט בזה. כבר כתבתי רבות והארכתי בדבריי- אגיע לסופם- אני מנסה להבין אם בטיפול אליו נחזור אוכל להגיע לשלווה בחיי? ותמיד רציתי לדעת למה? תמיד עניין אותי ולא רק כלפי עצמי, למה אנשים שהם קורבנות בחייהם בוחרים בבן זוג שעושה אותם קורבן גם כן- ובאותו תחום? סליחה על האריכות ותודה, שני.

ליאת, תודה. תודה על תשובתך והתייחסותך. תודה על העבודה המדהימה שאת עושה כאן. (אני פה לראשונה ונפעמת ממה שאת עושה לאחר קריאה של הפורום..) האם לפי דעתך ומניסיונך לאור ההתנהגות שתיארתי את חושבת שאילו דברים שניתן לתקן? (ברור לי שאין קסם בעולם ושפתאום בן יום הדברים ישתנו...) אני חושבת רבות על נושא הגירושים אך נחבטת בעניין בגלל הילדים. מצד אחד- יש את ה"קול" שאומר לי שזה צעד אגואיסטי מצידי ובשביל עצמי. היתה פעם אחת בחיי שזכיתי לקבל חיבוק אוהב. קיבלתי אותו בדיוק לפני שהתחתנתי, היה בחור בעבודה ש"התחיל" איתי והתאכזב נורא כששמע שאני מתחתנת. באחד מהמפגשים עם כל הצוות הוא חיבק אותי כידיד\ חבר לעבודה, אך עמוק בפנים ידעתי שהוא אוהב אותי,ועוד יותר ידעתי שבאותו הרגע נפרדתי מתחושה שאותה לא הכרתי מעולם- חום ואהבה. ברגעים קשים אני תמיד נזכרת באותו חיבוק- באותו רגע שבו מישהו חיבק אותי באמת... לא זכיתי מאז לחיבוק כזה וה"קול" הזה שחושב על עצמי, אומר לי שמגיע לי לקבל כזה חיבוק שוב ולתמיד... ה"קול" השני אומר לי שאני רוצה שהילדים שלי יגדלו בריאים נפשית ויחוו מערכת משפחתית תומכת ואוהבת כמו שעליה חלמתי כל חיי- והפחד הכי גדול שלי הוא שזה מה שהם יקחו איתם לחיים וחלילה יבנו לעצמם כזה בית... אבל יחד עם זאת פוחדת מהנזק שיגרם להם עקב גירושים. אשמח לחוות דעתך המקצועית בנושא. תודה, שני.