חברות

דיון מתוך פורום  פסיכותרפיה

02/04/2011 | 18:11 | מאת: נ1

שלום. לפני מספר שנים בעלי ואני הכרנו זוג חברים שבאו להתגורר בשכנות. היה להם ילד אחד צעיר והם נכנסו להריון ב"טעות". עזרנו להם ותמכנו בהם ונהננו מאד מהחברות איתם. אחרי כשנה בה תמכנו בהם מצד אחד ונהננו מחברים טובים ואנשים אכותיים מצד שני, ילדתי אני את ילדי השני לאחר שנים רבות של טיפולי פוריות. לשמחה לא היה קץ היינו באופוריה והחברות בין שני הזוגות התהדקה. עברו מספר חודשים, והתברר שהילד (המקסים) שילדתי סובל ממחלה גנטית שגורמת לאיחור התפתחותי משמעותי, מחלות כרוניות וכו'. באופן טבעי בעלי ואני התכנסנו בעצמנו והתמיכה בתא המשפחתי הפכה לחשובה ביותר בעניינו. לקח לי תקופה מסויימת להבין שגם במצב החדש אני זקוקה להם וכשפניתי לחפש אותם הבנתי שהם ממש לא מעוניינים יותר בחברות שלנו. נפגעתי וניסיתי להמשיך הלאה. אבל, קרה המקרה והיא קיבלה עבודה כמדריכה בצהרון של הבן הבוגר שלי ואני כל פעם נפגשתי איתה. חשבתי שעברתי הלאה אבל... זה לא המצב. בעוד שילדי הצעיר בקושי מצליח להתמודד עם דיבור ועשיית צרכים בסיר ילדה הבלונדיני מתפאר בציורים מקסימים מהגן, בזמן שאני ובעלי מתמודדים עם ערמות של טישואים מלאי ליחה וריר ילדה הפעיל רץ ממקום למקום מתעניין ב... וב... ואני לא מצליחה להתמודד עם הקנאה והכעס וזה משתלט עלי. בעקבות עוד עניינים לא פתורים אתחיל טיפול אחרי פסח אבל עד אז... אשמח לתגובה.

שלום נ1 תראי, הכי חשוב שהחלטת לגשת לטיפול מתוך הבנה שיש פה ענינים לא פתורים שחשוב לטפל בהם.אני לא רואה מה אפשר "לעשות" עד אז שיהווה פתרון מהיר. גם לא מאמינה בכאלו פתרונות. אני רק שומעת מתיאורך שאכן זה לא "השכנה", לא הקנאה, ואולי אפילו לא החברות שנגדעה אלא חווית האובדן שעולה סביב הקשיים של הילד והאבל על אותו הילד "המפונטז" (במיוחד שהגיע לאחר מאמץ גדול וטיפולי פוריות). זה המרכז של מה שאת מתארת...ואכן מצויין שאת הולכת לטיפול. אפשר להבין את הקושי שאת מרגישה שהוא גדול וכואב...זה הדבר... ש"דורש" פה הן התאבלות והן התמודדות, כנראה במקביל. ליאת.

מנהל פורום פסיכותרפיה